נסה לשוחח עם מבוגרים, שכילדים חוו נישואין כושלים של הוריהם, אך הנישואים המשיכו, ועם מבוגרים שכילדים חוו גירושים של הוריהם.

שני המצבים קשים.

אך כשתשוחח אולי תוכל לקבל החלטה נכונה יותר - מה גרוע פחות (ולאו דוקא מה טוב יותר) עבור הילדים.

יש פורום "בין שני בתים" - הגולשים שם הם צעירים למדי, תוכל לשמוע את דעתם בזמן אמת.

לצערי..

ראשית ההתחשבות בצער הילדים מראה על האישיות שלך.. וזה באמת ראוי להערכה!

זה ממש לא מובן מאליו..

ודאי שאתה לא צריך לסבול ..

אך בבקשה נסה הכל!!

מנסיון.. הקשיים בתהליך עצמו ואחריו הם הרבה יותר קשים..

זה על רגל אחת.. מוזמן לבין שני בתים ..זה יכול מאוד לעזור..

הרבה בהצלחה 

והחלטות נכונות!! 

(פעם ראשונה שאני מגיבה פה בפורום, מרגישה לא קשורה בעליל...)

אין לי כל כך איך להגיב על ההחלטה שלך, כי כשמה כן היא- החלטה שלך. אני לא יודעת ולא מענייני מה הסיבות שלך להתגרש מאשתך, אבל אתה טוען שהסיבות לא להתגרש הם הילדים.

אנחנו 4 ילדים. אחי הגדול היה בן 14 כשהוריי התגרשו, ואחותי הקטנה בת 7. זה לא ממש מדד לגבי איך ילדיך יגיבו (מה הגילאים שלהם?), אך בהנחה שהם לא גדולים מדי- לדעתי יש כמה פגיעות עיקריות בילדים במקרים כאלה: כשהילד לא מבין (ילדים קטנים נוטים לחשוב שזו אשמתם, לצערנו), ושההורים רבים על חשבון הילדים.

אני יודעת שהתודה הכי גדולה שאני יכולה להודות להורים שלי היא שהם הסכימו על דברים שיהיו באמת לטובתנו. יש לצערנו הורים שעושים הכל לפגוע בשני, ולא מבינים שהילד הוא הסובל העיקרי מכך. נכון, קשה להרבה ילדים בהחלטה של ההורים, וקשה להם כשהם מתרחקים(פיזית ורגשית, מהשני ומהילדים) ומתחתנים עם אנשים אחרים וכו', אבל בסופו של דבר, ילד לא מסוגל לראות את ההורים שלו רבים כל היום ומלכלכים זה על זו (נכון גם לאחרי הגירושין ל"ע). כשילד יודע שההורים עושים דברים וחושבים על טובתו (ואני לא מדברת על לקנות מתנות כל היום, וממש לא על "לריב לטובתו"...), זה משפיע.

באמת שאין לי רצון או מקום להגיד לך מה צריך לעשות, רק ניסיתי לשתף קצת מהרגשת הילדים(קצת שונה ממה שאמרה "אני בשמחה תמיד", אבל אני מסכימה איתה שלפני זה צריך לנסות כמה שיותר). וכמו שאמרו, מוזמן לפורום שלנו, אפשר לראות שם כל מיני תגובות וסוגי משפחות שונות. (בניגוד למה שאמרו, יש שם דווקא גילאים מגוונים, וגם כמה נשואים בעצמם...)

היא מאד חשובה. והם אכן מאד נפגעים כשמתגרשים (אני לוקחת את ההנחה שלך שאין סיכוי לזוגיות שלכם כאקסיומה).

אבל-  אם באמת חייבים להתגרש לא בטוח שטובת הילדים היא להישאר יחד ולסבול מריבות, חוסר סיפוק, תיסכולים, כל האנרגיה השלילי בבית לא עושה להם טוב.

מה שכן, צריך לעשות את זה בצורה טובה וזהירה.

יש פרק במשפחה חורגת שמראה תהליך גישור של גירושין. דווקא זה נחמד. אתה יכול לגגל משפחה חורגת-פרקים מלאים ולצפות בזה.

יש אנשי מקצוע גם לגירושין לא רק לנישואים. אז אם אין לך ברירה תעשה את זה בצורה טובה שיהיו כמה שפחות נפגעים...

עצוב לשמוע...

לילדים (קטנים בעיקר) יש חיישנים מאוד חזקים בתחום של קליטת האווירה ומצב הרוח.

אבל, לא כל-כך הבנתי..

אם הנישואין מאוד חשובים לך אולי כדאי לך לנסות ללכת על מטפל/ת זוג/ית אחר/ת.

יכול להיות שאישתך לא התחברה למטפלת הנוכחית או שהמטפלת לא התחברה מספיק אליה,

אולי הגישה של הטיפול לא מתאימה לאישתך,

יכולות להיות המון סיבות.

לעניות דעתי, צריך לבדוק את כל האפשרויות כדי להציל את הנישואין..

וכמובן, יש מקרים שבאמת אין ברירה..

כדאי לנסות טיפול אחר. אולי גם לך יש מה לתקן? אולי אשתך לא כל כך שחורה?

שהתחתן עם פולנייה והתגרש - הוא אמר שזה עשה לו טוב 

עם כל הכבוד לילדים - התחתנת בשביל מטרה "ואהבת לרעך כמוך" - היינו אהוב את האשה שלך 

אם אתה לא מצליח - מה אתה עושה איתה ? 

מצד שני : רבינו ( רבי נחמן מברסלב ) אמר לא להתגרש כמעט אף פעם וכו' וכו' ותמיד מריך לעשות שלום 

לא סתם התחתנת עם האשה הזו , האם סיימתם את תפקידכם ביחד  ? 

תנסה לקרוא את הספר " בגן השלום של הרב ארוש - אם כבר קראת או שאתה לא מעוניין אני לא יכול יותר לעזור בהצלחה

כדאי מאד לחשוב לפני שעושים את הצעד הזה..

אתה לא יודע עד כמה זה גורם סבל לילדים. (וכן,גם לפעמים לאב-במידה והילדים גדלים אצל האמא!)

זה כ"כ קשה לחיות ככה. משפחה חד הורית,סביבה רגילה.. לילדים יהיה קשה קשה!!

תנסה לעשות הכל! - כן,בשביל הילדים!!!

בהצלחה! ושבעז"ה יהיה לכם רק טוב! 

מ"פעם בחודש"..

אם ההורים שלי היו נשואים, אבא שלי מן הסתם לא היה עובר לגור בחו"ל, לא?

רעיון מעניין מה שמושיקו אומר. ההורים שלי עשו משהו דומה, ובכל זאת התגרשו, אבל זה נתן לנו, הילדים, תקופת הסתגלות לרעיון. ז"א, גם אם זה לא עובד, יש לזה יתרונות...הצעה יפה.

אגב, מבחינת ילדים - אם הם מודעים לסיבה (ש"בודקים"..) זה לא בהכרח "תקופת הסתגלות"; זו יכולה גם להיות תקופת מתח בלתי נסבל.

מה שהערתי היה - בלי להביע דעה לעצם הרעיון - ש"פעם בחודש" זה מוגזם. ילדים צריכים את אבא יותר. ואם אצל אחד יש מצב כאוב מאוד - זה לא אומר שכך צריך להעתיק גם לאחרים. הרי רואים שהוא אבא מאד מסור. ובכלל, דעתי - שכבר הבעתי בעבר - שאצל הורים ששניהם יודעים לטפל בילדים, עדיף גם כשמגיעים ל"ע לגירושין (בלי קשר לשירשור זה שלא הגיעו לכך - וצריך להתפלל לנס..), שיהיו שני הורים ב"מזומן". וכך גם ראיתי שהגיעו היום למסקנה (היתה איזו ועדה בענין) שכאשר שני ההורים ממשיכים לטפל בילדים - עדיף.

אני עוד מקוה בשבילכם לנס..

ב. עקרונית - אני מתכוין, אכן, למגורים באותה עיר/ישוב (הבעיה שהזכרת - זה רק ב"אותה חצר". למשל, בבנין מגורים אחד. לא מעבר לכך), כשילדים נמצאים חלק מהשבוע כאן וחלק כאן (ובתקופה הראשונה, יתכן אפילו יום פה ולילה פה, ומתחלף באמצע השבוע). יתכן אפילו חלוקת השבת ללילה/יום.

יש דברים כאלה - ולדעתי יש בכך יתרונות רבים, כי לילדים יש אבא ואמא בפעל ממש.  הורים צריכים להיות מוכנים לקחת אחריות על הילדים, גם אם זה "מגביל" את מקום המגורים, כשזה אפשרי.

ככלל, יש לשדר לילדים יחס מכבד כלפי ההורה השני, ככל האפשר. גם במצבכם היום. ולכבד - יותר קל. האדם באשר הוא אדם, גם אם אינני מחזיק מתכונות מסוימות אצלו, או מרחם על אי יכולתו להחזיק בעניינים מסויימים. רחמים יכולים להוליד לפעמים אפילו אהבה..

ויש משפט כזה שאוהבים להשתמש בו בייעוץ הזוגי:

"להפוך את האיבה לחמלה"

או במילים אחרות: "להפוך אוייב לכואב".

זה עוזר לרכך את האווריה ולנסות להבין ולהכיל את הצד השני, במקום לשנוא אותו.

עצוב..

אני לא יודעת לתת עצות בנושא. מה שיש לי להגיד כבר אמרו...

עולה לי תהייה, ואני מסייגת את דברי, אם כשאחרון נולד הכל היה בסדר, אני לוקחת את דברי בחזרה.

אם היא כל כך בעייתית, למה הבאתם 4 ילדים ב9 שנים?

משגע אותי לראות אנשים שלא מסתדרים בצורה קשה וממשיכים להביא עוד ועוד ילדים כשהזוגיות במשבר.

לא אמרתי שאתם בהכרח כאלה, לא הייתי נוכחת בחיים שלכם.

אחת שההורים שלה היו צריכים להתגרש שהיא הייתה ילדה(לא היו צריכים בכלל להיפגש למען האמת), ולא עשו את זה, תתגרש כמה שיותר מהר!!!!!!

הילדים יגדלו עם הורים שלא מסתדרים וזה יותר דופק אותם מהורים גרושים.
מניסיון (;

נכונה, במחילה...

אע"פ ש"אריתמטית" כאילו אפשר להבין אותה..

אלו דברים מאד מורכבים ועדינים. וב"ה שזכו שיש להם ילדים.

זה לא צריך "לשגע אותך".. ואם יש ספקות שנים רבות, ומנסים בכל זאת, אז לא יהיו להם ילדים כל השנים הללו? ילדים זה גם ערך עצמי, לא מביאים אותם רק ל"חברת ביטוח זוגית"..  יש להניח שלא היה מוחלט אצלם לגמרי להתגרש והחליטו כביכול סתם לחכות.. ניסו.

וגם: ברור ששאלתך לא נובעת כי זה יכול לעזור במשהו אלא כי זה "משגע אותך". אז, עם ההבנה וההערכה - אני חושב שאין לה מקום בשלב זה.. 

באמת בני אדם יכולים להשתנות.

בטוח שאין סיכוי?  ניסיתם עם רב שמבין ענין?

[כמובן, אינני יודע כלום. דחיפה טבעית לראות שמא בכל זאת.. כי אם אפשר "להתחדש" - זה באמת חשוב..]

בס"ד

בתור בת להורים גרושים, אני שמחה שההורים שלי לא עשו את השיקול הזה...

תודה לה' שנולדתי, זאת המציאות שבה הייתי צריכה לגדול ולהתפתח, לא אומר לך שזה היה תענוג גדול לחוות את הגירושין שלהם וכל מה שנילווה לזה, אבל זה בנה אותי, ותסמכי על הקב"ה שכשהוא שולח נשמה לעולם הוא יודע בדיוק מי צריכים להיות ההורים שלה, ואיך היא צריכה לגדול.

אנונימי יקר

אני יכולה לתת נקודת מבט של ילדה שחיה עם הורים שלא היה להם טוב אך הם לא התגרשו עד גיל מבוגר לאחר שהילדים עזבו את הקן.

ועלי להודות כי במבט לאחור העובדה שגדלתי בבית "שלם" ולא בבית חריג איפשרה לי לנהל חיים חברתיים תקינים, אני חושבת שאם הורי היו מתגרשים כשהייתי קטנה זה היה פוגע בי מבחינה חברתית וגורם לי להרגיש שונה ופוגע בבטחון העצמי שלי ואולי אף גורם לי להתנתק מהחברה.

 לגבי המצב בבית:  אני זוכרת הרבה מריבות בין הורי כשהייתי קטנה (עד גיל 12-13) זה היה מאד לא נעים ולווה בהרבה צעקות  אבל חשבתי שזה נורמלי. כשהגעתי לתיכון קלטתי שיש כאן משהו חריג והבנתי שהורי לא יכולים להיות ביחד אולם שוב, שמחתי שחיצונית היתה לנו תדמית של משפחה נורמלית.

מה שהצגתי כאן זו עמדתי האישית. לאחד מאחיי המצב בבית היה הרסני וגרם לנזק רב.

תוך כדי כתיבה עולה בי המסקנה שמן הסתם לא תוכל לספק את הצרכים של כל הילדים כי כ"א שונה ומגיב באופן שונה. לכן המטרה העיקרית היא בריאותך הנפשית בכל מצב שתבחר, ומתוך בריאות זאת תוכל לתת את המקסימום לילדים.

שאלה להבנת המצב (עד כמה שניתן).האם האימא מסוגלת להחזיק את הבית לבד? 

תתפלל ואנחנו מתפללים איתך

בס"ד

קודם כל חייבת לומר שהיה עצוב וכואב לקרוא את המכתב שלך.

 יש אמירה שלך שדורשת התבוננות.

אתה שואל "הייתי מוכן למות למען ילדיי, ההיגיון אומר שאני צריך להסכים לסבול, לא?"- קודם כל מוות זה משהו קצר וחד פעמי. סבל מתמשך זה למות יום יום, רגע רגע. זה לא על אותו משקל...

אבל מעבר לכך אבא ואימא הם חלק פנימי ומהותי מהזהות הפנימית של הילד. כאשר אחד מההורים חי בסבל, (ולא משנה מאיזו סיבה) והוא נושא את הסבל למען הילדים- בפנימיות של הנפש זה מחלחל.

איפה שהוא בתוך הנפש של הילד נוצרת אשמה שאבא סובל בגללי.

איפה שהוא עמוק בנפש ההורה שמרגיש שהוא "מקריב" את עצמו נוצרת ציפייה שהילד "יצדיק" את ההקרבה. שיעריך.

אמירה פנימית של "אני מקריב את חיי למענך" .

הילדים לא צריכים את תיק האשמה הזה על כתפיהם.

הורה יכול להחליט שהוא כל כך אוהב את ילדיו, וכל כך חשוב לו להיות בקשר יומיומי איתם שהוא מוכן לשלם את המחיר האישי והזוגי. אבל ח"ו לא בתודעה של "לסבול" למען הילדים, אלא כי אני לא יכול לסבול להיות בלעדיהם.

ההבדל באמירה ובשדר הפנימי כלפי הילד זה, אני אוהב אותך, ושווה לי למען קרבתך. אתה יקר לי,ולא אתה אשם באומללות שלי.

לא להיכנס לפלונטרים של אשמה, לא עשית את טעות חייך, כי ל"טעות" הזאת היה שותף שלישי, וזה ה'.

אם ה' נתן לחתונה הזאת להתקיים, כנראה שלכל הפחות הייתה לכם שליחות יחד. (ואולי ישנה עדיין, רק אתה יודע)

הבאתם לעולם 4 ילדים, ואלו ילדים שהיו צריכים לבוא לעולם דרככם. אני בטוחה שכל אחד מהם היה שווה לך את "הסבל". הריי לא היית מוותר על מי מהם, נכון? 

ולעולם אל תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"-כי הקב"ה שלח אותם למציאות הזאת. והוא אוהב אותם יותר משאתה מסוגל לאהוב. גם ילדיך יקבלו את הכוחות משמיים לעבור כל ניסיון בצורה הכי טובה ובונה לנפש שלהם.

לעומת זאת אם תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"- הם יקלטו את השדר ויאמינו בזה.

מעבר לכך, אם באמת עשית עבודה על עצמך, בטח השנים הללו לימדו אותך משהו, קירבו אותך לבורא, ואל עצמך.

זה שיעור שהיית חייב ללמוד, ותהייה בטוח שהקב"ה תמיד בוחר עבורנו את השיעורים בחסד וברחמים. כנראה את מה שלמדת באופן הזה, לא יכולת ללמוד אחרת. 

רק אתה יכול לדעת מה באמת המצב, מה הכוחות הפנמיים שלך, ומה נכון באמת לעשות במצבך, ולו מהסיבה הפשוטה שה' נתן לך את הניסיון הזה. היות והניסיון ניתן לך, התשובות האמיתיות נמצאות אצלך.

אבל מה שחשוב זה להיות קשוב למקום הפנימי והאמיתי שבך.

כי כשיהודי עושה את הדבר הכי נכון עבורו באמת, אז במיילא זה הכי טוב לכל הנוגעים בדבר. 

כל עם ישראל זה נפש אחת בגופים מחולקים. הבראה לאיבר אחד, זאת הבראה לכל הגוף. 

בע"ה כשתחליט את הדבר הנכון מתוך המקום האמיתי שבך, דע שזה הכי טוב גם לאשתך, וגם לכל אחד מילדיך.

(כמובן שהרבה תלוי בכם, ולפעמים אופן ביצוע ההחלטה חשוב יותר מההחלטה עצמה, אבל בהנחה שיש מספיק אינטלגנציה כדי לא ללכלך אחד עלך השני בפני הילדים וכ')

ויהי רצון שמתוך המקום האמיתי הזה ה' יאיר לכם בחסד וברחמים.

בשורות טובות. 

תשמח ותתנחם בכך "שלא תראה פני גיהנום" בעולם האמת

תסבול בשקט כמה שנים בעולם הזה, תוותר תוותר תוותר ובסוף תאמין לי שיהיה לך יותר טוב

היינו אצל מטפל שהסביר לנו שבלי טיפול פסיכיאטרי לאישתי אין שום סיכוי. כבר הגענו למצב שחזרתי להורים שלי למשך 3 שבועות ודי היה ברור שזה הסוף. אח"כ החלטנו לנסות שוב. ובעבודה קשה על עצמנו, (כל אחד על עצמו) הבנו איפה הבעיות של כל אחד והתקדמנו המון. מאז כבר בהחלטה מודעת נולד לנו ילד נוסף...

היום אני יודע שטיפול פסיכיאטרי היה עוזר לה. היה פותר לנו את רוב הבעיות, אבל הרווח שהרווחתי בלי הטיפול הפסכיאטרי - עבדתי על עצמי, היה גדול הרבה יותר. התקדמתי בעבודה, אני מסיים סוף סוף תואר. אני אבא טוב יותר ואדם טוב יותר.

אני לא יודע אם מה שעשיתי מתאים לכל אחד אבל אשמח לשתף בשיחה פרטית כל מידע שיכול לעזור.

מפעים לקרוא.

אוהו...

אשריך. אשריכם.

בהצלחה מעלה-מעלה בהמשך, בעז"ה.

העולם הזה הוא עולם של עמל. לאו דווקא סבל, אבל עבודה - כן. וכשאתה מתאמץ- סימן שאתה בעלייה. אולי יש מקום למאמץ שיביא שינוי מבורך?

היה כל כך ברור שהם לא מתאימים, שהם רבים וממררים זה לזה את החיים, שחשבתי שהפתרון הכי טבעי עבורם הוא להתגרש. אני זוכר את עצמי בגיל 6 או 7 חושב את זה. 

כשהם החליטו להתגרש הייתי כבר בן 22, ולמרות מה שכתבתי קודם, ולמרות שכבר לא ממש הייתי בבית, לקחתי את זה מאוד קשה. אני זוכר שניסיתי לשכנע אותם לחיות באותו בית "כמו שני בני דודים" רק כדי לא לפרק את החבילה. הייתי תינוקי ותמים, ולמעשה כנראה שבגללי (=באשמתי) העסק נדחה בשנתיים נוספות. 

כשהם התגרשו חשבתי שאני בסדר גמור עם זה, שהקשר ביניהם חרב לגמרי ממילא. ולמרות זאת, סביב השבוע של הגט הייתי מלא כעס, לא על משהו או מישהו מסוים, אלא כעס "טהור".

כלומר: זה קשה. מאוד קשה, ובכל גיל.

בראייה לאחור אין לי יכולת להגיד האם המחיר ששילמתי בתור ילד כדי שהם יישארו ביחד (מתח תמידי בבית, הפנמה שהחיים זה משהו ממש מבאס) היה שווה את התועלת שקיבלתי בזה שהם נשארו יחד. אני נהנה לדמיין "מה היה אילו", ובהחלט לפעמים נראה שאילו היו מתגרשים מוקדם יותר, החיים שלי היו יותר פשוטים היום. 

מה שברור שהגירושין עשו לשניהם טוב. אחרי תקופה קשה וכואבת הם פנו כל אחד לעניינו, וזה רק שיפר את הקשר שלנו אתם.

תרמה לכך גם העובדה שלא הייתה פה מריבה מכוערת ומתמשכת. אמא שלי פשוט ויתרה על המון (יחסית למה שנשים מקבלות היום בגירושין) רק כדי לסיים את זה מהר ככל האפשר. 

אם לעזוב רגע את עמדת "בעל הניסיון" - קשה לי לקבל את ההנחה שאושרו של אדם אחד תלוי בהריסת חייו של אחר. הילדים שלך יכולים ללמוד גם דברים טובים מהגירושין: שאדם צריך להיות נאמן לעצמו, שיש דרכים לא לפתח תלות בדברים מזיקים. ברור שזה יהיה קשה, ושיש פה סיכון, אבל גם הסיכוי לא קטן, ואולי עולה על הסיכון. 

אף פעם לא תוכל לדעת מה באמת טוב לילדים.

אני איבדתי את אבי בגיל צעיר מאוד אבל כל חיי אני חושבת שמה שבאמת הרס כליל את ילדותי

היא מערכת היחסים הרקובה שהיתה לאימי עם בעלה השני. אין בזה שום דבר טוב לגדול בבית שבו כל

הזמן כעס, צעקות, חוסר כבוד הדדי, ברוגזים ועוד היד נטויה. והרוגז כמובן גם עובר להיות מופנה כלפי הילדים.

אין לך מושג איך כל עולמו של ילד מעורער כשהוא שומע את הוריו מעליבים אחד השני או אפילו שרק צד אחד

מעליב ומשתלט. הילד מפחד, העולם שלו מתרסק. הוא כבר לא מאמין  לשום דבר ולא לאף אחד.

יש לי אח שרק היום כשנתיים אחרי שסוף סוף התגרשו בתהליך ארוך וקשה (שבו אף צד לא הרוויח כלום )

רק עכשיו מתחיל להתאושש ולהראות סימני חיים של ילד נורמאלי. אבל הדרך שלו לחיים נורמאלים עוד ארוכה.

האם היה אפשר לחסוך את זה? אם היו מתגרשים לפני שנים האם לא היה גודל, אולי ב2 בתים, אבל בתים רגועים ושפויים?

מצד שני אתה ודאי יודע שברוב הפעמים הילדים נמצאים אצל האם עם הסדרי ראיה לאב או מקסימום חצי חצי.

אם הילדים שלך חשובים לך ואתה רוצה אותם לידך כמה שיותר תצטרך לקחת זאת בחשבון.

מצד שני המחשבה שאולי יש איזה סיכוי להתפייס ולתקן את הבית... ברור שזה יהיה הכי טוב לילדים. וגם לימוד גדול בשבילם לחיים.

מומלץ מאוד להתייעץ עם הרב אבינר. יכול מאוד להבין ולייעץ.

בבניין ירושלים ננוחם

אני בת להורים גרושים.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש.

ולי הרבה יותר טוב אחרי הגירושין -כי אני חושבת שילדים לא יכולים לחיות בבית מלא מריבות ועם אווירה עכורה כל היום...

שאלה לי אלייך ,אם תשים רגע את כל הקריזות שלה מאחור  (אם יש)ואת כל האי הסכמות האם אתה יכול לאהוב אותה? והיא אותך? אם התשובה היא כן ( גם אם לא )שווה לנסות להתגבר על המכשולים  כי אז האהבה יותר חזקה וכמו שנאמר  יכול להיות שהטיפול לא התאים לאחד מכם  או שניכם האם  היועצת היתה הייתה מהמגזר שלנו? האם אישתך רוצה להמשיך לנסות  לפעמים קשה לגבר להבין את האישה ומתחת לכל האדישות או עצבנות או קריזות יושבת לך אישתך עם פחד שלא רוצה להראות לך את חולשתה  הרעי יותר קשה להתחיל פרק ב גרושה+4   מגרוש+4 והקב"ה מעמיד אנשים בניסיון רק מי שיכול להתמודד איתו  שניכם צריכים רצון להמשיך  לנסות ן לגשר בין הפערים ולוותר ולפעמים להסכים לא להכים והעיקר לישון מפוייסים

להיות נשואים זה לא קל  עבודה 24 ש על המידות עד 120

נסו עוד ייעוץ או לדבר עם רב גדול

לגבי ילדים תמיד גירושים ישאיר צלקת גם אם ההורים מסתדרים מצוין אין כמו אבא ואמא יחד אך אם זה ממש אין סיכוי ואין ברירה ומיצתם הכל אז אין מה לעשות

שיהיה לכם בהצלחה ומקווה שתצליחו ביחד להתגבר

ורק רציתי שתדע, שהכי טוב לילדים זה בית בריא, בלי מריבות.

ילדים מרגישים הכל, גם אם תנסו הסתיר, ולכן אני חושבת שתנסו, כמו שכבר הציעו, להפרד, אבל לא להתגרש, ולראות איך זה ישפיע על הילדים....

גרושים לפעמים זה הפתרון היחיד, אבל תתיעצו עם מישהו שמבין....

אמא אבא

אני לא רוצה קשר!!

הרסתם לי ת'חיים. ביי

גם אני במצב יאושששש!

נשואה כמעט 20 שנה.

חיי וחיי ילדי גהנום. אין אלימות פיזית אך יש התעללות רגשית קשה!!!!

אחרי שנים שחשבתי שאני היא זו שלא בסדר הלכתי למטפלת זוגית שהבהירה לי והוכיחה לי שאני בסדר גמור. בעלי זקוק לטיפול פסיכולוגי. גם הוא היה אצלה. היא אמרה עליו דברים לא פשוטים. גם לו. הוא כמובן לא הלך לטיפול ואנחנו סובלים וגם אני בהתלבטות האם הגירושין לא יפגעו בילדים. הם בגילאי העשרה, יהיה להם "פאדיחה"? גם אני אין לי אומץ.... ובנתיים בוכה הרבה במסתרים... מתחננת לה' שיגאל אותי מיסורי. סובלת באמת.... 

בס"ד

לפעמים כדאי לפנות לגורם מקצועי גם לבד, כדי להתמודד עם המצב הזה.

למשל אימון אישי יכול לעזור לך מאד להגיע למקום טוב יותר עם עצמך בנפש שלך.

הרבה פעמים כשצד אחד משתנה, זה משפיע גם על השני.

למשל כאשר אדם מסויים מרגיש שתמיד מאשימים אותו, תוך כדי אימון הוא לומד להבין שבעצם בתוכו יש מקום של "אשמה", כאשר משתחררים מהמקום הזה גם הסביבה לומדת שאין יותר מה לשלוח חצי אשמה, כי בך כבר אין את המקום שמוכן לקבל את זה. 

כן בכל סוג של רגש שלילי שמופעל עלייך, תמיד יש מקום פנימי בתוכנו שמאמין בזה, ולכן זה חודר אל הלב, ומעצים משהו שכבר קיים.

באימון טוב התודעה משתנה, והחיים משתנים.  

יש היום המון שיטות, שמתאימות לאנשים שונים. ממליצה בחום. 

אני לומדת כעת ב"מכון אביה", וזו ממש הגישה שם.

ממליצה בחום, זה בירושלים, בקריית משה.

את יכולה לגגל אותם - ותגיעי לאתר.

בהצלחה!!

צריך כיוון יצירתי.

בטוח שכולכם תפסידו, אך זו המציאות וצריך להקטין את הפגיעה כמה שניתן.

כמובן ביעוץ מתאים ונקודתי והמון מחשבה 

בהצלחה ובשורות טובות

אני יכולה להראות לך הצד של הילדים אם תתגרשו. אני בת להורים גרושים, כמו שקל להבין. אני חייבת להגיד שזה אכן מצב ממש עצוב ולא פשוט, אבל באיזשהו מקום אני קצת קיבלתי את זה אחרי זמן מסוים. אני לא יכולה להגיד ששמחתי בזה, חס וחלילה... אבל היה לי גם מאוד מאוד קשה כשהם רבו. הם היו פרודים כמה וכמה שנים, היו זמנים מעטים שהם צחקו ביחד או משהו כזה או שאבא שלי בא אלינו ליום- יומיים, אבל כשהם רבו זה היה נוראי. ממש נוראי. זה כאילו משהו בך נחצה לשניים בצורה הכואבת ביותר. היינו באמצע וכאב לנו. כל כך. בקטנותי הרבה, אני לא מבינה כלום כמעט באיך חיים משפחתיים וזוגיים צריכים להתנהל כי בקושי זכיתי בזה, אבל כמה דברים- אצלי היתה הקלה מסוימת (היא באה אחרי זמן) שיותר לא יהיו חיכוכים כאלו. קחו בחשבון את עניין המריבות. זה פשוט הורס. יתכן שיהיה עדיף להפרד בשלום. מנסיוני- עדיף לילדים, הכרחי אפילו, לחיות בבית אחד (בלי לפגוע, אבל לדעתי אמא היא הדמות- מי שהם יותר מתחברים). ממש כואב  לי בשבילכם!! ואם וכאשר- שתפו אותם בעדינות, ושידעו שיש מי שיקשיב להם, זה חשוב. אני ממש כואבת בשבילכם ומאחלת שה' יתן לכם כוח והבנה מה להחליט. אם צריך אפשר לשאול אותי באישי מבחינת הילדים. 

ישועת ה' כהרף עין.

אולי זה שלכ"כ הרבה יהודים היה איכפת ממך/ם..

אין יאוש בעולם כלל.

קצת אחרי שהם התגרשו (הוא היה בערך בן 7) שהוא היה מעדיף שהם ישארו ביחד רק כשהם רגועים והוא בעצמו הודה שעדיף ככה...

הוא לא האשים את עצמו ולא כלום אלא פשוט הבין שזה לא ילך ביחד...

מה שכן- אמא שלהם (לפי הרגשתי) קצת מנסה להעביר ת'ילדים לצד שלו (היא קונה להם מתנות וכו') ודוד שלי לא כל כך, גם כי הוא לא אוהב שמעלים לילד את הרף ואז הוא מזלזל בדברים פשוטים וגם מבחינה כספית...

לפי מה שאני שומעת מהילדים הם יותר אוהבים להיות אצל האבא (חוץ מאחד אולי, מתוך 6...)

ומה שהכי חשוב- דוד שלי מדבר בחופשיות על האמא...

אומנם היא לא אישתו אבל זה לא הופך אותה ללא קיימת...

מה שהכי חשוב לדעתי זה שגם אם מתגרשים אז לא לערב את הילדים ולא לנסות לשחד אותם במתנות!

אם תהיה אבא טוב הם יאהבו אותך בלי שום מתנות! לא לנסות לקנות אותם!!

ולא לדבר איתם לא יפה על אמא שלהם (לא להגיד משהו בסגנון של "אמא שלכם" בטון מזלזל... מותר להגיד "אמא" אפילו שאתם לא נשואים)

קיצור- הילדים קולטים שאתם לא אוהבים אחד את השני אין צורך לעקוץ יותר מזה....

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

או שעבר פס מגנטי בפועל

האם יש בפירוט מס' טלפון של החברה

האם חיוב מוכר שעבר בעלות

האם מישהו שנתת לו לשלם משהו דרכך

האם הוצג? כן

זה אומר הכרטיס כאילו עבר בפועל? איך זה הגיוני?

בעלי אמר שאולי זה בית עסק ששינה שם וכתובת אבל איך אני יודעת מה הוא?

תכחישי עסקה דרך חברת האשראי. הם מאוד מקפידים על הדברים האלה.

קודם לבדוק טוב מי זה העסק הזה, רק אחר כך להכחיש אם הבירור לא עזר.

לא מקבלים קנס מחברת אשראי כל כך מהר. בתור מי שמתפעל כמה עסקים שסולקים ומקבלים הכחשות.

איך אני מבררת מי זה?

כי השם ממש לא מוכר לי, ולא הכתובת

קרה לי פעם גם שהיה לי חיוב מוזר וכשהשוותי תאריכים וסכומים הבנתי שזה סתם שייק שקניתי בריבר ומשום מה בחיוב הופיע "דעבול גלצבי" או איזה משהו הזוי דומה

תנסי להיזכר מה עשית באותו יום או אולי נתת את הכרטיס למישהו אחר?

אפשר גם לבדוק באתר של החברת אשראי עצמה פעמים יש שם יותר פירוט

את גדולה! צודקת חחחח

תודה גם ל @רק נשמה זה באמת שם מוזר מאוד למשהו אחר חחח

כיוונים מעניינים

ממליץ למצוא חצי שעה פנויה ולטפל

לפחות באפליקציה של מקס.

נניח אם אני מעבירה בביט משהו תפעולי, וזה יורד מהאשראי, כתוב באשראי ביט. אז אני מוסיפה הערה קטנה מה זה כדי שיהיה לי אח"כ.

או לפעמים גם על רכישות משמעותיות שלא ברור מה הן (נניח איזה מוצר חשמל. לכי תזכרי מה קנית במחסני חשמל ביוני).

ברוב הדברים כמובן לא צריך. רמי לוי זה רמי לוי, אין יותר מדי מה להתבלבל…