נסה לשוחח עם מבוגרים, שכילדים חוו נישואין כושלים של הוריהם, אך הנישואים המשיכו, ועם מבוגרים שכילדים חוו גירושים של הוריהם.

שני המצבים קשים.

אך כשתשוחח אולי תוכל לקבל החלטה נכונה יותר - מה גרוע פחות (ולאו דוקא מה טוב יותר) עבור הילדים.

יש פורום "בין שני בתים" - הגולשים שם הם צעירים למדי, תוכל לשמוע את דעתם בזמן אמת.

לצערי..

ראשית ההתחשבות בצער הילדים מראה על האישיות שלך.. וזה באמת ראוי להערכה!

זה ממש לא מובן מאליו..

ודאי שאתה לא צריך לסבול ..

אך בבקשה נסה הכל!!

מנסיון.. הקשיים בתהליך עצמו ואחריו הם הרבה יותר קשים..

זה על רגל אחת.. מוזמן לבין שני בתים ..זה יכול מאוד לעזור..

הרבה בהצלחה 

והחלטות נכונות!! 

(פעם ראשונה שאני מגיבה פה בפורום, מרגישה לא קשורה בעליל...)

אין לי כל כך איך להגיב על ההחלטה שלך, כי כשמה כן היא- החלטה שלך. אני לא יודעת ולא מענייני מה הסיבות שלך להתגרש מאשתך, אבל אתה טוען שהסיבות לא להתגרש הם הילדים.

אנחנו 4 ילדים. אחי הגדול היה בן 14 כשהוריי התגרשו, ואחותי הקטנה בת 7. זה לא ממש מדד לגבי איך ילדיך יגיבו (מה הגילאים שלהם?), אך בהנחה שהם לא גדולים מדי- לדעתי יש כמה פגיעות עיקריות בילדים במקרים כאלה: כשהילד לא מבין (ילדים קטנים נוטים לחשוב שזו אשמתם, לצערנו), ושההורים רבים על חשבון הילדים.

אני יודעת שהתודה הכי גדולה שאני יכולה להודות להורים שלי היא שהם הסכימו על דברים שיהיו באמת לטובתנו. יש לצערנו הורים שעושים הכל לפגוע בשני, ולא מבינים שהילד הוא הסובל העיקרי מכך. נכון, קשה להרבה ילדים בהחלטה של ההורים, וקשה להם כשהם מתרחקים(פיזית ורגשית, מהשני ומהילדים) ומתחתנים עם אנשים אחרים וכו', אבל בסופו של דבר, ילד לא מסוגל לראות את ההורים שלו רבים כל היום ומלכלכים זה על זו (נכון גם לאחרי הגירושין ל"ע). כשילד יודע שההורים עושים דברים וחושבים על טובתו (ואני לא מדברת על לקנות מתנות כל היום, וממש לא על "לריב לטובתו"...), זה משפיע.

באמת שאין לי רצון או מקום להגיד לך מה צריך לעשות, רק ניסיתי לשתף קצת מהרגשת הילדים(קצת שונה ממה שאמרה "אני בשמחה תמיד", אבל אני מסכימה איתה שלפני זה צריך לנסות כמה שיותר). וכמו שאמרו, מוזמן לפורום שלנו, אפשר לראות שם כל מיני תגובות וסוגי משפחות שונות. (בניגוד למה שאמרו, יש שם דווקא גילאים מגוונים, וגם כמה נשואים בעצמם...)

היא מאד חשובה. והם אכן מאד נפגעים כשמתגרשים (אני לוקחת את ההנחה שלך שאין סיכוי לזוגיות שלכם כאקסיומה).

אבל-  אם באמת חייבים להתגרש לא בטוח שטובת הילדים היא להישאר יחד ולסבול מריבות, חוסר סיפוק, תיסכולים, כל האנרגיה השלילי בבית לא עושה להם טוב.

מה שכן, צריך לעשות את זה בצורה טובה וזהירה.

יש פרק במשפחה חורגת שמראה תהליך גישור של גירושין. דווקא זה נחמד. אתה יכול לגגל משפחה חורגת-פרקים מלאים ולצפות בזה.

יש אנשי מקצוע גם לגירושין לא רק לנישואים. אז אם אין לך ברירה תעשה את זה בצורה טובה שיהיו כמה שפחות נפגעים...

עצוב לשמוע...

לילדים (קטנים בעיקר) יש חיישנים מאוד חזקים בתחום של קליטת האווירה ומצב הרוח.

אבל, לא כל-כך הבנתי..

אם הנישואין מאוד חשובים לך אולי כדאי לך לנסות ללכת על מטפל/ת זוג/ית אחר/ת.

יכול להיות שאישתך לא התחברה למטפלת הנוכחית או שהמטפלת לא התחברה מספיק אליה,

אולי הגישה של הטיפול לא מתאימה לאישתך,

יכולות להיות המון סיבות.

לעניות דעתי, צריך לבדוק את כל האפשרויות כדי להציל את הנישואין..

וכמובן, יש מקרים שבאמת אין ברירה..

כדאי לנסות טיפול אחר. אולי גם לך יש מה לתקן? אולי אשתך לא כל כך שחורה?

שהתחתן עם פולנייה והתגרש - הוא אמר שזה עשה לו טוב 

עם כל הכבוד לילדים - התחתנת בשביל מטרה "ואהבת לרעך כמוך" - היינו אהוב את האשה שלך 

אם אתה לא מצליח - מה אתה עושה איתה ? 

מצד שני : רבינו ( רבי נחמן מברסלב ) אמר לא להתגרש כמעט אף פעם וכו' וכו' ותמיד מריך לעשות שלום 

לא סתם התחתנת עם האשה הזו , האם סיימתם את תפקידכם ביחד  ? 

תנסה לקרוא את הספר " בגן השלום של הרב ארוש - אם כבר קראת או שאתה לא מעוניין אני לא יכול יותר לעזור בהצלחה

כדאי מאד לחשוב לפני שעושים את הצעד הזה..

אתה לא יודע עד כמה זה גורם סבל לילדים. (וכן,גם לפעמים לאב-במידה והילדים גדלים אצל האמא!)

זה כ"כ קשה לחיות ככה. משפחה חד הורית,סביבה רגילה.. לילדים יהיה קשה קשה!!

תנסה לעשות הכל! - כן,בשביל הילדים!!!

בהצלחה! ושבעז"ה יהיה לכם רק טוב! 

מ"פעם בחודש"..

אם ההורים שלי היו נשואים, אבא שלי מן הסתם לא היה עובר לגור בחו"ל, לא?

רעיון מעניין מה שמושיקו אומר. ההורים שלי עשו משהו דומה, ובכל זאת התגרשו, אבל זה נתן לנו, הילדים, תקופת הסתגלות לרעיון. ז"א, גם אם זה לא עובד, יש לזה יתרונות...הצעה יפה.

אגב, מבחינת ילדים - אם הם מודעים לסיבה (ש"בודקים"..) זה לא בהכרח "תקופת הסתגלות"; זו יכולה גם להיות תקופת מתח בלתי נסבל.

מה שהערתי היה - בלי להביע דעה לעצם הרעיון - ש"פעם בחודש" זה מוגזם. ילדים צריכים את אבא יותר. ואם אצל אחד יש מצב כאוב מאוד - זה לא אומר שכך צריך להעתיק גם לאחרים. הרי רואים שהוא אבא מאד מסור. ובכלל, דעתי - שכבר הבעתי בעבר - שאצל הורים ששניהם יודעים לטפל בילדים, עדיף גם כשמגיעים ל"ע לגירושין (בלי קשר לשירשור זה שלא הגיעו לכך - וצריך להתפלל לנס..), שיהיו שני הורים ב"מזומן". וכך גם ראיתי שהגיעו היום למסקנה (היתה איזו ועדה בענין) שכאשר שני ההורים ממשיכים לטפל בילדים - עדיף.

אני עוד מקוה בשבילכם לנס..

ב. עקרונית - אני מתכוין, אכן, למגורים באותה עיר/ישוב (הבעיה שהזכרת - זה רק ב"אותה חצר". למשל, בבנין מגורים אחד. לא מעבר לכך), כשילדים נמצאים חלק מהשבוע כאן וחלק כאן (ובתקופה הראשונה, יתכן אפילו יום פה ולילה פה, ומתחלף באמצע השבוע). יתכן אפילו חלוקת השבת ללילה/יום.

יש דברים כאלה - ולדעתי יש בכך יתרונות רבים, כי לילדים יש אבא ואמא בפעל ממש.  הורים צריכים להיות מוכנים לקחת אחריות על הילדים, גם אם זה "מגביל" את מקום המגורים, כשזה אפשרי.

ככלל, יש לשדר לילדים יחס מכבד כלפי ההורה השני, ככל האפשר. גם במצבכם היום. ולכבד - יותר קל. האדם באשר הוא אדם, גם אם אינני מחזיק מתכונות מסוימות אצלו, או מרחם על אי יכולתו להחזיק בעניינים מסויימים. רחמים יכולים להוליד לפעמים אפילו אהבה..

ויש משפט כזה שאוהבים להשתמש בו בייעוץ הזוגי:

"להפוך את האיבה לחמלה"

או במילים אחרות: "להפוך אוייב לכואב".

זה עוזר לרכך את האווריה ולנסות להבין ולהכיל את הצד השני, במקום לשנוא אותו.

עצוב..

אני לא יודעת לתת עצות בנושא. מה שיש לי להגיד כבר אמרו...

עולה לי תהייה, ואני מסייגת את דברי, אם כשאחרון נולד הכל היה בסדר, אני לוקחת את דברי בחזרה.

אם היא כל כך בעייתית, למה הבאתם 4 ילדים ב9 שנים?

משגע אותי לראות אנשים שלא מסתדרים בצורה קשה וממשיכים להביא עוד ועוד ילדים כשהזוגיות במשבר.

לא אמרתי שאתם בהכרח כאלה, לא הייתי נוכחת בחיים שלכם.

אחת שההורים שלה היו צריכים להתגרש שהיא הייתה ילדה(לא היו צריכים בכלל להיפגש למען האמת), ולא עשו את זה, תתגרש כמה שיותר מהר!!!!!!

הילדים יגדלו עם הורים שלא מסתדרים וזה יותר דופק אותם מהורים גרושים.
מניסיון (;

נכונה, במחילה...

אע"פ ש"אריתמטית" כאילו אפשר להבין אותה..

אלו דברים מאד מורכבים ועדינים. וב"ה שזכו שיש להם ילדים.

זה לא צריך "לשגע אותך".. ואם יש ספקות שנים רבות, ומנסים בכל זאת, אז לא יהיו להם ילדים כל השנים הללו? ילדים זה גם ערך עצמי, לא מביאים אותם רק ל"חברת ביטוח זוגית"..  יש להניח שלא היה מוחלט אצלם לגמרי להתגרש והחליטו כביכול סתם לחכות.. ניסו.

וגם: ברור ששאלתך לא נובעת כי זה יכול לעזור במשהו אלא כי זה "משגע אותך". אז, עם ההבנה וההערכה - אני חושב שאין לה מקום בשלב זה.. 

באמת בני אדם יכולים להשתנות.

בטוח שאין סיכוי?  ניסיתם עם רב שמבין ענין?

[כמובן, אינני יודע כלום. דחיפה טבעית לראות שמא בכל זאת.. כי אם אפשר "להתחדש" - זה באמת חשוב..]

בס"ד

בתור בת להורים גרושים, אני שמחה שההורים שלי לא עשו את השיקול הזה...

תודה לה' שנולדתי, זאת המציאות שבה הייתי צריכה לגדול ולהתפתח, לא אומר לך שזה היה תענוג גדול לחוות את הגירושין שלהם וכל מה שנילווה לזה, אבל זה בנה אותי, ותסמכי על הקב"ה שכשהוא שולח נשמה לעולם הוא יודע בדיוק מי צריכים להיות ההורים שלה, ואיך היא צריכה לגדול.

אנונימי יקר

אני יכולה לתת נקודת מבט של ילדה שחיה עם הורים שלא היה להם טוב אך הם לא התגרשו עד גיל מבוגר לאחר שהילדים עזבו את הקן.

ועלי להודות כי במבט לאחור העובדה שגדלתי בבית "שלם" ולא בבית חריג איפשרה לי לנהל חיים חברתיים תקינים, אני חושבת שאם הורי היו מתגרשים כשהייתי קטנה זה היה פוגע בי מבחינה חברתית וגורם לי להרגיש שונה ופוגע בבטחון העצמי שלי ואולי אף גורם לי להתנתק מהחברה.

 לגבי המצב בבית:  אני זוכרת הרבה מריבות בין הורי כשהייתי קטנה (עד גיל 12-13) זה היה מאד לא נעים ולווה בהרבה צעקות  אבל חשבתי שזה נורמלי. כשהגעתי לתיכון קלטתי שיש כאן משהו חריג והבנתי שהורי לא יכולים להיות ביחד אולם שוב, שמחתי שחיצונית היתה לנו תדמית של משפחה נורמלית.

מה שהצגתי כאן זו עמדתי האישית. לאחד מאחיי המצב בבית היה הרסני וגרם לנזק רב.

תוך כדי כתיבה עולה בי המסקנה שמן הסתם לא תוכל לספק את הצרכים של כל הילדים כי כ"א שונה ומגיב באופן שונה. לכן המטרה העיקרית היא בריאותך הנפשית בכל מצב שתבחר, ומתוך בריאות זאת תוכל לתת את המקסימום לילדים.

שאלה להבנת המצב (עד כמה שניתן).האם האימא מסוגלת להחזיק את הבית לבד? 

תתפלל ואנחנו מתפללים איתך

בס"ד

קודם כל חייבת לומר שהיה עצוב וכואב לקרוא את המכתב שלך.

 יש אמירה שלך שדורשת התבוננות.

אתה שואל "הייתי מוכן למות למען ילדיי, ההיגיון אומר שאני צריך להסכים לסבול, לא?"- קודם כל מוות זה משהו קצר וחד פעמי. סבל מתמשך זה למות יום יום, רגע רגע. זה לא על אותו משקל...

אבל מעבר לכך אבא ואימא הם חלק פנימי ומהותי מהזהות הפנימית של הילד. כאשר אחד מההורים חי בסבל, (ולא משנה מאיזו סיבה) והוא נושא את הסבל למען הילדים- בפנימיות של הנפש זה מחלחל.

איפה שהוא בתוך הנפש של הילד נוצרת אשמה שאבא סובל בגללי.

איפה שהוא עמוק בנפש ההורה שמרגיש שהוא "מקריב" את עצמו נוצרת ציפייה שהילד "יצדיק" את ההקרבה. שיעריך.

אמירה פנימית של "אני מקריב את חיי למענך" .

הילדים לא צריכים את תיק האשמה הזה על כתפיהם.

הורה יכול להחליט שהוא כל כך אוהב את ילדיו, וכל כך חשוב לו להיות בקשר יומיומי איתם שהוא מוכן לשלם את המחיר האישי והזוגי. אבל ח"ו לא בתודעה של "לסבול" למען הילדים, אלא כי אני לא יכול לסבול להיות בלעדיהם.

ההבדל באמירה ובשדר הפנימי כלפי הילד זה, אני אוהב אותך, ושווה לי למען קרבתך. אתה יקר לי,ולא אתה אשם באומללות שלי.

לא להיכנס לפלונטרים של אשמה, לא עשית את טעות חייך, כי ל"טעות" הזאת היה שותף שלישי, וזה ה'.

אם ה' נתן לחתונה הזאת להתקיים, כנראה שלכל הפחות הייתה לכם שליחות יחד. (ואולי ישנה עדיין, רק אתה יודע)

הבאתם לעולם 4 ילדים, ואלו ילדים שהיו צריכים לבוא לעולם דרככם. אני בטוחה שכל אחד מהם היה שווה לך את "הסבל". הריי לא היית מוותר על מי מהם, נכון? 

ולעולם אל תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"-כי הקב"ה שלח אותם למציאות הזאת. והוא אוהב אותם יותר משאתה מסוגל לאהוב. גם ילדיך יקבלו את הכוחות משמיים לעבור כל ניסיון בצורה הכי טובה ובונה לנפש שלהם.

לעומת זאת אם תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"- הם יקלטו את השדר ויאמינו בזה.

מעבר לכך, אם באמת עשית עבודה על עצמך, בטח השנים הללו לימדו אותך משהו, קירבו אותך לבורא, ואל עצמך.

זה שיעור שהיית חייב ללמוד, ותהייה בטוח שהקב"ה תמיד בוחר עבורנו את השיעורים בחסד וברחמים. כנראה את מה שלמדת באופן הזה, לא יכולת ללמוד אחרת. 

רק אתה יכול לדעת מה באמת המצב, מה הכוחות הפנמיים שלך, ומה נכון באמת לעשות במצבך, ולו מהסיבה הפשוטה שה' נתן לך את הניסיון הזה. היות והניסיון ניתן לך, התשובות האמיתיות נמצאות אצלך.

אבל מה שחשוב זה להיות קשוב למקום הפנימי והאמיתי שבך.

כי כשיהודי עושה את הדבר הכי נכון עבורו באמת, אז במיילא זה הכי טוב לכל הנוגעים בדבר. 

כל עם ישראל זה נפש אחת בגופים מחולקים. הבראה לאיבר אחד, זאת הבראה לכל הגוף. 

בע"ה כשתחליט את הדבר הנכון מתוך המקום האמיתי שבך, דע שזה הכי טוב גם לאשתך, וגם לכל אחד מילדיך.

(כמובן שהרבה תלוי בכם, ולפעמים אופן ביצוע ההחלטה חשוב יותר מההחלטה עצמה, אבל בהנחה שיש מספיק אינטלגנציה כדי לא ללכלך אחד עלך השני בפני הילדים וכ')

ויהי רצון שמתוך המקום האמיתי הזה ה' יאיר לכם בחסד וברחמים.

בשורות טובות. 

תשמח ותתנחם בכך "שלא תראה פני גיהנום" בעולם האמת

תסבול בשקט כמה שנים בעולם הזה, תוותר תוותר תוותר ובסוף תאמין לי שיהיה לך יותר טוב

היינו אצל מטפל שהסביר לנו שבלי טיפול פסיכיאטרי לאישתי אין שום סיכוי. כבר הגענו למצב שחזרתי להורים שלי למשך 3 שבועות ודי היה ברור שזה הסוף. אח"כ החלטנו לנסות שוב. ובעבודה קשה על עצמנו, (כל אחד על עצמו) הבנו איפה הבעיות של כל אחד והתקדמנו המון. מאז כבר בהחלטה מודעת נולד לנו ילד נוסף...

היום אני יודע שטיפול פסיכיאטרי היה עוזר לה. היה פותר לנו את רוב הבעיות, אבל הרווח שהרווחתי בלי הטיפול הפסכיאטרי - עבדתי על עצמי, היה גדול הרבה יותר. התקדמתי בעבודה, אני מסיים סוף סוף תואר. אני אבא טוב יותר ואדם טוב יותר.

אני לא יודע אם מה שעשיתי מתאים לכל אחד אבל אשמח לשתף בשיחה פרטית כל מידע שיכול לעזור.

מפעים לקרוא.

אוהו...

אשריך. אשריכם.

בהצלחה מעלה-מעלה בהמשך, בעז"ה.

העולם הזה הוא עולם של עמל. לאו דווקא סבל, אבל עבודה - כן. וכשאתה מתאמץ- סימן שאתה בעלייה. אולי יש מקום למאמץ שיביא שינוי מבורך?

היה כל כך ברור שהם לא מתאימים, שהם רבים וממררים זה לזה את החיים, שחשבתי שהפתרון הכי טבעי עבורם הוא להתגרש. אני זוכר את עצמי בגיל 6 או 7 חושב את זה. 

כשהם החליטו להתגרש הייתי כבר בן 22, ולמרות מה שכתבתי קודם, ולמרות שכבר לא ממש הייתי בבית, לקחתי את זה מאוד קשה. אני זוכר שניסיתי לשכנע אותם לחיות באותו בית "כמו שני בני דודים" רק כדי לא לפרק את החבילה. הייתי תינוקי ותמים, ולמעשה כנראה שבגללי (=באשמתי) העסק נדחה בשנתיים נוספות. 

כשהם התגרשו חשבתי שאני בסדר גמור עם זה, שהקשר ביניהם חרב לגמרי ממילא. ולמרות זאת, סביב השבוע של הגט הייתי מלא כעס, לא על משהו או מישהו מסוים, אלא כעס "טהור".

כלומר: זה קשה. מאוד קשה, ובכל גיל.

בראייה לאחור אין לי יכולת להגיד האם המחיר ששילמתי בתור ילד כדי שהם יישארו ביחד (מתח תמידי בבית, הפנמה שהחיים זה משהו ממש מבאס) היה שווה את התועלת שקיבלתי בזה שהם נשארו יחד. אני נהנה לדמיין "מה היה אילו", ובהחלט לפעמים נראה שאילו היו מתגרשים מוקדם יותר, החיים שלי היו יותר פשוטים היום. 

מה שברור שהגירושין עשו לשניהם טוב. אחרי תקופה קשה וכואבת הם פנו כל אחד לעניינו, וזה רק שיפר את הקשר שלנו אתם.

תרמה לכך גם העובדה שלא הייתה פה מריבה מכוערת ומתמשכת. אמא שלי פשוט ויתרה על המון (יחסית למה שנשים מקבלות היום בגירושין) רק כדי לסיים את זה מהר ככל האפשר. 

אם לעזוב רגע את עמדת "בעל הניסיון" - קשה לי לקבל את ההנחה שאושרו של אדם אחד תלוי בהריסת חייו של אחר. הילדים שלך יכולים ללמוד גם דברים טובים מהגירושין: שאדם צריך להיות נאמן לעצמו, שיש דרכים לא לפתח תלות בדברים מזיקים. ברור שזה יהיה קשה, ושיש פה סיכון, אבל גם הסיכוי לא קטן, ואולי עולה על הסיכון. 

אף פעם לא תוכל לדעת מה באמת טוב לילדים.

אני איבדתי את אבי בגיל צעיר מאוד אבל כל חיי אני חושבת שמה שבאמת הרס כליל את ילדותי

היא מערכת היחסים הרקובה שהיתה לאימי עם בעלה השני. אין בזה שום דבר טוב לגדול בבית שבו כל

הזמן כעס, צעקות, חוסר כבוד הדדי, ברוגזים ועוד היד נטויה. והרוגז כמובן גם עובר להיות מופנה כלפי הילדים.

אין לך מושג איך כל עולמו של ילד מעורער כשהוא שומע את הוריו מעליבים אחד השני או אפילו שרק צד אחד

מעליב ומשתלט. הילד מפחד, העולם שלו מתרסק. הוא כבר לא מאמין  לשום דבר ולא לאף אחד.

יש לי אח שרק היום כשנתיים אחרי שסוף סוף התגרשו בתהליך ארוך וקשה (שבו אף צד לא הרוויח כלום )

רק עכשיו מתחיל להתאושש ולהראות סימני חיים של ילד נורמאלי. אבל הדרך שלו לחיים נורמאלים עוד ארוכה.

האם היה אפשר לחסוך את זה? אם היו מתגרשים לפני שנים האם לא היה גודל, אולי ב2 בתים, אבל בתים רגועים ושפויים?

מצד שני אתה ודאי יודע שברוב הפעמים הילדים נמצאים אצל האם עם הסדרי ראיה לאב או מקסימום חצי חצי.

אם הילדים שלך חשובים לך ואתה רוצה אותם לידך כמה שיותר תצטרך לקחת זאת בחשבון.

מצד שני המחשבה שאולי יש איזה סיכוי להתפייס ולתקן את הבית... ברור שזה יהיה הכי טוב לילדים. וגם לימוד גדול בשבילם לחיים.

מומלץ מאוד להתייעץ עם הרב אבינר. יכול מאוד להבין ולייעץ.

בבניין ירושלים ננוחם

אני בת להורים גרושים.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש.

ולי הרבה יותר טוב אחרי הגירושין -כי אני חושבת שילדים לא יכולים לחיות בבית מלא מריבות ועם אווירה עכורה כל היום...

שאלה לי אלייך ,אם תשים רגע את כל הקריזות שלה מאחור  (אם יש)ואת כל האי הסכמות האם אתה יכול לאהוב אותה? והיא אותך? אם התשובה היא כן ( גם אם לא )שווה לנסות להתגבר על המכשולים  כי אז האהבה יותר חזקה וכמו שנאמר  יכול להיות שהטיפול לא התאים לאחד מכם  או שניכם האם  היועצת היתה הייתה מהמגזר שלנו? האם אישתך רוצה להמשיך לנסות  לפעמים קשה לגבר להבין את האישה ומתחת לכל האדישות או עצבנות או קריזות יושבת לך אישתך עם פחד שלא רוצה להראות לך את חולשתה  הרעי יותר קשה להתחיל פרק ב גרושה+4   מגרוש+4 והקב"ה מעמיד אנשים בניסיון רק מי שיכול להתמודד איתו  שניכם צריכים רצון להמשיך  לנסות ן לגשר בין הפערים ולוותר ולפעמים להסכים לא להכים והעיקר לישון מפוייסים

להיות נשואים זה לא קל  עבודה 24 ש על המידות עד 120

נסו עוד ייעוץ או לדבר עם רב גדול

לגבי ילדים תמיד גירושים ישאיר צלקת גם אם ההורים מסתדרים מצוין אין כמו אבא ואמא יחד אך אם זה ממש אין סיכוי ואין ברירה ומיצתם הכל אז אין מה לעשות

שיהיה לכם בהצלחה ומקווה שתצליחו ביחד להתגבר

ורק רציתי שתדע, שהכי טוב לילדים זה בית בריא, בלי מריבות.

ילדים מרגישים הכל, גם אם תנסו הסתיר, ולכן אני חושבת שתנסו, כמו שכבר הציעו, להפרד, אבל לא להתגרש, ולראות איך זה ישפיע על הילדים....

גרושים לפעמים זה הפתרון היחיד, אבל תתיעצו עם מישהו שמבין....

אמא אבא

אני לא רוצה קשר!!

הרסתם לי ת'חיים. ביי

גם אני במצב יאושששש!

נשואה כמעט 20 שנה.

חיי וחיי ילדי גהנום. אין אלימות פיזית אך יש התעללות רגשית קשה!!!!

אחרי שנים שחשבתי שאני היא זו שלא בסדר הלכתי למטפלת זוגית שהבהירה לי והוכיחה לי שאני בסדר גמור. בעלי זקוק לטיפול פסיכולוגי. גם הוא היה אצלה. היא אמרה עליו דברים לא פשוטים. גם לו. הוא כמובן לא הלך לטיפול ואנחנו סובלים וגם אני בהתלבטות האם הגירושין לא יפגעו בילדים. הם בגילאי העשרה, יהיה להם "פאדיחה"? גם אני אין לי אומץ.... ובנתיים בוכה הרבה במסתרים... מתחננת לה' שיגאל אותי מיסורי. סובלת באמת.... 

בס"ד

לפעמים כדאי לפנות לגורם מקצועי גם לבד, כדי להתמודד עם המצב הזה.

למשל אימון אישי יכול לעזור לך מאד להגיע למקום טוב יותר עם עצמך בנפש שלך.

הרבה פעמים כשצד אחד משתנה, זה משפיע גם על השני.

למשל כאשר אדם מסויים מרגיש שתמיד מאשימים אותו, תוך כדי אימון הוא לומד להבין שבעצם בתוכו יש מקום של "אשמה", כאשר משתחררים מהמקום הזה גם הסביבה לומדת שאין יותר מה לשלוח חצי אשמה, כי בך כבר אין את המקום שמוכן לקבל את זה. 

כן בכל סוג של רגש שלילי שמופעל עלייך, תמיד יש מקום פנימי בתוכנו שמאמין בזה, ולכן זה חודר אל הלב, ומעצים משהו שכבר קיים.

באימון טוב התודעה משתנה, והחיים משתנים.  

יש היום המון שיטות, שמתאימות לאנשים שונים. ממליצה בחום. 

אני לומדת כעת ב"מכון אביה", וזו ממש הגישה שם.

ממליצה בחום, זה בירושלים, בקריית משה.

את יכולה לגגל אותם - ותגיעי לאתר.

בהצלחה!!

צריך כיוון יצירתי.

בטוח שכולכם תפסידו, אך זו המציאות וצריך להקטין את הפגיעה כמה שניתן.

כמובן ביעוץ מתאים ונקודתי והמון מחשבה 

בהצלחה ובשורות טובות

אני יכולה להראות לך הצד של הילדים אם תתגרשו. אני בת להורים גרושים, כמו שקל להבין. אני חייבת להגיד שזה אכן מצב ממש עצוב ולא פשוט, אבל באיזשהו מקום אני קצת קיבלתי את זה אחרי זמן מסוים. אני לא יכולה להגיד ששמחתי בזה, חס וחלילה... אבל היה לי גם מאוד מאוד קשה כשהם רבו. הם היו פרודים כמה וכמה שנים, היו זמנים מעטים שהם צחקו ביחד או משהו כזה או שאבא שלי בא אלינו ליום- יומיים, אבל כשהם רבו זה היה נוראי. ממש נוראי. זה כאילו משהו בך נחצה לשניים בצורה הכואבת ביותר. היינו באמצע וכאב לנו. כל כך. בקטנותי הרבה, אני לא מבינה כלום כמעט באיך חיים משפחתיים וזוגיים צריכים להתנהל כי בקושי זכיתי בזה, אבל כמה דברים- אצלי היתה הקלה מסוימת (היא באה אחרי זמן) שיותר לא יהיו חיכוכים כאלו. קחו בחשבון את עניין המריבות. זה פשוט הורס. יתכן שיהיה עדיף להפרד בשלום. מנסיוני- עדיף לילדים, הכרחי אפילו, לחיות בבית אחד (בלי לפגוע, אבל לדעתי אמא היא הדמות- מי שהם יותר מתחברים). ממש כואב  לי בשבילכם!! ואם וכאשר- שתפו אותם בעדינות, ושידעו שיש מי שיקשיב להם, זה חשוב. אני ממש כואבת בשבילכם ומאחלת שה' יתן לכם כוח והבנה מה להחליט. אם צריך אפשר לשאול אותי באישי מבחינת הילדים. 

ישועת ה' כהרף עין.

אולי זה שלכ"כ הרבה יהודים היה איכפת ממך/ם..

אין יאוש בעולם כלל.

קצת אחרי שהם התגרשו (הוא היה בערך בן 7) שהוא היה מעדיף שהם ישארו ביחד רק כשהם רגועים והוא בעצמו הודה שעדיף ככה...

הוא לא האשים את עצמו ולא כלום אלא פשוט הבין שזה לא ילך ביחד...

מה שכן- אמא שלהם (לפי הרגשתי) קצת מנסה להעביר ת'ילדים לצד שלו (היא קונה להם מתנות וכו') ודוד שלי לא כל כך, גם כי הוא לא אוהב שמעלים לילד את הרף ואז הוא מזלזל בדברים פשוטים וגם מבחינה כספית...

לפי מה שאני שומעת מהילדים הם יותר אוהבים להיות אצל האבא (חוץ מאחד אולי, מתוך 6...)

ומה שהכי חשוב- דוד שלי מדבר בחופשיות על האמא...

אומנם היא לא אישתו אבל זה לא הופך אותה ללא קיימת...

מה שהכי חשוב לדעתי זה שגם אם מתגרשים אז לא לערב את הילדים ולא לנסות לשחד אותם במתנות!

אם תהיה אבא טוב הם יאהבו אותך בלי שום מתנות! לא לנסות לקנות אותם!!

ולא לדבר איתם לא יפה על אמא שלהם (לא להגיד משהו בסגנון של "אמא שלכם" בטון מזלזל... מותר להגיד "אמא" אפילו שאתם לא נשואים)

קיצור- הילדים קולטים שאתם לא אוהבים אחד את השני אין צורך לעקוץ יותר מזה....

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏