נסה לשוחח עם מבוגרים, שכילדים חוו נישואין כושלים של הוריהם, אך הנישואים המשיכו, ועם מבוגרים שכילדים חוו גירושים של הוריהם.

שני המצבים קשים.

אך כשתשוחח אולי תוכל לקבל החלטה נכונה יותר - מה גרוע פחות (ולאו דוקא מה טוב יותר) עבור הילדים.

יש פורום "בין שני בתים" - הגולשים שם הם צעירים למדי, תוכל לשמוע את דעתם בזמן אמת.

לצערי..

ראשית ההתחשבות בצער הילדים מראה על האישיות שלך.. וזה באמת ראוי להערכה!

זה ממש לא מובן מאליו..

ודאי שאתה לא צריך לסבול ..

אך בבקשה נסה הכל!!

מנסיון.. הקשיים בתהליך עצמו ואחריו הם הרבה יותר קשים..

זה על רגל אחת.. מוזמן לבין שני בתים ..זה יכול מאוד לעזור..

הרבה בהצלחה 

והחלטות נכונות!! 

(פעם ראשונה שאני מגיבה פה בפורום, מרגישה לא קשורה בעליל...)

אין לי כל כך איך להגיב על ההחלטה שלך, כי כשמה כן היא- החלטה שלך. אני לא יודעת ולא מענייני מה הסיבות שלך להתגרש מאשתך, אבל אתה טוען שהסיבות לא להתגרש הם הילדים.

אנחנו 4 ילדים. אחי הגדול היה בן 14 כשהוריי התגרשו, ואחותי הקטנה בת 7. זה לא ממש מדד לגבי איך ילדיך יגיבו (מה הגילאים שלהם?), אך בהנחה שהם לא גדולים מדי- לדעתי יש כמה פגיעות עיקריות בילדים במקרים כאלה: כשהילד לא מבין (ילדים קטנים נוטים לחשוב שזו אשמתם, לצערנו), ושההורים רבים על חשבון הילדים.

אני יודעת שהתודה הכי גדולה שאני יכולה להודות להורים שלי היא שהם הסכימו על דברים שיהיו באמת לטובתנו. יש לצערנו הורים שעושים הכל לפגוע בשני, ולא מבינים שהילד הוא הסובל העיקרי מכך. נכון, קשה להרבה ילדים בהחלטה של ההורים, וקשה להם כשהם מתרחקים(פיזית ורגשית, מהשני ומהילדים) ומתחתנים עם אנשים אחרים וכו', אבל בסופו של דבר, ילד לא מסוגל לראות את ההורים שלו רבים כל היום ומלכלכים זה על זו (נכון גם לאחרי הגירושין ל"ע). כשילד יודע שההורים עושים דברים וחושבים על טובתו (ואני לא מדברת על לקנות מתנות כל היום, וממש לא על "לריב לטובתו"...), זה משפיע.

באמת שאין לי רצון או מקום להגיד לך מה צריך לעשות, רק ניסיתי לשתף קצת מהרגשת הילדים(קצת שונה ממה שאמרה "אני בשמחה תמיד", אבל אני מסכימה איתה שלפני זה צריך לנסות כמה שיותר). וכמו שאמרו, מוזמן לפורום שלנו, אפשר לראות שם כל מיני תגובות וסוגי משפחות שונות. (בניגוד למה שאמרו, יש שם דווקא גילאים מגוונים, וגם כמה נשואים בעצמם...)

היא מאד חשובה. והם אכן מאד נפגעים כשמתגרשים (אני לוקחת את ההנחה שלך שאין סיכוי לזוגיות שלכם כאקסיומה).

אבל-  אם באמת חייבים להתגרש לא בטוח שטובת הילדים היא להישאר יחד ולסבול מריבות, חוסר סיפוק, תיסכולים, כל האנרגיה השלילי בבית לא עושה להם טוב.

מה שכן, צריך לעשות את זה בצורה טובה וזהירה.

יש פרק במשפחה חורגת שמראה תהליך גישור של גירושין. דווקא זה נחמד. אתה יכול לגגל משפחה חורגת-פרקים מלאים ולצפות בזה.

יש אנשי מקצוע גם לגירושין לא רק לנישואים. אז אם אין לך ברירה תעשה את זה בצורה טובה שיהיו כמה שפחות נפגעים...

עצוב לשמוע...

לילדים (קטנים בעיקר) יש חיישנים מאוד חזקים בתחום של קליטת האווירה ומצב הרוח.

אבל, לא כל-כך הבנתי..

אם הנישואין מאוד חשובים לך אולי כדאי לך לנסות ללכת על מטפל/ת זוג/ית אחר/ת.

יכול להיות שאישתך לא התחברה למטפלת הנוכחית או שהמטפלת לא התחברה מספיק אליה,

אולי הגישה של הטיפול לא מתאימה לאישתך,

יכולות להיות המון סיבות.

לעניות דעתי, צריך לבדוק את כל האפשרויות כדי להציל את הנישואין..

וכמובן, יש מקרים שבאמת אין ברירה..

כדאי לנסות טיפול אחר. אולי גם לך יש מה לתקן? אולי אשתך לא כל כך שחורה?

שהתחתן עם פולנייה והתגרש - הוא אמר שזה עשה לו טוב 

עם כל הכבוד לילדים - התחתנת בשביל מטרה "ואהבת לרעך כמוך" - היינו אהוב את האשה שלך 

אם אתה לא מצליח - מה אתה עושה איתה ? 

מצד שני : רבינו ( רבי נחמן מברסלב ) אמר לא להתגרש כמעט אף פעם וכו' וכו' ותמיד מריך לעשות שלום 

לא סתם התחתנת עם האשה הזו , האם סיימתם את תפקידכם ביחד  ? 

תנסה לקרוא את הספר " בגן השלום של הרב ארוש - אם כבר קראת או שאתה לא מעוניין אני לא יכול יותר לעזור בהצלחה

כדאי מאד לחשוב לפני שעושים את הצעד הזה..

אתה לא יודע עד כמה זה גורם סבל לילדים. (וכן,גם לפעמים לאב-במידה והילדים גדלים אצל האמא!)

זה כ"כ קשה לחיות ככה. משפחה חד הורית,סביבה רגילה.. לילדים יהיה קשה קשה!!

תנסה לעשות הכל! - כן,בשביל הילדים!!!

בהצלחה! ושבעז"ה יהיה לכם רק טוב! 

מ"פעם בחודש"..

אם ההורים שלי היו נשואים, אבא שלי מן הסתם לא היה עובר לגור בחו"ל, לא?

רעיון מעניין מה שמושיקו אומר. ההורים שלי עשו משהו דומה, ובכל זאת התגרשו, אבל זה נתן לנו, הילדים, תקופת הסתגלות לרעיון. ז"א, גם אם זה לא עובד, יש לזה יתרונות...הצעה יפה.

אגב, מבחינת ילדים - אם הם מודעים לסיבה (ש"בודקים"..) זה לא בהכרח "תקופת הסתגלות"; זו יכולה גם להיות תקופת מתח בלתי נסבל.

מה שהערתי היה - בלי להביע דעה לעצם הרעיון - ש"פעם בחודש" זה מוגזם. ילדים צריכים את אבא יותר. ואם אצל אחד יש מצב כאוב מאוד - זה לא אומר שכך צריך להעתיק גם לאחרים. הרי רואים שהוא אבא מאד מסור. ובכלל, דעתי - שכבר הבעתי בעבר - שאצל הורים ששניהם יודעים לטפל בילדים, עדיף גם כשמגיעים ל"ע לגירושין (בלי קשר לשירשור זה שלא הגיעו לכך - וצריך להתפלל לנס..), שיהיו שני הורים ב"מזומן". וכך גם ראיתי שהגיעו היום למסקנה (היתה איזו ועדה בענין) שכאשר שני ההורים ממשיכים לטפל בילדים - עדיף.

אני עוד מקוה בשבילכם לנס..

ב. עקרונית - אני מתכוין, אכן, למגורים באותה עיר/ישוב (הבעיה שהזכרת - זה רק ב"אותה חצר". למשל, בבנין מגורים אחד. לא מעבר לכך), כשילדים נמצאים חלק מהשבוע כאן וחלק כאן (ובתקופה הראשונה, יתכן אפילו יום פה ולילה פה, ומתחלף באמצע השבוע). יתכן אפילו חלוקת השבת ללילה/יום.

יש דברים כאלה - ולדעתי יש בכך יתרונות רבים, כי לילדים יש אבא ואמא בפעל ממש.  הורים צריכים להיות מוכנים לקחת אחריות על הילדים, גם אם זה "מגביל" את מקום המגורים, כשזה אפשרי.

ככלל, יש לשדר לילדים יחס מכבד כלפי ההורה השני, ככל האפשר. גם במצבכם היום. ולכבד - יותר קל. האדם באשר הוא אדם, גם אם אינני מחזיק מתכונות מסוימות אצלו, או מרחם על אי יכולתו להחזיק בעניינים מסויימים. רחמים יכולים להוליד לפעמים אפילו אהבה..

ויש משפט כזה שאוהבים להשתמש בו בייעוץ הזוגי:

"להפוך את האיבה לחמלה"

או במילים אחרות: "להפוך אוייב לכואב".

זה עוזר לרכך את האווריה ולנסות להבין ולהכיל את הצד השני, במקום לשנוא אותו.

עצוב..

אני לא יודעת לתת עצות בנושא. מה שיש לי להגיד כבר אמרו...

עולה לי תהייה, ואני מסייגת את דברי, אם כשאחרון נולד הכל היה בסדר, אני לוקחת את דברי בחזרה.

אם היא כל כך בעייתית, למה הבאתם 4 ילדים ב9 שנים?

משגע אותי לראות אנשים שלא מסתדרים בצורה קשה וממשיכים להביא עוד ועוד ילדים כשהזוגיות במשבר.

לא אמרתי שאתם בהכרח כאלה, לא הייתי נוכחת בחיים שלכם.

אחת שההורים שלה היו צריכים להתגרש שהיא הייתה ילדה(לא היו צריכים בכלל להיפגש למען האמת), ולא עשו את זה, תתגרש כמה שיותר מהר!!!!!!

הילדים יגדלו עם הורים שלא מסתדרים וזה יותר דופק אותם מהורים גרושים.
מניסיון (;

נכונה, במחילה...

אע"פ ש"אריתמטית" כאילו אפשר להבין אותה..

אלו דברים מאד מורכבים ועדינים. וב"ה שזכו שיש להם ילדים.

זה לא צריך "לשגע אותך".. ואם יש ספקות שנים רבות, ומנסים בכל זאת, אז לא יהיו להם ילדים כל השנים הללו? ילדים זה גם ערך עצמי, לא מביאים אותם רק ל"חברת ביטוח זוגית"..  יש להניח שלא היה מוחלט אצלם לגמרי להתגרש והחליטו כביכול סתם לחכות.. ניסו.

וגם: ברור ששאלתך לא נובעת כי זה יכול לעזור במשהו אלא כי זה "משגע אותך". אז, עם ההבנה וההערכה - אני חושב שאין לה מקום בשלב זה.. 

באמת בני אדם יכולים להשתנות.

בטוח שאין סיכוי?  ניסיתם עם רב שמבין ענין?

[כמובן, אינני יודע כלום. דחיפה טבעית לראות שמא בכל זאת.. כי אם אפשר "להתחדש" - זה באמת חשוב..]

בס"ד

בתור בת להורים גרושים, אני שמחה שההורים שלי לא עשו את השיקול הזה...

תודה לה' שנולדתי, זאת המציאות שבה הייתי צריכה לגדול ולהתפתח, לא אומר לך שזה היה תענוג גדול לחוות את הגירושין שלהם וכל מה שנילווה לזה, אבל זה בנה אותי, ותסמכי על הקב"ה שכשהוא שולח נשמה לעולם הוא יודע בדיוק מי צריכים להיות ההורים שלה, ואיך היא צריכה לגדול.

אנונימי יקר

אני יכולה לתת נקודת מבט של ילדה שחיה עם הורים שלא היה להם טוב אך הם לא התגרשו עד גיל מבוגר לאחר שהילדים עזבו את הקן.

ועלי להודות כי במבט לאחור העובדה שגדלתי בבית "שלם" ולא בבית חריג איפשרה לי לנהל חיים חברתיים תקינים, אני חושבת שאם הורי היו מתגרשים כשהייתי קטנה זה היה פוגע בי מבחינה חברתית וגורם לי להרגיש שונה ופוגע בבטחון העצמי שלי ואולי אף גורם לי להתנתק מהחברה.

 לגבי המצב בבית:  אני זוכרת הרבה מריבות בין הורי כשהייתי קטנה (עד גיל 12-13) זה היה מאד לא נעים ולווה בהרבה צעקות  אבל חשבתי שזה נורמלי. כשהגעתי לתיכון קלטתי שיש כאן משהו חריג והבנתי שהורי לא יכולים להיות ביחד אולם שוב, שמחתי שחיצונית היתה לנו תדמית של משפחה נורמלית.

מה שהצגתי כאן זו עמדתי האישית. לאחד מאחיי המצב בבית היה הרסני וגרם לנזק רב.

תוך כדי כתיבה עולה בי המסקנה שמן הסתם לא תוכל לספק את הצרכים של כל הילדים כי כ"א שונה ומגיב באופן שונה. לכן המטרה העיקרית היא בריאותך הנפשית בכל מצב שתבחר, ומתוך בריאות זאת תוכל לתת את המקסימום לילדים.

שאלה להבנת המצב (עד כמה שניתן).האם האימא מסוגלת להחזיק את הבית לבד? 

תתפלל ואנחנו מתפללים איתך

בס"ד

קודם כל חייבת לומר שהיה עצוב וכואב לקרוא את המכתב שלך.

 יש אמירה שלך שדורשת התבוננות.

אתה שואל "הייתי מוכן למות למען ילדיי, ההיגיון אומר שאני צריך להסכים לסבול, לא?"- קודם כל מוות זה משהו קצר וחד פעמי. סבל מתמשך זה למות יום יום, רגע רגע. זה לא על אותו משקל...

אבל מעבר לכך אבא ואימא הם חלק פנימי ומהותי מהזהות הפנימית של הילד. כאשר אחד מההורים חי בסבל, (ולא משנה מאיזו סיבה) והוא נושא את הסבל למען הילדים- בפנימיות של הנפש זה מחלחל.

איפה שהוא בתוך הנפש של הילד נוצרת אשמה שאבא סובל בגללי.

איפה שהוא עמוק בנפש ההורה שמרגיש שהוא "מקריב" את עצמו נוצרת ציפייה שהילד "יצדיק" את ההקרבה. שיעריך.

אמירה פנימית של "אני מקריב את חיי למענך" .

הילדים לא צריכים את תיק האשמה הזה על כתפיהם.

הורה יכול להחליט שהוא כל כך אוהב את ילדיו, וכל כך חשוב לו להיות בקשר יומיומי איתם שהוא מוכן לשלם את המחיר האישי והזוגי. אבל ח"ו לא בתודעה של "לסבול" למען הילדים, אלא כי אני לא יכול לסבול להיות בלעדיהם.

ההבדל באמירה ובשדר הפנימי כלפי הילד זה, אני אוהב אותך, ושווה לי למען קרבתך. אתה יקר לי,ולא אתה אשם באומללות שלי.

לא להיכנס לפלונטרים של אשמה, לא עשית את טעות חייך, כי ל"טעות" הזאת היה שותף שלישי, וזה ה'.

אם ה' נתן לחתונה הזאת להתקיים, כנראה שלכל הפחות הייתה לכם שליחות יחד. (ואולי ישנה עדיין, רק אתה יודע)

הבאתם לעולם 4 ילדים, ואלו ילדים שהיו צריכים לבוא לעולם דרככם. אני בטוחה שכל אחד מהם היה שווה לך את "הסבל". הריי לא היית מוותר על מי מהם, נכון? 

ולעולם אל תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"-כי הקב"ה שלח אותם למציאות הזאת. והוא אוהב אותם יותר משאתה מסוגל לאהוב. גם ילדיך יקבלו את הכוחות משמיים לעבור כל ניסיון בצורה הכי טובה ובונה לנפש שלהם.

לעומת זאת אם תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"- הם יקלטו את השדר ויאמינו בזה.

מעבר לכך, אם באמת עשית עבודה על עצמך, בטח השנים הללו לימדו אותך משהו, קירבו אותך לבורא, ואל עצמך.

זה שיעור שהיית חייב ללמוד, ותהייה בטוח שהקב"ה תמיד בוחר עבורנו את השיעורים בחסד וברחמים. כנראה את מה שלמדת באופן הזה, לא יכולת ללמוד אחרת. 

רק אתה יכול לדעת מה באמת המצב, מה הכוחות הפנמיים שלך, ומה נכון באמת לעשות במצבך, ולו מהסיבה הפשוטה שה' נתן לך את הניסיון הזה. היות והניסיון ניתן לך, התשובות האמיתיות נמצאות אצלך.

אבל מה שחשוב זה להיות קשוב למקום הפנימי והאמיתי שבך.

כי כשיהודי עושה את הדבר הכי נכון עבורו באמת, אז במיילא זה הכי טוב לכל הנוגעים בדבר. 

כל עם ישראל זה נפש אחת בגופים מחולקים. הבראה לאיבר אחד, זאת הבראה לכל הגוף. 

בע"ה כשתחליט את הדבר הנכון מתוך המקום האמיתי שבך, דע שזה הכי טוב גם לאשתך, וגם לכל אחד מילדיך.

(כמובן שהרבה תלוי בכם, ולפעמים אופן ביצוע ההחלטה חשוב יותר מההחלטה עצמה, אבל בהנחה שיש מספיק אינטלגנציה כדי לא ללכלך אחד עלך השני בפני הילדים וכ')

ויהי רצון שמתוך המקום האמיתי הזה ה' יאיר לכם בחסד וברחמים.

בשורות טובות. 

תשמח ותתנחם בכך "שלא תראה פני גיהנום" בעולם האמת

תסבול בשקט כמה שנים בעולם הזה, תוותר תוותר תוותר ובסוף תאמין לי שיהיה לך יותר טוב

היינו אצל מטפל שהסביר לנו שבלי טיפול פסיכיאטרי לאישתי אין שום סיכוי. כבר הגענו למצב שחזרתי להורים שלי למשך 3 שבועות ודי היה ברור שזה הסוף. אח"כ החלטנו לנסות שוב. ובעבודה קשה על עצמנו, (כל אחד על עצמו) הבנו איפה הבעיות של כל אחד והתקדמנו המון. מאז כבר בהחלטה מודעת נולד לנו ילד נוסף...

היום אני יודע שטיפול פסיכיאטרי היה עוזר לה. היה פותר לנו את רוב הבעיות, אבל הרווח שהרווחתי בלי הטיפול הפסכיאטרי - עבדתי על עצמי, היה גדול הרבה יותר. התקדמתי בעבודה, אני מסיים סוף סוף תואר. אני אבא טוב יותר ואדם טוב יותר.

אני לא יודע אם מה שעשיתי מתאים לכל אחד אבל אשמח לשתף בשיחה פרטית כל מידע שיכול לעזור.

מפעים לקרוא.

אוהו...

אשריך. אשריכם.

בהצלחה מעלה-מעלה בהמשך, בעז"ה.

העולם הזה הוא עולם של עמל. לאו דווקא סבל, אבל עבודה - כן. וכשאתה מתאמץ- סימן שאתה בעלייה. אולי יש מקום למאמץ שיביא שינוי מבורך?

היה כל כך ברור שהם לא מתאימים, שהם רבים וממררים זה לזה את החיים, שחשבתי שהפתרון הכי טבעי עבורם הוא להתגרש. אני זוכר את עצמי בגיל 6 או 7 חושב את זה. 

כשהם החליטו להתגרש הייתי כבר בן 22, ולמרות מה שכתבתי קודם, ולמרות שכבר לא ממש הייתי בבית, לקחתי את זה מאוד קשה. אני זוכר שניסיתי לשכנע אותם לחיות באותו בית "כמו שני בני דודים" רק כדי לא לפרק את החבילה. הייתי תינוקי ותמים, ולמעשה כנראה שבגללי (=באשמתי) העסק נדחה בשנתיים נוספות. 

כשהם התגרשו חשבתי שאני בסדר גמור עם זה, שהקשר ביניהם חרב לגמרי ממילא. ולמרות זאת, סביב השבוע של הגט הייתי מלא כעס, לא על משהו או מישהו מסוים, אלא כעס "טהור".

כלומר: זה קשה. מאוד קשה, ובכל גיל.

בראייה לאחור אין לי יכולת להגיד האם המחיר ששילמתי בתור ילד כדי שהם יישארו ביחד (מתח תמידי בבית, הפנמה שהחיים זה משהו ממש מבאס) היה שווה את התועלת שקיבלתי בזה שהם נשארו יחד. אני נהנה לדמיין "מה היה אילו", ובהחלט לפעמים נראה שאילו היו מתגרשים מוקדם יותר, החיים שלי היו יותר פשוטים היום. 

מה שברור שהגירושין עשו לשניהם טוב. אחרי תקופה קשה וכואבת הם פנו כל אחד לעניינו, וזה רק שיפר את הקשר שלנו אתם.

תרמה לכך גם העובדה שלא הייתה פה מריבה מכוערת ומתמשכת. אמא שלי פשוט ויתרה על המון (יחסית למה שנשים מקבלות היום בגירושין) רק כדי לסיים את זה מהר ככל האפשר. 

אם לעזוב רגע את עמדת "בעל הניסיון" - קשה לי לקבל את ההנחה שאושרו של אדם אחד תלוי בהריסת חייו של אחר. הילדים שלך יכולים ללמוד גם דברים טובים מהגירושין: שאדם צריך להיות נאמן לעצמו, שיש דרכים לא לפתח תלות בדברים מזיקים. ברור שזה יהיה קשה, ושיש פה סיכון, אבל גם הסיכוי לא קטן, ואולי עולה על הסיכון. 

אף פעם לא תוכל לדעת מה באמת טוב לילדים.

אני איבדתי את אבי בגיל צעיר מאוד אבל כל חיי אני חושבת שמה שבאמת הרס כליל את ילדותי

היא מערכת היחסים הרקובה שהיתה לאימי עם בעלה השני. אין בזה שום דבר טוב לגדול בבית שבו כל

הזמן כעס, צעקות, חוסר כבוד הדדי, ברוגזים ועוד היד נטויה. והרוגז כמובן גם עובר להיות מופנה כלפי הילדים.

אין לך מושג איך כל עולמו של ילד מעורער כשהוא שומע את הוריו מעליבים אחד השני או אפילו שרק צד אחד

מעליב ומשתלט. הילד מפחד, העולם שלו מתרסק. הוא כבר לא מאמין  לשום דבר ולא לאף אחד.

יש לי אח שרק היום כשנתיים אחרי שסוף סוף התגרשו בתהליך ארוך וקשה (שבו אף צד לא הרוויח כלום )

רק עכשיו מתחיל להתאושש ולהראות סימני חיים של ילד נורמאלי. אבל הדרך שלו לחיים נורמאלים עוד ארוכה.

האם היה אפשר לחסוך את זה? אם היו מתגרשים לפני שנים האם לא היה גודל, אולי ב2 בתים, אבל בתים רגועים ושפויים?

מצד שני אתה ודאי יודע שברוב הפעמים הילדים נמצאים אצל האם עם הסדרי ראיה לאב או מקסימום חצי חצי.

אם הילדים שלך חשובים לך ואתה רוצה אותם לידך כמה שיותר תצטרך לקחת זאת בחשבון.

מצד שני המחשבה שאולי יש איזה סיכוי להתפייס ולתקן את הבית... ברור שזה יהיה הכי טוב לילדים. וגם לימוד גדול בשבילם לחיים.

מומלץ מאוד להתייעץ עם הרב אבינר. יכול מאוד להבין ולייעץ.

בבניין ירושלים ננוחם

אני בת להורים גרושים.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש.

ולי הרבה יותר טוב אחרי הגירושין -כי אני חושבת שילדים לא יכולים לחיות בבית מלא מריבות ועם אווירה עכורה כל היום...

שאלה לי אלייך ,אם תשים רגע את כל הקריזות שלה מאחור  (אם יש)ואת כל האי הסכמות האם אתה יכול לאהוב אותה? והיא אותך? אם התשובה היא כן ( גם אם לא )שווה לנסות להתגבר על המכשולים  כי אז האהבה יותר חזקה וכמו שנאמר  יכול להיות שהטיפול לא התאים לאחד מכם  או שניכם האם  היועצת היתה הייתה מהמגזר שלנו? האם אישתך רוצה להמשיך לנסות  לפעמים קשה לגבר להבין את האישה ומתחת לכל האדישות או עצבנות או קריזות יושבת לך אישתך עם פחד שלא רוצה להראות לך את חולשתה  הרעי יותר קשה להתחיל פרק ב גרושה+4   מגרוש+4 והקב"ה מעמיד אנשים בניסיון רק מי שיכול להתמודד איתו  שניכם צריכים רצון להמשיך  לנסות ן לגשר בין הפערים ולוותר ולפעמים להסכים לא להכים והעיקר לישון מפוייסים

להיות נשואים זה לא קל  עבודה 24 ש על המידות עד 120

נסו עוד ייעוץ או לדבר עם רב גדול

לגבי ילדים תמיד גירושים ישאיר צלקת גם אם ההורים מסתדרים מצוין אין כמו אבא ואמא יחד אך אם זה ממש אין סיכוי ואין ברירה ומיצתם הכל אז אין מה לעשות

שיהיה לכם בהצלחה ומקווה שתצליחו ביחד להתגבר

ורק רציתי שתדע, שהכי טוב לילדים זה בית בריא, בלי מריבות.

ילדים מרגישים הכל, גם אם תנסו הסתיר, ולכן אני חושבת שתנסו, כמו שכבר הציעו, להפרד, אבל לא להתגרש, ולראות איך זה ישפיע על הילדים....

גרושים לפעמים זה הפתרון היחיד, אבל תתיעצו עם מישהו שמבין....

אמא אבא

אני לא רוצה קשר!!

הרסתם לי ת'חיים. ביי

גם אני במצב יאושששש!

נשואה כמעט 20 שנה.

חיי וחיי ילדי גהנום. אין אלימות פיזית אך יש התעללות רגשית קשה!!!!

אחרי שנים שחשבתי שאני היא זו שלא בסדר הלכתי למטפלת זוגית שהבהירה לי והוכיחה לי שאני בסדר גמור. בעלי זקוק לטיפול פסיכולוגי. גם הוא היה אצלה. היא אמרה עליו דברים לא פשוטים. גם לו. הוא כמובן לא הלך לטיפול ואנחנו סובלים וגם אני בהתלבטות האם הגירושין לא יפגעו בילדים. הם בגילאי העשרה, יהיה להם "פאדיחה"? גם אני אין לי אומץ.... ובנתיים בוכה הרבה במסתרים... מתחננת לה' שיגאל אותי מיסורי. סובלת באמת.... 

בס"ד

לפעמים כדאי לפנות לגורם מקצועי גם לבד, כדי להתמודד עם המצב הזה.

למשל אימון אישי יכול לעזור לך מאד להגיע למקום טוב יותר עם עצמך בנפש שלך.

הרבה פעמים כשצד אחד משתנה, זה משפיע גם על השני.

למשל כאשר אדם מסויים מרגיש שתמיד מאשימים אותו, תוך כדי אימון הוא לומד להבין שבעצם בתוכו יש מקום של "אשמה", כאשר משתחררים מהמקום הזה גם הסביבה לומדת שאין יותר מה לשלוח חצי אשמה, כי בך כבר אין את המקום שמוכן לקבל את זה. 

כן בכל סוג של רגש שלילי שמופעל עלייך, תמיד יש מקום פנימי בתוכנו שמאמין בזה, ולכן זה חודר אל הלב, ומעצים משהו שכבר קיים.

באימון טוב התודעה משתנה, והחיים משתנים.  

יש היום המון שיטות, שמתאימות לאנשים שונים. ממליצה בחום. 

אני לומדת כעת ב"מכון אביה", וזו ממש הגישה שם.

ממליצה בחום, זה בירושלים, בקריית משה.

את יכולה לגגל אותם - ותגיעי לאתר.

בהצלחה!!

צריך כיוון יצירתי.

בטוח שכולכם תפסידו, אך זו המציאות וצריך להקטין את הפגיעה כמה שניתן.

כמובן ביעוץ מתאים ונקודתי והמון מחשבה 

בהצלחה ובשורות טובות

אני יכולה להראות לך הצד של הילדים אם תתגרשו. אני בת להורים גרושים, כמו שקל להבין. אני חייבת להגיד שזה אכן מצב ממש עצוב ולא פשוט, אבל באיזשהו מקום אני קצת קיבלתי את זה אחרי זמן מסוים. אני לא יכולה להגיד ששמחתי בזה, חס וחלילה... אבל היה לי גם מאוד מאוד קשה כשהם רבו. הם היו פרודים כמה וכמה שנים, היו זמנים מעטים שהם צחקו ביחד או משהו כזה או שאבא שלי בא אלינו ליום- יומיים, אבל כשהם רבו זה היה נוראי. ממש נוראי. זה כאילו משהו בך נחצה לשניים בצורה הכואבת ביותר. היינו באמצע וכאב לנו. כל כך. בקטנותי הרבה, אני לא מבינה כלום כמעט באיך חיים משפחתיים וזוגיים צריכים להתנהל כי בקושי זכיתי בזה, אבל כמה דברים- אצלי היתה הקלה מסוימת (היא באה אחרי זמן) שיותר לא יהיו חיכוכים כאלו. קחו בחשבון את עניין המריבות. זה פשוט הורס. יתכן שיהיה עדיף להפרד בשלום. מנסיוני- עדיף לילדים, הכרחי אפילו, לחיות בבית אחד (בלי לפגוע, אבל לדעתי אמא היא הדמות- מי שהם יותר מתחברים). ממש כואב  לי בשבילכם!! ואם וכאשר- שתפו אותם בעדינות, ושידעו שיש מי שיקשיב להם, זה חשוב. אני ממש כואבת בשבילכם ומאחלת שה' יתן לכם כוח והבנה מה להחליט. אם צריך אפשר לשאול אותי באישי מבחינת הילדים. 

ישועת ה' כהרף עין.

אולי זה שלכ"כ הרבה יהודים היה איכפת ממך/ם..

אין יאוש בעולם כלל.

קצת אחרי שהם התגרשו (הוא היה בערך בן 7) שהוא היה מעדיף שהם ישארו ביחד רק כשהם רגועים והוא בעצמו הודה שעדיף ככה...

הוא לא האשים את עצמו ולא כלום אלא פשוט הבין שזה לא ילך ביחד...

מה שכן- אמא שלהם (לפי הרגשתי) קצת מנסה להעביר ת'ילדים לצד שלו (היא קונה להם מתנות וכו') ודוד שלי לא כל כך, גם כי הוא לא אוהב שמעלים לילד את הרף ואז הוא מזלזל בדברים פשוטים וגם מבחינה כספית...

לפי מה שאני שומעת מהילדים הם יותר אוהבים להיות אצל האבא (חוץ מאחד אולי, מתוך 6...)

ומה שהכי חשוב- דוד שלי מדבר בחופשיות על האמא...

אומנם היא לא אישתו אבל זה לא הופך אותה ללא קיימת...

מה שהכי חשוב לדעתי זה שגם אם מתגרשים אז לא לערב את הילדים ולא לנסות לשחד אותם במתנות!

אם תהיה אבא טוב הם יאהבו אותך בלי שום מתנות! לא לנסות לקנות אותם!!

ולא לדבר איתם לא יפה על אמא שלהם (לא להגיד משהו בסגנון של "אמא שלכם" בטון מזלזל... מותר להגיד "אמא" אפילו שאתם לא נשואים)

קיצור- הילדים קולטים שאתם לא אוהבים אחד את השני אין צורך לעקוץ יותר מזה....

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏