נסה לשוחח עם מבוגרים, שכילדים חוו נישואין כושלים של הוריהם, אך הנישואים המשיכו, ועם מבוגרים שכילדים חוו גירושים של הוריהם.

שני המצבים קשים.

אך כשתשוחח אולי תוכל לקבל החלטה נכונה יותר - מה גרוע פחות (ולאו דוקא מה טוב יותר) עבור הילדים.

יש פורום "בין שני בתים" - הגולשים שם הם צעירים למדי, תוכל לשמוע את דעתם בזמן אמת.

לצערי..

ראשית ההתחשבות בצער הילדים מראה על האישיות שלך.. וזה באמת ראוי להערכה!

זה ממש לא מובן מאליו..

ודאי שאתה לא צריך לסבול ..

אך בבקשה נסה הכל!!

מנסיון.. הקשיים בתהליך עצמו ואחריו הם הרבה יותר קשים..

זה על רגל אחת.. מוזמן לבין שני בתים ..זה יכול מאוד לעזור..

הרבה בהצלחה 

והחלטות נכונות!! 

(פעם ראשונה שאני מגיבה פה בפורום, מרגישה לא קשורה בעליל...)

אין לי כל כך איך להגיב על ההחלטה שלך, כי כשמה כן היא- החלטה שלך. אני לא יודעת ולא מענייני מה הסיבות שלך להתגרש מאשתך, אבל אתה טוען שהסיבות לא להתגרש הם הילדים.

אנחנו 4 ילדים. אחי הגדול היה בן 14 כשהוריי התגרשו, ואחותי הקטנה בת 7. זה לא ממש מדד לגבי איך ילדיך יגיבו (מה הגילאים שלהם?), אך בהנחה שהם לא גדולים מדי- לדעתי יש כמה פגיעות עיקריות בילדים במקרים כאלה: כשהילד לא מבין (ילדים קטנים נוטים לחשוב שזו אשמתם, לצערנו), ושההורים רבים על חשבון הילדים.

אני יודעת שהתודה הכי גדולה שאני יכולה להודות להורים שלי היא שהם הסכימו על דברים שיהיו באמת לטובתנו. יש לצערנו הורים שעושים הכל לפגוע בשני, ולא מבינים שהילד הוא הסובל העיקרי מכך. נכון, קשה להרבה ילדים בהחלטה של ההורים, וקשה להם כשהם מתרחקים(פיזית ורגשית, מהשני ומהילדים) ומתחתנים עם אנשים אחרים וכו', אבל בסופו של דבר, ילד לא מסוגל לראות את ההורים שלו רבים כל היום ומלכלכים זה על זו (נכון גם לאחרי הגירושין ל"ע). כשילד יודע שההורים עושים דברים וחושבים על טובתו (ואני לא מדברת על לקנות מתנות כל היום, וממש לא על "לריב לטובתו"...), זה משפיע.

באמת שאין לי רצון או מקום להגיד לך מה צריך לעשות, רק ניסיתי לשתף קצת מהרגשת הילדים(קצת שונה ממה שאמרה "אני בשמחה תמיד", אבל אני מסכימה איתה שלפני זה צריך לנסות כמה שיותר). וכמו שאמרו, מוזמן לפורום שלנו, אפשר לראות שם כל מיני תגובות וסוגי משפחות שונות. (בניגוד למה שאמרו, יש שם דווקא גילאים מגוונים, וגם כמה נשואים בעצמם...)

היא מאד חשובה. והם אכן מאד נפגעים כשמתגרשים (אני לוקחת את ההנחה שלך שאין סיכוי לזוגיות שלכם כאקסיומה).

אבל-  אם באמת חייבים להתגרש לא בטוח שטובת הילדים היא להישאר יחד ולסבול מריבות, חוסר סיפוק, תיסכולים, כל האנרגיה השלילי בבית לא עושה להם טוב.

מה שכן, צריך לעשות את זה בצורה טובה וזהירה.

יש פרק במשפחה חורגת שמראה תהליך גישור של גירושין. דווקא זה נחמד. אתה יכול לגגל משפחה חורגת-פרקים מלאים ולצפות בזה.

יש אנשי מקצוע גם לגירושין לא רק לנישואים. אז אם אין לך ברירה תעשה את זה בצורה טובה שיהיו כמה שפחות נפגעים...

עצוב לשמוע...

לילדים (קטנים בעיקר) יש חיישנים מאוד חזקים בתחום של קליטת האווירה ומצב הרוח.

אבל, לא כל-כך הבנתי..

אם הנישואין מאוד חשובים לך אולי כדאי לך לנסות ללכת על מטפל/ת זוג/ית אחר/ת.

יכול להיות שאישתך לא התחברה למטפלת הנוכחית או שהמטפלת לא התחברה מספיק אליה,

אולי הגישה של הטיפול לא מתאימה לאישתך,

יכולות להיות המון סיבות.

לעניות דעתי, צריך לבדוק את כל האפשרויות כדי להציל את הנישואין..

וכמובן, יש מקרים שבאמת אין ברירה..

כדאי לנסות טיפול אחר. אולי גם לך יש מה לתקן? אולי אשתך לא כל כך שחורה?

שהתחתן עם פולנייה והתגרש - הוא אמר שזה עשה לו טוב 

עם כל הכבוד לילדים - התחתנת בשביל מטרה "ואהבת לרעך כמוך" - היינו אהוב את האשה שלך 

אם אתה לא מצליח - מה אתה עושה איתה ? 

מצד שני : רבינו ( רבי נחמן מברסלב ) אמר לא להתגרש כמעט אף פעם וכו' וכו' ותמיד מריך לעשות שלום 

לא סתם התחתנת עם האשה הזו , האם סיימתם את תפקידכם ביחד  ? 

תנסה לקרוא את הספר " בגן השלום של הרב ארוש - אם כבר קראת או שאתה לא מעוניין אני לא יכול יותר לעזור בהצלחה

מ"פעם בחודש"..

אם ההורים שלי היו נשואים, אבא שלי מן הסתם לא היה עובר לגור בחו"ל, לא?

רעיון מעניין מה שמושיקו אומר. ההורים שלי עשו משהו דומה, ובכל זאת התגרשו, אבל זה נתן לנו, הילדים, תקופת הסתגלות לרעיון. ז"א, גם אם זה לא עובד, יש לזה יתרונות...הצעה יפה.

אגב, מבחינת ילדים - אם הם מודעים לסיבה (ש"בודקים"..) זה לא בהכרח "תקופת הסתגלות"; זו יכולה גם להיות תקופת מתח בלתי נסבל.

מה שהערתי היה - בלי להביע דעה לעצם הרעיון - ש"פעם בחודש" זה מוגזם. ילדים צריכים את אבא יותר. ואם אצל אחד יש מצב כאוב מאוד - זה לא אומר שכך צריך להעתיק גם לאחרים. הרי רואים שהוא אבא מאד מסור. ובכלל, דעתי - שכבר הבעתי בעבר - שאצל הורים ששניהם יודעים לטפל בילדים, עדיף גם כשמגיעים ל"ע לגירושין (בלי קשר לשירשור זה שלא הגיעו לכך - וצריך להתפלל לנס..), שיהיו שני הורים ב"מזומן". וכך גם ראיתי שהגיעו היום למסקנה (היתה איזו ועדה בענין) שכאשר שני ההורים ממשיכים לטפל בילדים - עדיף.

אני עוד מקוה בשבילכם לנס..

ב. עקרונית - אני מתכוין, אכן, למגורים באותה עיר/ישוב (הבעיה שהזכרת - זה רק ב"אותה חצר". למשל, בבנין מגורים אחד. לא מעבר לכך), כשילדים נמצאים חלק מהשבוע כאן וחלק כאן (ובתקופה הראשונה, יתכן אפילו יום פה ולילה פה, ומתחלף באמצע השבוע). יתכן אפילו חלוקת השבת ללילה/יום.

יש דברים כאלה - ולדעתי יש בכך יתרונות רבים, כי לילדים יש אבא ואמא בפעל ממש.  הורים צריכים להיות מוכנים לקחת אחריות על הילדים, גם אם זה "מגביל" את מקום המגורים, כשזה אפשרי.

ככלל, יש לשדר לילדים יחס מכבד כלפי ההורה השני, ככל האפשר. גם במצבכם היום. ולכבד - יותר קל. האדם באשר הוא אדם, גם אם אינני מחזיק מתכונות מסוימות אצלו, או מרחם על אי יכולתו להחזיק בעניינים מסויימים. רחמים יכולים להוליד לפעמים אפילו אהבה..

ויש משפט כזה שאוהבים להשתמש בו בייעוץ הזוגי:

"להפוך את האיבה לחמלה"

או במילים אחרות: "להפוך אוייב לכואב".

זה עוזר לרכך את האווריה ולנסות להבין ולהכיל את הצד השני, במקום לשנוא אותו.

עצוב..

אני לא יודעת לתת עצות בנושא. מה שיש לי להגיד כבר אמרו...

עולה לי תהייה, ואני מסייגת את דברי, אם כשאחרון נולד הכל היה בסדר, אני לוקחת את דברי בחזרה.

אם היא כל כך בעייתית, למה הבאתם 4 ילדים ב9 שנים?

משגע אותי לראות אנשים שלא מסתדרים בצורה קשה וממשיכים להביא עוד ועוד ילדים כשהזוגיות במשבר.

לא אמרתי שאתם בהכרח כאלה, לא הייתי נוכחת בחיים שלכם.

אחת שההורים שלה היו צריכים להתגרש שהיא הייתה ילדה(לא היו צריכים בכלל להיפגש למען האמת), ולא עשו את זה, תתגרש כמה שיותר מהר!!!!!!

הילדים יגדלו עם הורים שלא מסתדרים וזה יותר דופק אותם מהורים גרושים.
מניסיון (;

נכונה, במחילה...

אע"פ ש"אריתמטית" כאילו אפשר להבין אותה..

אלו דברים מאד מורכבים ועדינים. וב"ה שזכו שיש להם ילדים.

זה לא צריך "לשגע אותך".. ואם יש ספקות שנים רבות, ומנסים בכל זאת, אז לא יהיו להם ילדים כל השנים הללו? ילדים זה גם ערך עצמי, לא מביאים אותם רק ל"חברת ביטוח זוגית"..  יש להניח שלא היה מוחלט אצלם לגמרי להתגרש והחליטו כביכול סתם לחכות.. ניסו.

וגם: ברור ששאלתך לא נובעת כי זה יכול לעזור במשהו אלא כי זה "משגע אותך". אז, עם ההבנה וההערכה - אני חושב שאין לה מקום בשלב זה.. 

באמת בני אדם יכולים להשתנות.

בטוח שאין סיכוי?  ניסיתם עם רב שמבין ענין?

[כמובן, אינני יודע כלום. דחיפה טבעית לראות שמא בכל זאת.. כי אם אפשר "להתחדש" - זה באמת חשוב..]

בס"ד

בתור בת להורים גרושים, אני שמחה שההורים שלי לא עשו את השיקול הזה...

תודה לה' שנולדתי, זאת המציאות שבה הייתי צריכה לגדול ולהתפתח, לא אומר לך שזה היה תענוג גדול לחוות את הגירושין שלהם וכל מה שנילווה לזה, אבל זה בנה אותי, ותסמכי על הקב"ה שכשהוא שולח נשמה לעולם הוא יודע בדיוק מי צריכים להיות ההורים שלה, ואיך היא צריכה לגדול.

אנונימי יקר

אני יכולה לתת נקודת מבט של ילדה שחיה עם הורים שלא היה להם טוב אך הם לא התגרשו עד גיל מבוגר לאחר שהילדים עזבו את הקן.

ועלי להודות כי במבט לאחור העובדה שגדלתי בבית "שלם" ולא בבית חריג איפשרה לי לנהל חיים חברתיים תקינים, אני חושבת שאם הורי היו מתגרשים כשהייתי קטנה זה היה פוגע בי מבחינה חברתית וגורם לי להרגיש שונה ופוגע בבטחון העצמי שלי ואולי אף גורם לי להתנתק מהחברה.

 לגבי המצב בבית:  אני זוכרת הרבה מריבות בין הורי כשהייתי קטנה (עד גיל 12-13) זה היה מאד לא נעים ולווה בהרבה צעקות  אבל חשבתי שזה נורמלי. כשהגעתי לתיכון קלטתי שיש כאן משהו חריג והבנתי שהורי לא יכולים להיות ביחד אולם שוב, שמחתי שחיצונית היתה לנו תדמית של משפחה נורמלית.

מה שהצגתי כאן זו עמדתי האישית. לאחד מאחיי המצב בבית היה הרסני וגרם לנזק רב.

תוך כדי כתיבה עולה בי המסקנה שמן הסתם לא תוכל לספק את הצרכים של כל הילדים כי כ"א שונה ומגיב באופן שונה. לכן המטרה העיקרית היא בריאותך הנפשית בכל מצב שתבחר, ומתוך בריאות זאת תוכל לתת את המקסימום לילדים.

שאלה להבנת המצב (עד כמה שניתן).האם האימא מסוגלת להחזיק את הבית לבד? 

תתפלל ואנחנו מתפללים איתך

בס"ד

קודם כל חייבת לומר שהיה עצוב וכואב לקרוא את המכתב שלך.

 יש אמירה שלך שדורשת התבוננות.

אתה שואל "הייתי מוכן למות למען ילדיי, ההיגיון אומר שאני צריך להסכים לסבול, לא?"- קודם כל מוות זה משהו קצר וחד פעמי. סבל מתמשך זה למות יום יום, רגע רגע. זה לא על אותו משקל...

אבל מעבר לכך אבא ואימא הם חלק פנימי ומהותי מהזהות הפנימית של הילד. כאשר אחד מההורים חי בסבל, (ולא משנה מאיזו סיבה) והוא נושא את הסבל למען הילדים- בפנימיות של הנפש זה מחלחל.

איפה שהוא בתוך הנפש של הילד נוצרת אשמה שאבא סובל בגללי.

איפה שהוא עמוק בנפש ההורה שמרגיש שהוא "מקריב" את עצמו נוצרת ציפייה שהילד "יצדיק" את ההקרבה. שיעריך.

אמירה פנימית של "אני מקריב את חיי למענך" .

הילדים לא צריכים את תיק האשמה הזה על כתפיהם.

הורה יכול להחליט שהוא כל כך אוהב את ילדיו, וכל כך חשוב לו להיות בקשר יומיומי איתם שהוא מוכן לשלם את המחיר האישי והזוגי. אבל ח"ו לא בתודעה של "לסבול" למען הילדים, אלא כי אני לא יכול לסבול להיות בלעדיהם.

ההבדל באמירה ובשדר הפנימי כלפי הילד זה, אני אוהב אותך, ושווה לי למען קרבתך. אתה יקר לי,ולא אתה אשם באומללות שלי.

לא להיכנס לפלונטרים של אשמה, לא עשית את טעות חייך, כי ל"טעות" הזאת היה שותף שלישי, וזה ה'.

אם ה' נתן לחתונה הזאת להתקיים, כנראה שלכל הפחות הייתה לכם שליחות יחד. (ואולי ישנה עדיין, רק אתה יודע)

הבאתם לעולם 4 ילדים, ואלו ילדים שהיו צריכים לבוא לעולם דרככם. אני בטוחה שכל אחד מהם היה שווה לך את "הסבל". הריי לא היית מוותר על מי מהם, נכון? 

ולעולם אל תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"-כי הקב"ה שלח אותם למציאות הזאת. והוא אוהב אותם יותר משאתה מסוגל לאהוב. גם ילדיך יקבלו את הכוחות משמיים לעבור כל ניסיון בצורה הכי טובה ובונה לנפש שלהם.

לעומת זאת אם תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"- הם יקלטו את השדר ויאמינו בזה.

מעבר לכך, אם באמת עשית עבודה על עצמך, בטח השנים הללו לימדו אותך משהו, קירבו אותך לבורא, ואל עצמך.

זה שיעור שהיית חייב ללמוד, ותהייה בטוח שהקב"ה תמיד בוחר עבורנו את השיעורים בחסד וברחמים. כנראה את מה שלמדת באופן הזה, לא יכולת ללמוד אחרת. 

רק אתה יכול לדעת מה באמת המצב, מה הכוחות הפנמיים שלך, ומה נכון באמת לעשות במצבך, ולו מהסיבה הפשוטה שה' נתן לך את הניסיון הזה. היות והניסיון ניתן לך, התשובות האמיתיות נמצאות אצלך.

אבל מה שחשוב זה להיות קשוב למקום הפנימי והאמיתי שבך.

כי כשיהודי עושה את הדבר הכי נכון עבורו באמת, אז במיילא זה הכי טוב לכל הנוגעים בדבר. 

כל עם ישראל זה נפש אחת בגופים מחולקים. הבראה לאיבר אחד, זאת הבראה לכל הגוף. 

בע"ה כשתחליט את הדבר הנכון מתוך המקום האמיתי שבך, דע שזה הכי טוב גם לאשתך, וגם לכל אחד מילדיך.

(כמובן שהרבה תלוי בכם, ולפעמים אופן ביצוע ההחלטה חשוב יותר מההחלטה עצמה, אבל בהנחה שיש מספיק אינטלגנציה כדי לא ללכלך אחד עלך השני בפני הילדים וכ')

ויהי רצון שמתוך המקום האמיתי הזה ה' יאיר לכם בחסד וברחמים.

בשורות טובות. 

תשמח ותתנחם בכך "שלא תראה פני גיהנום" בעולם האמת

תסבול בשקט כמה שנים בעולם הזה, תוותר תוותר תוותר ובסוף תאמין לי שיהיה לך יותר טוב

היינו אצל מטפל שהסביר לנו שבלי טיפול פסיכיאטרי לאישתי אין שום סיכוי. כבר הגענו למצב שחזרתי להורים שלי למשך 3 שבועות ודי היה ברור שזה הסוף. אח"כ החלטנו לנסות שוב. ובעבודה קשה על עצמנו, (כל אחד על עצמו) הבנו איפה הבעיות של כל אחד והתקדמנו המון. מאז כבר בהחלטה מודעת נולד לנו ילד נוסף...

היום אני יודע שטיפול פסיכיאטרי היה עוזר לה. היה פותר לנו את רוב הבעיות, אבל הרווח שהרווחתי בלי הטיפול הפסכיאטרי - עבדתי על עצמי, היה גדול הרבה יותר. התקדמתי בעבודה, אני מסיים סוף סוף תואר. אני אבא טוב יותר ואדם טוב יותר.

אני לא יודע אם מה שעשיתי מתאים לכל אחד אבל אשמח לשתף בשיחה פרטית כל מידע שיכול לעזור.

מפעים לקרוא.

אוהו...

אשריך. אשריכם.

בהצלחה מעלה-מעלה בהמשך, בעז"ה.

העולם הזה הוא עולם של עמל. לאו דווקא סבל, אבל עבודה - כן. וכשאתה מתאמץ- סימן שאתה בעלייה. אולי יש מקום למאמץ שיביא שינוי מבורך?

היה כל כך ברור שהם לא מתאימים, שהם רבים וממררים זה לזה את החיים, שחשבתי שהפתרון הכי טבעי עבורם הוא להתגרש. אני זוכר את עצמי בגיל 6 או 7 חושב את זה. 

כשהם החליטו להתגרש הייתי כבר בן 22, ולמרות מה שכתבתי קודם, ולמרות שכבר לא ממש הייתי בבית, לקחתי את זה מאוד קשה. אני זוכר שניסיתי לשכנע אותם לחיות באותו בית "כמו שני בני דודים" רק כדי לא לפרק את החבילה. הייתי תינוקי ותמים, ולמעשה כנראה שבגללי (=באשמתי) העסק נדחה בשנתיים נוספות. 

כשהם התגרשו חשבתי שאני בסדר גמור עם זה, שהקשר ביניהם חרב לגמרי ממילא. ולמרות זאת, סביב השבוע של הגט הייתי מלא כעס, לא על משהו או מישהו מסוים, אלא כעס "טהור".

כלומר: זה קשה. מאוד קשה, ובכל גיל.

בראייה לאחור אין לי יכולת להגיד האם המחיר ששילמתי בתור ילד כדי שהם יישארו ביחד (מתח תמידי בבית, הפנמה שהחיים זה משהו ממש מבאס) היה שווה את התועלת שקיבלתי בזה שהם נשארו יחד. אני נהנה לדמיין "מה היה אילו", ובהחלט לפעמים נראה שאילו היו מתגרשים מוקדם יותר, החיים שלי היו יותר פשוטים היום. 

מה שברור שהגירושין עשו לשניהם טוב. אחרי תקופה קשה וכואבת הם פנו כל אחד לעניינו, וזה רק שיפר את הקשר שלנו אתם.

תרמה לכך גם העובדה שלא הייתה פה מריבה מכוערת ומתמשכת. אמא שלי פשוט ויתרה על המון (יחסית למה שנשים מקבלות היום בגירושין) רק כדי לסיים את זה מהר ככל האפשר. 

אם לעזוב רגע את עמדת "בעל הניסיון" - קשה לי לקבל את ההנחה שאושרו של אדם אחד תלוי בהריסת חייו של אחר. הילדים שלך יכולים ללמוד גם דברים טובים מהגירושין: שאדם צריך להיות נאמן לעצמו, שיש דרכים לא לפתח תלות בדברים מזיקים. ברור שזה יהיה קשה, ושיש פה סיכון, אבל גם הסיכוי לא קטן, ואולי עולה על הסיכון. 

אף פעם לא תוכל לדעת מה באמת טוב לילדים.

אני איבדתי את אבי בגיל צעיר מאוד אבל כל חיי אני חושבת שמה שבאמת הרס כליל את ילדותי

היא מערכת היחסים הרקובה שהיתה לאימי עם בעלה השני. אין בזה שום דבר טוב לגדול בבית שבו כל

הזמן כעס, צעקות, חוסר כבוד הדדי, ברוגזים ועוד היד נטויה. והרוגז כמובן גם עובר להיות מופנה כלפי הילדים.

אין לך מושג איך כל עולמו של ילד מעורער כשהוא שומע את הוריו מעליבים אחד השני או אפילו שרק צד אחד

מעליב ומשתלט. הילד מפחד, העולם שלו מתרסק. הוא כבר לא מאמין  לשום דבר ולא לאף אחד.

יש לי אח שרק היום כשנתיים אחרי שסוף סוף התגרשו בתהליך ארוך וקשה (שבו אף צד לא הרוויח כלום )

רק עכשיו מתחיל להתאושש ולהראות סימני חיים של ילד נורמאלי. אבל הדרך שלו לחיים נורמאלים עוד ארוכה.

האם היה אפשר לחסוך את זה? אם היו מתגרשים לפני שנים האם לא היה גודל, אולי ב2 בתים, אבל בתים רגועים ושפויים?

מצד שני אתה ודאי יודע שברוב הפעמים הילדים נמצאים אצל האם עם הסדרי ראיה לאב או מקסימום חצי חצי.

אם הילדים שלך חשובים לך ואתה רוצה אותם לידך כמה שיותר תצטרך לקחת זאת בחשבון.

מצד שני המחשבה שאולי יש איזה סיכוי להתפייס ולתקן את הבית... ברור שזה יהיה הכי טוב לילדים. וגם לימוד גדול בשבילם לחיים.

מומלץ מאוד להתייעץ עם הרב אבינר. יכול מאוד להבין ולייעץ.

בבניין ירושלים ננוחם

אני בת להורים גרושים.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש.

ולי הרבה יותר טוב אחרי הגירושין -כי אני חושבת שילדים לא יכולים לחיות בבית מלא מריבות ועם אווירה עכורה כל היום...

שאלה לי אלייך ,אם תשים רגע את כל הקריזות שלה מאחור  (אם יש)ואת כל האי הסכמות האם אתה יכול לאהוב אותה? והיא אותך? אם התשובה היא כן ( גם אם לא )שווה לנסות להתגבר על המכשולים  כי אז האהבה יותר חזקה וכמו שנאמר  יכול להיות שהטיפול לא התאים לאחד מכם  או שניכם האם  היועצת היתה הייתה מהמגזר שלנו? האם אישתך רוצה להמשיך לנסות  לפעמים קשה לגבר להבין את האישה ומתחת לכל האדישות או עצבנות או קריזות יושבת לך אישתך עם פחד שלא רוצה להראות לך את חולשתה  הרעי יותר קשה להתחיל פרק ב גרושה+4   מגרוש+4 והקב"ה מעמיד אנשים בניסיון רק מי שיכול להתמודד איתו  שניכם צריכים רצון להמשיך  לנסות ן לגשר בין הפערים ולוותר ולפעמים להסכים לא להכים והעיקר לישון מפוייסים

להיות נשואים זה לא קל  עבודה 24 ש על המידות עד 120

נסו עוד ייעוץ או לדבר עם רב גדול

לגבי ילדים תמיד גירושים ישאיר צלקת גם אם ההורים מסתדרים מצוין אין כמו אבא ואמא יחד אך אם זה ממש אין סיכוי ואין ברירה ומיצתם הכל אז אין מה לעשות

שיהיה לכם בהצלחה ומקווה שתצליחו ביחד להתגבר

ורק רציתי שתדע, שהכי טוב לילדים זה בית בריא, בלי מריבות.

ילדים מרגישים הכל, גם אם תנסו הסתיר, ולכן אני חושבת שתנסו, כמו שכבר הציעו, להפרד, אבל לא להתגרש, ולראות איך זה ישפיע על הילדים....

גרושים לפעמים זה הפתרון היחיד, אבל תתיעצו עם מישהו שמבין....

אמא אבא

אני לא רוצה קשר!!

הרסתם לי ת'חיים. ביי

גם אני במצב יאושששש!

נשואה כמעט 20 שנה.

חיי וחיי ילדי גהנום. אין אלימות פיזית אך יש התעללות רגשית קשה!!!!

אחרי שנים שחשבתי שאני היא זו שלא בסדר הלכתי למטפלת זוגית שהבהירה לי והוכיחה לי שאני בסדר גמור. בעלי זקוק לטיפול פסיכולוגי. גם הוא היה אצלה. היא אמרה עליו דברים לא פשוטים. גם לו. הוא כמובן לא הלך לטיפול ואנחנו סובלים וגם אני בהתלבטות האם הגירושין לא יפגעו בילדים. הם בגילאי העשרה, יהיה להם "פאדיחה"? גם אני אין לי אומץ.... ובנתיים בוכה הרבה במסתרים... מתחננת לה' שיגאל אותי מיסורי. סובלת באמת.... 

בס"ד

לפעמים כדאי לפנות לגורם מקצועי גם לבד, כדי להתמודד עם המצב הזה.

למשל אימון אישי יכול לעזור לך מאד להגיע למקום טוב יותר עם עצמך בנפש שלך.

הרבה פעמים כשצד אחד משתנה, זה משפיע גם על השני.

למשל כאשר אדם מסויים מרגיש שתמיד מאשימים אותו, תוך כדי אימון הוא לומד להבין שבעצם בתוכו יש מקום של "אשמה", כאשר משתחררים מהמקום הזה גם הסביבה לומדת שאין יותר מה לשלוח חצי אשמה, כי בך כבר אין את המקום שמוכן לקבל את זה. 

כן בכל סוג של רגש שלילי שמופעל עלייך, תמיד יש מקום פנימי בתוכנו שמאמין בזה, ולכן זה חודר אל הלב, ומעצים משהו שכבר קיים.

באימון טוב התודעה משתנה, והחיים משתנים.  

יש היום המון שיטות, שמתאימות לאנשים שונים. ממליצה בחום. 

אני לומדת כעת ב"מכון אביה", וזו ממש הגישה שם.

ממליצה בחום, זה בירושלים, בקריית משה.

את יכולה לגגל אותם - ותגיעי לאתר.

בהצלחה!!

צריך כיוון יצירתי.

בטוח שכולכם תפסידו, אך זו המציאות וצריך להקטין את הפגיעה כמה שניתן.

כמובן ביעוץ מתאים ונקודתי והמון מחשבה 

בהצלחה ובשורות טובות

אני יכולה להראות לך הצד של הילדים אם תתגרשו. אני בת להורים גרושים, כמו שקל להבין. אני חייבת להגיד שזה אכן מצב ממש עצוב ולא פשוט, אבל באיזשהו מקום אני קצת קיבלתי את זה אחרי זמן מסוים. אני לא יכולה להגיד ששמחתי בזה, חס וחלילה... אבל היה לי גם מאוד מאוד קשה כשהם רבו. הם היו פרודים כמה וכמה שנים, היו זמנים מעטים שהם צחקו ביחד או משהו כזה או שאבא שלי בא אלינו ליום- יומיים, אבל כשהם רבו זה היה נוראי. ממש נוראי. זה כאילו משהו בך נחצה לשניים בצורה הכואבת ביותר. היינו באמצע וכאב לנו. כל כך. בקטנותי הרבה, אני לא מבינה כלום כמעט באיך חיים משפחתיים וזוגיים צריכים להתנהל כי בקושי זכיתי בזה, אבל כמה דברים- אצלי היתה הקלה מסוימת (היא באה אחרי זמן) שיותר לא יהיו חיכוכים כאלו. קחו בחשבון את עניין המריבות. זה פשוט הורס. יתכן שיהיה עדיף להפרד בשלום. מנסיוני- עדיף לילדים, הכרחי אפילו, לחיות בבית אחד (בלי לפגוע, אבל לדעתי אמא היא הדמות- מי שהם יותר מתחברים). ממש כואב  לי בשבילכם!! ואם וכאשר- שתפו אותם בעדינות, ושידעו שיש מי שיקשיב להם, זה חשוב. אני ממש כואבת בשבילכם ומאחלת שה' יתן לכם כוח והבנה מה להחליט. אם צריך אפשר לשאול אותי באישי מבחינת הילדים. 

ישועת ה' כהרף עין.

אולי זה שלכ"כ הרבה יהודים היה איכפת ממך/ם..

אין יאוש בעולם כלל.

קצת אחרי שהם התגרשו (הוא היה בערך בן 7) שהוא היה מעדיף שהם ישארו ביחד רק כשהם רגועים והוא בעצמו הודה שעדיף ככה...

הוא לא האשים את עצמו ולא כלום אלא פשוט הבין שזה לא ילך ביחד...

מה שכן- אמא שלהם (לפי הרגשתי) קצת מנסה להעביר ת'ילדים לצד שלו (היא קונה להם מתנות וכו') ודוד שלי לא כל כך, גם כי הוא לא אוהב שמעלים לילד את הרף ואז הוא מזלזל בדברים פשוטים וגם מבחינה כספית...

לפי מה שאני שומעת מהילדים הם יותר אוהבים להיות אצל האבא (חוץ מאחד אולי, מתוך 6...)

ומה שהכי חשוב- דוד שלי מדבר בחופשיות על האמא...

אומנם היא לא אישתו אבל זה לא הופך אותה ללא קיימת...

מה שהכי חשוב לדעתי זה שגם אם מתגרשים אז לא לערב את הילדים ולא לנסות לשחד אותם במתנות!

אם תהיה אבא טוב הם יאהבו אותך בלי שום מתנות! לא לנסות לקנות אותם!!

ולא לדבר איתם לא יפה על אמא שלהם (לא להגיד משהו בסגנון של "אמא שלכם" בטון מזלזל... מותר להגיד "אמא" אפילו שאתם לא נשואים)

קיצור- הילדים קולטים שאתם לא אוהבים אחד את השני אין צורך לעקוץ יותר מזה....

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

את יכולה להתחיל משם,יש שם גם משפחות דתיות.

בהצלחה!

זה דיי חלום שלי שמכל מיני סיבות לא יכולות להתגשם