בס"ד
קודם כל חייבת לומר שהיה עצוב וכואב לקרוא את המכתב שלך.
יש אמירה שלך שדורשת התבוננות.
אתה שואל "הייתי מוכן למות למען ילדיי, ההיגיון אומר שאני צריך להסכים לסבול, לא?"- קודם כל מוות זה משהו קצר וחד פעמי. סבל מתמשך זה למות יום יום, רגע רגע. זה לא על אותו משקל...
אבל מעבר לכך אבא ואימא הם חלק פנימי ומהותי מהזהות הפנימית של הילד. כאשר אחד מההורים חי בסבל, (ולא משנה מאיזו סיבה) והוא נושא את הסבל למען הילדים- בפנימיות של הנפש זה מחלחל.
איפה שהוא בתוך הנפש של הילד נוצרת אשמה שאבא סובל בגללי.
איפה שהוא עמוק בנפש ההורה שמרגיש שהוא "מקריב" את עצמו נוצרת ציפייה שהילד "יצדיק" את ההקרבה. שיעריך.
אמירה פנימית של "אני מקריב את חיי למענך" .
הילדים לא צריכים את תיק האשמה הזה על כתפיהם.
הורה יכול להחליט שהוא כל כך אוהב את ילדיו, וכל כך חשוב לו להיות בקשר יומיומי איתם שהוא מוכן לשלם את המחיר האישי והזוגי. אבל ח"ו לא בתודעה של "לסבול" למען הילדים, אלא כי אני לא יכול לסבול להיות בלעדיהם.
ההבדל באמירה ובשדר הפנימי כלפי הילד זה, אני אוהב אותך, ושווה לי למען קרבתך. אתה יקר לי,ולא אתה אשם באומללות שלי.
לא להיכנס לפלונטרים של אשמה, לא עשית את טעות חייך, כי ל"טעות" הזאת היה שותף שלישי, וזה ה'.
אם ה' נתן לחתונה הזאת להתקיים, כנראה שלכל הפחות הייתה לכם שליחות יחד. (ואולי ישנה עדיין, רק אתה יודע)
הבאתם לעולם 4 ילדים, ואלו ילדים שהיו צריכים לבוא לעולם דרככם. אני בטוחה שכל אחד מהם היה שווה לך את "הסבל". הריי לא היית מוותר על מי מהם, נכון?
ולעולם אל תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"-כי הקב"ה שלח אותם למציאות הזאת. והוא אוהב אותם יותר משאתה מסוגל לאהוב. גם ילדיך יקבלו את הכוחות משמיים לעבור כל ניסיון בצורה הכי טובה ובונה לנפש שלהם.
לעומת זאת אם תחשוב על ילדיך כעל "מסכנים"- הם יקלטו את השדר ויאמינו בזה.
מעבר לכך, אם באמת עשית עבודה על עצמך, בטח השנים הללו לימדו אותך משהו, קירבו אותך לבורא, ואל עצמך.
זה שיעור שהיית חייב ללמוד, ותהייה בטוח שהקב"ה תמיד בוחר עבורנו את השיעורים בחסד וברחמים. כנראה את מה שלמדת באופן הזה, לא יכולת ללמוד אחרת.
רק אתה יכול לדעת מה באמת המצב, מה הכוחות הפנמיים שלך, ומה נכון באמת לעשות במצבך, ולו מהסיבה הפשוטה שה' נתן לך את הניסיון הזה. היות והניסיון ניתן לך, התשובות האמיתיות נמצאות אצלך.
אבל מה שחשוב זה להיות קשוב למקום הפנימי והאמיתי שבך.
כי כשיהודי עושה את הדבר הכי נכון עבורו באמת, אז במיילא זה הכי טוב לכל הנוגעים בדבר.
כל עם ישראל זה נפש אחת בגופים מחולקים. הבראה לאיבר אחד, זאת הבראה לכל הגוף.
בע"ה כשתחליט את הדבר הנכון מתוך המקום האמיתי שבך, דע שזה הכי טוב גם לאשתך, וגם לכל אחד מילדיך.
(כמובן שהרבה תלוי בכם, ולפעמים אופן ביצוע ההחלטה חשוב יותר מההחלטה עצמה, אבל בהנחה שיש מספיק אינטלגנציה כדי לא ללכלך אחד עלך השני בפני הילדים וכ')
ויהי רצון שמתוך המקום האמיתי הזה ה' יאיר לכם בחסד וברחמים.
בשורות טובות.
נכון, קשה להרבה ילדים בהחלטה של ההורים, וקשה להם כשהם מתרחקים(פיזית ורגשית, מהשני ומהילדים) ומתחתנים עם אנשים אחרים וכו', אבל בסופו של דבר, ילד לא מסוגל לראות את ההורים שלו רבים כל היום ומלכלכים זה על זו (נכון גם לאחרי הגירושין ל"ע). כשילד יודע שההורים עושים דברים וחושבים על טובתו (ואני לא מדברת על לקנות מתנות כל היום, וממש לא על "לריב לטובתו"...), זה משפיע.
אבא