"תראה את דוד הזה, כל היום לומד תורה ואז פוגע בחברים שלו."
"תראי את נעמי הזו, מתלבשת כ"כ צנוע... אבל אז מדברת לשון הרע."
"הוא לא יותר מדי חזק בקשר שלו עם רבש"ע, אבל הוא בסה"כ אדם טוב. מתנהג בסדר, לא פוגע באף אחד."
לפעמים אנחנו פוגשים כל מיני אנשים שהם במצוות של בין אדם למקום מחמירים מאוד: אין הידור בכשרות שהם שוכחים. אין שום נקודה ולו הקטנה ביותר על האתרוג שלהם. ממש מחמירים. אלא מה? הם לא מחמירים בהלכות לשון הרע, בלשון המעטה. בין מנחה לערבית הם לומדים דף יומי בקביעות ובהתמדה עצומה, אבל אחרי ערבית... הם יושבים עם כל החבר'ה ויורדים על אחד החברים שנמצאים שם, או סתם מדברים לשה"ר.
לפעמים אנחנו פוגשים אנשים הפוכים. מידות טובות, דרך ארץ, נימוס ואהבת הבריות - אבל בתפילות... פעמיים בשבוע יוצא להם לבקר בדוכנו של החב"דניק בשכונה ולהניח תפילין. לא יותר מזה. אנשים כאלה, הם בעלי "כיפות שקופות". אתה רואה אותם ואומר לעצמך: הם כ"כ נחמדים, כ"כ אוהבים ואהובים - איך הם לא שומרי מצוות?!
בפרשה שלנו (ואתחנן) אנחנו רואים את הציווי "ואהבת את ד' א-לקיך". חכמי המסורה מציינים שבכל התורה יש שלוש פעמים את המילה "ואהבת": א. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שזו הפעם הראשונה; ב. "ואהבת לו (=לגר בארץ) כמוך" (שם, לד), שזו הפעם השנייה; ג. "ואהבת את ד' א-לקיך". זו הפעם האחרונה.
עובדה היא שבסדר הכרונולוגי קודמות אהבת הרע והגר לאהבת ד'.
התורה אומרת לנו פה בעצם, שאהבת ד', עם כל הכבוד לחשיבות העצומה שלה, היא אחרונה בסדר האהבות. לפניה מגיעות אהבת הרע והגר (עניי ביתך, הרעים, קודמים לעניי עירך, הגרים). התורה אומרת לנו, שקודם כל דרושה אהבת ישראל. רק אז אהבת ד'. לא ניתן לאהוב את ד' ללא לאהוב את בניו הקדושים.
האר"י בכוונותיו כותב שיש לקבל לפני התפילה מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד בנפשו. למה? ע"פ מה שאמרנו קודם, ניתן להסביר שזה מכיוון שהתפילה, כמפגש ומפגן אהבה בינינו לבין ד', לא קודמת לקבלת האהבה לרעים שאנחנו חייבים בה עוד לפני אהבת ד'.
יהי רצון שנזכה לאהבת ישראל, אהבת התורה (וכך גם נאחל "חזק ואמץ" למסיימי הש"ס) ואהבת ד', כמאמר חז"ל: "ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא - חד הם". שב"ש. 
הד"ת לע"נ סבי סעדיה בן רומיה הכ"מ.
