שלא...

גם מול הפורום אני לרוב צוחקת ומגיבה די בקול (גילוי נאות....)

אז לא קורה לי שאני נשארת אדישה בחברה ה"מציאותית"...

רק אצלי הבעת הרגשות התנוונה?

שאת קצת מגזימה.... לפחות קצת.

רואים את זה אפילו מהבעת ה"חרדה" הזאת...

תפסיקי (ולא רק את) לחפש חסרונות בעצמך.

תשמחי בטוב שה' נתן לך.

כשתמצאי מי שמתאים לך - את תדברי איתו ולא עם המחשב; ועם הזמן, גם תבטאי מה שצריך מתי שצריך. אל דאגה (ובלי קשר - באמת לא צריך יותר מידי "לצ'וטט" באינטרנט. יש עוד כמה דברים, לא פחות חשובים..)

אני מרגישה שהבעת הרגשות שלי נשחקה,

כי בחברה אני מתקשה להחצין את מה שאני מרגישה.

ומהכרות שלי עם עצמי, זה לא מתאים לי. אני אדם פתוח מאוד רגשית (ויעיד מי שמכיר אותי..).

אבל אני מדברת על הרגש, לא חווה אותו במציאות. אני יכולה לצחוק בפנים, אבל בחוץ זה יראה כאילו אני מגחכת..

ולא התכוונתי לכתוב שחלק ניכר מהיום אני מצו'טטת (ואני לא כ-זה מצ'וטטת) אלא שאני נמצאת הרבה באינטרנט=> מה שגורם לכל זה, לפחות אצלי.

וגם כשכן, זה לאו דווקא *איתו*, אלא בעיקר עם חברות.

כלל לא התכוונתי אלייך..

אלא להביע הזדהות-כללית עם מה שביקרת "צ'יטוט יתר" במחשב..

מי אני שאבקר אותך (וגם למה..)...

מצטער, לא הבנתי..

יכול להיות שאת עוברת תהליך של ייבוש.. 

מי אמר שזה קשור לרשת?

כשאני מדברת עם אנשים באינטרנט, אז בהתחלה אני צוחקת באמת (כשמדובר בדברים מצחיקים..)

ואחרי כמה פעמים, בגלל שהכל וירטואלי, אז אני כבר לא צוחקת באמת ורק שולחת סמיילי צוחק.

כי מי רואה אותי בעצם?

האייקונים מחליפים טוב מאוד את ה"צורך" להביע פיזית רגשות והבעות פנים.

לכן, הרבה פעמים כשאני מדברת עם חברות באינטרנט, אחרי לא הרבה זמן זה עובר לשיחה אמיתית בפלא'.

וגם בקשרים עם בחורים, האינטרנט הוא מכשול מבחינתי. אני גם יוצאת לא ברורה הרבה פעמים (כי אין טונאציה) וגם זה סתם מעצבן שזה וירטואלי.

הצלחתי להסביר את עצמי?

יכול להיות שהאינטרנט שחק לך קצת את ההבעות, אבל זה בטח זמני (רוב התקשורת הבין-אישית היא בהבעות ושפת גוף), לדעתי, זה לא יכול להיות קבוע...

אם את מתעקשת, את תמיד יכולה להאשים את Admin על הוספת ההבעות לשורת הנושא

כמו שכמות המידע חוסמת את הנפש והרעיונות והיצירתיות.

שזה דבר ידוע.

אני חושב שזה גם אותו דבר לגבי ההתרגשות.

פעם לקבל סמיילי היה עושה לי את היום..

היום אם אין בהודעה איזה חמש סמיילים, ושלוש חחחח...

צריך לבדוק ולברר מה קרה..

פעם לראות את ה"פלונית מקליד\ה" היה מרנין משהו בלב.

וברור שזה לא אותו דבר כיום,

לגבי ההשלכות על העולם האמיתי.

אני כמעט בטוח שזה משפיע,

סה"כ יש לנו נפש אחת, 

ואם נפטם אותה כל הזמן בריגושים ובצחוקים, היא תתחיל להקיא, ובצדק.

לסגנונות הכתיבה יש משמעות, למיקום הפסיקים, למבנה הטקסט והפיסוק, לגופנים (מה שלא רלוונטי בעברית כמעט).

אני מסוגל להתפוצץ מצחוק ולהנות ממשהו על המחשב. אין לי בעיה עם זה. ברור שאני צוחק/נהנה/נעצב מהמסך שמולי וממה שמופיע עליו.

זה בכלל אחרת...

אצלך המחשב זה ממש חבר.....

אני |משתדל לפחות| לצחוק תמיד

בעזהי"ת.

צריך להיות מודעים לעניין, ובסוף זה מסתדר..

נראה לי שזה הרבה יותר מורכב אצלי מפשוט להחליט שאני מאזנת.

הדפקט כבר נטבע.

בעעע מה עושים?!

והעבודה תמיד מתחילה מאיפשהו.

אפשר להתחיל מהרגש(התחושה שמשהו לא בסדר), ואפשר להתחיל מהשכל(הבנות איך דברים צריכים להיות שונים בפועל, לא רק במבחן התוצאה).

השלב שמגיע אח"כ אמנם דורש את המעבר בין "חשוב ואל תעשה" ל-"קום עשה", והוא דורש מוכנות למאבק נפשי מסוים אם התחלת להתמכר למחשב, אבל דרגת הקושי שונה אצל כל אחד.

ואם מצליחים זה שווה את זה.

הבהרה: אני לא מדבר על נטישה של כל מה שקשור באינטרנט או בפורום, אלא על ויסות. יכול להיות שתחליטי שזה מה שאת צריכה אבל לא הכרחי שזה יהיה המצב.

היא ההשפעות שנגרמו מזה.

גם אם תקופה מסויימת לא אכנס לאינטרנט, עדיין אתקשה להביע רגשות בחוץ.

ואני לא אדם מייבש באופי. בפנים אני ממש מלאת רגש..

חשבתי שהבהרתי שזו רק אופציה אחת מתוך מכלול... מחילה אם לא הצלחתי להעביר את כוונתי.

הרי אני לא יודע מה הגורם לתחושה שלך, אני רק יכול להציע פתרון אפשרי בצורה כללית.

יצאתי מתוך נקודת הנחה שתחושה של חוסר התאמה בין מה שקורה בפנים למה שיוצא החוצה נובעת מחוסר איזון או מאיזון שמשפיע על הבעת הרגשות בצורה לא טובה.

בהתחשב בזה שרוב החיים הם איזונים בין רצוי ומצוי, מחויב המציאות ואפשרי, וכן הלאה...

תוכל להסביר במילים אחרות את הרעיון שלך?

מודעות לבעיה (הצד השכלי) זה יש. זה מציק לי מאוד (הצד הרגשי).

מה הלאה?

הרעיון: אם אנחנו לא נמצאים במקום המתאים לנו מבחינה נפשית, רע לנו. אם אנחנו לא מצליחים להעביר כמו שצריך את מה שאנחנו חווים/חושבים, רע לנו.

אם אנחנו חושבים שיש סיבה שאשמה בזה שאנחנו כבר לא מצליחים לפתקד כמו שצריך, צריך לעבור למעשים - ולסלק את המכשול מהדרך

לכן הלאה יהיה להבין בדיוק מה הבעיה(עד כמה שאפשר), איך את יכולה להתמודד איתה(בעבודת המידות קוראים לזה בדרך כלל "תחבולות", בגלל האמירה או הפסוק:"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".).

השלב שבא מיד אחרי זה הוא היישום בשטח.

אני יודעת מה הבעיה, אבל לא יודעת מה עושים איתה כ"כ..

אולי זה באמת, כמו שאתה אומר, לעשות תחבולות- כלומר להתאמץ ליצור שיחות אמיתיות עם אנשים,

וכאשר מתפתחת שיחה בוואטצאפ/ אסמסים/ פה בפורום-

להחליט שעם כל הקושי ולמרות שהרבה יותר קל לי כבר להתבטא בכתב, אעבור מהר לשיחה יזומה בטלפון (ב"ה בזכות התחרות בסלולורי זה אפשרי.. ). 

ממ..

אפשרי. אבל העיקר, תזכרי תמיד שאם קשה לחשוב על פתרונות, לצאת מהריבוע של ההרגל בדרך כלל עוזר.

בהצלחה

"כשמתאמצים ולא הולך- זה הזמן להרפות"..

ואז מצליחים לצאת מהריבוע.

זו אחת מעבודות חיי..

אחח שנזכה..

תודה על העזרה.

בעזהי"ת.

להיות מודע לאיך שאתה מביע רגשות. להסתובב טיפה ליד אנשים שהם שיאאאא המבטאיםםםם רגשוותתת!!! ולהתאמן על זה

אם תרצי כמה כאלה, אני מוכנה להלוות לך חברות

ת'אמת, רעיון ממש טוב!

אולי לאט לאט אקבל מהם את הטבעיות והזרימה..

בעע הלוואי!

ממש לא נעים לי במצב הזה, ואת עדה לכך שאני לא אדם מייבש..

הרי רוב היום את נמצאת ומגיבה לסובב אותך בעולם האמיתי ולא הוירטואלי, נכון?

אז סופו של העולם האמיתי להשפיע עלייך יותר מהעולם הווירטואלי.. כך אני חושב..

לכן לא צריך לדאוג לוויסות- הוא תמיד קיים

אני לא מדברת על חשש שעלול להתקיים, ואז באמת נכון להגיד שהמציאות מווסתת.

אני מדברת על מציאות קיימת, שאני מתקשה להחצין הבעות פנים ורגשות.

וזה לא כי איזו טראומה עברה עלי.

אני מבינה, נראה לי, למה אתה מתכוון. ובאמת זה נשמע קצת מוזר שאם רוב היום אני חיה בעולם האמיתי,

איך הוירטואלי כ"כ השפיע עלי..?!

לא יודעת. אבל זה קיים, זה בועט וזה הורס.

אבל זה לא בר קיימא. זה רק זמני..

זוכרת את עידן האייסיקיו? אני לא חושב שהוא השפיע על היחסים הבינאישיים שלנו..

זה שאנחנו מתקשרים באסמסים קצרים לא הופך אותנו לאנשים יבשים וישירים.. 

ואם זה משפיע זה רק זמני.. כי סופנו לשאוף לטבע שלנו

לפחות כך אני מאמין...

אצלי דווקא כן קשורה לעידן האייסי. היא התחילה כבר משם..

משהו בטבעיות נשחק..

זה מתבטא חזק בעיקר בפגישות, ולכן *רק* עכשיו אני מתחילה לקבול על זה.

גם האסמסים הקצרים הם מכה אצלי, אבל הם לפחות לא "שיחה" עם אדם.

בשיחה אמורים להביע רגש כלשהו (הזדהות, כעס, שמחה, עצב..) וכאשר זה מבוטא ע"י אייקונים וירטואלים, אז זה אסון.

מנסיון..

ואני בטוחה שאפשר לחזור לטבעיות- אבל איך? זה כבר מתחיל לתסכל אותי..

קודם כל, את מתוסכלת וזה דבר טוב! כי גם דרך הרשת את לא משותקת רגשית..

דבר שני, זה מעולה שאת מכירה בבעיה- כי רק כך אפשר לפתור אותה...

את יכולה להדגים איך הצד הרגשי נשחק בהתנהלות היומיומית שלך (עדיף בסיפור קצר)? 

דוגמה? עצם זה שבכתב אני יכולה לשפוך את ליבי, ובדיבור ממשי זה נתקע

ואני רואה את עצמי מדברת על הרגש ממבט חיצוני ולא באמת חווה אותו.

אני יכולה להגיד לאדם שהוא ממש משמח אותי, אבל אתקשה להראות באמת שאני שמחה ממה שעשה עבורי. אני יכולה להגיד לאדם שהוא פשוט קורע אבל מה שהוא יראה זה רק חיוך. הצחוק נבלע בפנים.

מתנה שקיבלתי משמיים (ולכן אין לי בעיה לכתוב אותה בריש גלי. זה לא אני, זה ה'..):

היכולת להכיר ביתרונות ובחסרונות של עצמי. אני מאוד מודעת לעצמי-

אממה, זה נשאר בגדר מודעות.

ואכמ"ל.

השאלה שלי היא תכלסית- מה פתרון הקסם? מה עושים? והאם יש מזדהים בקהל?

זה לא חוכמה לשפוך את הלב על הכתב.. קשה יותר לשפוך את הלב כשמישהו מסתכל עליך...

שוב- לא בטוח שזה קשור לאינטרנט.

פיתרון- הרמב"ם בשמונה פרקים כותב על המידות השונות אצל בני האדם, ומסביר שבכל תכונה שיש לאדם יש 2 קצוות קיצון, ויש את דרך האמצע- כלומר, המינון המושלם. איך מגיעים למינון המושלם? מושכים קצת לצד השני... עד שמגיעים לאמצע ושם נשארים...

לנידון דידן- אולי תנסי להיות יותר מוחצנת (אפילו לא אמיתי, מלאכותי ומזוייף), תתלהבי מכל דבר, תתרגשי מכל חידוש, תצחקי מכל בדיחה וכו'... עד שתרגישי שכל ההתבטאויות הרגשיות והלך חייך חזרו למסלולם- לדרך האמצע..

תתחילי עכשיו!

מה את אומרת?

אני אישית חושב שזה הופך אדם לזול.

לעניות דעתי, אפילו הרמב"ם לא כיוון דעתו לכך...

גם לי עלתה הרגשה כזו..

אבל נראה לי שאנסה לעשות שילוב בין מה ששניכם הצעתם.

אולי, אם עד עכשיו הייתי מוותרת לעצמי ומנהלת שיחות רציניות בצורה וירטואלית,

היום *בכוונה* אלך לקיצוניות שניה ולא אשתמש כמעט בשיחות וירטואליות.

אני ממש לא אדם ביישן. ממש לא. ממש ממש לא. 

אני די פעילה בחברה.

א. לחברה יש סוג כלשהו של אובייקטיביות... מה שהיא רואה זה מה שישפיע על איך ששופטים אותך, על איך שאתה נתפס בעיניהם. מעטים מאוד(באופן יחסי) יבואו וישאלו מה יום מיומיים וינסו להבין את העומק שמאחורי המעשים שלך.

יוצא מזה, שלא פעם אם אתה מתחיל להתנהג בצורה מוחצנת, מלאכותית ומזוייפת אתה יכול לעשות חילול ה' גדול בדרך לעבודת המידות(בין אם ברחוב, כשאת עם החברות ומתחילה ליישם את ה"שיטה" הזו, ובין אם בפורומים יותר מצומצמים).

השלכה נוספת היא איך שאנשים יתפסו אותך. במקום הבחורה הכנה, הרגישה והמאופקת(זה רק ציור של תכונות ראנדומליות שעלו לי. אין לי מושג מי ומה את) הם פתאום יחשבו שהם רואים את ה"צד האפל שלך"... הבחורה שבכל בדיחה קטנה צורחת בהיסטריה, שוכחת את עצמה, וכזו שעוד לא מצאה מי היא באמת(אחרת - מה יום מיומיים?)

ב. עבודת המידות, שינויי הרגלים וכו' דורשים הרבה השקעה וזמן. בסופו של התהליך את יכולה למצוא ש"נתקעת" בצורת התנהגות שבנית לעצמך, שגם היא לא מתאימה לך. והכל בגלל ההרגל...

ג. גם הרמב"ם היה מודע לחשיבות של כבוד ישראל בכלל, ובנות ישראל(הצנועות, שכל כבודן פנימה, ועוד) בפרט. מראית עין, כבוד הבריות, צניעות, התנהגות הדומה להתנהגות הגוים... על כל אלה שם הרמב"ם דגש גדול.

ד. שיהיה ברור!!!!!!!!:

אין לי שום דבר נגד שיטת הרמב"ם. להיפך. אני חושב שהרמב"ם הוא אחד מגדולי ישראל החשובים ביותר מאז תקופת הראשונים, בעיקר בהלכה ובפילוסופיה(שבשבני אלה הוא ידוע כאחד הגדולים והחשובים ביהדות. ואגב, גם אצל הגוים, עד היום לומדים[או מנסים ללמוד...] את משנתו הפילוסופית של הרמב"ם!).

לא שהוא זקוק ל"הסכמה" ממני...

אבל בהחלט יש לי דבר וחצי דבר נגד ההצעה המעניינת של "מאוד מעניין" לפירוש הרמב"ם לפי מקור אחד ויחיד, ובלי להזכיר במילה או חצי מילה את המורכבות וראיית מכלול דבריו לפני שקופצים למימוש כל דבר שרואים או שומעים...

(מכאן משמע, שהפתרון לרוצים לחיות ע"פ הרמב"ם וליישם את דבריו ככתבם מהרגע שבו הם לומדים אותו, הוא ללמוד עם חברותא שמכיר את דרכו ושיטתו, ועדיף תימני, מכיוון שלפחות חלקם נוהגים לפחות בחלק מהדברים כדעתו ופסיקותיו. לי אישית יש חבר שחי ע"פ פסקיו ושיטתו של הרמב"ם. אם מישהו מעונין ללמוד רמב"ם עם פירוש מוצלח, אני ממליץ על הרב קאפח מהסיבות שכתבתי לעיל. אם כי אליה וקוץ בה - גם בשביל להבין את דברי הרב קאפח צריך לשלוט בכתביו לפחות בבקיאות ברמה יפה מאוד.)

ולגבי אריסטו - יש סיבה לכך שהרמב"ם למד את כתביו(שהיו בעיקר שכתובים של מורו הרוחני שאיני זוכר את שמו כרגע...) ועל סמך זה כתב משנה נוספת, ולא השאיר את כתביו כמו שהם והמליץ לכל יהודי ללמוד אותם...

לא כל משנתו של אריסטו תואמת ליהדות, גם אם היהדות קיבלה ממנו המון(בהשראת הרמב"ם ובהשראת תורת הלוגיקה והחשיבה המערבית). גם על לימוד הפילוסופיה עצמו כותב הרמב"ם שאדם צריך קודם למלא את כרסו בתורה ורק אחר כך לגשת ללימוד הפילוסופיה וחכמות חיצוניות.

וכל זה^, למרות מה שכתב הרב הנזיר על הפילוסופיה, שהיא תורת הנסתר וכו' וכו'.... ואולי בגלל זה...

טיפ לחיים,  בויכוח תציג טענות! אל תתקוף עם מחסנית ריקה.

בעיקרון אני חושב שפספסת את הנקודה.

הפיתרון שאני הצעתי- אינו "שיטת המיצוע" של הרמב"ם. אלא מבוסס על "שיטת המיצוע" של הרמב"ם.

הנקודה המרכזית היא, שהפתרון אינו להגיע ולהיקבע עד הקיצוניות השניה, אלא למשוך לכיוונה (לא להגיע לקיצון לגמרי, אלא להתקרב אליו במידה הנצרכת...)

לא הצעתי לה להתחיל להשתטות בפומבי. ולהתחרפן מכל שטות.

התלהבות, התרגשות ושמחה מוחצנת (לא מוקצנת) אינם דבר שלילי!

זה לא אמור להוריד כהוא זה מכבודה של בת ישראל! אפשר להיות גם מוחצן וגם צנוע. וזה היופי של הדור שלנו! יש לנו יכולת לשלב בין דברים שלכאורה נראים הפכים.

עבודת המידות אכן לוקחת זמן. אבל זה לא הנושא.

הרגלים שרוצים לשנות אינם קשים לשינוי כמו אופי שנעשה כטבע לאדם.

ובנימה אישית- לא "פסקתי" כרמב"ם אלא הסתמכתי על דעתו. דרך אגב, סתם שתדע, הרמב"ם לא המציא את "דרך האמצע". אריסטו המציא אותה.

נ.ב

ואל תדאג, כשאני מביא מקור/אסמכתא. כנראה שאני קצת יודע על מה אני מדבר... 

בהצלחה ולילה טוב!

תודה על הטיפ, אשתדל לשים אותו במחסנית הרזרבית בהקדם האפשרי

הממ... אני חושב שכנראה משהו באמת נהרס ביכולת שלי להעביר את כוונותי בכתב...

חשבתי שאמרתי בפירוש שאין לי דבר וחצי דבר נגד "דרך האמצע" של הרמב"ם, אלא שאני מתנגד לפירוש(ובעצם, במקרה הזה מדובר על יישום השיטה, לדעתך...) שלך. להלן ציטוט:

"אין לי שום דבר נגד שיטת הרמב"ם...יש לי דבר וחצי דבר נגד ההצעה המעניינת של "מאוד מעניין" לפירוש הרמב"ם".

בכל מקרה, סליחה אם לא העברתי את דברי כראוי.

היות ואין לי מושג איך מה שהיא מרגישה בא לידי ביטוי במציאות, אני לא יודע אם התחרפנות והשתטות הם ההפכים המדויקים, אבל ברור לי שאם אתה לוקח חוסר והופך אותו לעודף הוא הופך למוגזם, מוחצן ולא בריא.

אפילו אם אתה עושה את זה רק לטווח קצר, אתה פוגע:

1) בתדמית האישית שלך מול החברה(כמו שאמרתי, רוב רובם של האנשים לא יגשו אליך לשאול מה קרה פתאום. הם פשוט ישפטו...).

2) בתדמית החברתית של הציבור שאליו אתה משתייך. זה נכנס לעניין של "מראית עין" ויכול להגיע עד רמה של חילול ה'(כמו כל הקצנה. בייחוד כשמדובר בהחצנת רגשות וכדו').

3) באדם עצמו. הליכה לקצה השני בדרך כלל עושה אחד משני דברים:

א. תחושת חוסר זהות מועצמת עם מי ומה שאני.

ב. תחושה ש"עכשיו טוב". בפני עצמה אין בתחושה הזו שום רע, אבל כשההקצנה לא מתאימה לך באמת אלא רק מגיעה מתוך איזשהי תחושה שסוחפת היא רעה...

נחמד מאוד להציג אמירה ש"יש לנו יכול לשלב בין דברים שלכאורה נראים הפכים", אבל בפועל תלך ותראה כמה הדור שלנו מצליח לעשות את זה.

לך אל החילונים ותאמר לי אם הם מצליחים לשלב בין צניעות למוחצנות,

לך אל החרדים ותאמר לי אם הם מצליחים לשלב בין מוחצנות לצניעות,

לך אל הדתיים-לאומיים ותאמר לי כמה(ואם בכלל...) מצליחים לשלב בין מוחצנות וצניעות...

(אני מדבר כציבור, לא על פרטים)

גם אם שינוי הרגלים אינו קשה כשינוי האופי(או הטבע השני), גם שינוי ההרגלים בפני עצמו קשה כקריעת ים-סוף(כהקבלה, כן?).

נ.ב.

יופי! שני אנשים שיודעים קצת שווים ביחד הרבה

רוצה שנקבע חברותא?(אני מתלבט אם ההצעה הזאת רצינית... מצד אחד אתה נשמע אדם מעניין מאוד, עם ידע. מצד שני - אינטרנט וזה וזה... מה דעתך שנפתח על זה עוד שרשור?

כל שיטת 'דרך האמצע' של הרמב"ם (ואריסטו) יש ביכולתה להפוך את האדם לזול ויש בכוחה לשחרר אותו מהרגלים שליליים שהוא סיגל לעצמו..

זה יראה זול רק אם תרצה בכך, ומצד שני אם תרצה- מעשיך יתפרשו כאצילות..

או כפי שאני נוהג לומר- "אני מביא את הכלים- אתה תצייר את התרשים"

איך שנראה לך, זו עצתי.

ב"הצלחה!

תודה!

מה, רק השבת הייתה על זה כתבה ב"בשבע".

אבל זה לא אומר שבדור הקודם שלא היו צ'טים ופלאפונים חכמים שהם היו יותר אכפתיים אלא מה הייתה אז אפשרות קלה יותר לפתח קשר למי שרצה.

מכירים את זה שאתם מול אחרים אז לא נעים להטות את "הפנים האמיתיות" שאתם מרגישים (כשזה משהו כמו עצב/כעס/בהלה/מתח כדומה)? אז גיליתי שמי שלא מכיר אותי ממש טוב לא קולט בכלל שמשהו שונה בפנים שלי ואני חופשייה לבטא את פרצופי בטבעיות

שאלה: האם את כן מחוברת לרגש מבפנים? פעמים רבות המחסום בלהביע, חוסם איפשהו גם מבפנים, או הפוך. האם פעם היית יותר מביעה רגשות בתור "התגובה הנכונה" למצב חברתי מסוים, אך מבפנים היית יותר מחוברת דרך השכל ופחות חווה ומחוברת רגשית? למה נראה לי כך?  כי את כותבת שמול המחשב האייקון צוחק למשל ולא את. כשמשהו מגלגל אותך מבפנים נראה לי שאייקונים לא מוחקים את הצחוק הטבעי. אולי זה הענין לעבוד על החיבור , על לנסות להרגיש מה את מרגישה ולהתחבר ואז התגובה החיצונית כבר תתאים תצמה ל"בפנים"

יש בזה משהו. אני חושבת שעלית על איזו שהיא נק' נכונה אצלי, שלא ייחסתי לה יותר מידי משמעות.

לגבי האייקון שצוחק- אני גם מתגלגלת מצחוק, אבל רק בפנים.

תכלס, אבדוק זאת עם עצמי.

כיוון מאתגר ומעניין- תודה.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

אולי אני לא מספיק עמוק במגזר, אבל בסביבתי נפוץ ומקובל מאוד להציע חברים לחברים.

האם אני עושה את זה הרבה? לא. הצעתי כמה פעמים ולא התקדם גם לדייט, אבל מבחינתי לפעמים צץ לי מישהו למישהי ושואלת אם רלוונטי, ולפעמים חברה מבקשת או חושבת אקטיבית על מישהי / מישהו ספציפי אם מכירה משהו שיכול להתאים.

אולי כי בסביבתי לא הולכים לשדכנות בתשלום. אבל נפוץ שמציעים, וגם שמבקשים

הכי כיף כשמבקשים (כי אז יודעת שזה זמן רלוונטי ושיש רצון; וגם תזכורת טובה)

גם חבריי מהמגזר החילוני שואלים ומציעים

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

התוכן ביחס לנשואים פחות רלוונטי לשאלה להבנתי.

השאלה אם הזדהת עם התחושות התסכול והכאב של הכותבת, אם את יכולה להזדהות. 

השיר לא נכתב ביחס לחווית הנשואים, ולכן השאלה לא פנתה מההיבט הזה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

אבל זה עדיין משהו שאנחנו רוצים. לא הייתי חוזרת להיות רווקה, ומאותה הסיבה רווקים רוצים להתחתן, עם כל הקשיים שמגיעים עם זה, וזה קשה כשזה מתעכב.

נגיד והיתה לי כזאת.

למה אתה לא פותר לי את הבעיות הרפואיות שלי?

למה אתה לא פותר לי את הבעיות בחינוך ילדים שלי?

למה אתה לא פותר לי את הבעיות החברתיות שלי?

למה אתה חושב שזה תפקיד "הנשואים" לדאוג לכך שהרווקים יתחתנו?

אני כרווק לא ביקשתי עזרה מנשואים בעניין זה ובוודאי לא ביקשתי מהם לשים יד על הלב ולהודות שהם לא עוזרים מספיק לרווקים, כרווק זה אף פעם לא היה נחשב בעיני דבר שנשואים צריכים לעזור לי בזה או כל דבר אחר.

אנשים שרצו לשדך לי רווקים או נשואים קיבלתי בשמחה אם היה רלוונטי אבל להאשים נשואים שהם עסוקים במורכבויות שלהם? למה שהם יתעסקו במורכבויות שלך, למה שכל אדם, נשוי או רווק או גרוש או אלמן יתעסק במשהו שהוא לא המורכבות שלו אם יש לו כזאת?

קח אחריות על החיים שלך למען ה', אנחנו "הנשואים" אין לנו תפקיד לחתן את כל מי שלא הצליח.

אני לא פתחתי עסק לשדכנות ולא גביתי ממך דמי רישום וכנ"ל כל "הנשואים", זה לא התפקיד או המקצוע שלנו לפתור לך את בעיית הרווקות.

ומי אמר שאנחנו טובים בזה? אולי אנחנו לא יודעים לשדך, אולי ניקח על עצמינו לשדך לך מישהי ותתגרשו אחרי שבועיים ואז הרסנו את החיים שלך ושלה גם, מה אתה מפיל עלינו תפקיד שאנחנו לא טובים בזה וייתכן גם שנהרוס לך ולגרושתך את החיים, זו אחריות.

בשורה התחתונה, אתה אחראי לפתירת כל הבעיות שלך, אתה מוזמן להתייעץ ולהעזר באנשי מקצוע ובעלי ניסיון אבל חד משמעית לא להפיל עליהם את האחריות לפתרון בעיותך-מכל סוג שהוא- עליהם, אתה הוא זה שרוצה להתחתן, אתה הוא זה שתחליט עם מי להתחתן ואתה לא יכול לדרוש מאנשים עם מורכבויות לפתור את בעיותך-מכל סוג שהוא- רק בגלל שהם כבר פתרו מורכבות אחת שאתה עדיין לא פתרת.

אתה אחראי לפתרון בעיותך- כל בעיותך באשר הן.

אגב, אתה היית רוצה לכשתתחתן שמישהו ידרוש ממך לעזוב את מורכבויותך ולטפל בבעיית הרווקות שלו? היית מוצא בזה היגיון לעזוב את החשבונות, העניין עם החינוך ילדים, העניין הרפואי והחברתי ולעסוק בבעיית הרווקות של אדם אחר כמחווה לרצון טוב והוא גם ידרוש ממך לשים יד על הלב ולשאול מתי בפעם האחרונה עזרת לרווק?

(ובחינם).

שאתה לא לוקח אחריות על בעיותיהם הכלכליות, הרפואיות, החברתיות ובחינוך ילדים.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?