זה קטע קטן מתוך כל הטור, זה מישי שכותבת על עצמה שהייתה בררנית מידי ודוגמאות לבחורים שהיא פסלה על שטויות [דיי מצחיק (וגם עצוב....)}
יצאתי עם בחור והפגישה היתה ממש טובה. יצאתי מהפגישה והרגשתי שאני רוצה לראות אותו שוב, והוא אכן התקשר והחל להשקיע. לאחר כמה פגישות הוא שלח לי איזה SMS אחד שהיו בו שגיאות כתיב שגרמו לי עיוורון זמני. לא יצאתי איתו שוב.
פסלתי בחור תמים שהזכיר לי מישהו שעבד איתי פעם ושלא יכולתי לסבול אותו. לא ראיתי איך אוכל לצאת עם מישהו שמזכיר לי מישהו כזה (למרות שבאמת ניסיתי).
ומה עם אלה שפסלתי לאחר הפגישה הראשונה בלי לתת צ'אנס או יותר גרוע - כאלה שפסלתי כבר בשיחת הטלפון בכלל מבלי להיפגש איתם? ולמה עשיתי את זה? בגלל כל מיני דברים משונים שהאמנתי בהם ובגלל סטיגמות שהייתי שבויה בהן.
בחור שאמר לי שהוא לא אוהב את "סיינפלד", כי זה לא מצחיק אותו (לא הבנתי איך זה יכול לקרות); בחור שאמר לי שנאור ציון מצחיק אותו (גם לא הבנתי איך זה יכול לקרות); בחור שדיבר יותר מדי על אמא שלו; בחור שלא היה לי נעים לשמוע את הקול שלו; בחור שהיה לו צחוק מעצבן ומשונה שלא לומר מביך; בחור שכשצלצלתי אליו לסלולרי מוזיקת ההמתנה היתה שיר של אבי ביטר; בחורים עם שמות מוזרים (הנחתי שהם בוודאי מוזרים לא פחות); בחור שהיה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים; בחור שאמר לי בסוף הפגישה ש"הוא הולך הבית"; בחור שאמר לי שאף פעם לא היה בחו"ל; וכך אני יכולה להמשיך עוד עם הרבה דוגמאות.
במצב ממש טוב ב"ה!!
