שינוי חיצוני יביא לשינוי פנימי.

בהצלחה.

אולי לעזרה של פסיכולוג טוב, ירא שמיים וחיובי, שיעזור לך לעשות סדר בדברים, לרומם לך את הביטחון העצמי ולהעמידך על רגלייך...

אבל רק כיוון, קצת "לתת לך על הראש" - בכיוון החיובי:

תסלחי לי, מה השטויות האלה "חסרת אופי וכישרון" - כשיש לך "לב טוב ורחמן"?..

את יודעת שיש אנשים, מוכשרים מאד כביכול, שעובדים כל החיים שלהם בשביל לרכוש משהו טבעי מהאופי הנפלא הזה, "לב טוב ורחמן"?..

מה פירוש "זה לא עוזר בכלום"? זה עוזר המון! קודם כל, בזה שאת כך. שאת טובה. תשמחי בזה. הטוב שיש לאדם בליבו - זה הכי חשוב. לפני כל "מה עושים עם זה". ואם מנצלים אותך - אז צריך להיות קצת יותר עירנית.

אני בטוח ב100% שאת לא "טיפשה ברמות של ילד בכיתה ב'"..  קודם כל, אני מכיר ילדים בגילאים האלה, והרבה למעלה מזה - ואף אחד מהם לא יכול לכתוב משהו שמתקרב אפילו, לכתיבה שלך: גם מבחינת התוכן, גם התחביר, גם המודעות העצמית (יותר מידי..), גם הרגישות, העומק..

אני חושב שאולי פשוט בגלל הרגישות שלך שקשורה ללב הטוב - שהיא דבר טוב, רק צריך קצת ניווט - את שכנעת את עצמך במשך הזמן שאת "כזאת"... אולי גם קיבלת קצת פידבקים לא נכונים ממי שסביבך - או שחשבת שקיבלת.

את עוד צעירה: טפלי בזה עכשיו. אני אישית מזהה מתוך ההודעה שלך תכונות נפלאות וכחות נפלאים - תפסיקי לחפש בעצמך את החסרונות! לכל אחד יש..  תסתכלי על הטוב שבך.

אבל בגלל שכנראה התרגלת בזה יותר מידי זמן - אז אולי צריך קצת עזרה להתרגל בכיוון השני. אכן, אין דבר העומד בפני הרצון - גם הרצון שלך. ומה זה משנה בכלל מספרים? את מתכננת קריירה של מחשבון?... (הרי יש לך הומור - גם נפלא. כמה היו מקנאים בך על זה - הומור במצב שמרגיש "על הפנים"..)

את רגישה ובוכה - תכווני באופן הנכון, ואז הרגישות שלך לא תשבור אותך אלא תעזור לך לעזור לאחרים. להתחיל לחשוב איך לעזור לאחרים, דווקא מתוך הרגישות שלך - ולקבל יעוץ ותרגול איך לא להיפגע יתר על המידה. ותבכי על צער השכינה...

"חפרת לעצמך בור"? זה בדימיון. עכשיו תהפכי את אותם דברים ליתרונות - כלומר, תגלי את היתרונות שבהם.

קחי את עצמך בידיים - גשי לטיפול טוב, שעניינו לעזור לך לראות את עצמך בעין טובה וחיובית, לנקות את הסתכלות-העבר המוטעית, ותחליטי חזק שאת הולכת על דרך חדשה. את לא צריכה בשביל זה להיות אדם אחר. את פשוט צריכה להאמין מה שאפשר לעשות עם מה שיש בך.

ואל תאמיני לאף אחד - לאף אחד, כולל עצמך - שאומר לך משהו רע על עצמך, "מאוכזב" ממך, וכד'; הכל שטויות. לכל אחד יש את שליחותו עם כחותיו המיוחדים. גם לך.

גשי למי שיעזור לך באמת, תאמיני באפשרות - ותצאי "מחודשת" לגמרי תוך כמה חודשים בעז"ה.

אח"כ כבר יהיה לך קל להחליט גם לגבי שידוכים, בלי לחשוש יותר מידי...  יהיה לך יותר ביטחון.

בהצלחה ובשמחה.

לכולנו יש רגעים/תקופות של קריסת מערכות, את אנושית כמו כולנו

בוא נגיד, ביטחון עצמי זה דבר שעולה ויורד, בטח אצל בנות רגישות- אפילו פי כמה.

קחי נשימה בריאה וספרי לעצמך כמה את טובה, כמה הכוונות שלך טובות- בלי קשר למה שאחרים חושבים עליך- עם כל הכבוד, רק את והקב"ה יודעים מי את באמת, מה הנקודת פתיחה שלך בעולם הזה- הכשרונות, החסרונות.

תיכנתו אותך ככה, לא בחרת בזה! הבחירה שלך ברגע הזה היא לראות שזה לא בשליטתך, שהקב"ה הולך איתך ובאמת אוהב אותך! אני מאמינה שהאהבה שלו אלינו לא תלויה במעשים שלנו, הוא יודע שניפול- ברא אותנו אנושיים בכוונה!

כמו שאנחנו מסוגלים לאהוב את עצמנו כשאנחנו יודעים שאנחנו טובים בבסיס שלנו, הקב"ה אוהב אותנו תמיד- כי תמיד הוא מוצא בנו את הבסיס הטוב הזה. (הבחירה החופשית שלנו מקרבת או מרחיקה אותנו ממנו אבל לא עוצרת את האהבה שלו).

זהו בערך.. (אומרת לך את מה שהייתי רוצה שתזכירי לי כשאני בבאסה..)

נ.ב מס' 1:

טיפול נפשי זה סבבה והכל, אבל- אני מכירה מספיק אנשים שזה מאד עזר להם (מאד-מאד!) ומספיק אנשים שפחות. לא מזלזלת בכלל, אבל רוב האנשים עוברים את התקופות הקשות בחייהם בזכות האנשים הטובים שמכירים ואוהבים אותם, אלה שנמצאים לידם, ולא עם עזרה חיצונית. אישית, קצת נראה לי שמרוב שלכל בעיה יש איש מקצוע שכחנו איך עוזרים אחד לשני..

אבל אם את מרגישה שאין בסביבה שלך (במציאות- לא הסביבה הוירטואלית) אנשים שיכולים לספר לך כמה את טובה כשאת כבר לא זוכרת או כאלה שיכולים להבין אותך ולהקשיב ברצינות או אם את מרגישה שזה לא מספיק לך כרגע- הייתי ממליצה לחפש איזה פסיכולוג/ קאוצ'ר. אחרי הכל אלה שליחים של הקב"ה בעולם ועושים עבודת קודש! (ואם זה נראה לך יקר- אל תשכחי- כסף זה מהשמים! הקב"ה כבר יעזור, תסמכי עליו )

נ.ב מס' 2:

לא סיפרת איפה ואיך הכרת את האדם שאת אוהבת, ולא הבנתי- יש ביניכם קשר ? את יודעת אם גם הוא אוהב אותך? ההורים שלך כבר יודעים מזה?

בהצלחה!

דבר שאומרים לי (שלילי כמובן) ואני מנסה לחשוב שזה יעבור או לשכנע את עצ שזה לא פוגע עד שאחתי אומרת לי שאול יבאמ תעזרה מקצועי תתועיל לי שלא להיו תכה פגיעה (קשה לי לתפקד אחרי ששכנה ,למשל עירה לי או אמרה לי משהו פוגע אפילו בלי כונה ממש ,אני מיד מרגישה ש"אם היא אמרה דווקא לי, כנראה זה משהו  ב--י שמשדר.. ולא עוזר השכל המחשבה הזו צצה או ליתר דיוק, תופעת "הלואי "של המחשבה, זה בתת מודע, קשה להשתחרר, אול יכדאי באמת לגשת לייעוץ? אני כ"כ מבינה אותך..

סתאאאאם!!!

שלא תתעלפי לי, אני מאמין שזה מצב רוח, לי יש מיליון חסרונות אחרים ולפעמים אני מרגיש עמוק עמוווווק בזבאאאל,

אבל לפעמים לא, אין לי מה לומר לך, רק לתמוך

לי אישית יש בעית ביטחון עצמי, וחבר ייעץ לי ללכת לקאוצ'ינג, לסדר את הראש,

אני אומר לך... זה מדהים, אני לא יודע אם לכולם זה עוזר, אבל את חייבת לנסות,

בהצלחה

אם גם הוא אוהב אותך אז אתם בכוון הנכון ואל תדאגי, ההורים שלך לא יהרגו אותך ולא אף אחד אחר.

למרות שזה נראה לך הרבה, גיל 22 זה בקושי התחלת החיים, יש לך עוד הרבה לאן ללכת והרבה הזדמנויות ליהנות ולחיות בכיף.

זה מאוד מקובל בימינו וזה יכול לעזור לסדר דברים, להבין מאיפה דברים באים ולמה, ובעצם לעשות שינוי בתודעה ובהתנהגות.

הרבה אנשים יכולים להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי וזה כבר מזמן לא סימן ל"בעיה" כמו שאנשים חושבים. 

לדעתי ככל שתלכי מוקדם יותר ייטב לך, בטח לפני קבלת החלטות חשובות כמו חתונה. כי להתחתן מהסיבות הלא נכונות ואז להתגרש יכול להיות הרבה יותר כואב יקר ומיותר.

גיל 22 זה תחילת החיים. זו השקעה שסביר להניח שמאוד מהר תחזיר את עצמה. היא יכולה גם לפתוח לך אפיקים חדשים בחיים כמו מקומות עבודה נוספים, חברים נוספים וכן הלאה.

חבל להישאר תקועים בעיקר כשמרגישים שזה לא טוב.

בהצלחה.

מישהו שעשה קורס של חודשיים על פני מישהו שלמד עשר שנים...

ולא מי שלמד 10 שנים שטיות.

לק"י

צריך לבדוק טוב למי הולכים, וזה לא משנה אם הוא קאוצ'ר או פסיכולוג (גמני לא "מתחברת" לפסיכולוגים, אבל אני שמעתי על פסיכולוגים טובים שבאמת עזרו לאנשים).

ולכן- חשוב להתייעץ, אבל כדאי לבקש ממישו שנעזר כבר המלצות על מי שעזר לו באמת.

רק שמצבו של מי שמבזבז חודשיים על שטויות, טוב יותר ממי שבזבז על זה 6 שנים... 

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

התוכן ביחס לנשואים פחות רלוונטי לשאלה להבנתי.

השאלה אם הזדהת עם התחושות התסכול והכאב של הכותבת, אם את יכולה להזדהות. 

השיר לא נכתב ביחס לחווית הנשואים, ולכן השאלה לא פנתה מההיבט הזה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

אבל זה עדיין משהו שאנחנו רוצים. לא הייתי חוזרת להיות רווקה, ומאותה הסיבה רווקים רוצים להתחתן, עם כל הקשיים שמגיעים עם זה, וזה קשה כשזה מתעכב.

נגיד והיתה לי כזאת.

למה אתה לא פותר לי את הבעיות הרפואיות שלי?

למה אתה לא פותר לי את הבעיות בחינוך ילדים שלי?

למה אתה לא פותר לי את הבעיות החברתיות שלי?

למה אתה חושב שזה תפקיד "הנשואים" לדאוג לכך שהרווקים יתחתנו?

אני כרווק לא ביקשתי עזרה מנשואים בעניין זה ובוודאי לא ביקשתי מהם לשים יד על הלב ולהודות שהם לא עוזרים מספיק לרווקים, כרווק זה אף פעם לא היה נחשב בעיני דבר שנשואים צריכים לעזור לי בזה או כל דבר אחר.

אנשים שרצו לשדך לי רווקים או נשואים קיבלתי בשמחה אם היה רלוונטי אבל להאשים נשואים שהם עסוקים במורכבויות שלהם? למה שהם יתעסקו במורכבויות שלך, למה שכל אדם, נשוי או רווק או גרוש או אלמן יתעסק במשהו שהוא לא המורכבות שלו אם יש לו כזאת?

קח אחריות על החיים שלך למען ה', אנחנו "הנשואים" אין לנו תפקיד לחתן את כל מי שלא הצליח.

אני לא פתחתי עסק לשדכנות ולא גביתי ממך דמי רישום וכנ"ל כל "הנשואים", זה לא התפקיד או המקצוע שלנו לפתור לך את בעיית הרווקות.

ומי אמר שאנחנו טובים בזה? אולי אנחנו לא יודעים לשדך, אולי ניקח על עצמינו לשדך לך מישהי ותתגרשו אחרי שבועיים ואז הרסנו את החיים שלך ושלה גם, מה אתה מפיל עלינו תפקיד שאנחנו לא טובים בזה וייתכן גם שנהרוס לך ולגרושתך את החיים, זו אחריות.

בשורה התחתונה, אתה אחראי לפתירת כל הבעיות שלך, אתה מוזמן להתייעץ ולהעזר באנשי מקצוע ובעלי ניסיון אבל חד משמעית לא להפיל עליהם את האחריות לפתרון בעיותך-מכל סוג שהוא- עליהם, אתה הוא זה שרוצה להתחתן, אתה הוא זה שתחליט עם מי להתחתן ואתה לא יכול לדרוש מאנשים עם מורכבויות לפתור את בעיותך-מכל סוג שהוא- רק בגלל שהם כבר פתרו מורכבות אחת שאתה עדיין לא פתרת.

אתה אחראי לפתרון בעיותך- כל בעיותך באשר הן.

אגב, אתה היית רוצה לכשתתחתן שמישהו ידרוש ממך לעזוב את מורכבויותך ולטפל בבעיית הרווקות שלו? היית מוצא בזה היגיון לעזוב את החשבונות, העניין עם החינוך ילדים, העניין הרפואי והחברתי ולעסוק בבעיית הרווקות של אדם אחר כמחווה לרצון טוב והוא גם ידרוש ממך לשים יד על הלב ולשאול מתי בפעם האחרונה עזרת לרווק?

(ובחינם).

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.