ברור שההאשמה בבררנות היתה סיבה לפגיעה מאוד עמוקה במשך הרבה שנים. לחיות כרווקה מעל גיל 25 בחברה דתית זה ממש ממש קשה: הרגשתי שבעיניי הרבה מאוד אנשים הייתי קודם כל רווקה שנכשלה בחיים ורק אחר כך אישיות או בנ"א עם שם, מקצוע, חיים...
לאורך כל התקופה הרגשתי אחריות מלאה למצבי וחיפשתי מה אפשר לתקן או לשפר בי ובגישה שלי, על מנת שזה סוף סוף יקרה לי... ומצאתי! ראיתי שיעור של הרב פיירמן ממכון מאויר, המדבר על מידת האהבה. זה ממש הפך עת השקפת עולמי. אני מאוד ממליצה לכולם (כמובן, גם לנשואים) לראות את השיעור ומי שאין לו אפשרות - אכתוב כאן את הנקודה שהכי תפסה אותי וברור לי שבזכות ההפנמה שלה, היום אני ב"ה נשואה באושר.
אז אחד הדברים שהרב דיבר עליהם, זה שאהבה בכלל לא תלויה בנאהב, אלא אך ורק באוהב. ברגע שאני מחליטה :"את הבנ"א הזה אני מתחילה לאהוב", מתחילה להבנות אהבה אמיתית. אני מחליטה לראות את החלק האלוקי, הנמצא בתוך בן זוגי ולחוות אותו דרך הנקודה הזאת. היא נמצאת גם ביצור הכי הזוי - זה רק עניין של החלטה לבחור לראות אותו כך. ככל שאני מתוקנת יותר - כך מתרחב מעגל האנשים שאני מסוגלת לאהוב.
בזוגיות אין מקום לאובייקטיביות - כמו שבין אדם לעצמו אין מקום לאובייקטיביות. יש לחיות ללא ביקורת בזוגיות בכלל, ולקבל את בן הזוג כמו שהוא. לגמרי. רק אם לא הצלחתי ללמוד לחיות עם תכונה או התנהגות מסויימת, אפשר לבקש לשנות את הדבר, אבל לא לנסות לעצב את בן הזוג לפי החלומות או התבניות, הקיימות אצלי בראש.
וכהלכה למעשה, התחלתי להבין שזה בידיים שלי לבחור לאהוב בנ"א מסויים, ואם אני עוד לא מצליחה, לא נורא! אם אעבוד נכון, זה בטוח יצליח! אז באמת התארסתי עם בעלי בלי טיפת רגש כלפיו, אלא כי ממש כבר רציתי להתחתן והוא היה נראה לי מתאים לתפקיד מסיבות די שכליות ויבשות. ברגע שהבנתי שזה עומד להיות בעלי, "הפעלתי" את הדרך, שמציע הרב פיירמן לבנייה נכונה של האהבה, ומהר מאוד (בעיקר אחרי החתונה) נוצר בי רגש ממש ממש חזק אליו. היום אני מטורפת על בעלי ומתרגשת כל פעם שהוא חוזר מבית הכנסת כאילו לא ראיתי אותו שנה...
בע"ה שכל הרווקים והרווקות יזכו כבר לגאולה הפרטית שלהם בקרוב!
הלינק לשיעור של הרב פיירמן:
במצב ממש טוב ב"ה!!
