ב"ה
בצעדים חרישיים היא מתקרבת אל הדלת. סיבוב מנעול, דלת חורקת, כנראה שהרבה זמן לא נפתחה. שולחן עגול, מפה לבנה. אגרטל עם פרחים שנבלו כי זמנם עבר. היא ניצולת אושוויץ, המספר חרוט על היד. מוכיח דברים שכבר אי אפשר לראות. כל יום רביעי היינו באים אליה. לדבר, לשמוע, אך בעיקר להיות. לפעמים היינו מטיילות איתה ברחוב.מנסות לנשום אוויר אחר. יום אחד כשיצאנו לרחוב, עברנו ליד בית כנסת צדדי, קטן, וממנו עלו קול בקיעות רמות. היא התחילה לבכות. ואנחנו מיהרנו לעבור את הכביש לצד השני. היא רצתה לומר דבר מה , אך התחרטה.
&
ריח אלול חזק באוויר. אני לדודי ודודי לי. הלכות תשובה לרמב"ם ואורות התשובה. אני נמצאת כבר עמוק בפנים. חשבון נפש ארוך. מה עשיתי טוב, מה יש לתקן. איפה אני עכשיו, איפה אני רוצה להיות. ותשובה ותפילה וצדקה. חטאנו לפניך. רחם עלינו.
&
הגענו שוב לאותה דלת ולאותו שולחן עגול. קנינו לה פרחים שיכניסו קצת ריח אחר לבית.. והיא התחילה לספר, כמו נהר שזורם וסוחף אותך אל מקומות שלא ידעת על קיומם.. היה זה ערב ראש חודש אלול. ואבא שלי דרש בבית הכנסת. המלך בשדה. מחכה לנו שנעשה חשבון נפש עם עצמנו תמיד. ובמיוחד עכשיו. שנתקרב אליו באהבה גדולה. שנאמין בו ובהשגחתו הפרטית תמיד. ובבית הכנסת יש רעש, צעקות ובכי. ואיש לא שומע . ופתאום ברגע אחד יש שקט חזק וצורם. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.
&
הרבה זמן עבר מאז אותה אישה שפגשנו ומאז אותו אלול שבו שמענו את סיפורה, אך יש משהו במילים הללו. משהו חזק, שפוגע בנקודות הכי אמיתיות בנפש. משהו פשוט. לא מתיימר.
הנה ימים באים עלינו ובא הרגע,
אנא ד' הושיעה נא, ברחמיך.
