לק"י

נמצאת כשצריכים אותה.

אבל חשבתי על זה, ו- לפעמים כשכועסים על מישו או נפגעים ממנו, ולא מדברים איתו- אז הכאב והכעס רק הולכים וגדלים.

לעומת זאת, אם מדברים (למרות הקושי והכאב)- רואים שהמישו הזה לא בהכרח כועס עלינו/ שונא אותנו/ מזלזל בנו, אלא יתכן שמסיבותיו שלו הוא לא שם כשהיינו צריכים אותו.

והסיבות שלו יכולות להיות סיבות רציניות או פחות רציניות (כמו: חוסר מחשבה וכדומה)- ולמרות זאת השיחות והמפגשים איתו יכולים לרכך את ההרגשה הלא נעימה, ולהזכיר לנו את האהבה והקשר שקיימים.

לכן, לעניות דעתי, עשית בשכל שיצרת איתה קשר (כי לפי מה שהבנתי היא ממש חשובה לך), וחשוב שתדברו- אפילו על סתם דברים כדי שהכעס והכאב לא יגדלו עוד.

וכשתדברו- אולי תרגישי שאת כבר פחות פגועה ממנה.

חוץ מזה, שחשוב שתדברי איתה על מה שקרה..

ואם לא נעים לך לפתוח את זה (ואני די בטוחה שלי לא היה נעים לפתוח את הנושא), אז או שתחכי עוד זמן מה שהקשר ייפרח מחדש

או

שכאשר את מדברת איתה על הפרידה שלה- תזכירי את הפרידה שלך ("את יודעת, גם לי כשנפרדתימ... היה ככה" וכדומה), זה יזכיר לה שגם את חווית את זה. ואולי היא תזכר איך היא התנהגה כשזה קרה, ותפתח בעצמה את הדיבור על הנושא.

שיהיה בהצלחה! ובשורות טובות לך ולכל עמ"י!!

לק"י

שאת מוכנה להקשיב כל הזמן, אבל לא מספיק מעריכה גם את הרצונות שלך?!

לק"י

יש אנשים שמוותרים על הרצונות שלהם בשביל האחרים

או

שהם נותנים הרגשה כזאת: "אני פה בשבילכם, ואני מוכנה לוותר על הרצונות שלו, הרגשות שלי וכו'".

כאילו, חשוב לשדר לאנשים שגם לנו יש רצונות ורגשות, ואנחנו לא סמרטוטים. ואנחנו לא נותנים את עצמינו בלי גבול, וכשלנו יש צורך מסויים- אנחנו נרצה שיתייחסו אליו.

חוץ מזה, אם החברה שלך מתנהגת ככה באופן קבוע- הייתי שוקלת האם כדאי להמשיך חברות כזאת..

(ואני לא אומרת שזה ככה חו"ח, אלא רק מעלה שאלה).

לק"י

קודם כל, את מרגישה שהרצונות והרגשות שלך חשובים?

כי אם לא, אז כדאי שתתחילי לעבוד על זה!

(כדי שהאחרים יכבדו אותך, קודם כל את צריכה לכבד את עצמך!).

אולי תתני לעצמך את האפשרות לפתוח את הרגשות שלך בפני אנשים אחרים.

תבחרי דמות שקרובה אלייך ואת יודעת שאכפת לה- ותשתפי אותה בדברים שעוברים עלייך, בקשיים שלך, ברגשות שלך.

ותנסי בשיחות עם אנשים- לדבר גם על עצמך..

כדי שתוכלי לעזור לאחרים- חשוב שיהיו גם לך כוחות!!

בהצלחה רבה!

ואם יהיה לי עוד רעיון בעז"ה, אני אכתוב..

לק"י

ושיהיה בהצלחה!

ושתעשי את מה שטוב לך באמת!!

ואני לא אומרת לך לשדר כמה שאת מסכנה, אבל לשתף..

למה התורה מצווה "לא תיטור"?

כי אותה נטירה היא שקר. היא אגו. חושך, חוסר מודעות.

גם מה שחושבים שהיה וגם מה שמרגישים בעקבות כך..

לדון לזכות ז"א לפסוק פסק במציאות אחרי האמת והטוב והזכות. גם אם אותו אחד לא באמת היה 100% עם כוונה טובה, כי הרע הוא חושך ולא אמיתי.

מה שאפשר לעשות זה לשאול עצמך במה את אולי מאכזבת את עצמך,

במה את לא נותנת אמון בעצמך, לא סומכת על עצמף..

כי אף אחד לא באמת יכול לעשות לנו משו בלי שנעשה זאת לעצמנו.

ודברי חז"ל: "כל הפוסל - במומו פוסל". מה שאנו רואים אצל אחרים זה כי זה נמצא אצלנו.

"כל נגעים אדם רואה חוץ - מנגעי עצמו" - מה שרואים בחוץ זה כי זה נמצא בתוכנו.

וה"בתוכנו" איננו אישי שלנו כך שאין הכוונה להאשמה עצמית, אלא לזיהוי המקור ולפתירה פנימית שהיא הרבה יותר קלה מחיצונית. זו הרי גישת פנימיות התורה..

שם הפתרון השורשי, ובסופו של דבר זו פשטות

ההאשמה העצמית היחידה הנכונה היא על כך שאנחנו מאשימים את עצמנו..

ו..תודה על המחמאה, הספר שלי עדיין לא יצא.. [ולא מאחל לך נסיון שאינך מכירה]

ב"הצלחה

זה לא אומר שהיא לא נכונה, אבל אולי מתאימה לאנשים/דרגות מסויימות, לי אישית היא הביאה בעיקר צרות.

אני מעדיפה את הגישה של "לדון לכף זכות" כי היא נותנת יותר לגיטימציה לרגשות ואנושיות. היא בעצם אומרת "אוקיי, נפגעת, לא נעים, אבל בוא תנסה לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת, חיובית יותר" היא מאפשרת לך לראות גם את עצמך כאנושי, נפגע, כועס (כמובן כדאי שזה יהיה בפרופרציות למקרה, אבל כל אחד לפי יכולותיו) וגם את השני כאנושי, טועה, לא מתכוון וכו'.

התפיסה שהבאת פחות נותנת לגיטימציה לרגשות (ככה לפחות אני מרגישה), לי אישית היא גורמת לכך שכשפוגעים בי בסוף הכעס מופנה כלפי עצמי- מישהו פגע בי> אני נפגעת> נזכרת בתפיסה הזו> זה מציף איזשהו פגם אצלי> אני כועסת על עצמי על זה שנפגעתי ומרגישה רע עם אותו פגם.

זה קצת נותן תחושה שכל העולם בסדר, והבעיה תמיד אצלי, תורם להתקדמות ולעבודה עצמית - זה לא, לצבירת תסכולים וכעסים- מאוד.

אז יכול להיות שזו לא כוונת המשורר, אבל מי שיש לו נטיה טבעית לאשמה, התפיסה הזו רק תחזק את הנטיה הזו ותזיק לו.

מעבר לכך שגישה כזו גורמת לזה שאתה נמצא כל הזמן במודעות לפגמים שלך, א"א לחיות ככה נורמלי, וא"א להתקדם ככה, זה מחליש, זה מחזק את התפיסות השליליות שלך על עצמך, ולכן עדיפה בעייני הגישה של לדון לכף זכות שמחזקת הסתכלות חיובית על המציאות, שגם זו עבודה פנימית לא פשוטה בד"כ.

רובינו מכירים את הפגמים שלנו די טוב, ויודעים היכן נדרשת לנו עבודה (גם אם לא יודעים הכל, יודעים מספיק בשביל לספק לנו תעסוקה עד 120) ושבויים בתפיסות שליליות על עצמנו, כך שאין צורך לחזק יותר את הצד הזה, דווקא הצד של עין טובה (על עצמינו/אחרים) בד"כ צריך יותר חיזוק.

זו דעתי האישית בכל אופן.

בפירוש המילה "אחריות"

באנגלית - אחריות (ריספונס אביליטי) פירושה: יכולת תגובה - חיצוני

בעברית - אחריות פירושה: אחר היות - פנימי

זה לא שכל העולם בשביל ה"תיקון שלי"

זה שנמגר כבר את שורשי הדברים, נפסיק להתעסק בשטויות האלו, ונתחיל לחיות באמת!

והעניין שפחות מדגישים בגישה הזו הוא שהאגו איננו אישי. ה"פגמים" האלו, שהם רק דמיונות, הם לא "שלנו". "יתמו חטאים" - חטאים ולא חוטאים - הפגמים אינם אנשים אלא דעות.

מה שצריך לעשות זה לזהות אותם, ולא להזדהות איתם. להביט בהם ולתת להם לחלוף. הם רק למראית עין. אפשר גם לצחוק עליהם! [וגם לבטא רגשות]

זו גישה עמוקה ופחות קונבנציונלית אך שוה בסופו של דבר. כי שורש הבעיות הם בדעת וגישת הבעש"ט היא ההבדלה בדעת, בירור הדעת, ומשם באה המתקה נהדרת, איך פתאום לראות אחרת ממה שחשבנו.

"ורשעים עוד אינם" - הם עוד אינם (ולא "כבר אינם") - כי אף פעם לא באמת היו. זה היה רק חטאים ולא חוטאים. רוחות, דעות, מחשבות, חשבונות. "אלהים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים"

כשתופסים את העקרון אז כבר יש הרבה פחות עבודה כי מבינים שהעבודה היחידה היא בדעת. מבינים שאנו לא סובלים ממה שקורה לנו אלא מהמחשבות שלנו על מה שקורה לנו!

דבר שני ופרקטי - השיטה נכונה גם למבט של דברים טובים חוץ מ"פגמים".

למשל - הייתי רוצה שמישו יעשה לי טוב מסוים כך וכך. אני מסתכל - האם אני עושה לעצמי את אותו טוב?

אני רוצה שיפנקו אותי - האם אני מפנק עצמי? יאללה לפנק עצמי ועם זאת גם יפנקו אותי!

יכול להיות שהטוב הזה כבר קיים בסביבתי רק שאני לא רואה אותו?

הגישה הזו אומרת שכל מה שאנו באמת רוצים כבר קיים. רק עוד לא זיהינו זאת.

כי באמת איך אפשר לרצות משהו שלא קיים?

יש שאלה - כי יש תשובה לגלות

יש חושך - כי יש אור שבוקע ממנו

יש מכה - ויש רפואה שקודמת לה

!

"להביט בהם ולתת להם לחלוף"- אז איפה העבודה פה?

"הפגמים הם רק דמיונות"- אז אפשר ללכת לנוח?

מסכימה איתך שבשורש הנשמה טובה וטהורה ללא אותם פגמים, אבל ב"קליפות" הם נמצאים ושם העבודה.

זה שהכל מתחיל בדעות, נכון, זה עדיין לא עונה על מה שכתבתי למעלה. א"א להיות כל הזמן במודעות לדעות מוטעות, א"א להתקדם ככה לשום מקום.

יוצא מזה גם שאנשים יותר רגישים דעותיהם מעוותות יותר, מי שנוטה להיפגע יותר= יש לו יותר פגמים/דעות שדורשות תיקון. בד"כ במציאות, דווקא אנשים שרגישים פחות, יהיו כאלה גם כלפי הסביבה שלהם, ואנשים רגישים יותר יהיו רגישים ואכפתיים יותר כלפי הסביבה.

ושוב, התייחסות רק ל"דעת" לא נותנת לגיטמציה לרגשות, הרגש הוא תוצר של מחשבה ואם המחשבה מעוותת אז גם לרגש אין מקום. וכלא נותנים לו מקום- הוא כבר ידאג שיתנו לו.

ואם כבר התייחסת לדברים טובים, שים לב שעדיין התייחסת ל"פגמים", אמנם כלפי עצמנו, אבל זה עדיין פגם.

השאלה אם זה עובד כך שכל טוב שאתה רואה סביבך- קיים בך. ואם כן- זו נקודה לא פחות משמעותית וחשובה להתפתחות האישית.

אתחיל מהסוף: בוודאי שעובד וזה חזק מאוד. בסדנא שהייתי בסיומה היינו צריכים כל אחד לומר\לכתוב משו טוב על כל אחד מהפורום. אח"כ היינו צריכים לכתוב את כל הדברים הטובים האלו בתעודת הוקרה שניתנה

מאיתנו לעצמנו. ז"א כל מה שראינו בחברי הקבוצה אלו בעצם דברים טובים בנו..

אממה - בדר"כ אנו "מתעוררים" לדברים דרך סבל ומה שמפריע.. לכן כתבתי כך קודם.. הלוואי וניתן לעצמנו תעודת הוקרה והערכה

--

נכון, כל רגש הוא תוצר של עולם האמונות. רגש שלילי כמו גם תחושה שלילית (גוף הכאב) הוא בעצם שקר, דהיינו טעות שהתממשה. ה"רע" הוא דמיוני. דמיוני אמיתי.. כפי שכתוב, ויש שיר על זה: "באמת אין שום עצב בעולם. למי שמכיר אורה של האמת" או לגבי פחד בתהלים: "שם פחדו פחד , לא היה פחד". או: "און אם ראיתי בלבי - לא ישמע ה'". ועוד. מחשבותינו (ואתן רגשותינו ותחושותינו) אינן הההאמת.

העבודה היא ללא מאמץ. לזהות ולא להזדהות. זה לא קל לא להתאמץ ולא להאבק. צריך להתאמץ לא להתאמץ..

מה התכלית? חיבור לנשמה, לעץ החיים. ששם האמת ושם השלמות ושם כל מה שבאמת רוצים ושם יש נסים. מה שמסתיר את אור הנשמה אלו המחשבות שלנו, עץ הדעת. [ולשם כך צריך גם מדיטציה\התבודדות אבל זה עניין נוסף..]

זה לא סתם ללכת לנוח. "קומה ה' למנוחתך"! זה מצריך לקום למנוחה..

העבודה בימות המשיח היא מול "רע" חיצוני דמיוני. אפשר לסיים את העבודה הזו הרבה לפני 120 ואז להתחיל לחיות באמת..

יש חיים שאנו עוד לא מכירים. יש חיים לאחר העבודה..

יש לך מקור שאומר את זה? אני מכירה רק את מה שהבאת קודם על על הצד השלילי, לא ראיתי התייחסות גם לחיובי.

ולחלק השני-

אתה יכול לתת דוגמא פרקטית, לא הבנתי מה זה אומר בפועל, למשל-

מישהו אמר לי משהו שפגע בי, נפגעתי, הרגשתי עצב/כעס.

זיהיתי שמה שהפריע לי בהתנהגות שלו זה חוסר אכפתיות.

מסקנה: במקומות מסויימים אני לא אכפתית (?)

מה עכשיו?

מן הסתם יש אבל לא עולה לי כרגע.

לגבי המקרה:

הכי קל לעבוד על "תלונה", מחשבה שגורמת מתח. עצב וכעס הם רעות חולות הי"ו.. הרגשות אלו מורות לנו שיש כאן משהו לא תקין, יש כאן שקר.

המחשבה יכולה להיות: פלוני לא אכפתי. פלוני צריך להיות יותר אכפתי. זו התלונה במקרה ההוא.

עכשיו, את יודעת שזה לא בהכרח האמת, מחשבה, בוודאי כזו שמעוררת מתח, היא אף פעם לא האמת. המחשבה הזו שפלוני לא אכפתי גורמת לך סבל.

את יכולה להעצים את הסבל הזה, את ה"סיפור" הזה בתוכך, לראות מה זה גורם, גם בפיזי.  [זה אכן סיפור של האגו, מחשבת הסבל הזו]

ואז לראות מי את ללא ה"סיפור" הזה. מי את בשלוה הפנימית שאיננה תלויה, ללא מחשבות וסבל. [זה מה שעושים במדיטציה או שקט פנימי]

אח"כ אפשר להפוך את המחשבה המקורית בכמה אפשרויות.

לדוגמא: אני (או: המחשבה שלי) צריכה להיות יותר אכפתית, כולל לעצמי כמובן [בחמלה, ולא באשמה\ביקורת או "מסקנה"]

או: פלוני לא צריך להיות יותר אכפתי. לנסות לראות איך הוא כן אכפתי באמת.

או: פלוני לא מספיק אכפתי, וזה בסדר.. [זה לא העסק שלך האכפתיות שלו..]

בשעת הדחק אפשר לעשות היפוכים מידיים או בירור הדעת בדרך אחרת.

כמו כן יכולהיות באמת שהוא לא מספיק אכפתי אבל למה לך להעניש עצמך על כסילותם של אחרים.

יש בעולם חוסר מודעות וגם לזה אפשר להתיחס בחמלה, או בהתרחקות, בלי סבל. 'חטאים ולא חוטאים...'

מה שכתבת מבוסס על השיטה של ביירון קייטי? (כך זה נשמע..)

ננסה את זה פעם הבאה בלנ"ד.

הלכתי על כמה שיותר בטוח ומתומצת שאפשר כאן, שזה עפ"י קייטי.

וכמובן שזה אותו עקרון של הבעש"ט של הכנעה הבדלה המתקה.

אני אישית ממליץ גם על אקהרט טול

ואפילו על ר' נחמן.. |בבדיחותא|

ואגב - קייטי ובעלה יהודים

אבל מה לעשות שאנחנו בשבירה נפשית..

חולה לומד על המחלה שלו, באיזה רובד שתהיה וכך גם מבריא ממנה..

אנחנו כולנו חולים בנפש. לא באישי, העולם חולה.

אנחנו אפילו לא יודעים ומתארים לעצמנו מהי נפש בריאה שלמה. נפש של ימות המשיח. יש שם שלמות נפלאה!

כשנעבור זאת ונגיע לשם, כבר נצטרך פחות את כל תחומי הנפש. פשוט נגיע לבית המקדש ונרפא. ריפוי כמו שהיה בהר סיני, עד אלמוות!

בב"י!

19. לא תיקום ולא תיטור

צוטט מהאתר של ישיבת בית אל

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=627

* אולי ייתכן שבזמן שאת עברת את אותו קשר משמעותי,

היא גם עברה משהו משמעותי מסוג אחר, או מאותו סוג,

וגם היא נתקלה בקושי גדול שהכביד?

* אולי היא בחורה שמדברת ומשתפת פחות?

מהלך רוחה- מה נראה לך שנכון לגביה?

* האם זה היה קיים תמיד או שנוצר רק עכשיו?

האם היא כך רק איתך או עם כל שאר חברותיה הקרובות?

דעי לך שייתכן מאוד שהיא גם משתדלת מאוד לשוחח איתך,

במסגרת מי שהיא ובהתאם לצורת ההתנהלות שלה

ולכן יתכן שהיא מרגישה שהיא משוחחת ומשתפת, שומעת ומקשיבה לך

על אף שאת מרגישה פחות-

וזאת כי את מתנהלת אחרת ממנה.

בעצמינו......... כשקורה הדבר לא רואים מה מעבר למעשים של החברה.... אך כשאת מתבשלת על עצמך במהלך הזמן........... את מסתכלת לאחור... ו..וואו...... פחות שיתפת.... אך התמודדת באמת!!! ואולי החברה רצתה בטובתך?? שתדעי להתמודד לבד בעצמך? שתגלי בעצמך כוחות נפש אדירים... שאין לאף אחד אחר? וכך.. את.. רק את.... תעלי מעלה מעלה.... ותעלי על דרך המלך!! תכירי את עצמך יותר טוב!!עוד תגלי את הדרך הנכונה.... זאת דרך.. תמיד נישאר בדרך.... אך תמיד נתקדם... ונעבור הרבה מהדרך!!! בהצלחה!!! זה בדוק,נכון!!! וקיים.......

רק בשביל זה זה שווה... וכל אחד.. במקומו הוא......הרבה הצלחה וסיעתא דשמיא....

תקשיבי את פשוט מיוחדת! להצליח להתמודד גם עם פרידה זה ממש קשה, אבל זה יותר קשה כשציפית שחברה שלך תוכל להיות איתך שם וזה לא קרה.

אני לא מכירה את חברה שלך, אבל כשחברה לא נמצאת לידך כשצריך אותה , בשבילי היא לא חברה. אני חושבת שזה ממש פוגע. ואת לא צריכה לשדר עסקים כרגיל ושהכל בסדר, אני חושבת שבהזדמנות שתצא לכן לדבר, חשוב שתעלי את זה, שהיא לא הייתה איתך כשציפית שהיא תהיה שם. את לא צריכה להציג שאת גיבורה ושהכל בסדר כשבפנים הכל כואב.

ועכשיו אני אשתף אותך בתובנות שאני למדתי. כשראיתי שאני צריכה לחפש את חברה שלי והיא לא זמינה לי. עם הרבה קושי הבנתי שהיא כנראה לא מסוגלת להכיל את מה שאני עוברת. היה לי קשה מאוד. אבל עזר לי שאמרתי לעצמי שב"ה יש לי משפחה ויש לי עוד חברות. עשיתי עם עצמי עבודה והחלטתי שאני חייבת לשתף ולא להשאיר את הכאב בפנים. כך כל מי שחשבתי שיכול באמת לעזור לי ולהבין אותי שיתפתי אותו.

אני רוצה לספר לך מה גיליתי, 1. שלא חייבים להישען רק על חברה אחת כי כשהיא לא שם אנחנו נשארים לבד וכן ניתן להגדיל לעצמך את מעגל החברות הטובות והאנשים שנותנים בהם אמון.

2. גיליתי שיש הרבה אנשים שאפשר לשתף ויש להם עצות טובות לתת לי. 3. שמחתי מאוד שלא השארתי ולא נשארתי עם הכאב בתוך תוכי זה הקל עליי מאוד. 

והכי חשוב כשחזרתי להיות בקשר איתה היה לי יותר קל הייתי הרבה פחות מאוכזבת ויכלתי לתמוך בה אבל גם בלב שלם לא הרגשתי צורך להתמסר. כשהיא שיתפה הייתי שם נכונה לעזור ולהכיל, אבל לא הראתי לה עודף דאגה למצב שלה בכל רגע נתון.

אני מאחלת שתצליחי להתמודד עם האתגרים שהקב"ה מציב בפנינו ולהתחשל ולמצוא הכי בקרוב את החתן המיועד לך. בעזרת ה'. 

כל אחד עובר משהו  בחיים....כל אחד מתישהו מרגיש את הפתאום לבד בדד... אך הקב"ה מרים.... וברור שרק הקב"ה מחשל אותנו- ואולי הקב"ה שלח את החברה בשביל זה?? הרי נסתרות דרכי ה'.... את לא יודעת מה ולמה.. אך את יודעת שזה בשבילך.... הקב"ה שם אותך פה בעולם.. בתק' מסויימת.. בזמן מסויים.. ועם אנשים מסויימים..... וכל זה לא סתם... יש לך ייעוד בעולם.... אולי הקב"ה שלח את החברה כדי לעזור לך להתחשל.. או שהוא רוצה להראות לך שאת מסוגלת להתמודד לבד,למרות שהכי קשה בעולם לראות את זה.. אך זה זה.... מקווה שעזרתי ושלא חזרתי על הנאמר פה..

האם היא עצמה מיוזמתה נוהגת להתקשר הרבה ולשתף?

ומלבד זה, קורה שלעיתים ניתק לזמן מה הקשר..

מדוע זה מטריד אותך דוקא הפעם?

לק"י

אם זה קרה רק בפעם הזאת, סביר להניח שיש לה סיבה טובה.

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

יש את אסף זולדן הוא תותח

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני

מההורים שלו.

בכל התחומים.