למה את מכניסה לעצמך פחדים לראש?

יהיה בסדר, את תעברי את זה כמו שכולם עוברים את זה.

שתגידי לסיטואציה שבוע לפני החתונה,

תפתחי פה שוב שרשור

וניתן לך עצות מעשיות איך מתגברים על זה (ויש הרבה)

כרגע אני בכוונה לא נותן עצות או מדבר על זה

כי זה תאורתי

אין לך למה לחשוב על זה.

זה סתם מכניס אותך למצב רוח לא טוב

אז למה? פשוט בשביל מה?

עצה טובה לגרש מחשבות, היא לחשוב לעומק על משהו אחר

בהצלחה!

לא כזה תיאורטי, יש לי סיבה לחשוב על זה. וזה מלחיץ אותי לאללה. 
אני באמת לא חושבת שזה פחד נורמלי. תיארתי את ההרגשה לחברה והיא טוענת שיש לי סוג של תת חרדה חברתית, ואני חושבת שאולי יש סיכוי שהיא צודקת, למרות שזו פעם ראשונה שאני בכלל חושבת על משהו בכיוון הזה, לא היו לי בעיות חברתיות בעבר. 
אני גם לא מצליחה לא לחשוב על זה [בדרך כלל זה מלווה בתחושה של חולשה ושכל חום הגוף עולה... עד כדי כך...]

גם אני ממש לא רואה את החתונה עצמה כאירוע מהנה, להיפך, אין לי מושג מה אעשה כשזה יגיע (אם בכלל..).

מה עושים?

אם את יודעת מעכשיו שיש לך קושי עם זה כדאי שתנסי למצוא פתרונות,

יכול להיות שאיזה טיפול מרגיע (מגע/דמיון מודרך..)לפני כן יעשה את העבודה, לא חסרים היום דברים מהסוג הזה,

אם את מתחברת יותר לדברים פרקטיים- כמה פגישות של CBT יכולים לעזור,

במקרים קיצוניים אם את חוששת שממש לא תתפקדי- איזו תרופת הרגעה (טבעית/לא טבעית) באופן חד פעמי (כדאי כמובן לבחון מראש את ההשפעה).

זה נראה לי כל כך מעוות. אני זו שאמורה להנות! 

חוצמזה גם את לוקחת זו עדיין "את" רק יותר משוחררת (אם היא עושה את פעולתה כמו שצריך)

אבל שוב- יש לך עוד כמה אופציות, אולי עדיף לנסות קודם אותן.

אפשר גם למצוא "פתרונות" קטנים לדברים ספציפים.

(לא פותר הכול, אבל יש שזה עוזר להן.)

לדוגמה:

טול לא שקוף מדי.

הזמן שהחתן בא לכסות את הכלה - לא זמן ארוך מדי, קצר ולעניין.

להסתובב - לבקש שמישהי תסתובב איתך כל הזמן, אפשר גם לקחת אחיין (אם יש) ולהתעסק איתו, לדוגמה בכיסא כלה.

לכן גם יש זר - כי זה עוזר להחזיק בחפץ.

לא חושבת שהדברים האלה יעזרו. 
ברגע שאני ארגיש שכולם מסתכלים עלי, קצר ככל שזה יהיה, אני לא יודעת מה אני אעשה...

אלו פחדים טבעיים לגמרי.. זה חלק מ"הענין".

כשמגיעים - רואים שמתקדמים..

ששואלים אותי איך היתה החתונה שלי, לפעמים אני עונה: "לא יודע, לא הייתי שם"..

ואני לא כזה זקן..

אני כל הזמן לפני החתונה שיגעתי את אישתי שאני יביא לה לחתונה את אחי  ואני יחכה בחדר יחוד רק..

אה ניזכרתי, היא לא הסכימה..

הייתי ממש לחוץ מזה שאני מרכז העניינים..

ב"ה שעברתי..

אין לי שום רעיון חוץ מההוכחה שעוברים אתזה ואפילו חיים אחרי זה(מדדתי ויש לי דופק, משמע אני חי).

בהצלחה.

כל החתונה חיפשתי את הכלה.

חתן היה, אבל עם מי הוא התחתן? מוזר...

אבל מדי פעם אפשר להנות קצת מלהיות במרכז, גם אם לא נהנים מזה ביומיום(מנסיון).

זה כמו שאני בחיים לא מתאפרת. כלום. ובחתונה הסכמתי להתאפר כי ידעתי שבסופו של דבר אני כן ארצה את זה, וכן אתבאס אם לא אעשה ככה. (ואפילו לבשתי שמלה! דבר שאני פשוט לא עושה...)

על אותו עיקרון (בערך), אם לא תלמדי להנות מזה שזה היום שלך ושל בעלך, ולא נורא שתצטלמי קצת ותרקדי קצת במרכז (ועם מי שאת רוצה!) וכו', בהרבה מקרים אולי תתחרטי על זה (לא יודעת, לא ניסיתי להתנהג ככה ולא ניסיתי להיות את...).

ושיהיה בעז"ה בקרוב!!!

כי ככה בדיוק אני הייתי!!

עשיתי כמה דברים שעזרו לי להגיע לחתונה רגועה ומפוקסת

וממש ממש נהנתי ממנה ולא ניסיתי להתחמק מלהיות "מרכז העניינים",

אם את רוצה רעיונות או סתם לדבר... אני אשמח באישי.

מזל טוב 

אני גם לא אחת שאוהבת שכולם מסתכלים עליה.. לא אוהבת תשומת לב של מאות האנשים שהגיעו..

באמצע החתונה לקחתי את הרגליים שלי והלכתי לטייל עם חברה בדשא..

טיילנו לנו ויישבנו בחוץ.. נחנו..

וזה היה טוב, מרגיע, מנתק לרגע מהמאורע..

תנסי לחשבו איך החתונה תהיה שלך, בצורה שאת רוצה, איך שלך יהיה הכי טוב!

בעזהי"ת.

זה מה שעניין אותך בערב החתונה שלך!?

ובאמצע החתונה שלך, לא יזיק לאף אחד אם תלכי לטייל 10 דקוצת עם חברה..

עובדה.. אני עשיתי ולא נראה לי שאנשים יודעים על זה בכלל..

בעזהי"ת.

אני ממש רואה את עצמי לוקחת את בעלי החדש ובורחת מהאולם באמצע

את החברות טוחנים מספיק לפני...

ברור שעם החתן..

גם אני הכי פחדתי מזה

ובכלל- ללכת עם שמלה לבנה..

היו פעמים שכמעט ביקשתי מחליפה, רק לזמנים הללו

אבל בעקרון- אלו תחושות שעוברות,

לא יודעת איך, אבל דברים בערב עצמו עוברים ממש מהר

ובכלל לא מספיקים להבין מי עומד מול מי

ולתת לתחושות האלה במה..

[אפשר לאחל לך מזל טוב?

]

בקשר לשמלה הלבנה - אמא שלי אמרה שאם אני לא רוצה אני לא חייבת, ושכולם יקפצו

פעמיים!!!

כשהגענו לאולם.. ובערך רבע שעה לפני שהוא בא לכסות אותי..

פותר יופי-רסקיו

אבל בכל זאת.. זה עובר.. ואח"כ נהנים ממש !!

העיצה הכי טובה זה פשוט לחיות מדקה לדקה בלי לחשוב על "כל הזמן שיהיה ושהיה"

במילים אחרות פשוט לזרוםם..

זה בדוק על ביישנים כרוניים!

ממש ממש ממש לא, אין אף אחד בעולם שחושב שאני ביישנית.

אני לא אוהבת את המחשבה שזה ערב שאני במרכזו, ושיהיו שם מליון אנשים שאני לא מכירה. 
ושאני אעמוד בחופה וכולם יעמדו מסביבי ויסתכלו.
ובעיקר, אני לא אוהבת את המחשבה שאני אצטרך ללבוש שמלה לבנה. 

אני לא אוהב להיות מרכז הערב. אני אוהב להיות בצד בשקט ולעשות את העבודה שלי. לא אוהב להתפרסם וכו'.

בארוע עצמו די תפקדתי על אוטומאט ועשיתי מה שציפו ממני, או עסקתי בתכנון ובארגון של הארוע (בעיקר בשעות שלפניו, או בחופה).

היה, נגמר, סגרנו את הדלת ובזה העניין הסתיים. לקחו שני מסמרים ועשו מהם מסמרי הערב.

אנחנו רוצים שהחברות שלנו והמשפחה שלנו ישמחו איתנו..

אחת הדרכים הטובות-זה לרקוד..ככה אני מרגישה בכל אופן..

כשחברה שלי מתחתנת-ברור שאני אעזור לפני אם היא צריכה עזרה כלשהי...

אבל אני באה לחתונה-כדי לשמח אותה ולשמוח איתה...

משהו חריג באופן קיצוני.

אני גם מעדיף אירוע קטנטן אבל זה יהיה מוזר וחריג אם לא יגיעו כל משפחותם לבית אבותם..

אני מסכים עם אלה שמעליי- אם זה כ"כ מפריע ומלחיץ אז להשתדל "לשים על אוטומט".

קשה לי עם כל המבטים, ולהיות במרכז העניינים...

זה עובר מהר ומתיש.

בלי ששמים לב לזה כמעט.

היה מצחיק לשמוע כל מיני אפיזודות שהיו בחתונה חודש אחרי'ה - וכלל לא היינו מודעים לקיומה

ברבנות!

ולסגור עיניין. מניין אנשים. קידושין. הכל.. וסימנו V.

אז צריך להויסף עוד קצת חברים טובים שירקידו ברבנות

של חתונה, שמלת כלה, מוזמנים..

זה לא רק את מתחתנת! הקב"ה מתחתן יחד איתך! זו לא שמחה פרטית, זו שמחה של כלל ישראל!!

בית יהודי, חורבה מחורבות ירושלים, חיבור לשלמות. מצאת את החצי? הוספת שלמות בעולם!

כל עמ"י רוצה להודות לך ולשמוח איתך ולברך אותך שתצליחי להמשיך במה שהתחלת- כל חייך..

ממליצה ללמוד על מהות החתונה, בניית בית.

אהבתי מאד את "נתיבות שלום- בחכמה יבנה בית"(לא רק לחתנים!) ואת החוברת של הרב והרבנית טל מיד בנימין על משמעות ברכות החתונה. ויש עוד המון ספרים וחוברות..

בהצלחה.

בשמחה.

אני אומר מה אני יצטרך להיות ככה בקונטרול תמידי ותמיד עם חיוך וכל האנשים וכו'

פעם אמרתי לחברים שלי שאני מעדיף מניין מצומצם של המשפחה ברבנות....

התחתנתי לפני מעל 20 שנה! אני זוכרת בדיוק את החששות האלו , גם בתור נערה אפילו לפני שחתונה היתה באופק - אני לא רוצה שיסתכלו עלי, לא רוצה להתאפר ובדיוק כל מה שתיארת!

בסוף - בזמן החופה - ממש שכחתי מכל האורחים, כאילו לא שמתי לב שהיו בכלל ! התאפרתי (ביקשתי שיהיה עדין) בפעם הראשונה והאחרונה (יש דברים שלא משתנים!) ובחרתי שמלת כלה בצבע שנהב ולא לבן בוהק - היה לי יותר נעים.

כל יתר החתונה - אני מכירה רק מהתמונות - בזמן שזה קורה הרבה זוגות פשוט מרחפים  - היה בהחלט מהנה אבל לא זוכרת יותר מדי.

מצוות שמחת חתן וכלה קיימת בדיוק בגלל הפחדים האלו!

נכון שיש (מעט) אנשים שאוהבים להיות במרכז - רובנו די מתפדחים מזה, אבל כפי הנראה, הקב"ה ברא אותנו עם מנגנון שמאפשר לנו להתמודד..

תשתדלי להתפלל ולבקש  - הרי כל החיים יש התמודדויות וקשיים - ואחרי החתונה וכל החיים צריך למצוא כוחות להתמודד עם הרבה מצבים שכל אחד עובר. ה' יעזור ותראי שתהיי כלה שמחה , ונאה וחסודה!

גם ההמלצה לקחת רסקיו נשמעת המלצה טובה - אפשר גם לקחת כל פעם שאת נלחצת והמחשבות מתחילות להתרוצץ - זה לא מזיק ובאמת מרגיע.

מזל טוב!!!

כלה ביום כלולותיה כל העניים נשואות אליה

זהו טבע העולם....

ותחשבי כמה יפה ובתולית תראי בשמלתך הלבנה כשלצידך עומד החתן שלך בחליפה יפה זה הגבר שאיתו בחרת לקיים את המצווה הנעלה בהקמת בית יהודי וכשר למהדרין.

אל לך לחשוש ...פחדייך יתפוגגו למראית כל אהובייך אשר מקיפים ושמחים בשמחתך...ומאחלים לך בע"ז רק טוב ואהבה.( וכן יהיו הרבה נשיקות , חיבוקים ואיחולים)

ותאמיני לי מרוב אושר ענייך יראו ולא יראו את הסובבים אותך..כמו " שיכור" שלא מבחין בסובב אותו.

תתחתני כמו בת מלך עם כל ההוד הפאר...שיהיה מה להראות לילדים ולנכדים בבוא הזמן...

כבשת החורף שיהיה בהצלחה ובמזל טוב

כשאת מגיעה  בעז"ה את תשבי על כסא ותברכי בנות חברות וקרובות משפחה

אח"כ החופה

אח"כ חדר ייחוד

ואח"כ ריקודים

ואז הבייתה

אפילו לאכול לא יהיה לך זמן...

מזל"ט ענק!

תנסי אולי לראות זאת מנקודת מבט קצת אחרת.

מי אלה כל האנשים שתהיה במרכז העניינים שלהם באותו ערב?

חברות שאת אוהבת, משפחה מורחבת ששמחה איתך, חברים שלו ששמחים איתו. תחשבי שכולם שם שמחים איתך ובשבילך. שמחה אמיתית, שמחה של מצווה, תחשבי כמה תפילות יתפללו עליך כל החברות בזמן החופה.

וגם- תתפלאי, אבל כשכבר תגיעי לאולם, לבושה בשמלה לבנה (או כתומה, לא משנה..), מתרגשת, מן הסתם תרגישי שכל אורח או אורחת שמגיעים- ממש משמחים אותך.

הגיוני שאפילו תגידי תודה או לפחות תרגישי צורך להגיד תודה לכל אחד ואחד מהדודים של החתן שאת אפילו לא מכירה, רק על זה שהם באו ליום השמחה שלך.

ועוד דבר, לגבי השמלה- כמובן שתבחרי מה שטוב לך, אבל תכל'ס- מה אכפת לך, פעם אחת בחיים ללבוש איזה שמלה יפה, מושקעת, להרגיש שאת הכי יפה בעולם!!

באמת, אני בזמנו חשבתי שמה פתאום, אני אקנה איזו שמלה ב"בת עין..", אבל בסופו של דבר התגלגל שהייתה לי שמלה מושקעת ויפה והיה לי כ"כ כיף!!

מתי עוד תהיה לי שמלה כזו? כן, זה טוב וכיף להרגיש יפה ומיוחדת ומושקעת ביום המיוחד הזה. במיוחד שזה נגמר אחרי 4-5 שעות...

בעזה"י

[למרות שלי זה לא הפריע כל כך ]

הרב מלמד אמר לי לשמח את האנשים האחרים.

לא להתרכז בעצמך, לשמח את החברים ואת המשפחה ובמיוחד את ההורים שכל כך נתנו לך

[בחתונה, ואת החיים].

וזו הייתה עצה מדהימה!

בהצלחה

כל אורחת- חברה , שכנה, מורה, דודה וכ' שהכלה פונה אליה בחום ואהבה מרגישה נהדר

בקושי יש זמן לנשום

מתרכזים בקורה מסביב, אצל האחרים, בברכות שאחרים מבקשים,

בתפילה..

לעצמנו בקושי יש זמן

אולי עדיף שפשוט תלכי לרופא/פסיכולוג/ קואצ'ר משהו בסגנון, ותתייעצי.

יש המון פתרונות שהם לאו דווקא תרופות פסיכיאטריות,

למשל- אני לקחתי לפני טסט תרופה שמרגיעה דופק ולחץ דם. ואז גם אם את נלחצת, אין תגובת שרשרת של "וואי הדופק עולה לי איזה לחץ ויש לי חום" וכו'.

אל תפחדי לנסות משהו כזה, זה חד פעמי- וזה ערב שחשוב לך.

הכל בתיאום עם רופא כמובן ,

ומזל טוב..

הרבה מהנשואים פה כתבו על זה שבסופו של דבר בערב עצמו עסוקים בדברים אחרים, והכל עובר מהר וכו',

העניין הוא שעד שמגיעים לערב הזה א"א לדעת שכך יהיה, ולפעמים הפחד מהפחד (=הפחד לחוש פחד) יותר גדול מהפחד עצמו,

אולי בערב עצמו בסוף יהיה בסדר, השאלה היא מה יהיה בשבוע- שבועיים לפני, אם יש סיכוי שבמקום להתכונן נפשית, טכנית, רוחנית לאירוע היא תהיה עסוקה באותו פחד מהפחד או בחששות עצמם- כדאי להקדים רפואה למכה ומעכשיו לחפש פתרונות. ויש כאלה רק את צריכה למצוא מה מתאים לך.

אני ביום עצמו קראתי תהילים וכד'... שזה משהו שלא מתקשר אך ורק לחתונה.

אחרי התפילה והתהילים פשוט בדקתי ציונים והתקשרתי לאינטנט רימון בשביל לסדר את החיבורים לאינטרנט.

חוץ מזמן תהילים ותפילות הייתי די טכנית.

אני- כאחת ששונאאאת להצטלם, לא יודעת מה אעשה..

ערב שלם להיות מרכז העניינים, ועוד לעיני המצלמה!!!!

ועוד משו- מפחדת להיות מקורקעת.

כ"כ מתאים לי לשים לב לכל הפיפסים הכי קטנים והכי מפושלים שיהיו בחתונה..

רוצה פשוט לרחף, לשמוח עם מי שבא לשמח ומהמעמד המרגש וזהו!...

לנו זה צינזר פאשלה שהיתה ממש בסוף החופה.

מי שרואה את הסרט לא יבחין בפאשלה.

בעזהי"ת.

בד"כ בנות חולמות להיות כלות, ואפילו מתחפשות לזה כל שנה!!

אותי לא מטריד כ"כ הקטע של להיות במרכז העניינים, אני שיא הרואה את עצמי נותנת הערות לצלם- לא מכאן, תעשה זווית יותר מעניינת, פה- תתפוס גם את הפרחים ברקע, פוקוס על הטבעת..

חחח

אבל זה בעיקר בגלל שלא אכפת לי מה יהיה הערב הזה, מה שמעניין זה "היום שאחרי"..

ממש לא! ליפך.. אני מאד!!

אבל החששות קיימים, אין מה לעשות

אפשר לקחת כדור הרגעה [טבעי!]

כל הריקודים וכו... מעדיף חתונה שקטה עם חברה שבאמת ארגיש איתם בנוח, ושאדע שהם שמחים באמת בשמחתי...

כל הטקס הזה... וההופעה... לא מתאימים לי !!!!

אני - איתך!

גם אני מאוד חששתי,

לא אוהבת להתבלט,

לא אוהבת שמנשקים אותי ומדברים איתי אנשים שאני בכלל לא מכירה,

ושאני צריכה לחייך ולעשות כאילו שאני מכירה אותם,

להתייחס לכולם, ולכמה בבת אחת,

ועוד ועוד,

אבל בסופו של דבר נהניתי מאוד מהחתונה שלנו.

שמחתי לראות אנשים שלא ראיתי שנים,

נהניתי ושמחתי לראות כמה כולם שמחים בשמחתי,

רקדתי המון,

בירכתי חברות ובני משפחה (אני לא אחת שיודעת לברך, אבל הקב"ה שם בפי בדיוק את המילים המתאימות בזרימה, בלי מחשבה כלל)

צחקתי הרבה, ובכלל לא הייתי צריכה להתייחס לכולם

כי גם הם שמחו לראות ולדבר אחד עם השני.

הדבר היחיד שלא הספקתי היה - לאכול!

אז, אנא!

תאכלי בחדר ייחוד ואז תהיי מאלו שמתביישים לאכול לפני הבעל...

ערב החתונה הוא משהו שמעבר לכל מחשבה ותכנון,

ערב מיוחד מלא קדושה וסיעתא דשמיא,

אז...

מזל טוב!

ונהניתי בו מכל רגע.

הסתכלתי מסביבי על האנשים שהגיעו - 

אלה האנשים שליוו אותי במשך כל חיי.

המשפחה הקרובה והמורחבת שהיו שם אתי בכל שלב, החברים של ההורים שלי שנסענו יחד לטיולים והתארחנו אחד אצל השני, החברות שלי שעברנו כה הרבה מחנות ומסעות ולימודים וחוויות יחד.

כל האנשים האלה אתי ביחד, מלווים אותי גם לאירוע הזה.

הם כולם טרחו והגיעו - במיוחד בשבילי. 

הם לבשו בגדים יפים, גיהצו אותם, התאימו את התכשיט לבגד ואת העניבה לחליפה, חלקם לקחו בייביסיטר, חלקם יצאו יותר מוקדם מהעבודה, חלקם נסעו ברכבם או תיאמו הגעה עם אחרים, חלקם נסעו באוטובוסים.

כולם התאמצו ובאו, בשביל להיות שם אתי, לשמוח אתי ביום נישואיי לבחיר לבי.

והמוזמנים מהצד השני, הם אלה שטרחו עבור בעלי, הם אלה שהיו שם עבורו בנקודות חייו השונות, החבר'ה מהתיכון והישיבה והצבא, המשפחה, החברים...

כולם יחד איתנו באותו אולם, כולם עבורנו.

מאד התרגשתי, לא מלחץ, אלא מהכרת הטוב.

כמה טוב להגיע ליום הגדול הזה מוקפת במשפחה וחברים.

אני מאד מאד נהניתי, ממש הרגשתי המרכז של הערב, לא כי אני ה"מחליטה", אלא כי כולם שם הם אנשים שאני מאד אוהבת, או שבעלי מאד אוהב.

תיהני מכל רגע! ורק שיגיע כבר!

טוב, לא כולו, (בכל זאת יש גם בעל בסביבה וזה.. ) אבל לי זה נראה ממש כיף. זה לא שבוחנים אותך ואת באיזה הצגה, מותר לך להתנהג איך שבא לך - זאת החתונה שלך!! ולא יודעת מה הגיבו על ה"אולם והשמלה ומלצרים" אבל יש המון וריאציות של חתונה ותעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת.. שיהיה לך טוב. (גלי עטרי, שם, שם)

חשבתי שאני היחידה.

על זה חשבתי כל השבוע לפני החתונה והדבר הראשון שחשבתי עליו שיצאתי מחדר ייחוד.

ההתמודדות שלי היתה לנתק את עצמי מהמסביב, לקפוא ולהתנהג כמו רובוט ולדעת שזה עובר תוך כמה שעות.

בסוף בחתונה עצמה החלק שבו ממש הרגשתי מרכז הענינים היה הכסא כלה שמה שעזר לי בו שהיתה לידי חברה עם שעון שכל הזמו אמרה לי מה השעה ואז ידעתי עוד כמה זמן בעלי בערך יגיע (אנחנו וההורים שלנו ממש יקים).

החלק הקשה שלאחריו היתה החופה שבה פשוט ניתקתי את עצמי והסתכלתי למעלה על המנועים של המזגנים.

יש שיגידו שיש פה פספוס אבל אני חושבת שלי זה היה נכון כי אם לא הייתי מסוגלת להתעלף במקום (יש לי חרדת קהל מטורפת...)

אח"כ בחדר ייחוד זה זמן המנוחה ומבחינתי זו היתה החתונה האמיתית. שמה גם בעלי נתן לי חיזוקים.

אח,כ בריקודים (אני לא יודעת לרקוד, אבל ממש לא) פשוט זרמתי עם כולם, הרגתי שאני בכלל לא נמצאת בחתונה ואיך שהו הרגלייים זזו מאליהם ודי דחפו אותי למעגלים וזרמתי עם כולם ויחסית נרגעתי.

בשלב מסוים הרגשתי שאני זקוקה למים בטירוף כי אני עוד שניה נגמרת אז ביקשתי מחברה שהיתה לידי ובסה"כ נבלעתי בהמון (כמה שכלה יכולה להבלע).

בסה"כ החתן והכלה נמצאים ביום החתונה באיזוריים שמיימים ולא על הקרקע פשוט צריך לתת לרגליים ללכת מאליהם.

אם אני עברתי את זה אז כל אחד יכול......

אל תשכחי שיש גם חתן כך שפסיכולוגית זה מוריד מהמתח.

בסופו של דבר זה עובר אחרי כמה שעות וזוכרים בעיקר את חדר ייחוד....

אם זה לא נח לך אז את יכולה במשך החתונה לא לגעת אי"ה במי שיהיה בעלך (לי אישית לא  היה לי נעים לגעת נגיעות ראשונות מול כולם ותיאמתי איתו לפני החתונה- נתנו ידיים רק לפני חדר ייחוד מסיבה הלכתית- לאשכנזים).

פשוט, אי"ה, שזה יהיה רלוונטי, תחשבי על כל מה שאת חושבת שיפחית ממך לחץ.

מהניסיון שלי נקטע היחסית מלחיץ היה כיסא כלה שבשיא בעלי בא לכסות אותי, זה חלק שאפשר לקצר אבל לא לוותר, למשל להביא את ההסעה של החבאים של ההורים ממש לפני שהחתן בא לכסות את הכלה ואז תהיי, אי"ה, רק עם חברות סביבך.....

אי"ה שתזכי להגיע לגשר ולעבור אותו.

ב"ה חתונה זה דבר שמח והפוך ממלחמה. אבל ביחס ללחץ שלך אולי אוכל לעזור לך מניסיון של התחושה והלחץ שקיימים טרם קרב. זו סיטואציה שאולי רק הפיוט "ונתנה תוקף" יכול להיות לבטא אותה במילים. זה פחד שמאיים לשתק. קשה לדבר. הנשימה נעשית קצרה. הפה יבש. הלב עובד שעות נוספות. אמנם אני לא מוכן שאף אחד אחר יחליף אותי או שהמלחמה תתרחש בלי שאני שותף לה ובמקום 'רציני' (וזה לא בגלל ששון אלי קרב אלא בגלל שלנו הלוחמים יש 'שריטה' פסיכולוגית שחבל לנתח אותה), אבל כל לוחם שטעם מלחמה יגיד לך שבעומק הלב יש לו תקווה גדולה שיקרה משהו והכל יתבטל לגמרי. באמת שהרבה יותר נחמד להתאמן במגרש ידידותי, למשל בחולות צאלים.

תכף אציע לך מה עושים במצב כזה של 'טרום קרב', אבל לפני כן אספר לך שבכל מקרה ברגע שהקרב מתחיל בפועל הכל נמחק בשנייה הראשונה. ואח"כ 'זורמים' עם האירועים בלי שהפחד המעיק שקיים לפני הקרב.

ב"ה הסיטואציה שלך ממש לא דומה לקרב ולפחד לאבד את החיים. להיפך. אבל עם זאת יש דמיון מסוים לקרב: את בלחץ. הפחד משתלט. גם את לא רוצה שמישהי אחרת תחליף אותך חלילה מתחת לחופה עם בחיר לבך, וגם את היית מעדיפה מגרש אימונים סטרילי של חתונה ברבנות. אבל מה אפשר לעשות - בחתונה כמו במלחמה את לא יכולה לקבוע את הכללים לבדך. יש הורים, ויש מחותנים. ויש אורחים. וכן, יש גם מוסכמות חברתיות שעם כל המילים היפות בסופו של דבר לא נכון ולא ראוי 'לצפצף' עליהם לגמרי. אה, כמעט שכחתי - יש גם בן זוג ששותף לחגיגה.

בקיצור: הדבר הראשון שאני מייעץ לך זה למחוק מהפרוטוקול את האשליה ש"הקרב" יתבטל. ובע"ה החתונה שלך (שבה מופיעה ומתארחת השכינה!!!) תהיה 'כמו כל החתונות'. עם אולם/גן אירועים, ותזמורת, ושמלה מיוחדת. וריקודים. כן, כולל פיזוז מסביב לחתן ולכלה. כן! את אכן תהיי בע"ה 'מסמר הערב'. זה לא נוח לך. אבל תקבלי את זה שאלו נתוני ה"קרב", "ולא שואלים אותך"...

הדבר השני זה לזכור הבטחה של גנרל זקן, שברגע שהחתונה תתחיל, הפחד יתנדף. וגם אם בהחלה מתרגשים, והפה יבש וכו' - תוך שעה קלה זה יהפוך לפשוט וקל. ומהר מאוד זה יתחלף לכיף. ובסוף החתונה תרגישי ב"ה תחושת התעלות של "מנצחים" שתלווה אותך במשך שנים. כולל סיפורי נוסטלגיה של "לוחמת" בדימוס...

אגב: הרבה יותר מפחיד לקחת סיכון שמא כל החיים תתחרטי חלילה על כך שלא היה לך אומץ לחתונה 'רגילה'. במקום ערב אחד של "פחד" את עלולה חלילה למצוא את עצמך במשך שנים אכולת רגשי אשמה וחרטה שלא היה לך אומץ לחתונה 'נורמאלית'. לא הייתי לוקח את הצ'אנס. ולא היית מחליף את ה"פחד"  מפני חתונה קונבציונאלית, בספק ספקא של סכנת יסורי חרטה כל החיים. תחשבי על זה.

מה מייעצים בצבא כדי לתפקד ערב הקרב למרות תחושת הלחץ?

דבר ראשון - לתת לגיטימציה לפחד ולכל התופעות הפיזיולוגיות שמתלוות אליו. זה נורמאלי לחלוטין!!!. כולל התפרצויות בכי. כולל חוסר סבלנות לאחרים, ולעצמי. כולל עצבים לא הגיוניים ולא מוסברים על כל העולם. וכו' וכו' וכו' וכו'. את שומעת: זה נורמאלי!! הרבה יותר מדאיג אם זה לא יקרה לך. לוחם שלא מרגיש לחץ, כנראה לא מבין לפני מה הוא עומד.

ותאמיני לי גם למפקד ותיק (ואגלה שאני כזה) ואפילו לרמטכ"ל  הלב עובד שעות נוספות לפני קרב. והפה יבש,. וכו' רק שבמשך השנים לומדים להפנים שזה נורמאלי, ולומדים להתעלם מזה. (פסיכולוגיים טוענים שזה קשור לרובד החייתי שיש בנו. אבל זה נושא לפורום אחר).

דבר שלישי - מי שעסוק, פחות חשוף לפחדים ולקשיים. למפקד אין זמן 'להקשיב' לתחושות שמקננות בו. הוא אחראי על הרבה חיילים. על הרבה פרטים והכנות. יש לו הרבה משימות. והוא גם צריך להראות לכולם דוגמה אישית. וכולם הרי לחוצים.

בקיצור: אני מייעץ לך בהפוך על הפוך לקחת פיקוד ממש 'באטרף' על החתונה שלך! בהפוך על הפוך כדאי לך להתעסק הרבה וכמה שיותר עם כל הפרטים 'המלחיצים': עם עיצוב השמלה שתהיה הכי מדהימה בעולם (בלי להשתגע כספית!!!), והעיצוב של האולם שיהיה מיוחד. ואיך את הבימאית של התזמורת ושל הצלם ושל כל הדברים שיש בחתונה 'רגילה'. ותחליטי שאת הופכת אותם למיוחדים. לשונים. אה, וגם - איך את מצליחה לחתוך בכל מיני הוצאות, לייעל כל מיני דברים ולחסוך כסף. ובלי להוריד את רמת הביצוע המושלם! בקיצור: הפוך על הפוך ממה שאת מרגישה ומה שכתבת בפוסט הפתיחה של השרשרת!!

הסתייגות אחת: את בע"ה הולכת להיות המפקדת והבימאית והמפיקה והמנהלת של החתונה. אבל תהיי מפקדת טובה ומנהלת קשובה. ומפיקה חביבה. עם מינימום עצבים. בלי לריב על 'שטויות'. להיות קשובה ל'גחמות' של ההורים ושל החתן ושל שאר 'החיילים' שלך. למלא את רצונותיהם וחלומותיהם. לדאוג שכולם ירגישו טוב בהכנות לחתונה הזו. את המנהלת והיוזמת. אבל גם ה'אוזן  הקשבת'.

ובהפוך על הפוך - תחלמי על הדברים הכי יפים שאת מדמיינת בחתונה, ותחליטי שאת הולכת להגשים את החלומות הללו בחתונה שלך. וזו תהיה חתונה מיוחדת שכולם יזכרו אותה. ופעם נוספת: בלי להשתגע כספית!! ואדרבא - עם הרבה מחשבה על חיסכון בכל מקום שאפשר. כי רעיונות טובים ומקוריים הם דווקא אלו שלא מצריכים פנקס צ'קים!! ותחליטי שאת מחייכת לכולם מסביבך פי כמה מההממוצע שלך ביומיום. ושאת תעשי את כל 'החיילים' שמסביבך שמחים ועליזים ומאושרים. ותראי את מפיקהה עבורם את כל החלומות שלהם.

דבר אחרון שמציעים לפני קרב - תרגילי הרפייה מעשיים. אתן לך אחד פשוט שעושה פלאים. מטרתו לרכז את המתח בידיים ולהעיף אותו החוצה: סגרי את אצבעות הידיים שלך חזק חזק. הכי חזק שאת יכולה. תוך כדי זה הכניסי לריאות אוויר, ותשאירי אותו בתוך הריאות. תספרי בלב עד עשר, ואח"כ תשחררי את האוויר לאט לאט לאט החוצה, ובמקביל תשחררי לאט לאט את האצבעות הקפוצות. תחזרי על התרגיל כמה פעמים ותראי שזה עושה פלאים. מומלץ גם לסגור עיניים במשך התרגיל. (אגב: גם נהג שמרגיש עייפות בשעת נהיגה יכול לעשות זאת תוך כדי הנהיגה כאשר הוא אוחז חזק את גלגל ההגה. אבל כמובן עם עיניים פתוחות...).

תכל'ס: יאללה, קדימה לעבודה הקשה!!  בפול גז. ממש באטרף. ושתהיה לך חתונה מדהימה. "משוגעת" ומיוחדת. (אבל בבקשה בלי להשתגע כספית). ותעבידי את כולם. ותחייכי. ומותר גם קצת "להחרפן" ולרקוד. ואם את פורצת בבכי או מתוסכלת מדי פעם או מתעצבנת וצועקת - תזרמי עם זה. זה בסדר ונורמאלי (ואם משהו מכל זה לא יקרה, אז באמת יש מקום לדאוג שאת חלילה לא בסדר...)

והכי חשוב: חתונה זה רק  ה'פרומו' לחיים. ושם חייבים להשקיע פי כמה. האמת, שאת ההכנות לזה אפשר וצריך להתחיל כבר עכשיו.

שנה טובה ופחדים נעימים

גנרל זקן בדימוס

דבר ראשון, אני לגמרי מבינה. אני אמנם טיפה רחוקה מחתונה ממש, אבל כל הקטע של ערב החתונה מלחיץ אותי. (מבחינה חברתית) בבת מצווה של עצמי הייתי האדם הכי תקוע ולא קשור, וזו ממש לא הייתה הפקה גנדריוזית...

דבר נוסף: אני לא יודעת עד כמה זה בא בחשבון, אבל יש מצב לחתונה קטנה? הזכרת שאת לא רוצה לאכזב אף אחד, חתונה קטנה עם משפחה וחברים/ות קרובים יכולה להיות פיתרון טוב, (בנוסף לחיסכון הכספי) וכדי להימנע מלהעליב חברים (בעיקר של ההורים...) אפשר להזמין אותם לאחד מערבי השבע ברכות. (בהם את לא בשמלה לבנה ענקית ומושכת תשומת לב...)

אני לגמרי לצידך. זו באמת חתיכת פאדיחה, ועד כמה שהכל אמור לעסוק בבית החדש שנבנה בעם ישראל, קשה מאד  לעמוד מול כמה מאות אנשים במרכז העסק...

מותר לך לגמרי להילחץ מהאנשים מסביב, ולדעתי את פשוט צריכה למצוא דרך להתמודד עם הלחץ. אם על ידי שיכנוע עצמי עמוק שיהיה בסדר, וזה כולה ערב אחד, או על ידי המנעות ממופע גדול ומפדאח. (או כל דבר אחר שעולה בדעתך)

בהצלחה!

במובן מסוים אפילו יותר...

אם זה בא בחשבון...

וגם - זו רק הייתה הצעה. אני לא מתיימרת לקבוע לך מה לעשות. רק מציעה ומקווה שמשהו שאמרתי יהיה מועיל בצורה כלשהי.

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

זה לא חוסר נשיות ולא חוסר טיפוח

זה סגנון שאוהב את הטבעי והפשוט

(גם אני לא מתאפרת/ לק/ ביגוד פשוט/ לא עוקבת אחרי כל שערה בפנים)

לא חושבת שזה בר שינוי משמעותי

וגם אם היא תעשה שינוי

זה כנראה יהיה עם מחיר אישי גבוה

כמובן לא חייבים להתחבר לסגנון הזה

עניין של טעם 

מידי.  

משיכה ואסתטיקה הן חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים, ובטח כשהמטרה היא קשר רציני ("שאישתי תהיה מטופחת").

בהמשך, כאשר הקשר יתהדק מאוד, ויהיו שיחות נפש עמוקות ושיתוף דברים מאוד אישיים, גם על דברים לא נעימים וכשלונות שהיו לכל אחד באופן טבעי בחיים, תוכל להעלות את הרצון שלך ליותר טיפוח מצידה. 
 

לא שזה יכול לשנות אופי, אבל לנסות אפשר - גם אשתי לא מתאפרת, וציפורניים עושה רק עם לק רגיל (שמחזיק בקושי יומיים…) ולא ג'ל, באירועים מיוחדים.

סגנון לבוש זה גם עניין של אופי, אבל גם עניין של מודעות.  ליתר דיוק - ייתכן ומדובר בחוסר מודעות. בגלל המקום והסביבה בו היא גדלה והתבגרה, סביבה מאוד שונה מזו שלך.  

כאן אני יכול להעיד על עצמי, שנישואים הביאו לשינוי ושיפור בסגנון הלבוש שלי, בזכות אשתי.  באנו כל אחד מסביבה שונה מאוד - היא עירונית, אני מהמושב, בן להורים פשוטים, אבא חקלאי, אמא מורה, באתי מבית מאוד מאוד פשוט . 

זה נושא רגיש בעיניי, לא כדאי לגעת, רק אחרי נישואים\ קרוב לחתונה

אם זה חשוב לך.

ההרגשה שלך לגיטימית.

אבל אם אתה רוצה לסדר את המחשבות שלת בנושא, כדאי שתחשוב על הנקודות הבאות:

איך נראות הנשים במשפחה שלך וככה תופס כנורמלי?

מה זה בשבילך "נשיות"?

עד כמה זה תחום רחב, או שאתה מצפה למראה מאוד ספציפי כל השאר בקטוגריית "מוזנח"?

אתה מודע לצדדים השלילים בהתעסקות במראה חיצוני ותחזוק מראה קבוע של בגדים מעוצבים, לק ג'ל ואיפור? (כמות הזמן, הכסף והאנרגיה המוחית זה דורש בהחלט יכולה להתבטא באופי ובסדר העדיפויות של בנות מסוימות.)

קראת לזה "פער" בינכם, אתה בעצמך משקיע בנראות שלך ברמה דומה למה שאתה מצפה ממנה?

בסופו של דבר, זה נושא שבהחלט יכול לפגוע בקשר עד פרדה.

אם תציף את זה מולה יכולות לקרות שתי תגובות קצה: א- היא תרגיש חוסר ביטחון עצמי ורצון לרצות אותך שלא טבעי לה ולא באמת יחזיק הרבה בטווח הרחוק. ב- היא תיעלב ותיפגע מעצם ההערה כי זה נושא מאוד אישי.

אתה מכיר אותה ויודע לאיזה צד היא עלולה לנטות. לפני שאתה פונה אליה כדאי שתברר את הנושא אצלך.

מבין את כל מה שאמרתם כאן. באמת.

אבל הנקודה שמדברים על דברים כאלה רק לפני או אחרי נישואין לא באמת תעזור לי. כי כשאני רואה שיער בפנים של מי שאני יוצא איתה לא גורם לי להמשיך שוב ולהיפגש.

וברור לי שיש בעיסוק בחיצוניות דברים שליליים, ואני אפילו מעריך אותה שזה לא מעניין אותה ברמה הזו, אבל עם זאת מאוד חשוב לי שיהיה טיפוח ברמה מסוימת, שיהיה לי נעים להיות איתה וללכת איתה ברחוב (אני קצת מקצין, יודע.)

נכתבות באופן אישי, מתוך אורח החיים וההשקפה הדתית של הכותבים.  

מכיוון שיש כאן מגוון גדול של אורחות חיים, דרגות שונות של השקפה דתית, נורמלי שהתגובות יהיו במנעד מגוון מבחינת באיזה שלב של קרבה אפשר לדבר על רצונות שלך בטיפוח הגופני והלבוש של בת הזוג - כולל דעות שיש מקום לדבר על זה רק אחרי הנישואים.  

בפגישה בצורה כללית ואישית שאתה אדם שחשוב לו מאוד טיפוח וחוסר טיפוח יכול להפריע לך(תבליע את זה בשיחה) ונראה מה היא תעשה עם זה..

פער שכדאי לברר אותו כבר עכשיו

בצורה כנה נעימה ומכבדת

לא רק בשביל שהיא אולי תעשה שינוי

אלא בעיקר שהיא תדע על הפער

וגם היא תחליט אם זה מתאים לה או לא

מתאים גם בתחילת הקשר, אפילו משפטים סתמיים על זה שאתה אוהב יופי וטיפוח, וסדר וניקיון זה משהו שממש חשוב לך (ללכת סחור סחור) וככה היא תוכל להבין מעצמה, ואם יתאים לה היא תתאים את עצמה ותטפח את עצמה טיפה יותר.

ואם זה הסגנון שלה, הפשוט והטבעי יותר, אז קח בחשבון שזה מה יש...

יש לי חברה בסגנון ספורטיבי יותר, וכשיצאה עם בעלה הוא אמר לה בתחילת הקשר שהוא אחד שאוהב אלגנטיות באופן כללי, ומאז היא התלבשה בסגנון יותר אלגנטי.

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

הרמב"ם שם רק אומר שהתורה ציוותה את עם ישראל לעלות עוד דרגה ולהתקדש (תרתי משמע), ולא לבטא צרכים גופניים בלי להתקדש ולהינשא גם כשהם פנויים ואין בגידה.

(גם איתו אני לא מסכים כי אמנם הגויים לא חייבים בגדרי צניעות הלכתיים כמונו אבל זה לא אומר שזו גזירת מלך. זו קריאת כיוון, ומי שחכם יקח אותה).

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

כמעט כל התגובות הם או ברור שכן או ברור שלא..

אין קשר לדעתי.

יש זוגות שלא שומרים צניעות ואהבה משגשגת שם

ויש הפוך לגמרי

אני כן חושב שיש קשר בין צניעות ושמירת ההלכה לבגידות וכו'

לדעתי זה מפחית משמעותית את זה

ובסוף.

לא בגלל זה ולא בגלל זה שומרים צניעות

אלא בגלל שזאת ההלכה.

חוויה שתיצור סיטואציות לדבר ולשתף?

אבל.

א. זו יכולת תקשורתית שלדעתי היא די בסיסית, והייתי רוצה לרכוש אותה.

ב. כבר מדייט שני? מרגיש לי שהתקדמות כלשהי ברמת השיח (לא רק זרימה בקשקושים, אלא שיח גבוה/עמוק יותר, להגדרתך, ברמה מסויימת) מתבקשת כבר שם.

הבאתי פעם כרטיסים לדייט שני. כרטיסים שרובם מעלים נושאים לפטפוט ולא לשיח אמיתי, כי זה לא היה כדי להעלות את רמת השיח אלא כדי לאפשר שיח בסיסי, כי היה מפגש רווי שתיקות, לא התחבר לשנינו לפטפט ונושאים מוצו במהירות. הוצאתי את זה באמצע והיה די מביך (וגם נגמר אחרי הפגישה הזו, אבל כנראה שזה היה למרות ולא בגלל הכרטיסים...).

תסתכל על ההצעות שלי כגשר זמני ולא כפלסטר

נראה לי ש'מקפצות' כאלו (מסכים עם הגדרתך 'גשרים') לא שייך להתחיל בשלב מאד מוקדם, הבעיה היא שקשה להתקדם מאותו מצב מאד מוקדם אם לא נוצרת התקדמות כלשהי בקשר.

השאלה כללית, אבל ספיציפית הקשר שגרם לי לכתוב את הדברים נגמר, להבנתי על הרקע הזה. 

אין אמת אחת

יתכן שאחרי תרגיש בנוח אחרי הפטפוטים לאט לאט זה יעלה?

אפשר לשים בראש איזה נושא אחד שבא לך לברר בדייט הנוכחי, לשים עבורו כוונה בתוכך וככה ברגע המתאים להעלות אותו ולנסות להקיף אותו לעומק. אבל רק נושא אחד בנחת.. להנכיח אותו בעדינות. לא בגלל שחייב שיהיה קשר, אלא כי אתה רוצה לברר את הנושא הזה וזה מעניין

אני מרגישה שככה זה אצלי, כשאני כותבת אחרי הדייט דברים שהייתי רוצה להכיר לעומק יותר, עצם הכוונה והמחשבה 'מזמנים' את הרגע הזה... זה אחרי שאני מגיעה מתוך מקום יותר פתוח ופחות לחוץ 

יכולה להגיד לך אמיתי שמאוד קל לי לדבר עם כל העולם.. אבל בפועל בדייט לא באלי וזה מפחיד כבר להיפתח סתם ..

זו התחושה שאין ברירה שצריך לנסות

תחושה לעיתים פיכסית כאילו לפעמים בכוח

זה לא פשוט לבחורה בכלל להיפתח לבחור שהיא לא בטוחה לגביו / לא יודעת אם הוא מעוניין בכלל

הרבה יותר קל לי להיפתח לבחור שאומר לי שהוא בעניין/זה מקל על התהליך אם אתה סקרן לגביה אמיתי תבהיר לה זה מקל ..

לי לפעמים עובר בראש מזה למה קשה לי להיפתח והלב עונה :למה שתבזבזי אנרגיה על בחור ותפתחי שאת לא יודעת .. אם הוא יהיה פה דייט הבא? מפחיד

ועוד אני כותבת לך את זה בתור בחורה שאוהבת לדבר וזה קל לה .

אחד מהדייטים האחרונים שלי זה היה רגע של כנות

שהוא אמר לי באמת שהוא ישמח להכיר אותי והכי סקרן לשמוע ולהיות פה בשבילי .. והוא צריך אותי בשביל זה

היה דייטים ממש מוצלחים ונעימים

בכל מקרה תהיו גברים עדינים אבל עם ביטחון נעים

זה גורם לבחורה להיפתח

תנסה להרגיש אם יש בך את הוייב הזה כלפיה (זה יכול להתבטא בכמה אופנים בהתאם למה שהיא משדרת בטבעי), ואז אתה תתחבר אליה קצת והיא תרגיש את זה ותיפתח לשתף.

בנים אולי שכליים, אבל בבסיס הם מתחברים קודם כל דרך הילד והנער שבהם ולא דרך השכל כנראה

אחרי שאתה חושף את עצמך קצת אולי היא תרגיש יותר בטחון לשתף.

עוד דבר, התעניינות בדברים קטנים שמעסיקים אותה. לא דברים על העבר, על ההווה.

המון מזל טוב אם הבנתי נכון

ודי עם השכל..לפעמים צריך לזרוק אותו מהחלון ופשוט להיזרק על השם בלי אנשי מקצוע ובלי מטפלים, אנחנו המטפלים הכי טובים של עצמנו.

קצת קשה לי שאם לא ה"תהליך" הזה אז יש מצב שזה היה מתפספס ושוב זה חוזר לעניין של השכל, לא צריך תהליכים זה מן חידוש של הדור שלנו-לא אומר לאף אחד איך לחיות, נותן עצה טובה לחיים. לפעמים כדאי לחיות בלי שכל.

תראי איזה דבר שגם הודעה כזאת משמחת שברוך השם זהו נגמר המרדף והצלחת להגיע לרגע המיוחל-במקום התרגשות וכיף ושמחה(שאני בטוח שאלו גם נמצאים אבל משום מה בחרת להאיר את הצד של היישוב הדעת והכל מחושב) יש מלא שכל ועצות ותהליכים. השכל הוא קר מאוד.

מזל טוב🎉🎊

תזרוק אתה את השכל מהחלון

ויהיו כאלה שישתמשו בשכל

מותר שזה יגרום לך לסלידה אבל אנשים שונים אחד מהשני ;)

ככה הקב"ה ברא בעולמו

למה? 

תזרוק ת'שכל ;)

אתה לא מתיר לי או אוסר עליי, שכחת את מקומך קצת אל תתבלבל.

השכל הוא מקום קר ויבש, שמנתק אותנו מאמונה, השכל מבורך כאשר הוא מקרב אותנו להשם, אבל כל הניתוחים והעצות והיועצים והעוזרות-כל אלו רק מרחיקים אותנו מהשם ומגבירים את כוחי ועוצם ידי והניסיון להבין הכל בשכל מדוקדק בצורה מדויקת ולדעת שהכל מסתדר לי בראש ןאם לא מסתדר לי בשכל המצומצם שלי אז אני לא פועל-וזו טעות חמורה שמקורה בגאווה ובאמונה שאני צריך לדעת ולהבין הכל ושהכל יסתדר לי כי אם משהו לא מסתדר לי קרוץ חומר שכמותי אז זה לא הגיוני, ואת זה השם לא אוהב.

גם אתה צריך לזרוק את השכל מהחלון ולדבוק בהשם ורצוי בהקדם.

ובנימה אופטימית זו

וכו'

לך מותר לאסור עלי להשתמש בשכל ולחייב אותי לקבל את דבריך הבלתי מעורערים, סליחה.

תודה רבה על מה שכתבת וששיתפת. כיף לקורא שזה לא מה השמיים וזה נעשה בדרך הטבע. באמת חשוב לזכור מה נכון לשתף פה ואיך.

בהחלט הוספת הרבה לפורום, ותודה על כך. מוזמנת להמשיך כמובן ;)

הרבה הצלחה שפע וברכת שמיים!!

מזל טוב גדול

שתזכו להקים בית נאמן בישראל

מלא באהבה שעבדו עליה קשה ומתוך זה היא יציבה ועמוקה

מזל טוב, הרבה שנים יחד בבריאות, שמחה, אהבה, רוגע ואושר, שהדרך שלכם יחד יהיה נעים, טוב ומלא בשמחה ואהבה

בהערכה גדולה!

התגובות שלך כאן הוסיפו נופך מלמד פה, תודה

ממש משמח!! ואני גם שותף להערכה על כל העצות ומה ששיתפת מאז שהצטרפת לפורום..

האמת שזה מסוג השיתופים שמציף לי הרבה שאלות אבל כפי שכתבת הוא כאן ... אז נראלי לא שייך לשאול..

אז נשארו רק השטויות.

משהו שולי - חח אי אפשר היה לנסח בהודעה את ההחלטה להתארס בצורה קצת יותר ברורה ומפורשת.. זה היה כתוב בכזאת רצינות...

משהו שולי × 2

אם הוא מהפורום לא תגלו לנו במי מדובר? ( זה לא אמור לחשוף אותו לא? הוא ישאר אנונימי גם כך)

בכל מקרה אם אתה פה אז מזל טוב גם לך..😃😀😁

מזל טוב ענקי!

שתזכו לבנות בניין עדי עד בשמחה ובאהבת עולם ❤️

איזה טוב ה' ❤️🏠🩷

תודה על השיתוף הכנה

מלמד דברים חשובים..

שתזכו לבנין עדי עד!

הוספת לפורום בתובנות שלך. נשמח לשמוע עוד..

אהבתי את מה שכתבת מאוד. משהו מאוד טבעי, שבטבע הטבע- לא מושלם. (וכמובן שגם מה שאינו מושלם, עדיין יכול להיות שלם)

ואהבתי שכתבת בצורה הזו כשאת יודעת שהוא כאן.

איזו כנות יש ביניכם! כמה אמת.

ואיזה כיף שאפשר להגיד דברים כאלו בלי לפקפק בהחלטה המשותפת להינשא. מדהימים.

ולא כתבת באופן ישיר אז גם לא אשאל, רק אביע משאלה שאת גם *שמחה* בבחירתך ושלמה איתה.

שיהא בניין עדי עד. בית של אמת, צמיחה ואמונה.

מזל טוב 

נשמע ששניכם מיוחדים.

איזה יופי

יש למה שכתבת רוח נעימה.

של יישוב הדעת.

מסדר את הראש

זה יכול לעזור לך הרבה.

האתגרים המשמעותיים של החיים עוד לפנייך,

ופה את יכולה למצוא פינה חמה לפרוק

הרבה אושר ועושר!

לך מתאים לשאר

כל אחד צריך לקרוא את מה שכתבת ולשאול את עצמו איפה זה פגש אותו

ולא אז אולי אני צריך ללכת על זה .

זו לא המסקנה הנכונה עבור כולם וגם את זה צריך להגיד בקול .

אני חושבת שאפשר ללמוד מהתהליך הזה שלכל אחד יש את התהליך המאפיין אותו .

ישר כוח על הניסיון והרצון ללמידה העמקה ורצון להבין מה הכי נכון לי ..מבלי לאבד את עצמך

בלי קשר לתוצאה

תודה על השיתוף 

קשר שמבוסס על כנות, הוא קשר מושלם!

כך האהבה תתפתח, לאט לאט והכי בטוח שיש.

בהצלחה רבה!!

מזל טוב!!!

היית ממליצה לבוא מנקודת מבט כזאת גם לבת 20?