כתבה מתוך מוסף צדק של מקור ראשון השבת
מחתרת של waze
תשעה חודשים במעצר בית, מספר חסוי של ארגזים עמוסים בחומרי חקירה, 60 דיסקים עמוסים בפרטי מידע דיגיטלי, 54 עדי תביעה ותובעת אחת להוטה. אין ספק, זה היה תיק חייה של סגנית פרקליטת מחוז ירושלים, עו"ד גלית שוהם. את המערכה הגורלית היא מובילה לצד הבוסית שלה, פרקליטת המחוז נורית ליטמן. תודו שלא כל יום מזמן לפרקליט מן השורה את הובלתו של תיק ביטחוני רגיש ומורכב כל כך.
התיק הזה הוא גם שעתם הגדולה של אנשי הצללים בשירות הביטחון הכללי. חשיפת הרשת המחתרתית ולכידת הדגים השמנים חושפות רק טפח מעבודת הקודש הביטחונית של אנשי הדממה. באמת כל הכבוד, פרס ביטחון ישראל בדרך.
רק בעיה אחת קטנטנה פוגמת בהנאה ממתיקות השמפניה. התובעת גלית שוהם מתקשה להצביע על החוק שחברי הרשת המחתרתית עברו עליו. גם השופטים מנסים לברר על איזה סעיף בדיוק עברו הנאשמים, מה שמסתמן כרגע כבעיה קטנה אך מטרידה מאוד. השבוע, במסגרת תביעת ההגנה לגילוי ראיות, השופטת אפילו העירה על כך לתובעת.
בגדר הלגיטימי
תזכורת קצרה, למי ששכח: הפרשה נחשפה בדצמבר האחרון, כשכוחות הביטחון עצרו חמישה צעירים - אלעד מאיר, אפי חייקין, מאיר אטינגר, דוד-צבי אליהו ועקיבא הכהן. במהלך החקירה הדליפה התביעה לתקשורת כי בכוונתה להגיש כתב אישום על ריגול חמור. מאוחר יותר חזרה בה התביעה, הוציאה מהבוידעם תקנה מנדטורית לשעת חירום, והאשימה את העצורים ב"איסוף ידיעות בעלות ערך צבאי", "קשירת קשר להתפרעות", "קשירת קשר לכניסה למקום צבאי" ו"קשירת קשר להפרעה לעובד ציבור".
העצורים הואשמו בהקמת 'חמ"ל המאחזים', שהופעל לקראת המועד שבו התכוונו כוחות הביטחון להרוס בתים ביישובים הלא מוכרים מצפה-גלעד ורמת-גלעד. תפקידו של החמ"ל היה לקבל התראות מהשטח על תזוזת כוחות במטרה לשלוח הודעות טקסט לאזרחים המעוניינים להגיע ולמחות נגד הרס הבתים.
שוהם מתארת במלודרמטיות את פעילות החמ"ל, שכללה: "אחזקה של תצלומי אוויר שסיווגם סודי" (מהסוג שתלוי על הקיר של כל מזכיר יישוב או ראש מועצה), מינויים של "עוקבים וסיירים" ("חלק מהדיווחים התבססו על מידע שנמסר מחיילים בשירות פעיל"), ותכנית סודית למחאה בתוך בסיס צבאי ("צעדה בבסיס, שיחה עם השומר, בבת-אחת נכנסים, רוקדים ומחלקים פלאיירים... שמים דגש על סירוב פקודה והגדרה של הפינוי כמעשה פסול").
שוהם דרשה מעצר עד לתום ההליכים. השופטת חנה בן-עמי הסתפקה במעצר בית בתנאים מגבילים מאוד: אסור לצאת מהבית, אפילו לא לחצר; אסור להשתמש בטלפון, לגלוש באינטרנט או לקרוא דוא"ל; וכל עצור חייב להיות תחת פיקוח צמוד 24 שעות ביממה של אדם שאושר בידי שירות הביטחון הכללי. הפרקליטות ערערה לעליון. השופט יצחק עמית לא שינה את התנאים, אך ציין כי יהיה קשה להרשיע את הנאשמים בתיק, המתבסס על סעיף תקדימי שמעולם לא נעשה בו שימוש במדינת ישראל.
תנאי המעצר הוקלו בהדרגה, אבל עדיין מוטלות מגבלות קשות על שגרת חיי הנאשמים. אלעד מאיר מספר: "פעם הבן שלי פתח את הראש, אבל אשתי לא הייתה יכולה לפנות אותו לטיפול עד שמצאנו מישהו שיכול להחליף אותה בפיקוח עליי. השגרה מאוד לא פשוטה אבל אני משתדל לקחת את זה בגישה חיובית. אני נמצא הרבה עם הילדים ולומד איתם, הספקתי כבר לסיים מסכתות עם כולם. אשתי מתנחמת בזה שלפחות הבית מתוקתק והארוחות מוכנות בזמן. מבחינת הפעילות הציבורית שלי אני כמו מת שאומרים לו 'אתה פטור מכל החובות לחבורה'. מה יעזור לי לבכות ולהיות עצוב? מבחינתי זאת עבודת ה' שלי כרגע, והעיקר להישאר בשמחה".
מה אתם טוענים בבית המשפט?
"הטענה הכי פשוטה היא שלא עברנו שום עברה. האם לראות ג'יפ שנוסע באופן גלוי ולדווח על זה במסרון זו עברה? וגם המושגים הללו – איסוף ידיעות, ריגול – אני לא מבין מאיפה הביאו אותם. מבחינתי, מה שעשינו הוא מחאה לגיטימית שהיא זכות דמוקרטית".
מניע הנקמה
עורך דינו של מאיר, דוד הלוי, מותח ביקורת קשה על התנהלות הפרקליטות בפרשה: "כתב האישום מתבסס על עברות כביכול, שלשיטתנו הן בכלל זכויות שחוסות תחת חירויות היסוד של כל אזרח במדינה דמוקרטית: החופש להפגין וחופש הביטוי. מבחינה חוקתית התיק הזה בעייתי מאוד ומעלה שאלות לא פשוטות.
"אני שואל: איזו עברה בדיוק עובר מי שרואה תנועה גלויה של כוחות ביטחון ומדווח עליה? לפי ההיגיון הזה, כל מי שמשתמש באפליקציית הניווט waze ומדווח על מקומה של ניידת משטרה צריך להיכנס לכלא. הפרקליטות יכולה לטעון שהכוונה שלו אינה לגרום לנהיגה זהירה אלא להזהיר את הנהגים האחרים שלא יקבלו דו"חות, ואם כן כל משתמשי waze חשופים לתביעה.
"ברור שהאכיפה בתיק הזה היא סלקטיבית. במדינת ישראל יש כל הזמן הפגנות ומחאות של מגזרים שונים, ואני לא זוכר העמדה לדין של מארגני הפגנות באישומים חמורים כאלו. הפרקליטות מנסה גם לייחס את הפרות הסדר של חלק מהמפגינים למי ששלחו להם את המסרונים וקראו להם להגיע, כאילו שהם אחראים למה שהתרחש בהפגנה.
"בנוסף, בלילה שלפני הגשת כתב האישום הודיעו לנו שהוא לא יוגש לבית משפט השלום אלא למחוזי. הסיבה היחידה לעשות את זה היא כדי לדרוש עונש מאסר של חמש שנים במקום חצי שנה. זאת אומרת שהעונש לא נגזר מהחוק, אלא משיקול הדעת השרירותי של התובע. זה דבר שלא קיים בשום תחום במשפט הפלילי. אם אתה שואל אותי, נראה לי ששיקול הדעת של הפרקליטות נגוע במניעים פוליטיים".
עורכת הדין שולמית לוי, המלווה את התיק, טוענת לסטנדרט כפול של הפרקליטות: "העברות שהפרקליטות מייחסת לעצורים מתבצעות לאור יום ובדרך קבע בידי ארגונים מוכרים כמו מחסום ווטש. אתר האינטרנט של נשות ווטש כולל מיפוי מלא של המחסומים הצה"ליים ביהודה ושומרון עם עדכון שוטף מהפעילות הביטחונית שם. מה זה, אם לא איסוף מידע צבאי לחתירה נגד הפעילות המבצעית של צה"ל? אבל התביעה לא רואה דמיון בין המקרים. ההצגה שהיא נותנת מראה שהיא רוצה להגיע לתוצאה מסוימת מאוד".
"התובעת גלית שוהם, יוצאת המגזר הדתי לאומי, ממלאת את התפקיד שלה עם הרבה מאוד מוטיבציה. החבר'ה נמצאים במעצר בית כבר תשעה חודשים, למרות שכבר מזמן אין חשש לשיבוש הליכי חקירה כי כל החקירות הסתיימו. היא מסרבת לרוב הבקשות ומטרטרת את כולם לדיון בבית המשפט, ועל מה? השבוע אפילו השופטת פנתה אליה ואמרה לה 'תודי שמדובר בתיק עם אישום חריג מאוד'".
המשפט יהיה ממושך ומייגע. אך נדמה לי שכדי להבין על מה באמת יצא חורי האף הגדול של השב"כ והפרקליטות, כדאי לעיין שוב בסעיף 13 בכתב האישום: "בעקבות האירועים הוזרמו לאזור כוחות צבא גדולים אשר היו מיועדים למשימת הפינוי... נוכח האמור, סוכל פינוי מצפה-יצהר, אשר היה מתוכנן לאותו הלילה". במילים אחרות, מה שאומרת שוהם הוא שההפגנה הצליחה. קומץ צעירים, עם גיבוי לוגיסטי חובבני של טלפונים סלולריים ותצלומי אוויר, הצליחו להרים הפגנה יעילה שסיכלה את הריסת הבתים בהתיישבות.
מה שקרה ככל הנראה הוא שההשפלה והתסכול שחוו אנשי השב"כ והפרקליטות היו עזים. בתגובה הם החליטו לעשות הכול כדי להראות לצעירים הנמרצים מהיכן יוצאות ההפרשות של הדג. נקמה היא רגש פעיל, מעורב, יצרני אפילו. כשהיא משתלטת על המוח היא משנה את האיזון הביוכימי שלו. במצב החדש גם משפטנים בחליפות עשויים לאבד הרבה משיקול דעתם, משכלם הישר ומן המידתיות שלהם.
מפורסם היום במוסף 'צדק' של מקור ראשון
