נפלא בעניין- יפה מאד שיהודי מוכן להקריב מגשמיותו עבור יהודי אחר, אבל בא נראה אותך מוכן לוותר על משהו ברוחניות שלך ובלבד שלאחיך יהיה גם מעט רוחניות..

על עצם היציאה להפצות- ישנו את הוורט הידוע (וההבטחה) של הרבי מחב"ד, שכאשר יהודי הוא בתנועת נפש של 'פליטה' וקירוב, אין לו את המסוגלות ל'בלוע' דברים אחרים (תרתי). (ובפרט מי שיוצא בשליחות רבו)

כיום שממש אפשר להריח את המשיח, ובידיעה ברורה שהנה הנה משיח בא, פשוט שכל מצווה והתקדמות של יהודי מקרבת אותו אלינו כעם, ועלינו לעשות הכל, אבל ממש הכל כדי לקדם את המהלכים... 

יש דרגה שבה לא רק שהדבר איננו אסור, אלא אדרבה, הוא מצביע ומורה על עבודה ונתינה עמוקה אצל הנותן עד כדי וויתור על משהו יקר מכל.

יש לזה תקדימים.

אסתר - התוס' בכתובות כותב את זה במפורש - שבשביל להציל את עמ"י היא הסכימה לעשות עבירה.

וגם הרב קרליבך.

השאלה הגדולה בזה היא- איפה אנחנו?

כי לכאורה צריך להיות בשביל זה במדרגה ממש גבוהה.

לכך גם בחסידות...

לענ"ד, לא חייבים לעשות 'מסירות נפש' כל עוד באמת לא אוחזים בדרגה הנ"ל, אך עדיין יש הרבה דרגות לפני וויתורים פשוטים שהם בחינת נתינה גדולה ליהודי אחר.

רוחניות, שיהיה מה להקריב ולוותר עבור הזולת...

היא לא גרעין תורני

ולא ארגון חסד

היא מקום של תורה.

לפעמים נראה לי, שאנשים לא מבינים את ערך לימוד תורה כשלעצמו,

והם כל הזמן מחפשים ש"יצא להם מזה משהו".

מה העניין להקים ישיבה בעיר, אם החבר'ה לא יעשו משהו?

ולמה לי ללכת לישיבה בירושלים? זה מיותר... אני יכול להשפיע יותר במקום אחר.

אבל -

גרעין תורני צריך ישיבה/כולל. צריך מרכז תורה פועם שסביבו מתכנסת הקהילה.

אני יודע על כמה ישיבות (כרגע שלוש)
שאחד האידאלים שלהם זה גם בנוסף ללימוד (שלדעת כולם זה הדבר הכי חשוב שיש!!!)
שולחים לקירוב, חלוקת מזון, הנחות תפילין כד'
נכון, זה גורם לבנאדם לראות גם דברים שלא צריך לראות אבל מה לעשות שבגילאים האלה (כן! גם שיעור א'-ב')

זה הזמן שהבנאדם יכול להשפיע הכי הרבה ויש לו הכי הרבה מרץ!

ומה שכולם צריכים להבין שלא כל דבר מתאים לכולם!!!
או יותר נכון, כל דבר מתאים רק לחלק!!!!

יש אחד שההוצאה החוצה תפגע בו כ"כ עד שגם מבחינת הכלל זה לא יצא "משתלם" כי אם הוא יבנה את

עצמו עכשו הוא יוכל לתת יותר אח"כ...

אבל מאידך גיסא (וואו שנהייתי בייניש!!!) יש אחר שחלק מההתבגרות ומהבניה שלו צריכה לעבור בתרומה

לציבור ובהפצת האמת וכו'

שכל אחד יעשה את השיקול שלו ויתייעץ עם הרבנים שלו!

החוצה, עם הזמן זה תפס אותם והם מצאו את עצמם מקריבים מזמן הלימוד שלהם,

ובסוף הם נשארו לגמרי בחוץ.

(יותר מדי פעמים זה פשוט יצר הרע של לסגור את הגמרא...)

וכואב הלב.

דוכנים, חסדים, הנחת תפילין, הפצות ברחובות ובפייסבוק, אקטיביזם פוליטי וחברתי.

ותורה מה תהא עליה...

אני בעד חסד, זה אחל'ה דבר והכל.

אבל בייניש צריך לשבת ולהרביץ שטייגן. ללמוד.

להמית עצמו באהלה של תורה.

יש את כל החיים לפני ואחרי לבנות את קומת החסד מחוץ לישיבה.

יש פחות מדי זמן לשבת וללמוד בשקט.

להכיר את התורה, לדעת מה זה תורה בכלל.

לקיים מצוות עשה של לימוד כל התורה, בכמות ובאיכות.

לצאת מגדר עם הארץ.

לא רק שתורה לשמה "עושה חסד עם כנסת ישראל" - וממילא העיסוק בה הוא חסד...

גם בתוך הישיבה אפשר לבנות היטב את ההיבט של חסד עם החברים שסביבך.

והחכם עיניו בראשו.

הוא לא צריך שיסבירו לו את כל הנ"ל.

מי ש"מסתובב", חסר לו הרבה בהבנת מעלת התורה ולימודה.

אם אנחנו לא מאמינים מספיק בכוחה של תורה -

מה הפלא שאנו זונחים את לימודה?

באמת יש להתחזק בחשיבות העליונה של לימוד תורה. דווקא בתור בת...

בחור שהחליט ללמוד בישיבה צריך להבין שזה הזמן הטוב ביותר והיחיד שבו אדם יכול לגדול ולרכוש כלים לחיים של תורה בחיי המעשה ברגע שאדם מפסיק את הרצף הזה לדברים אלה אע"פ שהם חשובים ג"כ זה יכול לגרום לו לקלקול, ויצא שכרו בהפסדו, שגם אם ברוך ה' הוא יחזיר יהודי בתשובה וח"ו יגיע למחשבות אסורות בעניני צניעות לא הרווחנו כלום. יהי רצון שנזכה לעשות את רצון ה, בדרך הטובה ביותר אכי"ר. 

בישיבות שאחיי למדו, היה זמן קבוע ביום שישי שהבחורים הולכים להניח תפילין לחבר'ה.

זה לא היה במקום לימוד! זה בא על חשבון הזמן הפרטי שלהם. (כן, במקום להתארגן לשבת שעה ולהימרח ולצחוק עם החברים...)

הבסיס הוא שיציאה לרחוב כדי לקרב יהודים (בנוגע לכאן - כבחור ישיבה) לא יכולה לבוא על חשבון לימוד! לימוד זה התפקיד בזמן הזה, ואי אפשר לתת לדברים אחרים להסיח, אבל... על חשבון הזמן הפנוי- זה וודאי חשוב! והרבה יותר מכך.

תפקיד שלנו כיהודים, כבניו של הקב"ה לדאוג לא רק לעצמנו אלא גם לזולת. לא רק משום שאז זו מצווה עבורנו, אלא משום שאכפת לנו ממנו והוא בנו של הקב"ה.

ולכן- זה התפקיד, ודווקא אנחנו צריכים לעשות (כל אחד ואחד - איש, אישה וכו'..) ודווקא את זה.

וע"ז נאמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".....

ומי שיש לו ומרגיש מבוזבז - שילך.
 

אבל יום שישי הוא כמו כל יום בשבוע (סגור...), וגם אם לא - לא תמיד שכונה עם החברה או התמרחות זה בזבוז זמן.

שבמקום להימרח עם החברה יכולת לדאוג לעוד נשמה.

מי שבאמת אכפת לו, יכול למצוא את הזמן שבו זה לא יבוא על חשבון לימוד, גם עם זה יבוא על חשבון הזמן האישי שלו!!

א. האם יש משו שצריך לבוא על חשבון הזמן האישי, אולי הזמן האישי הוא דבר שטוב שיהיה?

ב. למה לרוב הבחורים לא באמת אכפת?

זמן אישי הוא לא רק חשוב אלא גם הכרחי לדעתי, השאלה מה ההגדרה של זמן אישי ואיך אתה מנצל אותו. וכן, אם אתה מנצל אותו לבדיחות ושטויות, ולא לדברים חשובים באמת - זה בזבוז!

ואגב, כל היום בעצם בייניש הרי לעצמו. הוא לומד בשביל עצמו, אוכל, מתפלל וכו'. אז מה כולכם קפצתם כשביקשו שילך שעתיים בשבוע לדאוג קצת לאחר? (ולא, אני לא חושבת שדאגה לאחר נמדדת בזמן, ולדעתי אולי צריך לעשות אפילו יותר, אבל לומשנה כרגע...).

ולשאלתך השניה הרש - אולי עלזה תנסה לענות אתה? למה באמת?

זה צורך חיוני, חשוב ומובהק.

אתה דואג לנשמה שלך - "אפס כי לא יהיה בך אביון".

שלא תימק מעודף לימוד.

מי שלומד - דואג לנשמת האומה -

"כי נר מצווה, ותורה אור" - נר אפשר להדליק ואפשר לכבות,

אבל אור זה מקור גדול, יציב ושופע.

הוא גם דואג לנשמת כל יהודי שבעז"ה תתעלה (וסגולית מתעלה גם כעת, מזכויות הלימוד),

מתורת חסד שהוא מרגיל כעת על לשונו.

מה את מגדירה בזבוז זמן?

כול דבר שאנחנו עושים- צריך להיות לו מטרה ויעד. נכון- להתמרח וצחוקים עם החבר'ה נראה בזבוז זמן כי זה לא לימוד תורה/טלפון להורים/האכלת זקנים בבית אבות... אבל זה משהו שמשחרר ונותן הרגשה טובה! מיותר לציין שזה טוב להמשך היום שבו כן עושים חלק מהנ"ל^^.

אז אם הוא ילך לעמוד בדוכן הוא מבטל תורה!!

הייתי מרחיב אבל אין לי זמן וכח..

אין שום בעיה...

דווקא סבבה.

הבעיה מתחילה כשמובילים פרוייקטים וקמפיינים להעלאת וזיכוך ההויה בכללה...

יותר על העניין הזה..נקראת "כמות ואיכות בלימוד התורה" לבירור ערכן של הישיבות בישראל.

שיעור שמבוסס על הפסקה בעין איה בברכות לט:

בגדול מה שנידון שם:

מה עדיף- שאדם יפיץ תורה בצורה גדולה כמותית,אבל פחות איכותית,כי הפצת התורה ממילא באה על חשבון הלימוד תורה,הצמיחה והגדילה שלו..

או- שילמד בצורה איכותית, במסירות נפש עצומה יום ולילה,תקופה ארוכה, ורק בסוף ישפיע,וההשפעה שלו אולי תהיה פחותה מהראשון כמותית, אבל האיכות והעוצמה שהוא ישדר תהיה בהרבה יותר גדולה..

מפתח כיווני מחשבה בנושא הזה,לפחות לי

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!