אז בסדר, כי ברגע שאם ח"ו ישתבש משו היא תוכל לפנות אותך לבי"ח.. אבל באמת שתקחימישהיעם הרבה המלצות על לידת בית, כי שמעתי סיפורים שנגמרו רע מאוד עם מיילדת\דולה שלא היתה מוסמכת ללידות בית,דברים הסתבכו והיא רצתה "להשאיר טבעי", היולדת סמכה עליה ולא נסעה לבי"ח וזה נגמר ממש רע בעיקר ליולדת.

אבל איך אוכל לדעת אם אני מתאימה?

בלידה ראשונה אין שום מושג איך הגוף יתנהג

ומצד שני, כל כך לא רוצה להיות על סרט נע של שיקולי המערכת

אבל אי אפשר לדעת בכמה כאב זה יעלה לנו.. גם אני רציתי טבעי לגמרי ובסוף לקחתי אפידוראל בפתיחה 4.5 ולא התחרטתי ב"ה, וגם הייתי כל הזמן עם מוניטור וגם זה ב"ה- כי באמצע היו ירידות בדופק ונתנו לי חמצן. ואם לא היו תופסים את זה בזמן אולי זה היה מחמיר..

ובאופן כללי החוויה מהלידה היתה ממש טובה למרות שהיא לא היתה הכי קלה שבעולם [OP וכו'].. קיצר, לדעתי כן כדאי לך לנסות להתחיל בבית ולסחוב כמה שיותר, וכשאת רואה שזה מתקרב ומתחזק כן לצאת ללדת בבית חולים. [וחוצמזה רק מי שיולדת בבי"ח מקבלת מענק לידה שזה הרבה בילד ראשון, לא חבל? ]

ואם תגיעי בפתיחה מספיק גדולה כי תסחבי בבית אז לא יספיקו יותר מידי לבדוק אותך. [וגם זה לא כזה נורא, תאמיני לי שרק תרצי לדעת באיזה פתיחה את כבר ושיבדקו אותך..]

ואם לניאדו קרוב אלייך אז ממליצה לך ללדת שם כי לא מכניסים לך סטאז'רים והרבה בדיקות וממש זורמים עם לידות טבעיות ומעודדים..

קיצר בהצלחה!!!

האם הקפדת להתנועע כמו שאומרים בספר "לידה פעילה" או שהיית בתנוחת שכיבה לפני כן

האם ניסית לשכך את הכאבים באמצעות מים? או אמצעי אחר?

מה גרם לך להתחרט ולקחת אפידורל?

תודה מראש

היו לי צירים ממש כואבים והייתי בטוחה שאני בפתיחה מתקדמת, אבל אמרו לי שאני רק ב2. אמרתי יאללה נסחוב אולי זה לא יתגבר, עשיתי הליכה ליד הים בערך 50 דקות והצירים ממש מתחזקים אבל ממש. והקטע -שלא היתה לי הפסקה בין הצירים! תמיד כאב, ופשוט בציר עוד יותר כאב, כך שלא יכלתי לנוח!!זה היה מזעזע וממש קשה להתמודד ככה. זה נבע בגלל שהיה לי מצג OP..

חזרתי לבי"ח ואמרו לי שהתקדמתי בזמן הקצר הזה ל4 ב"ה! הכניסו אותי לחדר לידה ותכננתי להמשיך להתמודד בלי אפידורל.

אז הייתי במקלחת על כדור עם זרם מיים חמים על הגב איפה שכאב- וזה ממש עזר!! קודם כל, את הכאב שבין הצירים כבר כמעט לא הרגשתי ככה, ואת הציר גם הרגשתי פחות חזק. אבל אין ספק זה היה כואב גם במקלחת אבל הרבה יותר טוב.. לידה הבאה בע"ה אני אסחוב יותר זמן שם. יצאתי אחרי 40 דק', והייתי בפתיחה 4.5 אבל אחרי שיוצאים מהמקלחת כבר אי אפשר יותר כי הכאבים חוזרים בבום ובצורה נוראית. אז אמרתי יאללה חאלס עשיתי מספיק תביאו אפידורל..

אבל ממש לא הייתי בתנוחת שכיבה. וגםעם האפידורל יכלתי לזוז ואפילו--- לעמוד על 6! המרדים היה מעולה ושם לי מינון שאני אוכל להרגיש את הרגלים וצירי לחץ..

סך הכל הלידה היתה 7 שעות, ואני לא רואה את עצמי כ"כ הרבה זמן עם הכאבים האלה ועוד עם ההתחזקות.. בלידה הבאה  אני מקווה שיהיה לי מצג רגיל וזה יאפשר התמודדות יותר נורמאלית בע"ה..

אני מניחה שבמצג לא תקין מיילדת בית לא תקבל אותי ממילא...

התינוק יוצא עם הפנים למעלה במקום למטה וזה מה שעושה את הבלאגן. הראש כן למטה ב"ה אבל מסובב לצד השני..

זה גם יכול להשתנות תוך כדי הלידה.. תבדקי איתה. אולי באמת על דברים כאלה לא מקבלים בבית. אבל אני מניחה שאין לך את זה בע"ה, זה לא הכי נפוץ.

עברתי לידה לא מתוכננת בבית, שנעשתה עם מיילדת מהישוב שבדיוק הייתה בביתה.

ועם זאת, אני סומכת יותר על הבי"ח שיתנו לי טיפול מהיר אם חלילה יקרה משהו, מאשר שאם חלילה קורה משהו שמצריך התערבות רפואית דחופה (ולא אפרט אילו סיבוכים עלולים להופיע גם כשההריון והלידה תקינים) בבית ואז לוקח זמן עד ש-מגיע אמבלונס, מתפנים, מגיעים לבי"ח, מקבלים את הטיפול הדחוף.

הסיבות שלך מובנות ומוצדקות, אך חייבת להפריך את חלקן.

משום מה נוצר הרושם שבבי"ח, בגלל הנהלים והפרוטוקולים שלהם, ממהרים מידי להתערב, מחליטים בשביל היולדת, מפעילים לחץ פסיכולוגי ועוד ועוד.

^^^ חלק מהסיבות שפירטת למה את לא רוצה בי"ח.

אני ילדתי בשני בתי חולים שונים (ואני לא מחשיבה את הבי"ח שבו הייתי מאושפזת אחרי הלידה שילדתי בבית, כי זה לא שייך לכאן).

הלידה הראשונה הייתה עם התערבויות רפואיות, אולי חקלכן יחשיבו את זה להרבה.

ושום דבר לא נעשה בלי הסכמתי או הסכמת בעלי ובלי שביררנו מראש את כל האפשריות העומדות בפנינו כולל התייעצות עם גורם חיצוני, התייעצנו עם הרב פירר.

היו סיבות רפואיות שהצדיקו את ההתערבויות ושום דבר לא נכפה עלי, הצוות לא הפעיל עלי שום "לחץ פסיכולוגי". נתנו לי את הזמן להחליט בלי לשאול כל רגע מה החלטתי, והכל נעשה מתוך הסבר של היתרונות ומה עלול לקרות אם אסרב (הם מחויבים לתת את כל המידע הזה) ורק אחרי הסכמתי.

בלידה נוספת שילדתי בבי"ח אחר, המיילדת לא רק שלא לחצה עלי לקחת אפידורל, להיפך, כשבעלי עדכן אותה שאני לא מעוניינת באפידורל, היא הסכימה איתי מאוד ואמרה שבצורה שבה אני חווה את הצירים, היא אפילו לא חושבת להציע לי ותוך שעה אהיה אחרי (מה שהיה נכון).

בכל בי"ח יש אנשי צוות שיותר מנסים "ליישר קו" ופחות קשובים לצרכים של היולדת, אבל בד"כ זה אדם ספציפי ולא מדיניות של בי"ח, לפי החוק אסור לרופא לכפות טיפול על חולה, יש מקרים מאוד מסוימים בהם החוק מאפשר התערבות ללא הסכמת המטופל (אין לי כוח לחפש את החוק הזה, עד כמה שזכור לי זה אנשים שלא בריאים בנפשם/ דעתם בתנאים מסוימים וזה לא מצב של יולדת רגילה).

ולא הבנתי למה את כ"כ חוששת מ"מפל התערבויות" אם חלילה יש סכנה, הרבה יותר מהסיכון שיש בלידת בית אם חלילה קורה משהו המצריך התערבות מהירה של שניות- דקות, מה שלא מתאפשר אם יולדים בבית, כמו שכתבתי למעלה.

מאחלת לך שתחליטי את הדבר הכי טוב עבורך, לידה קלה עם ידיים מלאות

לקחת מיילדת פרטית בבי"ח...

זה עולם אחר מאשר להגיע למשמרת רגילה בבי"ח, אין לך את כל מה שתיארת שאת מפחדת ממנו....

ובנוסף להכל יש לך את האופציה ללידה טבעית לעזרה כל הזמן כי היא עלייך. בלי להרגיש שאת בבי"ח ועדיין שהכל יהיה בבי"ח.

לדעתי במצב שלך זה הכי מומלץ!

צריך לעבור במיון בדיקת פתיחה + מוניטור 20 דקות עד שנכנסים לחדר טבעי

כל המתח הזה עלול להרוס לידה שהיתה יכולה להיות רגועה מלכתחילה אם פשוט נשארים בבית.

הרבה פעמים מוניטור מציל חיים.

בלי מוניטור א"א לדעת אם העובר במצוקה.

לא חסרים לי סיפורים בהם העובר היה במצוקה שלא טופלה במיידית וזה לא נגמר בטוב.

ולעומת זאת מניסיון אישי שלי שתפסו את המצוקה בזמן, בזכות הניטור הרציף, יש לי ילד שלא רוצה לחשוב שאם לא היה מקבל טיפול מיידי אולי חלילה היה נפגע בגלל חוסר חמצן הוא הכחיל כמה דקות אחרי לידה כשראו מצוקה עוד בשלב הלחיצות.

אני לא רוצה להפחיד אלא להראות שלא כל מה ש"קוסם" לנו, הוא אכן הבחירה הכי נכונה.

אני זקוקה לפרטיות

שבהם המוניטור היה הגורם למצוקה.

לא כ"כ ממזמן מישהי פה סיפרה על לידה שהסתיימה בניתוח קיסרי בגלל מצוקת עובר

בניתוח הסתבר שחבל הטבור היה מונח בין התינוק לגב שלה, וכך בזמן שהיא שכבה על הגב במוניטור זה הפעיל לחץ על חבל הטבור וגרם למצוקה עוברית.

שכיבה בלא תזוזה, במיוחד שכיבה על הגב בהחלט יכולה לגרום לשלל סיבוכים בלידה.

סליחה, אבל תמיד כשעשיתי מוניטורים [ועשיתי הרבה, עברתי שבועיים תתאריך] תמיד אמרו לי לשכב על צד שמאל שאז הזרימה בחבל הטבור הכי טובה וזה בטוח לא לוחץ על כלום. נראלי זה כ"כ נדיר שמוניטור יזיק יותר מאשר יועיל שאין צורך להסחף..

כי מוניטור רציף מזיק, והסבירות לכך היא לא קטנה בכלל. וגם לי יצא לעשות הרבה מוניטור, ותמיד ביקשו ממני לשכב על הגב, כולל בבית חולים שבסיור לידה הצהיר על כך שאת המוניטור אפשר לעשות בישיבה, בעמידה, בקפיצה על כדור פזיו וכו'... אבל כשניסיתי לעמוד חטפתי צעקות מהמיילדת.

השכיבה בלידה בלי תזוזה מאיטה את התקדמות הלידה,(לכן מעלה את הסיכוי ללידה מכשירנית/ניתוח קיסירי) מקשה על היכולת להתמודד עם הצירים, (לכן מעלה את בקשות האפידורל, שבתורו מעלה את הסיכון לסיבוכים נוספים) מעלה את הסיכון לתסחיף מי שפיר (אחד הסיבוכים המסוכנים יותר בלידה) ועוד.

אז נכון שיש בתי חולים שמאפשרים לעשות את המוניטור גם לא בשכיבה, אבל גם אז הוא מגביל מאוד את התנועתיות, וברוב בתי החולים זה גם לא לא המצב.

כיום, ברוב בתי החולים מי שתבקש ניטור לא רציף תצטרך לחתום על הסכמה שהיא מודעת לסיכונים וכו', אבל בעצם זה צריך להיות הפוך, כדי לעשות מוניטור רציף אמורים להחתים את היולדת על הסיכונים הכרוכים בכך.

אישית, אני לא כ"כ הבנאדם ללידות בית ולא חשבתי על אחת כזו לכן אני לא יכולה להמליץ על זה..

כמו שכתבו לך- הבעיה העיקרית בלידות בית זה עצם העובדה שאת לא בבי"ח..- ז"א שאם אכן צריך משהו דחוף- אין אותו במיידי.. אני הגעתי לאחד מבתי החולים הגדולים בארץ שאמרו לי שמה שטוב בו- שיש צוות רפואי טוב וחדר ניתוח מוכן אם ח"ו צריך משהו- ובאמת חשבתי שזה הרבה יותר מלחיץ שזה מה שביה"ח מתהדר בו- ה"מקרי חירום" כביכול..

רק אחרי שילדתי גיליתי שזה לא כך- צוות המיילדות (עברתי כמה משמרות..) היה מעולה, דווקא היה לי ביטחון בלידה בגלל זה.

העיקר בלידה זה התחושה שלך- שתהיי רגועה (כך משתחרר האוקסיטוצין שגורם ללידה..), שתרגישי בטוחה וכו'.. כדאי מאוד להתייעץ עם מיילדות שעושות זאת, ועם מיילדות של בי"ח- לשמוע מה יש להגיד לכאן ולכאן.. בסופו של דבר הנקודה העיקרית בהבדל זה הגשת עזרה שאנחנו מתפללים שלא נזדקק לה- אך לא יודעים מה ה' החליט...

בהצלחה רבה עם ההחלטה וכמובן בלידה!

תזכרי שלא משנה איפה זה יהיה- העיקר שנמצאים איתך אנשים שאת סומכת עליהם ויש לך תחושת ביטחון בקרבתם. שתהיי רגועה ככל האפשר ובאמת שתרגישי בהמקום שבו את נמצאת הוא אופטימלי ללידה. ובע"ה- הכל יהיה מצוין! (:

גם בהזרקת אפידוראל עצמה שוכבים על הצד.....

השווה בין כ-20,000 לידות מנוטרות רציף או לסירוגין (זה מספר מאוד יוצא דופן במחקרים רק שתדעו).

המחקר מצא ש:

1. לא היה הבדל בתמותת אימהות

2. לא היה הבדל בתמותת תינוקות

3. לא היה הבדל במספר שיתוקי מוחין

4. עם מוניטור רציף היו הרבה יותר לידות מכשירניות וקיסריות.

מסקנה: מוניטור רציף לא עוזר למנוע שיתוק מוחין או מוות, ומעלה את ההתערבויות (ככל הנראה בשל "מידע עודף"). 

בלידת בית המיילדת מגיעה עם מוניטור ובודקת לסירוגין.

אם תצליחי להיות רגועה בצירים בלי אפידוראל לא נראה לי שתהיה לך בעיה להיות רגועה עם מוניטור.

ילדתי בבית מספר פעמים.

דווקא בלידה ראשונה, בדיעבד, זה יותר חשוב, לדעתי.

מכיוון שבלידה ראשונה את פחות מודעת להשפעה של בית היולדות והנהלים שלו עליך.

בשמחה אמשיך לענות על עוד שאלות אם תרצי.

במקרה של סיבוך בלידה ח"ו, בבית אין את כל הציוד הרפואי וצוות המומחים שיכולים לעזור בשניות גורליות.

שיהיה בהצלחה, בשמחה ובשעה טובה!!

שלבית חולים יש אחריות על המטופל ולכן הוא לא מוכן לקחת סיכונים אלא אם כן המטופל בחר בכך ברצון ובמודע. למה לקחת סיכונים? המטרה שלך ושל הצוות הרפואי צריכה להיות זהה, הצוות הרפואי רוצה בשלום האם והתינוק ויש עליו אחריות משפטית כבדה מאוד לדאוג לכך.

נכון שרפואה זה לא 100% ורק הקב"ה הוא רופא וגם מרפא תתפללי שיהיו לך שליחים טובים ותשתמשי בשכל הישר שהקב"ה חנן אותך כדי לברר את טיב השליחים.

שיהיו בשורות טובות לידה קלה וידיים מלאות 

שלידת בית בטוחה לפחות באותה מידה שלידת בי"ח בטוחה. סטטיסטיקות על אלפי לידות לא משקרות. בין אם תסבירי את זה בסיכונים שקיימים בבי"ח ולא קיימים בבית (כגון הידבקות בחיידקים עמידים) ובין אם תפני להסברים מורכבים יותר - זו המציאות.

אני יכולה להעיד על עצמי שאם הייתי יולדת בבית (לידה שלישית בזמן,רגילה וטבעית אחרי שתיים טבעיות ללא שום בעיות סיבוכים או התערבויות)-לא הייתי פה עכשיו.אוני מכירה מקרוב עוד מקרים כאלה.  בבית חולים יש אפשרות למענה מהיר כשמתעורר קושי. לידה זה מצב כ"כ מסוכן ובכל שניה יכול להתעורר אפילו דבר קטן. ואני לא אחת שרצה לפתרון רפואי קונווציונאלי  על כל דבר. (אנחנו משתדלים לאכול בריא, כמה שפחות תרופות, ילדתי את כולם-ארבעה- בלי אפידורל)

שמעתי שיש פסק של הרב רא"ם- לידה בבית =רצח במזיד. (לתינוק וגם ליולדת). ואני הקטנה מסכימה עם כל מילה. אמנם הניסוח קיצוני מעט אך זו הדרך להעביר את המסר. ושמעתי לא מעט סיפורים שמוכיחים את זה.

לא סתם אנו מברכות הגומל אחרי כל לידה. למה להוסיף סיכונים ובעיות על מצב שהוא גם ככה מלא סכנות? 

 בעז"ה בידיים מלאות ובשלום.

שמעתי שגם יולדת מתה שם פעם.

בחיי.

לא מסכימה איתך שמשמעות ההשתדלות הזאת היא בהכרח לידת בי"ח לכל אחת בכל מצב.

הרי מה מביא לתחושת הביטחון שלך בבית החולים? הנהלים שלהם, הפרוטוקולים שלהם, הדרכים שבהן הם יודעים לטפל.

ומה מביא להחלטות שלהם, על-פי מה הם קובעים למשל מי תקבל עירוי ומי רק "פקק", מה ההתוויות לזירוז לידה, ועוד ועוד הכרעות כאלה? התשובה היא סקר קוקראיין. זה הוא "סטנדרט הזהב" ברפואה מבוססת עובדות.  הם עוברים על כל המחקרים שנעשו ומסיקים מסקנות לפי איכות המחקרים ומסקנותם, ומהמסקנות שלהם נגזרים רוב הפרוטוקולים של רוב בתי החולים.

ומה סקר קוקראיין אומר על לידות בית? את יכולה לקרוא כאן http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1002/14651858.CD000352.pub2/abstract אבל אם את רוצה ציטוטים נבחרים, בבקשה:

"מחקרים תצפיתניים טובים יותר ויותר מראים שלידת בית חולים מתוכננת איננה בטוחה יותר מלידת בית מתוכננת המלווה על ידי מיילדת מנוסה עם מערכת רפואית מגבה, אך עלולים להוביל ליותר התערבויות וסיבוכים."

"כל מדינה צריכה לשקול להקים שירותי לידת בית עם שיתוף פעולה של מערכת רפואית מגבה, ולהציע לנשים בהריון בסיכון נמוך מידע אודות ההוכחות המדעיות הקיימות והבחירות האפשריות שלהן"

עכשיו, ספציפית לגבי הלידה שלך, אני כמובן לא אתווכח איתך, ומה שלא היה - ברוך ה' שיצאת מזה בשלום. אבל קחי בחשבון שקביעה של "אם לא היה X אז ודאי לא היה Y", יכולים להיות מעט מאוד מקרים במציאות, אם בכלל, שהיא יכולה להיאמר בביטחון ולהיות במאה אחוז נכונה. יש כ"כ הרבה משתנים שאי-אפשר לקחת בחשבון כשהתגלגלות העניינים הייתה שונה, שבאמת קשה להסיק על סמך מה שהיה את מה שיכול היה להיות. הנה כמה דברים שאולי (אולי! כאמור, אין לי איך לדעת) יכולים לשנות את התמונה: האם ידוע לך איזה ציוד בדיוק מביאה איתה מיילדת בית, ואת יודעת בוודאות שמה שנדרש להצלתך לא היה נגיש בלידת בית? האם לקחת בחשבון ואיזו רמה מקצועית ורמת השגחה צמודה (ולא על שלושה חדרים במקביל) מביאה איתה מיילדת בית? האם לקחת בחשבון סימנים מחשידים שאולי קדמו למצב המסוכן שהגעת אליו, ומיילדת בית מקצועית הייתה יודעת לזהות בזמן ולהפנות אותך לבית חולים? האם ייתכן שהמצב המסוכן שהגעת אליו לא היה כורח המציאות, ותנאי לידה אחרים היו יכולים להביא לתוצאות אחרות?

בכל מקרה, גם אם את עדיין בטוחה לחלוטין במסקנה הקודמת שלך, את הסטטיסטיקה על כלל הלידות זה לא משנה, ומסתבר שמקרים שבהם הבחירה ללדת בבית החולים הייתה מצילת חיים מתקזזים עם מקרים שבהם הבחירה ללדת בבית הייתה מצילת חיים, כי עובדה שמבחינת האחוזים רואים שאין יתרון ללידות בית החולים.

הציטוט שלך מהרב רא"ם - האם הכוונה לרב רא"ם הכהן מישיבת עתניאל? אם כן, בכאב לב גדול, אני מבקשת ממך להראות לי איפה נאמר, מתי, באיזה הקשר. יש לך קישור? תודה.

אני חייבת להחזיר לך מחמאה:

שבוע שעבר רפרפתי על שרשור אחד שעסק בנושא שאני לא בקיאה בו, ופתחתי די באקראי את אחת ההודעות, בלי לשים לב מי הכותבת. כשנוכחתי שלפניי הודעה מלאה בידע ובחכמה, וכתובה באיזון, בשיקול דעת עמוק שכזה... אמרתי לעצמי: זאת חייבת להיות יהודיה. הצצתי - ואכן

לא פעם אני חולקת על דעתכן, אבל תמיד נהנית ללמוד אודות דעות אחרות דרכיכן.

לא להיפך.

עוד לא שמעתי על לידה שהיו מצילים בה את  האם והעובר אם היא היתה קוראת בבית ולא בביה"ח.

להיפף, שמעתי הרבה (מהסביבה והפורומים).

ביתרון של לידת בית הוא בעיקר פסיכולוגי שאני ממש לא מזלזלת בו! (וגם זה לא לכולן)

אבל, עדיין לא מדובר ביתרון של הצלת חיים.

יש סיפורים על פאשלות של בי"ח אבל גם של מיילדות בית.

רוב הפאשלות של בי"ח גורמות לניתוחים סתאם והתערבויות יתר אבל בסןפן של דבר לא מדובר בפגיעה לטווח רחוק. לעומת זאת, הפאשלות ששמעתי עליהם של מיילדת בית גרמו לפגיעות לטווח רחוק ואף למוות.

כך אמרו אנשים במשך אלפי שנים.

הרי רואים בבירור שהשמש זורחת בבוקר במזרח ושוקעת בערב במערב. מי צריך מחקר? ההיגיון הבריא לבדו מספיק כדי להגיע למסקנה הפשוטה שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ.

וכשרואים שני כדורי ברזל, אחד במשקל טון ואחד במשקל קילו - צריך מחקר בשביל לדעת שהראשון ייפול מהר מדי מהשני?

וכשרואים בית חולים עם המון ציוד ותרופות ורופאים, צריך מחקר בשביל לדעת שבטוח יותר להיות בו מאשר בבית?

כן, צריך מחקר, כי המחקר הפריך את שלוש ההנחות הכל-כך הגיוניות האלה.

ושתקום בבקשה מי שמסתפקת בהיגיון בריא כדי לקבוע אם השמש מסתובבת סביב כדור הארץ או להפך.

הנה, לדוגמה, אישה שככל הנראה עוד הייתה חיה היום לולי הגיעה לבית החולים:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4027531,00.html

כמו שכתבתי למעלה, זו דוגמה קיצונית באופן מובהק. רוב המקרים, לכאן ולכאן, הם לא שחור לבן כאלה. נוצרים מצבים מורכבים כאלה שקשה לדעת בהם בוודאות מה מוביל למה ו"מה היה קורה אילו". אבל בשורה התחתונה הסטטיסטיקה מורה שתוצאות לידות הבית אינן נופלות במאום מתוצאות לידות בי"ח.

מבחינתי חשוב לי להגיד שלא במקרה הקישור הזה לא היה בתגובות הראשונות שלי לשרשור. אני נמנעת מלקשר לדברים כאלה כל עוד אין טיעונים ברוח "אין ולא יכול להיות דבר כזה". כשזו הטענה - נראה לי חשוב להפריך אותה, אם ידוע לי שהיא שגויה. בכל זאת נשים שואבות מידע והחלטות בין השאר משיחות פורום. אנחנו לא סתם מפטפטות כדי להעביר את הזמן...

רק תפתחי עיתון מדי פעם...

ומיילדות הוא אחד התחומים ה"חמים" ברשלנות רפואית.

(מחילה פופקוו)

כן הוא ראש ישיבת עתניאל ורב הישוב.

להלן דבריו בענין:

כאשר יש סיבוך אפילו 'קטן' כמו לדוגמא חבל הטבור שכרוך סביב הצואר של התינוק- אם זה בבית חולים מכניסים לחדר ניתוח ובא לציון גואל. אם זה קורה בבית- זה להכנס לכתחילה למצב של סכנה.

כיוון שמחללים שבת כדי להציל אפילו עוברים- לעשות  דבר שיביא לסיכון (ז"א לידת בית) כאשר הנורמה היא לא לעשות את זה (אלא רמת זהירות ומקדמי בטחון גבוהה יותר) - זה אסור באופן מוחלט.

ובקשר אלי- 

דימום רציני שפרץ פתאום ללא שום סימן מקדים אחרי שהתינוק יצא (מים מקוניאליים 2) לפני שהשילייה יצאה. המילדת היתה בחדר והיא לא הצליחה להשתלט לבד. רק אחרי כמה דקות עם עוד מילדת ורופא (עם עיסויים נוראיים ועוד זריקה- הכל במקביל) יצאתי מכלל סכנה. 

אצלי המיילדת פשוט החליקה אותו מעל הראש תוך כדי הלידה, וכך בדיוק עושות גם מיילדות בית. ניתוח בגלל זה? ה' ישמור! זה בדיוק להיכנס לכתחילה למצב סכנה, ממש המילים שלך.

ולגבייך, סליחה, לא הבנתי. כתבת שהיו לכם מים מקוניאליים? אז זה כן סימן מקדים, ועל זה כבר היית עוברת לבית חולים בין כה וכה, לא? או שאת מתכוונת שהדימום עצמו נקרא מים מקוניאליים?

בכל-אופן, תודה לא-ל שיצאת מכלל סכנה.

מהסכנות ההפוכות, אלה שקיימות רק כשאישה מוסרת את עצמה בידי הרפואה הציבורית בזמן הרגיש של לידה, ומנוטרלות מראש כשהסיוע הרפואי הוא פרטי.

אבל אני ממש לא יכולה להירגע מהדוגמה ההיא על חבל הטבור. הרי חבל טבור סביב הצוואר זה מצב שקורה בשליש מהלידות בערך, אם אני לא טועה. אם זו הייתה כזו סכנה לעבור לידה מחוץ לבית חולים במצב כזה, לא היינו מגיעים למצב שקיים היום, שמדי שנה יולדות בארץ מאות נשים בבית, וב"ה מעולם לא קרה בארץ אובדן של יולדת או תינוק בלידת בית.

להיתפס לדוגמא קטנה שנתן הרב. הוא לא איש מקצוע מהתחום הזה והדיון שפתחת פה הוא ממש סטיה מהענין המרכזי. ברור שכוונת הדוגמא היא להראות שבכל מצב שמתפתחת סכנה אפילו 'קטנה' המקום הבטוח להיות בו הוא בית חולים.

בלידה שלי היו כמה עשרות שניות מהזמן שטיפלו במים המקוניאליים (זה התברר כשהתינוק יצא) עד שהתחיל הדימום שאם לא הייתי בבית חולים לא היתה מי שתענה לך פה. זה לא מצב לעבור בו לבית חולים למרות שאני גרה במרחק נסיעה של כמה דקות באחד הטובים בארץ.

למרות ההערכה העצומה שלי לרב, שגם בעלי למד תורה מפיו, אין ברירה אלא לזכור שהוא לא איש מקצוע מהתחום הזה, ועל פי מה שציטטת מפיו - נראה שאינו מודע לספרות הרפואית בעניין בטיחות לידת בית. כשאתייעץ עם ללדת בבית או לא - וודאי וודאי ששאלת "ונשמרתם" היא נר לרגליי - אבחר מייעצים שבקיאים בתחום.

ברור שיש מקום לשאול רב בענין לידת בית. זו לא שאלה בכלל. פשוט הדוגמא שהרב נתן לא מתאימה ב100%, וזה אולי בגלל שהוא לא הכי מומחה בענין. כמובן שזה לא מוציא אותו מכלל רב שניתן להתייעץ איתו גם על לידת בית. וכל אחת תבחר את הרב שלה.

מענין- האם יש רב שיתיר לכתחילה לידת בית?

מסופקני.

ובענין חבל הטבור- ב"ה שאצלך זה נגמר כך. אבל ממש לא חסרים מקרים שזה הסתיים בחדר ניתוח. כך שהדוגמא שהרב נתן לא כ"כ  רחוקה מהמציאות.

ולגבי חבל הטבור - יכול להיות שאת מתבלבלת עם שמט חבל הטבור? זו אכן תופעה שמצריכה ניתוח, ואני מכירה אישית מישהי שהגיעה מלידת בית לניתוח במצב כזה. לה ולילדה שלום.

והוא מיד חזר אלי ואמר שהוא בוחן כל מקרה לגופו.

תכלס גם מיילדת הבית לא לוקחת כל לידה, אלא כל מקרה לגופו

יש לך קישורים לדברים ספציפיים?

כדי להביש מעל הטיטול.

או לפחות פעם היה... את כל אלה שהיו לי זרקתי, כי אני לא אוהבת להלביש ככה (מעדיפה טייץ או גרביון).

אולי תחפשי מישהי כזו שעושה כמוני, ותבקשי ממנה את התחתונים האלה? הם במידה קטנה יותר מתחתון רגיל...

גם אני לא מלבישה ככה, ויכול להיות ששמרתי.

לא יודעת אם זה באמת יותר קטן, כי זה מיועד להיות מעל טיטול.

השאלה אם זה מתאים בתור ממש תחתונים, בלי טיטול מתחת.

לי זכור שזה היה איכותי.

בכל אופן, אם זה לשמלה שמתאימה לגיל חצי שנה - אז גם אם התחתון גדול יותר הוא עדיין קטן מספיק...

אם אני אמצא תחתונים שנשארו לי מהגדול, אני אוכל לבדוק.

אבל בדרך כלל המידה הכי קטנה זה אפילו לא 2, אלא 2-4.

וגם לאחרים שהיו די קטנים אבל לא פיצים כמוה

ואני ראיתי שבדווקא בבזארים הזולים כמו "ביגוד" המידות של התחתונים קטנות מהרגיל. אני קונה לילדים שלי מידה מעל

ה1.5-2 של נקסט היה הכי קטן שמצאתי.

קניתי אותם והצרתי עם תפר בגומי.

עכשיו אמנם קיץ אבל אני בחורף שאחרי הגמילה הסתבכתי גם עם למצוא גופיות שאין להם סגירה של תיקתקים למטה...

תקני אחד מכל סוג: בנים רגיל, בנים בוקסר, בנות,

ותבדקי מה הכי מתאים.

מקסימום אפשר להצר קצת עם חוט ומחט

שיש חברה אחת שקניתי לילד ולילדה שנגמלו במידות האלה.

אולי בבזאר שטראוס?

הגומי למעלה עבה מהרגיל. זה מידה 2-4 אבל קטנהה וזה היה להם מצוין. (כשהגיעו ל2-4 שלך חברות אחרות זה היה להם צפוף ממש) וממש רואים שהם קטנים יותר.

תמיד בחנות פתחתי חבילה והוצאתי אחד להשוות. 

זה נתפס עם המכנסיים.

יש בזה יתרון שלא צריך להתאמץ להוריד שני בגדים כשמתפנים.

תקני את של נקסט, אם יהיה גדול מדי תשמרי לו, ותחפשי יותר קטן.

לא הייתי קונה את של הבנות.

ההכי פשוטים, כמו שכתבו לך.

אצלי דווקא הבעיה היתה עם המכנסיים, כי רוב הגזרות שלהן בנויות לטיולים, וזה פשוט נראה מוזר בלי.

אבל זה מה יש (שלי לא היה קטן, אבל כן נגמל מוקדם).

גם הבת שלי פצפונת וזה היה לה טוב. נגמלה בגיל 2.5.

בהצלחה 

נראה לי אני אזמין מידה 1.5-2 מנקסט, ונראה אם זה יהיה לו בסדר.

@גפן36 ו@יראת גאולה, אם אתן מצליחות למצוא לי בדיוק על מה מדובר, אני אשמח.

ניסיתי לחפש באלי אקספרס ובשיין, אבל לא הצלחתי למצוא משהו.

אם למישהי יש קישור למשהו ספציפי, אשמח שתשלח.

התחתונים הרגילים, מידה 2-4, אני לא מאמינה שיהיו טובים עליו.

הבת שלי שבת 4.5 עדיין במידה הזאת. (עם תחתונים שהתרחבו קצת במהלך הזמן).

אבל זה של בנות.

באמת מחברות שונות הגודל ממש שונה, אבל נראה לי שגם הקטנים אצלנו יהיו קצת גדולים עליו. החברות הקטנות שיש לנו זה שרייבר ורדבק (עוד חצי שנה לדעתי הם כבר יהיו קטנים מדי לבן שנתיים וחצי שלנו)

הילדים שלי גם קטנטנים. ומידה 2-4 הרגיל לא התאים לחלקם.

לשרייבר יש מידות קטנות באופן כללי. התנסתי עם תחתוני בנות שלהם. לבת שלי היה מצוין! גם היתה במידות בגדים כמו הבן שלך.

ולבן קניתי משילב. התחתונים שלהם גם ממש קטנים (ויותר יקרים. ויותר יפים). גם ממליצה. 

אבל נראה לי שדי דומה.

אני מכינה בעיקר בשרי:

נקניקיות, קציצות בלי רוטב, חזה עוף, עוף

וגם צ'יפס ותפוחי אדמה אפויים.

יש לי תבנית עמוקה שבה אני מכינה עוף ותפוחי אדמה, כתחליף לתנור.

יש מגש של טיגון באוויר חם, שבו אני מכינה צ'יפס ונקנקיות.

ויגש של גריל, שבו אני מכינה קציצות וחזה עוף.

נראות לי דומות.

אני מכינה בזה גם שניצלים ושניצל דג, בתוכנית של air fry, לא יוצא ממש כמו מטוגן אבל אם שמים שמן מתחת ומעל יוצא טוב.

על רשת גריל עושים המבורגרים, שיפודים וכו', מוכנים בבית או קנויים, וגם סתם חזה עוף עם קצת תבלינים. אוהבת גם' לשרוף' בזה תפוחי אדמה שלמים או בטטות חצויות לשניים, יוצא כמו ממדורה אם את יודעת למה הכוונה.

גם סתם לחמם דברים מהמקרר, על תוכנית reheat יוצא ממש טעים, נניח שניצל יוצא קריספי.

בתכנית אייר פרי- מכינה שניצלים שיוצאים פגז (צריך להתיז עליהם שמן משני הצדדים), מחממת אוכל (מרגיש טרי) ואפשר גם ירקות ופרגיות.

בתכנית גריל- שמה פרגיות ונקניקיות, חושבת שבתכנית של מדיום.

השימוש העיקרי שלי בו הוא לחימום אוכל- זה יוצא טעים ברמות! 

שכותבת המון על השימוש שלה בנינג'ה גריל..

@המקורית

אנחנו מתלבטים אם לקנות נינג'ה גריל אבל יהיה צפוף לשים גם וגם...

משפחה עם עוד מעט 7 נפשות בעז"ה

עושה אוכל די פשוט, תבנית אחת כל פעם

בעיקר מנסה להבין אם יש גודל של נינג'ה מומלץ שיכול להכיל תבנית עוף גדולה עם תפוחי אדמה או שקטן מדיי?

ואם יש עוד דברים חוץ מהגודל שנפסיד אם נעבור לניגג'ה במקום לתנור....?

כשאני מכינה לכל המשפחה אני עושה 2 נגלות או בתנור בתבנית גדולה..

לעצמי מכינה שם המון! 

כי אנחנו כרגע רק 3 נפשות,

אבל מבחינת שימוש - אצלי הנינג'ה מחליפה לגמרי תנור בשרי!! אני מכינה בה ההההכככללללל

עוף וירקות, תפוא, מוסקה, שיפודים, על האש, שניצלים, צ'יפס, רולים, מה שבאלך.

יש בזה כלכך הרבה אופציות ועובד כל-כך מהר ומצוין שמבחינת השימוש נטו זה שיא המשתלם, לדעתי ומניסיוני

נראלי אני אבקש מהם אחוזים על שיווק🤭

שלנו רק מפסח..

אז אנחנו עוד צריכים ללמוד איך לנצל אותו. אבל מאז שיש לנו אותו התנור הבשרי לא עבד אפילו פעם אחת (משפחה של 8 נפשות).

ציפס בפסח (לא אןכלים קטניות. אז הכנו כמעט כל יום והרבה) היה הרבה יותר מהיר איתו מאשר בתנןר. ככה שבארוחה יכולנו לעשות 2 נגלות כדי שיספיק לכולם.

תפוא כמו של מדורה, מאוד אוהבים פה. לוקח הרבה פחות מבתנור.

שניצל תירס כנל.

ירקות כנל.

השאר עוד לא יודעת. בנתיים שניצלים ועוף עשינו בסיר. מניחה שזה גם מהיר יותר מתנור. ככה אומרים.  

מכינה בו בשרים, ירקות, אופה והשוס - הוא מחמם אוכל למצב שהוא טעים כאילו עכשיו הכינו אותו.

אבל יש לי דגם אחר האמת

מכל מקום, זה נורא תלוי מה אוכלים בדכ. אני למשל לא מכינה בו שניצלים/ חצילים ואצלי הוא לא מחליף טיגון אבל אני מתחזקת (מנסה לפחות😅) תפריט תזונתי מסוים שממש מקל עליי להשתמש בו

אני משתמשת בתכניות reheat, grill, bake, roast בעיקר.

שעועית ירוקה,  אנטיפסטי,  נקניקיות צ'יפס המבורגר סטייק, עוף, תפוחי אדמה, עראייס, דגים,שניצלים, לביבות, קציצות טונה

מקצר זמנים ממש!

רק כשאני מכינה עוף לכל המשפחה אני משתמשת בתנור הבשרי..

או רוצה לפרט מה הכללים?

שלנו חדש ובנתיים משמש בעיקר לציפס ותפו"א.

עשיתי גם חציל שלם אבל נראה לי היה אפשר לעשות אותו טוב יותר.

עוף, דגים, שעועית ירוקה, קציצות אשמח לדעת איך לעשות.

יש לנו את הדגם מקס פרו נראה לי. 

וזה הרבה ניסוי וטעייה, להבין את המכשיר..

שניצלים מצפה כרגיל, מרססת ספרי שמן על כל צד ועל תוכנית אייר פרי ל13-16 דקות תלוי בעובי של השניצל (יותר ארוך מטיגון אבל היתרון מבחינתי שזה לא דורש השגחה צמודה כמו טיגון ויותר בריא)

שעועית ירוקה עושה גם על אפיה וגם אייר פריי. שמה קפוא מהשקית, שמן זית ומלח (אפשר גם קצת רוטב סויה ושומשום אם זה באפיה) ל10 דקות.

אנטיפסטי-חותכת את כל הירקות שיש לי במקרר (גזר קישוא בצל סגול, בצל רגיל, שום, בטטה גמבה שעועית, ברוקולי וכרובית.. או חלק כל פעם) לגודל אחיד, מתבלת

על אפייה או אייר פריי. הזמן מאוד משתנה לפי הגודל של הירקות. מרבע שעה עד 35 דקות בערך. כדאי לערבב באמצע

עוף על אפיה עם רוטב שאוהבת/פירורים כמו שניצל ל35 דקות פלוס (תלוי בכמות של העוף, זה בד"כ מכינה בתנור כי מכינה כמות גדולה. כשעושה רק לעצמי רבע עוף אז כחצי שעה..)

דגים עם רוטב שאוהבת/עשבי תיבול על אפייה לרבע שעה 20 דקות..

מה בעצם היתרון של הנינג'ה בהנחה שיש לי בבית תנור בשרי, פלנצ'ה איכותית ואפילו גריל גז בחצר?

מה היתרון שלו?

צ'יפס בתנור לוקח שעה לפחות על החום הכי גבוה, בנינג'ה לוקח לי 17 דקות... וזה הרבה היה יותר טעים.

אין לי גריל גז.. אבל את הפלנצה מסרתי אחרי שקניתי את הנינג'ה כי כבר לא היה לי בו שימוש 

בנינג'ה אנחנו עושים סתם ככה כנפיים וקבבים לבן שלי כשהוא רוצה, סטייקים פה ושם, המבורגרים. לא צריך לצאת, וזה זריז מאוד.

אני משתמשת בו הרבה אבל האמת שקניתי לצורך ספציפי, של טיגון ללא שמן. בלי זה לא יודעת אם הייתי ממליצה, זה תופס מקום על השיש

איפה מאחסנים???
זה מכשיר ממש ענק לא? 
ומבינה שהוא לא מכיל הרבה (הפלסטיקה מסביב יותר תופסת מקום)?
מצד שני, מבינה שהוא מהיר, וניתן להכין בפחות שמן.
יש עוד חסרונות או יתרונות?

בפינה נסתרת. וחוץ ממנו יש לי רק קומקום על השיש

אם הייתי צריכה להכניס ולהוציא מהארון, סביר להניח שלא הייתי קונה/ משתמשת כמו עכשיו

כדי שהוא יעבוד שם? או שאת מוציאה?

כי ארון המיקרוגל שלי ממש לא יכול להכיל נינגה פתוח למשל

הארון בגודל סטנדרט

והנינג'ה נפתח כמעט רובו אז לא מפריע לשימוש בו

וגם שמנו תאורה בפנים

סביר? או שלוקח הרבה זמן שכבר לא שווה את הבישול המהיר?...

וגם את הרשת, אז זה ממש בקטנה

לאמא שלי אין מדיח וכן, לא סבבה לנקות אותו. התבניות שלו כבדות

ממליצה לשים נייר אפייה על התבנית בכל הכנה בו, זה מצמצם את הלכלוך 

קודם כל חיבוק זה קשה ממש.

דבר שני- מה שלי הכי עזר:

1. הייתי ממש רזה וחטובה כי בלי פחמימות זה מרזה ממש.

2. להוריד פחמימות כמה שרק אפשר.

לקנות ירקות שווים, עלים, נבטים.

חלבונים שאוהבת.

להכין לעצמך סלטים שווים עם אגוזים וכו.

3. לפנק את עצמך באוכל פחמימתי שאת אוהבת בגרסה קיטוגנית.

לי יש חולשה לפיצות- הכנצי לי פיצה מבצק כריבית, מקמח חומוס, יש מלא ברשת.

לכל אירוע תגיעי עם משהו מתוק שווה בתיק- עוגה מקמח שקדים בלי סוכר- יש מתכונים ברשת.

במקום סוכר אני שמתי בננה.

וממש להקפיד ולהתמיד כי זה ממש ממש חשוב.

תבדקי עם דיאטנית שנותנים מהקופה איפה את כן יכולה להתפנק- במבה, לי היה מותר מידי פעם גלידה עם אחוזי שומן גבוהים.

ושוב חיבוק. מי שעברה מבינה. 

מה שעזר לי זה ההבנה שתכלס אם אני לא אקפיד אני אשכרה מסכנת את התינוק שלי.

וגם להפך- כשאני מקפידה אני שומרת על התינוק שלי!!! אין יותר מספק ומחזק מזה.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתינוק שלי יסבול בגלל שלא הצלחתי להתגבר על שוקולד או כל חשק אחר.

זה פשוט לא פייר עבורו..... מגיע לו לקבל הזדמנות לחיים בריאים וטובים- כמו שגם אני קיבלתי כשהייתי תינוקת.

בונוס נוסף ולא פחות שווה

סיימתי את ההריון יפה חתיכה ורזה.

הייתי נראת מליון דולר ביום שילדתי. וכמובן גם אחרי. (למרות שאני משמינה הרבה בהנקה- אגב רק הורמונלי לדעתי, לא משנה מה אןכלת- הפעם זה לא היה ככ נורא כמו תמיד).

והאמת זה היה כיף ברמות.

בהצלחה רבה וחיבוק.

בכיתי את חיי כשאמרו לי שצריכה להקפיד על תזונת סכרת ולא לאכול שוקולד.... וכל כך רציתיייי וזה היה רגע לפני פורים... פשוט בכיתי בלי סוף.

דווקא חשוב גם לאכול פחמימות. כבר לא זוכרת למה אבל הדיאטנית ככה הסבירה לי.

ממליצה ללכת לדיאטנית שתבנה לך תפריט.

ובעיקר להתכונן יום מראש- מה אני אוכל מחר.

לי זה ממש עזר.

חוץ מזה- שפע של ירקות מכל הסוגים והמינים. לא להתקמצן בכלל.

זה נשמע שהוא קטנטן ממש ואתם ממש בהתחלה, נכון?

תני לכם זמן. הרבה זמן ובנחת. אתם תלמדו אחד את השני, הוא יגדל וזה כבר יהיה הרבה פחות אינטנסיבי...

אימהות זה למידה והתפתחות כל הזמן, פשוט תני לזה לקרות בטבעי... לא צריך להיות בלחץ, בטח לא בשלב כל כך התחלתי של האימהות🩷

זו תקופה מעורבבת ומבלבלת אחרי כל לידה, לא רק אחרי לידה ראשונה. אבל בלידה ראשונה פי כמה, כי הכול חדש לחלוטין.

זה הזמן שלך לישון בכל פעם שאפשר, לבקש שיכינו לך אוכל טוב ולא לחשוב בכלל מחשבות מעמיקות.

בעוד חודש-חודשיים, כשקצת תתאוששי, תתחילי לחשוב יותר על מהות האימהות. יכול להיות שזה כבר יגיע לך באופן טבעי

אני תמיד מסתכלת על הפיצים האלה וחושבת לעצמי, מה הוא יודע שאני לא? מאיפה באת? מה אתה זוכר משם?

קטנטן כזה, תלוי כל כך, שייך לעולם אחר...כמעט רק נשמה, בגוף הקטנטן הזה שתלוי בי כל כך...

תחשבי שיש נשמה חדשה בעולם

שזוכה להגיע לזוג ידיים אוהבות, מכבדות, שרוצות בטובתה

יש זוג אנשים בעולם שמוכנים להיות ערים בלילה וגמורים ביום, ולרוץ לסופר פארם מאה פעם, ולהחזיק על רגל אחת עם הפנים לצפון מערב כי רק ככה הוא נרגע, שכל יישותם רוצה את טובתו, שאהבתם אליו תלך ותגדל ותעמיק.

תחשבי על זה שהחוויה שלו מהעולם היא אתם, הגישה הכי ראשונית שלו לעולם - היא אתם.

ואם כואב לו יש מי שיחבק, ואם הוא בוכה יש מי שמנסה להבין למה, והוא מחובק ומנושק ומנוקה ומלבישים אותו, והוא שומע את הלב שלכם.

זה מאד סזיפי, וגם בלידה הרביעית שלי הרגשתי את מה שאת מתארת

אבל יותר ויותר מצליחה להפנים שלא צריך דברי תורה גדולים

את נוגעת בנשמה חדשה בעולם הזה, את בוראת לה דרך הסתכלות בריאה לעולם הזה, איפה יש נס גדול כזה?

ואחרי כל זה, אני רק אומר שבחופשת לידה, בטח בשלב שלך, אני אמנם מרגישה וחושבת דברים כאלה, אבל גם דברים אחרים לגמרי - חוסר אונים זה כל כך הגיוני בהתחלה, בטח בהתחלה ראשונה וענקית כזאת. ולא לדעת מה הוא רוצה - הוא לא יודע לדבר, ואת רוצה לדעת, ולא תמיד את יכולה. את יכולה לעשות את מה שביכולתך.

ואני גם קוטרית על כאבים ועל עייפות, כי הנשמה המיוחדת הזאת הגיעה דרך הגוף שלי, הזה ממש, שעשה את הבלתי ייאמן אמנם אבל הגב כואב ואני עייפה ורעבהההה ומותשת וחסרת אונים...

בקיצור

בליל של תחושות

הגיוניות מאד והגיוניות פחות

תהיו יחד, זה העיקר, ומזל טוב ענק

בזמן הזה הגיוני בהחלט להיות כל היום סביבו, הטיפול מאוד מאוד אינטנסיבי. בהמשך זה נרגע ונהיה קל יותר וגם כיף יותר כי הוא גדל ומתקשר.

עכשיו זה הזמן לישון הרבה, להתפנק, לתת לעצמך קצת זמן שקט כשמתאפשר, ולנשנש ולהסניף את התינוק מדי פעם😍

התקופה הזאת עוברת מהר ממש ומתגעגעים אליה אחר כך🙂 אבל במקביל היא גם יכולה להיות ממש לא קלה, בטח בילד ראשון. כל מה שאת מרגישה זה בסדר, תשתדלי לא להיכנס למצפון על מה שאת עדיין לא מצליחה איתו. אימהות זה תהליך ארוך שלא נגמר אף פעם🙂

ממש מה שהייתי צריכה לשמוע

אני דומעת כאן מהתרגשות או ההורמונים לא יודעת

אבל ממש מילים שבמקום. תודה לכן ממש!!

להנות מהזמן איתו, להתענג על הרגע....

משם כבר מגיע תחושת המשמעות..

אני חושבת שבגיל הקטן הטיפול מצד אחד הוא מאוד טכני להאכיל, לחתל, לקלח להלביש

מצד שני מאוד חשוב גם לתינוק וגם לך קשר רגשי של לדבר אליו ולהיות קרובה אליו.

ומצד שלישי הוא עדיין לא נותן לך משוב מעבר לבכי.

לי אישית בגיל יותר גדול כשגדלו פתאום נפל האסימון עד כמה אמא היא משמעותית לילדים 

כמה שידעתי קודם, רק כשהילדים גדלו חילחלה לי ההבנה.

בייחוד שנראה שאינן עושות דבר".

בעיני ספר חובה לכל אמא (אני קראתי בהריון)

לגבי נוכחות- אני רואה שמה שהכי עוזר לי זה פשוט לחשוב: זה חד פעמי, לא יהיה לי את זה שוב. איתו, ואולי גם לא יהיה לי עוד ילדים (כרגע עם שניים ואין תוכניות לעוד מבחינתי)

את ממש לא שם כרגע

כל מה שאת צריכה לעשות כרגע זה לדאוג לצרכים החיוניים של התינוק, ולאכול ולישון טוב בעצמך

לא מעבר בעיניי

איך אפשר לחשוב על רוחניות כשאת גמורה מעייפות? עליי זה היה גדול ממש. הכי קרוב לזה אצלי היה להתפעל מהפלא הזה של אדם חדש בעולם שיצא מהגוף שלי, הפלא של ההנקה, ולנשנש קצת את הדבר החמוד הזה, אבל זה קרה בשלב יותר מאוחר.

הטיפול האינטנסיבי הזה, הנתינה הזו, בונה את הקשר שלך אליו וזו האמהות כרגע

חיבוק♥️

אין זכרונות קונקרטיים

הוא לא יזכור כשיגדול שהרמת אותו, שקילחת אותו, שקמת אליו בלילה, שדיברת אליו וכו' וכו'.

אז מה נשאר מכל זה?

התחושה הבסיסית של הקשר הבטוח,

הצרכים שלי נענים

יש מי שדואג לי ומטפל בי ויודע מה לעשות

יש מישהו שנמצא איתי כל הזמן ומשגיח ושומר עלי.

אני יכול להיות רגוע, אני פנוי ללמוד את העולם

לחקור, להבשיל.

ילדים שזוכים להיקשרות בטוחה בינקותם, יגדלו בסבירות גבוהה לנהל קשרים בטוחחם ובריאים במערכות היחסים השונות שלהם, בדגש על קשר זוגי.

כשאת מרגיעה כשבוכה, מאכילה כשרעב, מרדימה כשעייף - את בונה לו דפוס היקשרות בריא. אנשים משלמים במיטב כספם לפסיכולוג כדי לשנות דפוסי היקשרות. ואת מעצבת לו מפש בריאה מלכתחילה.

זה באמת נכון, הטיפול בעולל קטן וחסר ישע יכול להיות תקופה שכל יום נראה זהה לקודמו ,וזה באמת יכול להצטייר כמשהו משעמם או מונוטוני שחוזר על עצמו כל יום...

אבל קודם כל שתדעי שמתקופה לתקופה זה משתנה.

יש את התקופה ההתחלתית שהם ממש גורים קטנים שאפילו לא מצליחים ממש לראות כמו שצריך ועד מרחק מסוים, יש את השלב שהם כבר לא שולחים "סתם חיוך" שהתפלק אלא ממש מזהים אותך ואת בעלך ומחייכים , יותר מאוחר התהפכות ראשונה ,זחילה, למצוץ אצבעות, להתגלגל מצחוק, להתחיל טעימות, לעמוד פעם ראשונה, להגיד מילה ראשונה, וכן הלאה.

כל תקופה וכל חלק בגידול משמעותי גם לך וגם לו. למעשה בעיני זו התקופה הכי יפה וחמקמקה של תינוק חדש, והיא עוברת ככ מהר, שלא תביני איך כבר הסתיימה "חופשת " הלידה.

במהלך הימים שעוברים את בונה איתו קשר,הוא מתרגל אלייך ואת אליו, קשר שנרקם לוקח זמן, תני לכם את הזמן הזה ביחד ,מגיע לכם אותו. וזה זמן שלא יחזור שוב,תהני כל עוד אפשר. לגבי המהות הרוחנית ,

תנסי לא לחשוב על מה יהיה ומה היה, ומתי ,תני לרגע שלכם להיות. גם אם הוא משעמם וגם אם כל יום נראה אותו דבר.

את נבחרת להיות האמא שלו מכל האמהות, תבטחי בעצמך שאת יודעת יותר מכולם מה הכי נכון וטוב עבורו . תסמכי על תחושות הבטן שלך.

לגדל ילדים זה מאוד אינטנסיבי, תובעני, לפעמים מרגיש כאילו אנחנו כמעט ומבטלות את עצמינו לגמרי.

אבל בסוף ההשקעה משתלמת . האהבה חוזרת אלייך בענק. התחושה שאני מקימה את הקן שלי ומשקיעה בו מניות ,מביאה את הבן או הבת שלי לחינוך של תורה ומצוות ,ללכת בדרך השם, זאת שליחות. וכן זה אומר שלפעמים בתחילת הדרך, הדרך לא קלה וכיפית והכל ורוד. לא,זה מסע של בניה גם שלך, וגם של בעלך, של הבנות של שניכם יחד, של הילד/ים שלכם. הילד הראשון מלמד כל כך הרבה, עליו עושים את כל הטעויות האפשריות . בכלל כל ילד מלמד אותנו דברים על עצמינו, ומשמשים הרבה כמראה כדי שנראה את הטעויות שלנו, את הפיספוסים שלנו ,את החוזקות והחולשות שלנו. לזמן יש הכי הרבה משמעות. תסתכלי על זה כמו על השקעה, בהתחלה את צריכה לשים סכום רציני וקצת להיחנק , אבל אחרי תקופה יש תשואה ושווה כל שקל. זורע צדקות צומח ישועות.  יהי רצון שתמצאי ותראי איזה שליחות מדהימה קיבלת ושתדעי איך להוציא ממנה את המירב בשבילך .

שתדעי שזה טבעי. את נשמעת אמא מאד מסורה ואכפתית, אז אני בטוחה שאת דואגת לו מספיק. המחשבות שלך הן טבעיות ויותר נפוצות דווקא אצל אמהות מסורות מאד ואכפתיות מאד שלא רוצות לטעות ולפספס, אז שתדעי שהכל בסדר. הוא לא צריך את המענה בשניה שמתחיל לבכות, לפעמים קורה שאת מתעכבת רגע, לפעמים יש אילוצים, אבל העובדה שהוא יודע שאם הוא בוכה את נענית לו זה העיקר. ממה שאת כותבת נשמע שאת ממש שם בשבילו,,אז גם אם מדי פעם יש חריג והוא יחכה יותר זה לא משהו שיעשה לו רע.

להבין את הסימנים זה משהו שבא עם הזמן. לכל ילד סימנים משלו, שבועיים זה עוד מוקדם, אבל את תראי שתוך כמה שבועות את תדעי איזה בכי זה רעב ואיזה לא, מתי כואבת לו הבטן ומתי סתם צריך חיבוק או מוצץ.

וגם חוסר האונים טבעי. תמיד קשה לנו לראות מישהו בסביבה שלנו מתמודד עם קושי כשאין איך לעזור לו. גם בין מבוגרים. עם ילד שבאחריותך זה קשה כפליים. הדבר שהכי יעזור לו בזה זה חיבוק.

מצד שני, זה לא את, זה הפורמט - להיות עם ילד שבוכה מכאבי בטן במשך כמה זמן יכול להטריף את הדעת וכל מה שתרצי יהיה רק שקט.

וחכן תמיד כדאי לדאוג למלאי מבוגרים שיכולים להחזיק אותו לכמה דקות שבהן את הולכת לחדר אחר ושומעת שקטטטטטטט כדי לחזור אליו עם כוחות מחודשים.

מזדהה מאד עם אין משמעות לזמן ואין זמן לכלום. הכי חשוב לצאת מהבית. עדיף לפגוש אנשים אבל גם אם לא העיקר לצאת. תעשי לך זמן ביום, כל יום, שאת מתלבשת ויוצאת איתו לסיבוב אפילו הכי קטן ברחוב מסביב לבית. במנשא או עגלה, מה שנוח לכם. אבל אחהצ בזמן שיש אור וכבר לא חם בטירוף, פשוט לצאת לנשום אויר ולראות את האור בחוץ. זה מחזיר לחיים.

אני גם ממליצה על הספר מה אמהות עושות שהמליצו לך למעלה, וגם על מלידה עד גיל שנה. הראשון שלי רצה רק ידיים והמשך חודשים הייתי יושבת מחזיקה אותו ביד אחת, מושבתת ממטלות בית, ומחזיקה ספר ביד השניה, זה מה שהשאיר אותי שפויה 😅

שזה מה שבראש שלך שבועיים אחרי לידה ראשונה

אני הייתי רק בהלם ממה שנפל עליי ואיך יכול להיות שהתינוקת הזאת יצאה ממני😅

בכל מקרה עכשיו זה הזמן שלך ושל הבייבי להתאושש מהלידה

לאכול טוב לישון טוב ולנוח הרבה

כל מה שהוא צריך זה את אמא שלו לידו

וככל שתתחזקי יותר ותנוחי ותתני לעצמך להתאושש ככה יהיה לו טוב

הביטחון מגיע לאט עם הניסיון

את לומדת להכיר אותו

וזה בסדר אם לא תמיד מבינים למה הוא בוכה או מה מציק לו

וככל שהוא גדל הוא גם מתקשר יותר ומחייך ומקשקש

וככה גם נהיה חיבור יותר גדול 

ומלא מלא מזל טוב

ממה שידוע לי..

אמרו לי בת בשבוע 13 וצדקו..

אמרו 80%, ואחר כך זה היה המין השני.

לא זוכרת בדיוק באיזה שבוע, נראה לי יותר מאוחר....

לא בשקיפות, באו"ס רגיל

הרופא אמר בת וצדק

אבל לאחותי אמרו בן בשלב מוקדם לא יודעת איזה שבוע בדיוק וטעו (והיא לא בדקה שוב ככה שהופתעה בלידה חחח)

ופעם שלישית טעו

רופא אחר, לא יודעת אם קשור

בשקיפות הוא היה בן

בסקירה היא כבר היתה בת