העולם לא מתוקן, לא שלם ומאוד מבולבל.

לכן מגיעים נסיונות - בירורים שנועדו ליישר את המציאות.

אך כמובן שאנחנו מעדיפים לעבוד את ה' בשמחה, להוסיף חיים וטוב בעולם בלי סיבוכים כואבים.

מאז שהבנתי את זה (אומנם כתבתי ב3 שורות, אבל זה נושא שבוער בי, ולא סתם) -

אני לא יכולה לשמוע שיחות על "צמיחה ממשברים" ולא "עבודת ה' כשקשה".

די. מספיק לשים דגש על הנפילות.

מספיק לקדש חיים של סבל.

מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות.

די, במחילה, די.

כתר הרימון- סליחה שאני לא עונה, צריכה לחשוב.

אוסנת-

לענ"ד,

יש עניין בשיחות על "צמיחה ממשברים" וכו', כי יש אנשים שנבהלים ממשברים, שנבהלים מנפילות.

שחושבים להתייאש אפילו, לפעמים.

יש עניין לדבר על עבודת ה' כשקשה, ובטח בדור שלנו, שיש פיגועים ואסונות וכד',

כך שסביר שיהיה אדם בקהל שנזקק לשיחה זו.

(מצד שני, את רב המשברים, לדעתי, צריך האדם לעבור בעצמו, בלי שיחות וכד', כדי לנצל אותם מה שיותר)

-

"מספיק לקדש חיים של סבל"

מחילה, לא ראיתי שהיהדות מקדשת חיים של סבל.

אבל אם כוונתך לקידוש החיים גם מתוך מציאות של סבל- לדעתי חשוב מאד.

אם התכוונת ל"הערצה" של ה"המון" כלפי כל הסובלים למינהם-

מי שעושה את זה מתוך הערצה לסבל- חבל.

מי שמתוך הערכה לאדם עובד ה' מתוך הסבל- לדעתי ראוי.

ומי שמעריך את האדם שנמצא חזק מספיק לשאת על עצמו למען עמ"י...

"מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות."

מה לעשות שהם גיבורים? אם יש להם היכולת לשאת חלק מחובו של עם ישראל,

אם יש להם את העוצמה לעמוד בכך ולהשאר עובדי ה',

אם יש להם הכח לתת לבניהם להיהרג על קידוש ה' ולמען מצוותיו-

הם לגמרי גיבורים, ומגיעה להם כל טיפת תמיכה שבאפשרותנו לתת.

וודאי שגם הרבנים הגדולים הם דמויות מופת, וגיבורים עצומים.

וודאי שיש מהגבורה במידה ניכרת גם בישראלי הפשוט,

אבל זה לא מוריד מגבורתם של הנ"ל.

אני מדברת על הדגש. ובזה, לדעתי, את טועה.

פעם קראתי כתבה (אולי זה היה על משולמי?) - אנשים שעשו הרבה טוב בעולם. וגם מת להם בן...

וכשהכתב שאל אותם על זה, כי כמובן חייבים להראות איך הם התגברו ויצאו וכו' -

הם אמרו שזה לא העניין. נכון, היה מוות, היה רע, התגברנו.

אבל לא על זה אנחנו רוצים לדבר.

החיים. החיים המשמעותיים שלנו, שהשקענו בהם הרבה מאמצים, זה הדבר החשוב שיש לנו להראות לכולם.

אני לא חושבת שצריך לחיות מנפילה לנפילה, מרוע לרוע.

אפשר לחיות מטוב לטוב, 

להתאמץ, לגדול, להשתכלל - אבל בטוב! בלי אסונות, וסבל, ונפילות.

ולכן קשה לי שכל גיבורי התרבות שלנו, מדגישים את הסבל שהם חוו.

יש לנו עוד גיבורים!

לא צריך להיות אהרן קרוב או אמא של אלירז פרץ.

יש לנו עוד גיבורים, עוד בחייהם, כמו... (ופה אני נתקעת. כי אני מכירה הרבה כאלה, אבל משום מה הם לא מפורסמים. עד שלא ימות להם הבן במלחמה הירואית, כנראה)

נגיד, ישראל זעירא מראש יהודי. או הרבנית דנה תירוש מ'בנין שלם'.

איש צבא? יעקב עמידרור. אפי איתם. הרב דוקי בן ארצי והרב אייל קרים.

עבודת ה' מתוך סבל זה בדיעבד.

זה כי המציאות מקולקלת.

ולא צריך לעבוד ככה. לא נכון.

אם אנחנו רוצים מציאות אידיאלית - אז אולי כדאי שגם נפסיק לעבוד את ה' מתוך סבל.

נתחיל ללמוד לעבוד את ה' מתוך שמחה.

זה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה. 

יותר קל לחוות את הרוע שבעולם, את הסבל, ואז לנסות לצאת ממנו, וגם לוותר מדי פעם (כי מותר, באמת מותר למי שחווה סבל), ובסה"כ להרגיש שאתה עובד ה'.

יותר קשה לחיות חיים גדולים. בלי דחיפה של רוע, לחיות חיים משמעותיים, למלא את חסרונות המציאות בכוחות חיים, להתפתח יותר ויותר, לגדול.

אנחנו לא צריכים נפילות בשביל להיות מסוגלים לגדול.

וזה גם מה שקורה...

נותנים לאדם לעבוד את ה' בשקט,

עד שח"ו קורה משהו- ואז כולם שומעים על החיים שלו (ושל משפחתו)

(קחי לדוג' את אלירז פרץ, איזה אדם מדהים הוא היה..  ולא התפרסם עד ל..

וגם אמא שלו- התפרסמה רק בגלל שנהרגו. אבל במצב הטבעי- ברור שעובדים את ה'.

במצבים לא טבעיים-מכאן מתחיל הפרסום..)

לענ"ד, עם כל השיחות על הסבל- השיחות עוסקות בעצם בחיים,

ונותנות כח לחיים.

מה לעשות שהפרסום בא בעקבות הסבל?

וכבר כתבתי למעלה שכל אדם מישראל יש בו גבורה.

כולם יודעים שהגבורה היא בחיים.. ומתוך כך גם בוויתור עליהם.

(לדוג' סתם מתאבד- אף אחד לא מכבד, אבל לעומתו רועי קליין...

השאלה היא מה היית בחיים, לא בסבל.)

גפן, אני חושבת שאחרי שאמרתי את מה שאמרתי,

אם תלכי עם זה בראש - גם אם לא תסכימי,

את עלולה לאט לאט לשים לב שזו התפיסה שעומדת בבסיס התרבות שלנו...

אנשים גדולים הם אנשים שחוו סבל,

ואם אני סובל - משמע אני גדל.

וצעד אחד קדימה שהוא כבר ממש בוטה - אבל לא הרבה עושים אותו, כי יש להם חוש טבעי בריא ב"ה -

אם אני רוצה להיות גדול, אז כדאי שאני אסבול ואפגש עם הכאב כמה שיותר.

אח"כ עוד קוראים לזה "עבודת ה' בשמחה".

האם יש שמחה? חוויה רגשית של שמחה? תוך כדי הסבל?

או שזה השכל, שאומר לך לשמוח, כי את גדלה וה' אוהב אותך וכו' וכו'.

אגב, לפי מה שאת אומרת,

הייתי מעריכה הרבה יותר אדם שהתאבד על מה שהיה בחייו,

מאשר את רועי קליין.

כביכול, הקב"ה בחר בו לסבול המון. לסבול יסורי נפש שיש לי רק קצה קמצוץ הבנה מה הם, וגם זה - מספיק לי!!!

ויסורים הם מאהבה, נכון? כדי לגדל את האדם? אז כנראה הוא היה גדול מאוד.

ועוד משהו - באמת שרה קליין מאוד דוחפת שלא יתעסקו ברגע המוות, (וגם לא בכמה עצוב לה עכשיו) כי זה לא העניין. העניין הוא החיים המשמעותיים שלפני.

מאיפה היא למדה את זה? ... מאותו בית מדרש שאני למדתי את זה.

מסופר על חכמים שעברו יסורים ושאלו אותם חבריהם "חביבין עליך יסורין"?

ענו "לא הן ולא שכרן"

מסביר הרב קוק שכוונתם שהם מעדיפים להגיע לאותו "שכר" בדרך טובה ולא מיסורים.

למרות זאת, יש דברים, בעיקר בדור של חבלי משיח, שמגיעים דווקא כך, אבל זה לא האידאל

כמו שכתבה אוסנת

יש בעולם התמכרות לזה..

שורה תחתונה - לא ממש מנסים אותנו. אנחנו נמצאים בדפוסי מחשבה כאלו, בגלל שהורגלנו למוח מותנה מילדות, מההורים ומהסביבה - שכאילו מנסים אותנו.

אך האמת היא שיש אהבה שאיננה תלויה בדבר ועלינו להתחבר אליה - אם מעבודה מאהבה ואם מיסורים של אהבה.

האמת היא שלא נזרקנו לעולם "להסתדר" ולא "בוחנים" אותנו וכד'

כמו ילד קטן וחמוד - אף אחד לא "מנסה" אותו..

אז מה עדיף?..

מה תפקידם ואיך הם פועלים על האדם?

יש על זה פסקאות בעין איה ברכות א'-כח,ל,לא,לב,לד,לה ועוד..

נכון, רק ע"י הניסיונות מתעלים, אבל עדיין אנחנו חוששים שמא לא נעמוד בהם.

כמו כ-מעט כל דבר בחיים. מרומם, או משפיל.

א. כידוע, נסיונות לא תמיד מרוממים אותנו. לפעמים הם גורמים לנו להגיע למקום הכי שפל שלנו.

    מכאן, שנקודת היסוד שלך לא בדיוק נכונה.

אפשר להגיד שהאידיאל הוא לקדם, לרומם, לתת לנו את היכולת להכיר בנו. זה אולי האידיאל שבקושי.

אך בפועל? אנשים לא תמיד לוקחים את זה כך ולכן יש לניסיון לא מעט 'צבר ניסיון' בכדי להפיל אותנו ולפעמים עד בכדי כפירה.

ב. נניח שניסיון היה מרומם - תמיד. האם היינו נעשים מי שאנחנו ללא התרוממות?

אז ככה,

אני חושבת שהאדם צריך להכיר את עצמו בכוחות עצמו. אך מכיוון שהנושא מורכב כי מדובר בבני אדם שהם מוכבים מחומר ורוח הדבר נעשה יותר לא מעושה ומורכב. ולכן, כפי שאני רואה את הדברים ניסיון בא במכלול החיים ומכלול האדם. זאת אומרת, אם לא היה את הניסיונות היה דבר אחר שהיה עוזר לנו להתקדם, להתרומם כפי שציינת. - וזה בעיני האדם.

ובעיני החיים עצמם - העולם לא יכול להיות רק טוב מעיני האדם (וכאמור, העולם מלא בטוב) ולכן הקושי, הניסיון בא בכדי להראות לנו שיש כאן נקודת חיכוך שאמורה לגרום לנו להתקדם. וזה תלוי רק בנו.

ובקשר שלא תביאנו לידי ניסיון, לא צריך ניסיון בכדי להתקדם לדעתי. יש המון דברים שיכולים לקרות ע"מ שנבין את עצמנו. אם זה תיקון מידות, מוסר, אמונה, ואפילו גמרא.

ו

אלו הזדמנויות שבהן הבחירה של האדם נעשית מתוך מחשבה, ויש לה משמעות מעשית, והניסיון נחשב לגדול יותר, ככל שהבחירה קשה יותר(, ולפעמים גם ככל שהתוצאות משמעותיות יותר).

כמובן שאדם ששוקל ובוחר בטוב כאשר יש לו ניסיון, העובדה שהוא בחר בטוב-מעלה ומרוממת אותו.

אבל בניסיון ישנה עוד אפשרות-לבוא לידי ביזיון... לבחור ברע, ועדיף שלא יהיו ניסיונות והעלייה שלנו תהיה מתונה יותר, מאשר שלפעמים נזכה לעליה קיצונית, ולפעמים ניפול.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.

כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.

החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.

לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.