העולם לא מתוקן, לא שלם ומאוד מבולבל.

לכן מגיעים נסיונות - בירורים שנועדו ליישר את המציאות.

אך כמובן שאנחנו מעדיפים לעבוד את ה' בשמחה, להוסיף חיים וטוב בעולם בלי סיבוכים כואבים.

מאז שהבנתי את זה (אומנם כתבתי ב3 שורות, אבל זה נושא שבוער בי, ולא סתם) -

אני לא יכולה לשמוע שיחות על "צמיחה ממשברים" ולא "עבודת ה' כשקשה".

די. מספיק לשים דגש על הנפילות.

מספיק לקדש חיים של סבל.

מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות.

די, במחילה, די.

כתר הרימון- סליחה שאני לא עונה, צריכה לחשוב.

אוסנת-

לענ"ד,

יש עניין בשיחות על "צמיחה ממשברים" וכו', כי יש אנשים שנבהלים ממשברים, שנבהלים מנפילות.

שחושבים להתייאש אפילו, לפעמים.

יש עניין לדבר על עבודת ה' כשקשה, ובטח בדור שלנו, שיש פיגועים ואסונות וכד',

כך שסביר שיהיה אדם בקהל שנזקק לשיחה זו.

(מצד שני, את רב המשברים, לדעתי, צריך האדם לעבור בעצמו, בלי שיחות וכד', כדי לנצל אותם מה שיותר)

-

"מספיק לקדש חיים של סבל"

מחילה, לא ראיתי שהיהדות מקדשת חיים של סבל.

אבל אם כוונתך לקידוש החיים גם מתוך מציאות של סבל- לדעתי חשוב מאד.

אם התכוונת ל"הערצה" של ה"המון" כלפי כל הסובלים למינהם-

מי שעושה את זה מתוך הערצה לסבל- חבל.

מי שמתוך הערכה לאדם עובד ה' מתוך הסבל- לדעתי ראוי.

ומי שמעריך את האדם שנמצא חזק מספיק לשאת על עצמו למען עמ"י...

"מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות."

מה לעשות שהם גיבורים? אם יש להם היכולת לשאת חלק מחובו של עם ישראל,

אם יש להם את העוצמה לעמוד בכך ולהשאר עובדי ה',

אם יש להם הכח לתת לבניהם להיהרג על קידוש ה' ולמען מצוותיו-

הם לגמרי גיבורים, ומגיעה להם כל טיפת תמיכה שבאפשרותנו לתת.

וודאי שגם הרבנים הגדולים הם דמויות מופת, וגיבורים עצומים.

וודאי שיש מהגבורה במידה ניכרת גם בישראלי הפשוט,

אבל זה לא מוריד מגבורתם של הנ"ל.

אני מדברת על הדגש. ובזה, לדעתי, את טועה.

פעם קראתי כתבה (אולי זה היה על משולמי?) - אנשים שעשו הרבה טוב בעולם. וגם מת להם בן...

וכשהכתב שאל אותם על זה, כי כמובן חייבים להראות איך הם התגברו ויצאו וכו' -

הם אמרו שזה לא העניין. נכון, היה מוות, היה רע, התגברנו.

אבל לא על זה אנחנו רוצים לדבר.

החיים. החיים המשמעותיים שלנו, שהשקענו בהם הרבה מאמצים, זה הדבר החשוב שיש לנו להראות לכולם.

אני לא חושבת שצריך לחיות מנפילה לנפילה, מרוע לרוע.

אפשר לחיות מטוב לטוב, 

להתאמץ, לגדול, להשתכלל - אבל בטוב! בלי אסונות, וסבל, ונפילות.

ולכן קשה לי שכל גיבורי התרבות שלנו, מדגישים את הסבל שהם חוו.

יש לנו עוד גיבורים!

לא צריך להיות אהרן קרוב או אמא של אלירז פרץ.

יש לנו עוד גיבורים, עוד בחייהם, כמו... (ופה אני נתקעת. כי אני מכירה הרבה כאלה, אבל משום מה הם לא מפורסמים. עד שלא ימות להם הבן במלחמה הירואית, כנראה)

נגיד, ישראל זעירא מראש יהודי. או הרבנית דנה תירוש מ'בנין שלם'.

איש צבא? יעקב עמידרור. אפי איתם. הרב דוקי בן ארצי והרב אייל קרים.

עבודת ה' מתוך סבל זה בדיעבד.

זה כי המציאות מקולקלת.

ולא צריך לעבוד ככה. לא נכון.

אם אנחנו רוצים מציאות אידיאלית - אז אולי כדאי שגם נפסיק לעבוד את ה' מתוך סבל.

נתחיל ללמוד לעבוד את ה' מתוך שמחה.

זה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה. 

יותר קל לחוות את הרוע שבעולם, את הסבל, ואז לנסות לצאת ממנו, וגם לוותר מדי פעם (כי מותר, באמת מותר למי שחווה סבל), ובסה"כ להרגיש שאתה עובד ה'.

יותר קשה לחיות חיים גדולים. בלי דחיפה של רוע, לחיות חיים משמעותיים, למלא את חסרונות המציאות בכוחות חיים, להתפתח יותר ויותר, לגדול.

אנחנו לא צריכים נפילות בשביל להיות מסוגלים לגדול.

וזה גם מה שקורה...

נותנים לאדם לעבוד את ה' בשקט,

עד שח"ו קורה משהו- ואז כולם שומעים על החיים שלו (ושל משפחתו)

(קחי לדוג' את אלירז פרץ, איזה אדם מדהים הוא היה..  ולא התפרסם עד ל..

וגם אמא שלו- התפרסמה רק בגלל שנהרגו. אבל במצב הטבעי- ברור שעובדים את ה'.

במצבים לא טבעיים-מכאן מתחיל הפרסום..)

לענ"ד, עם כל השיחות על הסבל- השיחות עוסקות בעצם בחיים,

ונותנות כח לחיים.

מה לעשות שהפרסום בא בעקבות הסבל?

וכבר כתבתי למעלה שכל אדם מישראל יש בו גבורה.

כולם יודעים שהגבורה היא בחיים.. ומתוך כך גם בוויתור עליהם.

(לדוג' סתם מתאבד- אף אחד לא מכבד, אבל לעומתו רועי קליין...

השאלה היא מה היית בחיים, לא בסבל.)

גפן, אני חושבת שאחרי שאמרתי את מה שאמרתי,

אם תלכי עם זה בראש - גם אם לא תסכימי,

את עלולה לאט לאט לשים לב שזו התפיסה שעומדת בבסיס התרבות שלנו...

אנשים גדולים הם אנשים שחוו סבל,

ואם אני סובל - משמע אני גדל.

וצעד אחד קדימה שהוא כבר ממש בוטה - אבל לא הרבה עושים אותו, כי יש להם חוש טבעי בריא ב"ה -

אם אני רוצה להיות גדול, אז כדאי שאני אסבול ואפגש עם הכאב כמה שיותר.

אח"כ עוד קוראים לזה "עבודת ה' בשמחה".

האם יש שמחה? חוויה רגשית של שמחה? תוך כדי הסבל?

או שזה השכל, שאומר לך לשמוח, כי את גדלה וה' אוהב אותך וכו' וכו'.

אגב, לפי מה שאת אומרת,

הייתי מעריכה הרבה יותר אדם שהתאבד על מה שהיה בחייו,

מאשר את רועי קליין.

כביכול, הקב"ה בחר בו לסבול המון. לסבול יסורי נפש שיש לי רק קצה קמצוץ הבנה מה הם, וגם זה - מספיק לי!!!

ויסורים הם מאהבה, נכון? כדי לגדל את האדם? אז כנראה הוא היה גדול מאוד.

ועוד משהו - באמת שרה קליין מאוד דוחפת שלא יתעסקו ברגע המוות, (וגם לא בכמה עצוב לה עכשיו) כי זה לא העניין. העניין הוא החיים המשמעותיים שלפני.

מאיפה היא למדה את זה? ... מאותו בית מדרש שאני למדתי את זה.

מסופר על חכמים שעברו יסורים ושאלו אותם חבריהם "חביבין עליך יסורין"?

ענו "לא הן ולא שכרן"

מסביר הרב קוק שכוונתם שהם מעדיפים להגיע לאותו "שכר" בדרך טובה ולא מיסורים.

למרות זאת, יש דברים, בעיקר בדור של חבלי משיח, שמגיעים דווקא כך, אבל זה לא האידאל

כמו שכתבה אוסנת

יש בעולם התמכרות לזה..

שורה תחתונה - לא ממש מנסים אותנו. אנחנו נמצאים בדפוסי מחשבה כאלו, בגלל שהורגלנו למוח מותנה מילדות, מההורים ומהסביבה - שכאילו מנסים אותנו.

אך האמת היא שיש אהבה שאיננה תלויה בדבר ועלינו להתחבר אליה - אם מעבודה מאהבה ואם מיסורים של אהבה.

האמת היא שלא נזרקנו לעולם "להסתדר" ולא "בוחנים" אותנו וכד'

כמו ילד קטן וחמוד - אף אחד לא "מנסה" אותו..

אז מה עדיף?..

מה תפקידם ואיך הם פועלים על האדם?

יש על זה פסקאות בעין איה ברכות א'-כח,ל,לא,לב,לד,לה ועוד..

נכון, רק ע"י הניסיונות מתעלים, אבל עדיין אנחנו חוששים שמא לא נעמוד בהם.

כמו כ-מעט כל דבר בחיים. מרומם, או משפיל.

א. כידוע, נסיונות לא תמיד מרוממים אותנו. לפעמים הם גורמים לנו להגיע למקום הכי שפל שלנו.

    מכאן, שנקודת היסוד שלך לא בדיוק נכונה.

אפשר להגיד שהאידיאל הוא לקדם, לרומם, לתת לנו את היכולת להכיר בנו. זה אולי האידיאל שבקושי.

אך בפועל? אנשים לא תמיד לוקחים את זה כך ולכן יש לניסיון לא מעט 'צבר ניסיון' בכדי להפיל אותנו ולפעמים עד בכדי כפירה.

ב. נניח שניסיון היה מרומם - תמיד. האם היינו נעשים מי שאנחנו ללא התרוממות?

אז ככה,

אני חושבת שהאדם צריך להכיר את עצמו בכוחות עצמו. אך מכיוון שהנושא מורכב כי מדובר בבני אדם שהם מוכבים מחומר ורוח הדבר נעשה יותר לא מעושה ומורכב. ולכן, כפי שאני רואה את הדברים ניסיון בא במכלול החיים ומכלול האדם. זאת אומרת, אם לא היה את הניסיונות היה דבר אחר שהיה עוזר לנו להתקדם, להתרומם כפי שציינת. - וזה בעיני האדם.

ובעיני החיים עצמם - העולם לא יכול להיות רק טוב מעיני האדם (וכאמור, העולם מלא בטוב) ולכן הקושי, הניסיון בא בכדי להראות לנו שיש כאן נקודת חיכוך שאמורה לגרום לנו להתקדם. וזה תלוי רק בנו.

ובקשר שלא תביאנו לידי ניסיון, לא צריך ניסיון בכדי להתקדם לדעתי. יש המון דברים שיכולים לקרות ע"מ שנבין את עצמנו. אם זה תיקון מידות, מוסר, אמונה, ואפילו גמרא.

ו

אלו הזדמנויות שבהן הבחירה של האדם נעשית מתוך מחשבה, ויש לה משמעות מעשית, והניסיון נחשב לגדול יותר, ככל שהבחירה קשה יותר(, ולפעמים גם ככל שהתוצאות משמעותיות יותר).

כמובן שאדם ששוקל ובוחר בטוב כאשר יש לו ניסיון, העובדה שהוא בחר בטוב-מעלה ומרוממת אותו.

אבל בניסיון ישנה עוד אפשרות-לבוא לידי ביזיון... לבחור ברע, ועדיף שלא יהיו ניסיונות והעלייה שלנו תהיה מתונה יותר, מאשר שלפעמים נזכה לעליה קיצונית, ולפעמים ניפול.

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו