העולם לא מתוקן, לא שלם ומאוד מבולבל.

לכן מגיעים נסיונות - בירורים שנועדו ליישר את המציאות.

אך כמובן שאנחנו מעדיפים לעבוד את ה' בשמחה, להוסיף חיים וטוב בעולם בלי סיבוכים כואבים.

מאז שהבנתי את זה (אומנם כתבתי ב3 שורות, אבל זה נושא שבוער בי, ולא סתם) -

אני לא יכולה לשמוע שיחות על "צמיחה ממשברים" ולא "עבודת ה' כשקשה".

די. מספיק לשים דגש על הנפילות.

מספיק לקדש חיים של סבל.

מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות.

די, במחילה, די.

כתר הרימון- סליחה שאני לא עונה, צריכה לחשוב.

אוסנת-

לענ"ד,

יש עניין בשיחות על "צמיחה ממשברים" וכו', כי יש אנשים שנבהלים ממשברים, שנבהלים מנפילות.

שחושבים להתייאש אפילו, לפעמים.

יש עניין לדבר על עבודת ה' כשקשה, ובטח בדור שלנו, שיש פיגועים ואסונות וכד',

כך שסביר שיהיה אדם בקהל שנזקק לשיחה זו.

(מצד שני, את רב המשברים, לדעתי, צריך האדם לעבור בעצמו, בלי שיחות וכד', כדי לנצל אותם מה שיותר)

-

"מספיק לקדש חיים של סבל"

מחילה, לא ראיתי שהיהדות מקדשת חיים של סבל.

אבל אם כוונתך לקידוש החיים גם מתוך מציאות של סבל- לדעתי חשוב מאד.

אם התכוונת ל"הערצה" של ה"המון" כלפי כל הסובלים למינהם-

מי שעושה את זה מתוך הערצה לסבל- חבל.

מי שמתוך הערכה לאדם עובד ה' מתוך הסבל- לדעתי ראוי.

ומי שמעריך את האדם שנמצא חזק מספיק לשאת על עצמו למען עמ"י...

"מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות."

מה לעשות שהם גיבורים? אם יש להם היכולת לשאת חלק מחובו של עם ישראל,

אם יש להם את העוצמה לעמוד בכך ולהשאר עובדי ה',

אם יש להם הכח לתת לבניהם להיהרג על קידוש ה' ולמען מצוותיו-

הם לגמרי גיבורים, ומגיעה להם כל טיפת תמיכה שבאפשרותנו לתת.

וודאי שגם הרבנים הגדולים הם דמויות מופת, וגיבורים עצומים.

וודאי שיש מהגבורה במידה ניכרת גם בישראלי הפשוט,

אבל זה לא מוריד מגבורתם של הנ"ל.

אני מדברת על הדגש. ובזה, לדעתי, את טועה.

פעם קראתי כתבה (אולי זה היה על משולמי?) - אנשים שעשו הרבה טוב בעולם. וגם מת להם בן...

וכשהכתב שאל אותם על זה, כי כמובן חייבים להראות איך הם התגברו ויצאו וכו' -

הם אמרו שזה לא העניין. נכון, היה מוות, היה רע, התגברנו.

אבל לא על זה אנחנו רוצים לדבר.

החיים. החיים המשמעותיים שלנו, שהשקענו בהם הרבה מאמצים, זה הדבר החשוב שיש לנו להראות לכולם.

אני לא חושבת שצריך לחיות מנפילה לנפילה, מרוע לרוע.

אפשר לחיות מטוב לטוב, 

להתאמץ, לגדול, להשתכלל - אבל בטוב! בלי אסונות, וסבל, ונפילות.

ולכן קשה לי שכל גיבורי התרבות שלנו, מדגישים את הסבל שהם חוו.

יש לנו עוד גיבורים!

לא צריך להיות אהרן קרוב או אמא של אלירז פרץ.

יש לנו עוד גיבורים, עוד בחייהם, כמו... (ופה אני נתקעת. כי אני מכירה הרבה כאלה, אבל משום מה הם לא מפורסמים. עד שלא ימות להם הבן במלחמה הירואית, כנראה)

נגיד, ישראל זעירא מראש יהודי. או הרבנית דנה תירוש מ'בנין שלם'.

איש צבא? יעקב עמידרור. אפי איתם. הרב דוקי בן ארצי והרב אייל קרים.

עבודת ה' מתוך סבל זה בדיעבד.

זה כי המציאות מקולקלת.

ולא צריך לעבוד ככה. לא נכון.

אם אנחנו רוצים מציאות אידיאלית - אז אולי כדאי שגם נפסיק לעבוד את ה' מתוך סבל.

נתחיל ללמוד לעבוד את ה' מתוך שמחה.

זה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה. 

יותר קל לחוות את הרוע שבעולם, את הסבל, ואז לנסות לצאת ממנו, וגם לוותר מדי פעם (כי מותר, באמת מותר למי שחווה סבל), ובסה"כ להרגיש שאתה עובד ה'.

יותר קשה לחיות חיים גדולים. בלי דחיפה של רוע, לחיות חיים משמעותיים, למלא את חסרונות המציאות בכוחות חיים, להתפתח יותר ויותר, לגדול.

אנחנו לא צריכים נפילות בשביל להיות מסוגלים לגדול.

וזה גם מה שקורה...

נותנים לאדם לעבוד את ה' בשקט,

עד שח"ו קורה משהו- ואז כולם שומעים על החיים שלו (ושל משפחתו)

(קחי לדוג' את אלירז פרץ, איזה אדם מדהים הוא היה..  ולא התפרסם עד ל..

וגם אמא שלו- התפרסמה רק בגלל שנהרגו. אבל במצב הטבעי- ברור שעובדים את ה'.

במצבים לא טבעיים-מכאן מתחיל הפרסום..)

לענ"ד, עם כל השיחות על הסבל- השיחות עוסקות בעצם בחיים,

ונותנות כח לחיים.

מה לעשות שהפרסום בא בעקבות הסבל?

וכבר כתבתי למעלה שכל אדם מישראל יש בו גבורה.

כולם יודעים שהגבורה היא בחיים.. ומתוך כך גם בוויתור עליהם.

(לדוג' סתם מתאבד- אף אחד לא מכבד, אבל לעומתו רועי קליין...

השאלה היא מה היית בחיים, לא בסבל.)

גפן, אני חושבת שאחרי שאמרתי את מה שאמרתי,

אם תלכי עם זה בראש - גם אם לא תסכימי,

את עלולה לאט לאט לשים לב שזו התפיסה שעומדת בבסיס התרבות שלנו...

אנשים גדולים הם אנשים שחוו סבל,

ואם אני סובל - משמע אני גדל.

וצעד אחד קדימה שהוא כבר ממש בוטה - אבל לא הרבה עושים אותו, כי יש להם חוש טבעי בריא ב"ה -

אם אני רוצה להיות גדול, אז כדאי שאני אסבול ואפגש עם הכאב כמה שיותר.

אח"כ עוד קוראים לזה "עבודת ה' בשמחה".

האם יש שמחה? חוויה רגשית של שמחה? תוך כדי הסבל?

או שזה השכל, שאומר לך לשמוח, כי את גדלה וה' אוהב אותך וכו' וכו'.

אגב, לפי מה שאת אומרת,

הייתי מעריכה הרבה יותר אדם שהתאבד על מה שהיה בחייו,

מאשר את רועי קליין.

כביכול, הקב"ה בחר בו לסבול המון. לסבול יסורי נפש שיש לי רק קצה קמצוץ הבנה מה הם, וגם זה - מספיק לי!!!

ויסורים הם מאהבה, נכון? כדי לגדל את האדם? אז כנראה הוא היה גדול מאוד.

ועוד משהו - באמת שרה קליין מאוד דוחפת שלא יתעסקו ברגע המוות, (וגם לא בכמה עצוב לה עכשיו) כי זה לא העניין. העניין הוא החיים המשמעותיים שלפני.

מאיפה היא למדה את זה? ... מאותו בית מדרש שאני למדתי את זה.

מסופר על חכמים שעברו יסורים ושאלו אותם חבריהם "חביבין עליך יסורין"?

ענו "לא הן ולא שכרן"

מסביר הרב קוק שכוונתם שהם מעדיפים להגיע לאותו "שכר" בדרך טובה ולא מיסורים.

למרות זאת, יש דברים, בעיקר בדור של חבלי משיח, שמגיעים דווקא כך, אבל זה לא האידאל

כמו שכתבה אוסנת

יש בעולם התמכרות לזה..

שורה תחתונה - לא ממש מנסים אותנו. אנחנו נמצאים בדפוסי מחשבה כאלו, בגלל שהורגלנו למוח מותנה מילדות, מההורים ומהסביבה - שכאילו מנסים אותנו.

אך האמת היא שיש אהבה שאיננה תלויה בדבר ועלינו להתחבר אליה - אם מעבודה מאהבה ואם מיסורים של אהבה.

האמת היא שלא נזרקנו לעולם "להסתדר" ולא "בוחנים" אותנו וכד'

כמו ילד קטן וחמוד - אף אחד לא "מנסה" אותו..

אז מה עדיף?..

מה תפקידם ואיך הם פועלים על האדם?

יש על זה פסקאות בעין איה ברכות א'-כח,ל,לא,לב,לד,לה ועוד..

נכון, רק ע"י הניסיונות מתעלים, אבל עדיין אנחנו חוששים שמא לא נעמוד בהם.

כמו כ-מעט כל דבר בחיים. מרומם, או משפיל.

א. כידוע, נסיונות לא תמיד מרוממים אותנו. לפעמים הם גורמים לנו להגיע למקום הכי שפל שלנו.

    מכאן, שנקודת היסוד שלך לא בדיוק נכונה.

אפשר להגיד שהאידיאל הוא לקדם, לרומם, לתת לנו את היכולת להכיר בנו. זה אולי האידיאל שבקושי.

אך בפועל? אנשים לא תמיד לוקחים את זה כך ולכן יש לניסיון לא מעט 'צבר ניסיון' בכדי להפיל אותנו ולפעמים עד בכדי כפירה.

ב. נניח שניסיון היה מרומם - תמיד. האם היינו נעשים מי שאנחנו ללא התרוממות?

אז ככה,

אני חושבת שהאדם צריך להכיר את עצמו בכוחות עצמו. אך מכיוון שהנושא מורכב כי מדובר בבני אדם שהם מוכבים מחומר ורוח הדבר נעשה יותר לא מעושה ומורכב. ולכן, כפי שאני רואה את הדברים ניסיון בא במכלול החיים ומכלול האדם. זאת אומרת, אם לא היה את הניסיונות היה דבר אחר שהיה עוזר לנו להתקדם, להתרומם כפי שציינת. - וזה בעיני האדם.

ובעיני החיים עצמם - העולם לא יכול להיות רק טוב מעיני האדם (וכאמור, העולם מלא בטוב) ולכן הקושי, הניסיון בא בכדי להראות לנו שיש כאן נקודת חיכוך שאמורה לגרום לנו להתקדם. וזה תלוי רק בנו.

ובקשר שלא תביאנו לידי ניסיון, לא צריך ניסיון בכדי להתקדם לדעתי. יש המון דברים שיכולים לקרות ע"מ שנבין את עצמנו. אם זה תיקון מידות, מוסר, אמונה, ואפילו גמרא.

ו

אלו הזדמנויות שבהן הבחירה של האדם נעשית מתוך מחשבה, ויש לה משמעות מעשית, והניסיון נחשב לגדול יותר, ככל שהבחירה קשה יותר(, ולפעמים גם ככל שהתוצאות משמעותיות יותר).

כמובן שאדם ששוקל ובוחר בטוב כאשר יש לו ניסיון, העובדה שהוא בחר בטוב-מעלה ומרוממת אותו.

אבל בניסיון ישנה עוד אפשרות-לבוא לידי ביזיון... לבחור ברע, ועדיף שלא יהיו ניסיונות והעלייה שלנו תהיה מתונה יותר, מאשר שלפעמים נזכה לעליה קיצונית, ולפעמים ניפול.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום