באמת שאני מבינה אותך וחשבתי על זה הרבה!

זה נכון.. מרגיש חשיפה.. ואני זוכרת שמישהי כתבה פה בפורום מזמן שהיא מרגישה מחולקת ל20 כבר..

אבל אותי מחזיק זה שדווקא בגלל שעוברים הרבה, ה' עוזר לנו לשכוח אותו/ה ושיישאר רק מה שלמדנו מהקשרים...

בהצלחה!!

בוודאי שצריך להמשיך לשמור על צניעות ונקיות.

וכדאי להשתדל לזכור בכל היכרות, שזו לא מטרה בפני עצמה - אלא כבירור האם אח"כ יהיה שייך, בנישואין.

ואז - גם כשמשוחחים לעומק, ומנסים לחוש אם מרגישים את הזולת ואם הוא מרגיש אותנו - זה הכל בתוך ה"תחום" הזה של ניסיון הבדיקה עם מישהו שהוא עדיין "אחֵר". דומני שזה גם נותן איזו אינטואיציה, עד איזה רובד שייך בכל זמן.

כששני נשמות נפגשות בכוונה טהורה לנישואין גם אם הם לא מתאימות זה גם עבודה בפני עצמה בשבילהנשמה לברר עוד כמה בירוירם ע"י זה ולקרב אותה לזיווג האמיתי.

שמעתי את זה בשיעורים של הרב יצחק ערד

לכולם בכ"כ הרבה פגישות עם בחורים\ות לשמור על עצמם ולשמור מרחק.. זה בדיוק היישום של אותו חינוך!! ושמגיע האחד באמת הכל מופנה אליו בעזרת ה'

כל כך הרבה דברים שהחמרתי על עצמי (לפחות יחסית לסביבה בה אני נמצאת) ושהתאמצתי לשמור עליהם בחירוף נפש... אני מרגישה שהכל ירד לטמיון. לדוגמא, בעבר - כשקולי היה זך וצלול היו לא מעט שירים שנמנעתי מלפרסמם במקומות מסוימים כדי לא לחשוף את נפשי* לאף בן, גם אם לא מקפיד על קול אישה כאשר נשמע דרך מכשיר ו/או שאינו מכיר. לא יודעת, כל כך נזהרתי בזה - אבל מה ההבדל בין לחשוף את הנפש דרך השירה, לבין לחשוף אותה דרך הפגישות? אני פשוט מרגישה שעבדתי לחינם.

* שהרי שירה היא דבר מאד רוחני שיש בו בכדי לחשוף מן הנפש.

ומכאן טמון ההבדל..

לעניות דעתי, הרבה פעמים בחיינו אנחנו מרגישים כמין קוטביות כזו

שבבת אחת צריך להיות משהו אחד, ובהזדמנות האחרת שנקרית לנו- להיות אחרים לחלוטין..

כפי שאת תיארת. וכפי שקורה עוד במהלך החיים..

ולעניות דעתי כדתיים זה אפילו מתחדד הרבה יותר.

לעניין שאלתך- זה אכן קשה ולא פשוט, אבל מצד אחר צריך לזכור שזה שלב שלעיתים בלתי נמנע

כדי לאפשר לנו להגיע למקום של לקראת נישואין..

צריך להשקיע בתפילות שה' יכוון דרכנו נכונה

ושאת הנתון לנו נצליח לשמר, ולשתף רק במקום הנכון ולאדם הנכון..

הצלחה רבה רבה!

אך ישנן דעות שונות בהלכה (שמיעה דרך מכשיר גם אישה שהאדם מכיר, שמיעה דרך מכשיר רק אם אינו מכיר, שמיעת שירי קודש, שמיעת כמה נשים ביחד וכו' וכו'... עשיתי על זה דוקטורט בכיתה ח' ) אני הקפדתי מאד גם על דברים מותרים. הדוגמא לעיל לא מפורטת מספיק, אך האמיני לי שמבחינת ההלכה הייתי יכולה לפרסם במקומות מסוימים ובתנאים מסוימים - ולא עשיתי את זה. אפילו מורל בסניף או שירי שבת על יד השולחן בנוכחות חברים של אחי לא התרתי לעצמי.

ותודה על מה שכתבת.

ואני בטוחה שאת יותר מבסדר בקטע הזה

אלא היה נשמע ששאלת: מה ההבדל בין חשיפה בשירה (שאסורה)

לבין חשיפה בפגישות?

הרי בשני המצבים הנפש נחשפת.

אז כתבתי שזה לא חשיפת הנפש בשירה שאסורה, אלא יש עניין אחר.. כך שההשוואה לא מדויקת

בשמחה, ומקווה שהואלתי.

בהצלחה רבה בכל אשר תפני

וגם כאן - כמו שכבר כתבתי - בהדרגה ובזהירות, ובתור "בדיקה".

לא צריך להגזים ב"חשיפה", ולאידך - כאן זה לא בשביל הענין בפני עצמו, אלא כחלק מהתהליך, לשם שמיים. בדיקת היכרות. כמו שהרמבם אומר שאסור לשאת אשה עד שיראנה, ועם זה סתם כך אין "להסתכל". אז מישהו יגיד, עד שנזהרתי..  נזהרת בצדק, וגם פה - זה מוכוון-מטרה, כדי לבדוק משום "ואהבת לרעך כמוך", שלא תתגנה בעיניו. וגם ה"עד שיראנה" מבחינה רוחנית, זה לאותו צורך. וכמו שגם שם כתוב "לא יסתכל דרך זנות", כלומר: סתם בצורה מופקרת, אלא באופן עדין, כדי לבדוק את נשיאת החן - מסתבר שגם ב"עד שיראנה" הרוחני, יש הבדל בין גישוש עדין של האפשרות לקשר נפשי עמוק, ע"י ניסיון ההיכרות ההדדי, לבין סתם בשביל הנאת ההיחשפות הנפשית ההדדית.  כל זמן שהדברים לשם שמיים, מתברר מתוכם מה מתאים ומה לא, והולכים ומתקרבים אל המטרה.

והרגישות הזו עצמה, היא דבר יפה, וכנראה מראה שלא איבדת אותה...

היו לשם שמים (שירי קודש וכאלה) וראה תגובתי ל"לעולם חסדו".

ה"היחשפות" שמנעתי מעצמי לא הייתה כבישה של איזה רצון כלשהו שנבע ממקום לא טהור. אדרבה! אבל לא כאן המקום להרחיב...

מה שכן, לא בא לי לפתח את הדיון על הדוגמא הספציפית הזו. אני מדברת בכללי - קשה להיחשף בפגישות. ונכון שהכל בהדרגה ובמינון וכו', אבל עדיין. במיוחד אחרי שנים של נתק ושמירה על עצמי, כל דיבור עם בן כלשהו יוצר אצלי תחושה שהנה, חשפתי מעצמי...

עד שיגיע...

והראיה:

את לא כזה מחשיבה את מה שאחרים חשפו

כך גם הם , אם מטריד אותם, זה מה שהם חשפו ולא מה שנחשפו אליהם

כי תכלס בסופו של דבר כל אחד באמת באמת רק עם מה ששלו

יש משפט כזה: אל תהיה טרוד ממה שחושבים עליך, הם טרודים ממה שאתה חושב עליהם...

בקיצור : מחשבות-רגשות-תחושות לא נעימות, אינן האמת..

אבל....

אני חושבת שהיום שאני נשואה זה ממש עזר לי ליצור קשר פתוח עם בעלי עוד בתקופה הדייטים (אני הייתי אדם מאד סגור).

ההתמודדות שלי הייתה המחשבה שאי"ה אולי יותר אני לא אפגוש את האדם הזה.....

בנושא חינוך תורני שמתבטאת בעיקר בצניעות אבל לא רק.

קשה מאד למחנכים לשים את הגבול בין חינוך להחמרה מיותרת ואסורה שגורמת רק לנזקים

לבין עשייה חיובית מבורכת שנובעת מהבנת רוח ההלכה.

לדוגמא: בנושא הצניעות, נרצה שנערה תלך בבגדים צנועים עפ"י דרישת ההלכה,

אבל אם זה מגיע למצב שבו בת נראית מוזנחת,כפופה וחסרת שמחת חיים

בגלל מסרים מוגזמים של צניעות, הרי שהחינוך כשל בתפקידו.

או למשל בנושא ארץ ישראל,

אם יש נוער אכפתי, שמוכן להשקיע זמן ומאמץ במאחזים הרי שהמסר הועבר.

אבל אם הנוער נסחף לפעולות 'תג מחיר' או אלימות מיותרת נגד ערבים הרי שהחינוך לא"י כשל.

לדעתי, בגלל הבעייתיות הזאת, כל אחד צריך לדעת מה ההלכה בדיוק אומרת, ולעשות כך בצורה יבשה.

ולא לערב הסברים רגשיים בעניין.

למשל בנושא צניעות: מי אמר שהתורה נגד היחשפות נפשית של נשים?

אולי היא בכלל בעד? ושירת נשים לא קשור?

למה להיכנס לסרטים ותסביכים בגלל הסבר מטופש של מצווה כלשהיא?

מי אמר שצריך להגיע לחתונה 'נקיים'?

זה לא כתוב בשום מקום במקורות

אלו הסברים 'נפשיים' כביכול, מאד מאוחרים, 

שנועדו לספק תירוצים מול תרבות המערב המתפתחת

ולא מחזיקים מים במבחן המציאות.

(כדי לסבר את האוזן: התורה התירה ביגמיה, וגם פילגש, וגם אשת יפת תואר, וכל אלו לא ממש מסתדרים עם מושג ה'נקיות')

לסיכום:

צריך לקיים את ההלכה היבשה, לדעת שזה רצון ה'

ולא לנסות להסביר לעצמנו קשקושים

כמו שלא כל קולא עדיפה. יש חומרות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, ויש קולות שאין הציבור יכול לעמוד בהן.

בכל אופן לא כל מי שמחמירה על עצמה בנושאי צניעות מגיעה למצב של מראה מוזנח וכד'. לפעמים ישנה בעיה הפוכה דווקא, שבחורה הולכת ע"פ גדרי הצניעות, כביכול, אך בגדיה מנקרי עיניים ומושכי תשומת לב. וודאי אתה מכיר את הקטע של אורי אורבך, "הולכת צנוע"... כמו כן, לא כל מי ש"שרוף" על א"י הולך לשרוף כפרים ערביים. ודאי שכל עניין וכל מצווה צריכה לתפוס את מקומה בצורה ראויה וטובה, ולא להביא את האדם למעשים שאין דעת התורה נוחה מהם.

כך למשל, ת"ח שנמצא רבב על בגדו כאילו מתחייב מיתה (שבת קיד, ע"א). למה? כי אדם שנברא בצלם, במיוחד אם הוא יהודי ובפרט אם הוא תלמיד חכם - מייצג משהו. במקרה הזה את התורה. לכן הופעתו צריכה להיות מכובדת, שלא יזלזלו אנשים בו ויגידו: "ככה הם אנשי תורה. מוזנחים הם ומרושלים כ"כ... אל יהא חלקי עמהם". וכך גם בעוד עניינים. אדם צריך לשים לב שכל ערך וכל מצווה עליה הוא מקפיד, יעשו בצורה ראויה ולא יפגעו בערכים ובמצוות אחרות ולא יביאו לחילול ה'. ודאי שלא פעם יש קונפליקטים, (לחיצת יד לאישה - צניעות מול ואהבת לרעך כמוך), אבל אדם צריך לכוון כמה שיותר לרצון ה', לראות באיזה אופן ינהג כך שיוכל לעשותו בצורה הטובה ביותר.

לגבי מה שאמרת על הסברים רגשיים ומטופשים למצוות - אני לא מסכימה. כבר אמר הרמב"ם שתפקיד האדם להשיג המושכלות. חלק מהשגת המושכלות היא דעת ענייני המצוות. אדם לא יכול לעשות את המצוות בלי רגש, בלי חיבור. זאת אומרת, הוא יכול, אבל זה קשה. ודאי שהבסיס הוא לעשות כל מצווה קודם כל כי היא רצון ה', גם אם לא מבינים את משמעותה (ויש לזה מעלה גדולה שבזאת כובש אדם את יצרו מפני רצון יוצרו). אך כל אדם מתקשה לעשות כל כך הרבה פעולות מבלי להבינן, מבלי לתת להם טעם כלשהו. אחרי הכל, אנחנו לא רובוטים, בטח לא לגבי ענייני צניעות, שמטבעם מצריכים המון כח רצון וכבישת היצר והרגשות. אז ודאי שקודם כל עושים הכל, כיוון שא"א לחכות עד שילמד אדם את טעמי המצוות כולן (וכפי שביאר רס"ג בספרו "אמונות ודעות" את מגבלות החקירה השכלית) - אבל כן מנסים אח"כ להבין ולמצוא הסברים.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת