אנשים לוקחים כבוד בכל מקום שנראה להם שיקבלו מכך כבוד. כלומר, כל עוד לא יצא שכרם בהפסדם (כל עוד קלונם לא יהיה גדול מכבודם). כמובן, ככל שאנשים מתבגרים התמונה מתשנה, פחות איכפת לאנשים (לא לכולם).

למה? כי אנשים הם רודפי כבוד.

לכן הם חיים בחברה, ואינם פורשים ממנה (לפחות ברמה הרעיונית של להוכיח לחברה שהם שווים משהו).

ק"ו שכאשר אדם שאין ביכולותו לדעת שהוא גאוותן, ובודאי כאשר הוא מציג זאת כביכול כעניין של צינעה (לעתים יש באדם את הייחוס הייחודי כרגע, ועל-כן החברה נותנת בו מבט כאילו הוא יודע סוד שאחרים לא יודעים, ומכך הופך להיות גאוותן ענו) - כך זה עם מישהי שזה עתה התחתנה וחברותיה טרם התחתנו, ואז היא כמוצאת וממתיקה סוד בחיוכה כיודעת הכל...

אין מה לעשות הכבוד הוא עניין גדול בחיוו של האדם, ואלו שרודפים את כבוד הענווה הם אף רודפי כבוד גדולים יותר. והכחם עיניו בראשו ורואה זאת סביבתו. מאידך, הקנאה בכבודם של אחרים כאשר לאדם אין כבוד מוציאה את האדם אף יותר מן העולם... על-כן יהיה האדם צנוע אמיתי, יכבוש כבודו, יעבוד על מידותיו, ויבין את קטנותו, ומתוך כך ודאי תבוא לו ברכה גדולה וימצא עצמו רחוק מן הגאווה לא כי בורח ממנה, אלא כי טבעו מרחיק אותו מכך.

נכתב ממרומי גילי המזדקן. אך סביר להניח שכבר בנציני בגרותי אי שם בגיל 18 היו מחשבותיי מתחילות להתפקח.

צר לי לאכזב אותך..

 יש מצב שזה פירוש אישי שלך?

ואם הם מתגאים.. אז זה נוורא ואיום.. תהיו שמחים ותחשבו על אחרים!

מה יש להתגאות?.? שיהייו בריאים..

תשמחי שאת לא מבינה מה יש להתגאות כאילו סיימו דוקטורט ואת נורמלית

בגיל 24, בהיותי עדיין רווק, עברתי מבית הורי במרכז הארץ לעיר אחרת בדרום. 

מהר מאוד פגשתי כל מיני אנשים שתמהו איך בכלל אני מעיז לענות על השאלה "איפה אתה גר?" בתשובה שהיא עיר מגורי החדשה. היו אף כאלו שהוסיפו ושאלו "כן, אבל איפה אתה באמת גר?".

היו גם מצבים בהם התגובה על השקעה רבה למען התלמידים שלי, במקום מילות עידוד, היתה "בסדר, הוא רווק, אז יש לו זמן".

נכון להיום אני נשוי, אבל אני מבין ויודע היטב היטב על מה מדובר. חוויתי את זה על בשרי.

חתונה מסמלת עידן חדש בחיים, וזה גורם לאנשים התרגשות יתירה.

בעזהי"ת.

לפני שנה וחצי בערך, חברה טובה טובה שלי התארסה והתחתנה. הייתי איתה בכל התהליך, ליויתי אותה, קישטתי לה את הבית וכו'.

ואין, מאז, היא פשוט התנדפה לי מהחיים. כ"כ לא שיתפה בכלום. כ"כ לא קיימת לי יותר.

ומזה כעסתי עליה. הייתי שיא הפגועה, כאילו- מה נסגר איתך?! ככה נוטשים חברה?

אבל היום, במרחק של קצת זמן, אני מבינה את ההתכנסות הזאת. זה כ"כ לא פשוט התהליך הזה של חתונה, זה עולם חדש לגמרי!! מכל מקום זה עולם לא מוכר- עוברים דירה, סביבה אחרת, לפעמים זה כרוך בהעברת לימודים ומכללה, זה להכיר בנאדם חדש, משפחה חדשה, לבנות יחסים נכונים וחדשים עם כל הסביבה שלך- כולל ההורים המקסימים שלך!, לבנות את עצמך כלכלית.

זה הכי לא פשוט. ואני לגמרי מבינה שהחברות יידחקו לתחתית שרשרת המזון. מה לעשות.

[כמובן שאין צורך וחובה להיות אפאטי כלפי אנשים שמכירים, ומותר להיות נחמדים. אבל אל תצפו.]

מה שחברה שלך עשתה לך (ונשואות טריות עושות כל הזמן לחברות שלהם) זה גם טיפשי וגם ממש לא יפה.

בסדר, זאת התחלה חדשה וכו' וכו', אבל אם חברוּת ספיק חשובה לבנאדם- הוא יכול להמשיך לשמור על קשרים. גם אם זה קצת יותר קשה מקודם.

גם שירות לאומי או להתחיל לימודים זה התחלה חדשה בסדר גודל די רציני, ובכל זאת- חברויות ממשיכות ואפילו מתחזקות.

למה כשמישהי מתחתנת, מיד נותנים לה לגיטימציה לשכוח ולנטוש חברות שעשו ועזרו להן בחוסר-אנוכיות ראוי לציון, כאילו שהן כלום?

ולא רק לשם הכרת התודה או לשם חברוּת העבר, לדעתי הנשואה הטרייה צריכה לזכור שאמנם יש לה עכשיו בעל ומשפחה חדשה והכל מרגש, והיא מרגישה על פסגת העולם ולא צריכה כבר את החברות הישנות שלה.

אבל למעשה, כל אחת צריכה חברות, ובעל זה לא תחליף לחברות.

יום אחד היא תתעורר, שנה או שנתיים או שלוש אחרי החתונה, ותבין שהיא נטשה את החברות שלה ועכשיו אין לה למי להתקשר לקטר על צרות החיים, ללכת ליום שופינג או סתם לפטפט ולרכל. היא הפסידה.

יש לי חברות כאלה ויש לי גם חברות אחרות- שהתחתנו ונשארו אותן חברות נאמנות, למרות שזה קשה, כי החברות שלנו מספיק חשובה להם- וגם אני יודעת שכשיגיע תורי הם יהיו שם כמו שאני הייתי בשבילם. זאת חברות אמיתית לדעתי..

בעזהי"ת.

אני לא מעודדת את התופעה הזאת, אבל אני בהחלט מבינה את זה ולא אומרת "תהיו עדיין עם החברות שלכן".

כי אין מה לעשות, עם כל השמחה העצומה שיש בחתונה (ויש!), יש גם הרבה מאוד מתח ולחץ, וזה סוג של טראומה נפשית. פשוט טלטלה שכזאת.

אני חושבת שבתור חברה, גם אנחנו, הרווקות, צריכות להבין את המקום של הכלות הטריות, ולאפשר להן לבנות את ביתן בדרך שטובה להן.

כדאי לה לשמור על קשר עם "העולם הישן והמוכר".

דווקא בתוך הדברים החדשים, הלא מוכרים, צריך את העוגן הזה של החברה הטובה.

אבל יש להן מן תחושה כזאת שהחברה הרווקה "שנשארה מאחור" לא תבין אותי.

אין לה מקום בעולם הזה!

וכאן כן יש את הגאווה הזאת של "את לא במקום שלי". אני התקדמתי הלאה ואת נשארת מאחור.

עצוב אבל קיים.

והאמת שאף פעם לא הבנתי מאיפה זה נובע...

אומנם אני נשואה, אך עברתי בהחלט כברת דרך לא פשוטה עד שהתחתנתי,

ולא התחתנתי בגיל צעיר, כך שהספקתי לראות כמעט את כ-ל חברותיי מתחתנות לפניי.

ועדיין- אני ממש לא מבינה על מה את מדברת

לגבי ההתרחקות:

אני לא חושבת שיש טעם להאשים את אחד הצדדים.

אע"פ שאני חייבת לסייג את דברייך ולומר שכשהייתי רווקה, הרגשתי שאני עצמי בקושי יוזמת קשר 

עם חברותיי הנשואות וזאת כי לא ידעתי איך ניגשים לזה.

איך משוחחים עם אישה נשואה, ועל מה?

אומנם,

אני לא חושבת שאישה נשואה שקיימה שיח וקשר, הדוק ורציף עם חברה, צריכה להתנתק לחלוטין

אבל.. זה גם לא נורא אם לא משוחחים באותה תדירות כמו פעם

מדוע להסתכל על הדברים בעין ביקורתית,

בעוד שאפשר להחליט להסתכל על זה בעין טובה

ולומר שהיא משקיעה מאמצים רבים לשוחח איתך ולהשאיר את הקשר על תילו,

ולו במעט?

לגבי הגאווה וההתנשאות: אגיד לך משהו בכנות, מלב אל לב:

אני דווקא מרגישה בתור נשואה שחברותיי הרווקות הן אלו שאני חפצה, אולי הכי, בטובתן.

בלנסות לברר איך אפשר להתקרב אליהן יותר, איך הן חשות ומרגישות

איך אפשר לשדך להן- אולי אני מכירה מישהו מתאים?

הדברים שכתבת מן הסתם מכוונים גם אליי,

כך שהרשי לי לקבל אותם כמעליבים..

ואפילו אישית..

הסיטואציה הזו של חברה טובה שהתחתנה לא קרתה לי ספציפית.

אני מדברת על המצב מנקודת מבט של המתבונן.

אחותי בתקופה כזו שרוב חברותיה התארסו/התחתנו. ואני פשוט כל כך כועסת (וגם לא מבינה...) על המצב שנוצר.

החברות הנשואות התרחקו? אוקיי. נצא מנקודת הנחה שזה די לגיטימי לאחר מעבר למעגל חיים חדש ושונה אז אתה

די שוכח ומתרחק מהמעגל הסביבתי הקודם שלך.(למרות שבעיניי מישהי שנשואה סה"כ שבוע לא צריכה ככה לנתק קשרים אבל נניח שזה כך...)

מדובר פה על תופעה כמעט גורפת אצלה בחברה.(אצל אחותי.)  הבנות המאורסות מתייחסות בתחושת רחמים לאלה שעוד לא התחתנו..

(תארו לכם. אחת הזהירה את חברתה לא לשתף חברה אחרת בהכנותיה לחתונה כי היא עוד לבדה. והקנאה תגמור אותה...וכן, זה מקרה אמיתי..ויש עוד כמה מקרים שכאלה.)

אני לא יודעת איך להמחיש לכם את התופעה הכל כך רווחת  לצערי....

אבל היא כל כך מאוסה. אז רק רציתי לשתף ולראות אם יש מהמשתתפים.

אלה שלא "זכו" להכיר אנשים כאלה, אשריכם שזכיתם. תודו לה' על החברים שלכם כי ישנם דברים שהם לא מובנים מאליו...

רק רציתי להדגיש שדבריי הוצאו מהקשרם. לא התכוונתי כל כך לתופעת ההתרחקות לאחר הנישואים, אלא לתופעה המרגיזה

שפורטה להנ"ל בתקופה שלאחר האירוסין..(עד לחתונה וקצת אחריה.)

ל"לעולם חסדו"-מצטערת אם נפגעת. לא התכוונתי לפגוע , אבל את פשוט לא מבינה איך זה אצלנו בחברה.(סגנון חברה שונה

שבאמת יש ממה להיפגע.)

בעזהי"ת.

לפעמים זה באמת רגישות (אולי טו מאצ'), אבל זה עדיין בא לנסות למנוע כמה שיותר סבל ע"י אי-שיתוף של ההכנות וזה.

מדובר פה בגיל 19!

לא נראה לי שבחורה בת 19 לא תהיה מסוגלת רגשית להשתתף בהכנות לחתונת חברתה.

לו יצוייר, והיה מדובר בגילאים גבוהים יותר היייתי מבינה שהדברים נובעים מרגישות.

אך, כשמדובר בבנות בנות 19 בלבד, לא נראה לי בכל אופן שכך פני הדברים...

אין יותר סבל מזה שחברה שלך שלפני יומיים שיתפה אותך בהכל -פתאום לא מדברת ולא מספרת כלום...

בעזהי"ת.

אני לא מצדיקה אף חריגה. רק מנסה להראות את הצד השני של המטבע..

אמנם זה היה בסוגריים, אבל כתבת: "(למרות שבעיניי מישהי שנשואה סה"כ שבוע לא צריכה ככה לנתק קשרים אבל נניח שזה כך...)"

אני בטוחה שלא קשה להבין כמה התקופה הזו מרגשת ומלחיצה, כמה מתכוננים ועסוקים לקראת, ואז הכל משתנה בלי שבכלל יכלת להבין מה קרה.

אז כן, דווקא מי שמאוד קרובה לזמן החתונה שלה (לפני ואחרי) הכי ברור מאליו שתנתק קשרים, או לפחות מובן שהיא לא תשקיע יותר מדי בלחזק את הקיימים.

זה הזמן לחזק קשר אחר, שעם כל הכבוד לחברות הטובות הוא כל כך חדש ומשמעותי בחיים שמשקיעים בו את כל הזמן.

אני לא באה לזלזל חלילה בחברות, אבל מן הסתם יש הבדל בין קשר, חזק ככל שיהיה, שנבנה בין שתי חברות במשך שנים לבין קשר עמוק ואינטימי בין בני זוג שברגעים אלה ממש לומדים להכיר זה את זו באמת, לחיות יחד בכל המובנים; הרגשיים והטכניים.

כמו שאמרת, זה מעבר לחיים חדשים, אבל זה לא עניין של "שוכח ומתרחק מהמעגל הקודם שלך", אלא של הסתגלות לתקופה חדשה ומדהימה בחיים, שלוקח זמן לשלב אותה עם מי שאתה כבר קודם, כולל מי שסביבך כבר הרבה זמן. ובשביל זה שווה לחכות.

ראשית, אני מסכימה עם המקום של הניתוק (מהצד של הרווקה). עם כל זה, צריך המון הכלה וסבלנות מצד הרווקה, כיוון שלאחר כמה זמן (יש לי חברה שזה בא לה אחרי שנתיים, אולי זה הרבה אולי זה קצת) הנשואה חוזרת למעגל של החברות שלה. צריך להיות עם אורך-רוח. כל זוג והקצב שבו הוא בונה לעצמו את הבסיס, אל לנו להתערב!

נוסף על כך, נק' שהועלתה ואני שמחה שהיא עלתה - הקנאה. אני מסכימה שממקום של רווקה זה צף, בטח ובטח ככל שהגיל גם עולה. עם כל זאת, אני חושבת שאם הקשר הוא מספיק אמיתי בין השתיים, אז הדיבור יהיה ממקום פתוח וכנה (לא אמרתי למאורסת מה לעשות, אבל אם היא מספיק חכמה ורוצה לשתף את חברה שלה בהכנות - היא תמצא בעז"ה איך לעשות את זה). אני יכולה להעיד על עצמי שהתפללתי אחרי אירוסין של חברה שלא תשתף אותי בהכנות לחתונה שלה, כיוון שאני לא רוצה להיות במקום כ"כ בעייתי מול עצמי ובטח שמולה. ב"ה היא בחרה דרך מעולה, שגם עוזרת לי. 

עניין אחרון בעז"ה. המקום של רווקה בכלל הוא תמיד בעייתי, גם אחרי החתונה (תבואי לבקר והוא יהיה שם? תדברי איתו? תדברי איתה עליו? בכלל תשאלי עליו?). נכון שבחברה המתחרד"לת שלנו, השאלות יצופו בעולמה של הרווקה ויהיו התלבטויות, על כן מה שאני משתדלת לעשות זה לתת לנשואה את המקום וההובלה בדיבור (אם היא מעלה את הנושא - אני זורמת, אם לא - אני לא שואלת). 

לילה טוב!

באמת שלא מבינה אותך.

זוכרת תקו' בה לא נכנסנו להריון, היו חברות רבות שלא דיברו לידי על טיטולים וכו' תקו' ארוכה חוץ מחברה אחת - אני מודה שעם אותה חברה אחת היה לי הכי נוח שהיא טבעית איתי, אבל בד בבד מעולם לא כעסתי על החברות שלא שיתפו - הן עשו זאת בוודאי מכוונה טובה, אז למה להסצכל עליהן כך?

אני לא מבינה אותך.

את שמה לב?

היה לך הכי נוח שהיא דווקא כן מדברת על זה.. ולא מתעלמת ..

אז למה לא למחות על התופעה של השתיקה המוזרה ?

לגבי כל השאר- היא ראתה את זה באור חיובי

את זכית ב"ה לא להיות מאלה.

אבל יש כאלה בנות שלא, יש כאלה שמתכנסות בעולם שלהם ו"שוכחות" את חברותיהן..

זה קיים, זה כואב ומעצבן...

ואני מברכת על זה שאני זכיתי שיש לי חברות טובות שנשארו חברות טובות שלי

גם אחרי שהתחתנו... הלוואי שאני גם אהיה כזאת אחרי שאתחתן.

אבל התרחקות והתנתקות כן, לא חושבת שזו הסיבה לזה

מנזר צניעות לכתר גאווה והתנשאות.

לא זכורה לי גאווה של חברות באופן חריג,

אולי את מקנאה אז את מפרשת ההתנהגות שלהן כגאווה?

מעבר אולי להתכנסות מסוימת עקב שינוי החיים וריחוף מסוים - מאותה סיבה, לא זכורה לי גאווה.

שכל זוג שמתחתן מתכנס בעצמו בתקופה הראשונה. זה לא סתם שינוי קטן, זה עולם אחר וחדש שפתאום הם חיים בו...

זה כמו להיוולד למקום שעוד לא מכירים, וצריך ללמוד אותו וזה כ"כ נפלא, אך גם כ"כ לא פשוט....

אני חושבת שאת מפרשת את זה בתור התנשאות מתוך טעות, כי את לא יודעת איך לפרש אחרת, כי את עוד לא שם (בע"ה בעתו ובזמנו).

סיפור קטן על עצמי -

אני למשל זוכרת שמאוד התכנסתי, בטח ובטח שלא מהתנשאות... אלא מתוך גיוס כל כולי לבניית הקשר האישי שלנו, כדי שיהיה לנו את הבסיס הכי טוב שאפשר....

כש"חזרתי" שוב לחברות שלי, אני זוכרת שהייתי בהיריון, וכשדיברתי על זה ליד בנות רווקות אז מישהי נשואה אמרה לי: "אל תדברי על זה כ"כ לידן, תחשבי, זה ישעמם אותן...." וזה ממש נחקק לי טוב טוב. מאז באמת השתדלתי לא לדבר עם בנות רווקות על דברים שלא שייכים לעולם שלהן.. ופתאום גיליתי שאין לי כ"כ על מה לדבר איתן........

אחרי כמה זמן חברה טובה טובה טובה שלי התקשרה, ודיברנו... ואני הרגשתי כל כך בודדה (מבחינת חברות) ושפכתי את לבי ובכיתי... והיא סיפרה לי שהיא באמת כעסה עלי שהתרחקתי ככה... וסיפרתי לה את מה שאותה אחת אמרה לי.. והחברה הטובה ענתה: "לא שמעתי שטויות כאלה בחיים!!! זה כ"כ לא נכון! אם לא תדברי על נישואים והיריון וילדים וכו' - לא תדברי כמעט על כלום!! אלה החיים שלך עכשיו!" היא שימחה אותי כל כך, כי ירדה לי אבן כבדה מהלב, ופתאום הבנתי שאני כן יכולה להיות חופשייה עם בנות אחרות, גם אם הן עדיין לא במקום שלי... (כמובן יש דברים שאין עניין לדבר עליהם בכל מקרה).

ואז דיברתי עם חברה אחרת.. והיא שאלה אותי מה נשמע... וסיפרתי לה על הבן המתוק שלנו, על זה שהחלטתי לא לעבוד כדי להשקיע בו את כולי, על זה שבעלי היקר התחיל ללמוד באוניברסיטה וכו' וכו'... ופתאום היא אומרת לי: "רגע, אבל אני שואלת אותך על עצמך!!! ואת מספרת לי על הבן שלך ועל בעלך ועל כולם חוץ ממך!!! מה איתך????"

פתאום כל כך התבלבלתי.... היא חושבת שאני לא מדברת על עצמי?? וכי מי אני עכשיו??? אני רעיה, ואני אמא - זו אני!!! אני לא מי שהייתי........ מה שדיברתי וסיפרתי, זו הייתה אני! אלה החיים שלי, אני כולי שייכת לבעלי ולילדים!!

למה חפרתי את כל החפירה הזאת?

כי אני הבנתי שהדברים האלה באמת לא פשוטים, כל החיים פתאום משתנים לך מול העיניים, ואת מרגישה שאת לא באותו מקום שהיית, ואת לא באותו מקום עם החברות שלך שעוד לא שם... ואת לא יודעת מה נכון לדבר איתן ומה לא.. ואולי תשעממי אותן, ואולי הן ירגישו שכל כך השתנית וכבר לא יאהבו כל כך את חברתך וכו' וכו'...

ואני מוצאת את עצמי עדיין מתנדנדת בקונפליקטים האלה, אולי כי בכל זאת עדיין לא הצלחתי למצוא את המקום שלי, אני עוד לא נשואה כ"כ הרבה זמן...

צריך הרבה סובלנות, אנחנו לא תמיד מבינים הכל... ואני לא מתכוונת רק למי שעוד לא התחתן, אלא באותה מידה אני מתכוונת לנשואים שבנינו...

או שלא כל כך הבנתם את הכוונה או שלא, אני התייאשתי.

ביקשתי לדעת אם יש הזדהות, אם התופעה קיימת ..(ותודה למי שהבין את העניין וענה פשוט, קצר וקולע..)

התגובות הללו רק ממחישות לי שאני לא מדמיינת את התופעה, היא אכן קיימת...

אני מבינה את מה שאתם מנסים להסביר. אבל לא כל כך כיוונתם.(אני מדברת על סיטואציה נורא מסויימת בחברה מסויימת..)

עצוב לי שהרבה פה חושבים שדברי נובעים מקנאה. לא, הם נובעים מכאב.

  אנשים הקרובים לי נפגעו . כאב לי שקרוביי נפגעו ורציתי לשתף.

(ולכל אלה שהסיקו שאני מדברת מתוך קנאה. אז כפי שהזכרתי, אני שמיניסטית.לא נראה לי שיש מה לקנא כרגע..)

אם יש מציאות כזאת - אני פשוט מזועזעת. זה עצוב כל כך! 

ואם לא  [מה שנראה אצלנו] - כך צריך להיות.

בס"ד

אני מאוד מבינה את מה שאת מרגישה המון חברות שלי התחתנו לפני והיה לי מאוד קשה עם התחושה הזאת שהם התנתקו

ומה אנחנו לא חברות יותר?

והחלטתי שאני אתחתן אני אשמור קשר עם כולם אני אשאר לחברות שלי כמו תמיד אשמור על קשר ויעשה הכול שירגישו שאני אותו בנאדם רק נשוי.

ו..היום ב"ה ענק אני נשואה וזה כ"כ לא כמו שתיכננתי אני שומרת על קשר משתדלת מאוד מאוד מאוד עונה תמיד לטלפונים של חברות ונותנת להם את התחושה הכי מהממת שבעולם.

אבל זה כ"כ לא כמו שזה נראה בתור רווקה יש בעל יש עול יש מחויבות יש שינוי חיים כ"כ ענק שעד שלא חווים אותו פשוט לא מבינים ואני מאוד מבינה את הבנות האלה שאחרי החתונה נעלמו לפעמים זה מהשוק ,ולפעמים זה כי פשוט אין יותר סבלנות הנישואין זה תהליך של המון כחות נפש ועבודה לפעמים כל האנרגיה של הבת הולכת רק על זה..

שממש לא כזאת.... ונשארה כרגיל...

ודווקא בשנה הראשונה של הנישואין שלה היו לה קשיים והיתה גם מספרת על חלקם...

והייתה באה בהרבה צניעות וענווה ולא מתהדרת בשום דבר או יכולת מיוחדת שבזכות זה התחתנה...

מוריה רק מבקשת להתריע על תופעה שכדאי לשים לב אליה ולהקטין אותה, כי היא לא מוסיפה כבוד. לחשוד אוטומטית בקנאה זה כבר סוג של התנשאות..

מה יש פה לקנא?- כל אחת מתחתנת בזמנה.

אורין. תודה לך על התגובה הנפלאה. שתמצתה וקלעה בול למה שכיוונתי.

אין חילוק בין רווק לנשוי. רווקה לנשואה. זה עניין של חינוך בפרט, וגישה לחיים בכלל. 

יש שני ענינים שאולי קשורים אחד לשני

1 מכורח הנסיבות השינויים של החתונה שומרים פחות על קשר.

2 יש גאוה שהמתחתן מרגיש כאילו קנה אוטו חדש,או מצא עבודה חדשה שמסדרת אותו טוב ונרה שעל דברה הכותבת

זה חשוב להקים משפחה. וכל אחד יגיע תורו..בעזרת ה'..אמן...

וספרי לי על אלה שמתגרשים ומתגרשות אחר כך. לאן נעלמו נוצות הטווס?????????

תקופת החתונה היא תקופה יפה עם כל מה שסובב אותה.ומרוב שמחה  החיוך לא יורד מהשפתיים..שני אנשים מעולמות שונים ותרבויות שונות מתמזגים....ואחר כך באים ילדים.. עוד חיוכים. ואין זמן לזוגיות... ומכן הרכבת טסה ללא מעצורים...

עד כאן שיגרה.. ומכאן  רק  ה'  יודע לאן זה מוביל- " הפתעה"!!!!!!

אבל בימינו תאחלי לחברתך שימשיך לה כך ויותר... את יודעת שלא הכל וורוד והמון מטאטאים ומסתירים מתחת לשטיח.

וגם תורך יגיע בעזרת ה'...... כמו כולנו.......

קבלי על עצמך בכל מחיר לא להיות כזאת זה נקרא תשובה

אני נשואה שבע שנים.

יש לי אחיות נשואות וכשאחי התחתן, התרגשתי ושמחתי מאד כמובן.

ולא ציפיתי להמשך הכואב.

בכל פעם שנפגשים בשבת אצל ההורים, זה פוגע בי בצורה בלתי רגילה, לא זוכרת את עצמי בסערת רגשות כזו! זה המם אותי.

ואנסה להסביר,  אמנם אני מסכימה שזוג בקשר הראשוני חייב את העולם הפנימי שלו , ופחות מתעסק עם העולם שמעבר.

אבל- מכאן ועד להתנשאות ותינוקיות כזו מצד גיסתי, אני בהלם.

ויש לי גיסים וגיסות מהצד השני כולם מתנהגים נורמלי ונעים.

אתן דוגמא, בשלחן שבת, אני יושבת מול הזוג הצעיר, מחייכת ופותחת בשיח ניטרלי אבל ברגע שעיני נפגשות בעיני גיסתי היא פשוט בורחת במהירות טיל לבעלה שהוא אחי הקרוב! שיושב לידה, ומסתודדת איתו, מה הדיבליות הזו, 

תעשו טובה, יש גבול, וגם אם היא רוצה את הביטחון של בעלה, היא לא חייבת לקחת אותה באמצע כל סעודה לחצי שעה לחדר [לא כולל לפני נט"י וכו']

סורי שאני בוטה, זה מוציא אותי משלוותי. ניסיתי לתת זמן אבל זה חורג אין ספק.

מעניין אם זה קורה בעוד משפחות. 

במחשבה שניה אני חושבת שתלוי באישיות של בני הזוג, כמו היא שנראה שזקוקה לאהבה מעל הנורמה.

אגב, אחי ממש לא כזה ויותר בענינים, אבל הוא מרגיש חייב ללכת לאשתו וכך אני בקושי מחליפה איתו מלה הגיונית [אפילו לנימוס].

ו"לא מתלהבים משטויות"...

כלומר, ברור שיש בזה אמת ולא קטנה בכלל, מצד אחד. אבל המשמעות של זה היא שאני עכשיו צריך להגיע לקשר כשאני "מושלם" (או לפחות עוטה מסכה של כזה). וזה לא נכון, כי החסרונות שלי והדפיקויות שלי יצופו בקשר כל עוד הוא קרוב מדי. למעשה, זה במידה רבה מבוא למערכות יחסים קצרות ומתחלפות כאשר עולה פגיעות או חיסרון.

זה בסדר לרצות להשתפר כדי להיות בן זוג ראוי יותר. אבל זה לא בסדר לצפות "למושלמות". אנחנו לא. לעולם לא נהיה. מלאכים יש בשמים ואמא שלי טוענת שאם בן הזוג טוב מדי אז אלוקים לוקח אותו.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!