תנסי אולי בוויכוח הבא למצוא נקודות טובות דווקא מה שהוא אומר...

תנסי לדעת לפניו מה הוא רוצה ולעשות את זה בלי להגיע לויכוח אפילו...

ותמיד את יכולה לבקש ממנו שהוא יחליט.. [ולא להסכים בשום אופן לומר את דעתך...]

לתת לכל אחד מבני הזוג לתרום את חלקו מהמקום היחודי שלו.

הרבה אימון לשריר האמון,לשוחח,להקשיב,לשתף,להתיעץ,להחליט ביחד,לסמוך עליו גם כשזה לא לגמרי לפי איך שאת רוצה,זה תהליך הדרגתי שכל אחד צריך ללמוד להפתח,להכיל את השונות של השני,נכון לא פשוט אבל אפשרי מניסיון.

את פשוט לא מביאה להגיד לו את המילה.

נלחמת על זה שלך תהיה המילה.

והצלחת.

ועכשיו את מתמודדת הם ההפך..

לא רוצה להיות רעה... אבל.... את דיי בישלת את זה לעצמך..

אבל מה לעשות נשמה...

את יכולה לשפר את זה

כל דבר שנראה לך שלא יהיה אכפת לך לקבל את דעתו

תבקשי ממנו להחליט ותקיימי את מה שהוא אומר

תתיעצי איתו על מה שאת מסוגלת לקבל ממנו ותחמיאי לו על העצות הטובות

העיקר שהכל יבוא מאהבה, ולא ממאבקי כח

"לדעת להכנע" ממליצה לך לקרוא

בהצלחה 

זה סוג נשים כאלה.

דעתניות, שיודעות בדיוק מה הן רוצות, אבל באיזה מקום פנימי רוצות שהבעל הוא זה שיקבל את ההחלטות.

שיהיה גברי ולא יכנע לכל החלטה שלהם.

גם אני כזאת, על אף שבעלי לא שתלטן בכלל, ההיפך.

ולכן כ"כ קל לי לקבוע הכל, רק שבאיזה מקום אני רוצה שהוא יהיה קצת גבר, ושלא יתן לי להחליט בהכל.

בקיצור, זה אכן מתוסבך.

אשמח באמת אם למישהו יהיה רעיון אמיתי מה עושים.

ואני רוצה להבהיר- זה לא שהוא רוצה להחליט ואני לא נותנת לו, זה פשוט נהיה המצב הקבוע שאני מחליטה ודי. וסליחה שזה נשמע כ"כ גרוע, אבל זה המצב ואני באמת לא חושבת שזה נכון שזה ימשך ככה.

תודה.

אני חושבת שיש לך (או לבעלך) בעיה של קוטביות את לא מצליחה להיות באמצע את או שולטת או שאת נשלטת.

זה נראה לי דפוס שמאד קשה לשנות לבד. ואני חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול פרטני או זוגי

וכמובן להתפלל הרבה על שלום בית, זה טוב לכולנו

המון בהצלחה 

מצאתי את עצמי מאושפזת חודשיים וחצי ואז בעלי סופסוף למד לקבל החלטות ואני למדתי להיכנע מעט.

זה קרה ממש לפני שהיה פיצוץ בינינו.

עכשיו אני מרגישה שיותר קל לי לשאול לדעתו ולוותר מדי פעם

זה ספר מעולה לנשואות, פשוט מצוין. 

אני זוכרת שבשבוע הראשון אחרי שקראתי אותו (ולא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה "ללכת" על זה...) פתאום היחסים בינינו נהיו כאלה טובים וחמים... ברגע שהתחלתי לשכוח מה כתוב שם התחלתי פתאום להרגיש את המועקות והמריבות הקטנות.  זה ממש ממש עוזר. 

ואל תתקמצני, תקני אותו. זה ספר שצריך שיהיה בבית.

חוץ מזה אני ממליצה לקרוא את המאמר הזה:

http://www.ahuva.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=188921

בהצלחה במאמץ הכי חשוב בחיים...

ונראה לי שזה יכול לעזור גם לאנונימית שכתבה שהיא מזדהה. זה בדיוק זה.

ולא הייתי רצה לטיפול... זה בסך הכל מציאות טיפה מוקצנת של אובר לקיחת אחריות על העולם מצד האישה.

גם אם הבעל מאפשר את השטלתנות- הוא יכול להיות ממורמר ולצבור כעסים שיצאו בדרך ונושא אחר ואז לא תביני מאיפה זה בא.

כדאי להתאמן בלשאול- מה אתה היית מעדיף?  ולהגיד: טוב, אם זה חשוב לך ונראה לך נכון, אז בסדר..

ולא רק במה שלא אכפת לך! לא יזיק להתפשר גם בנושאים חשובים לך. אתם זוג וגם לו יש רצונות ובטחון שהוא צודק בנושאים מסויימים.

תצאי איתו למסעדה דברי איתו על זה שאת רוצה אותו! ולא את מה שגרמת לו להיות.

אפשר ללכת ליועץ זוגיות.

ודבר חשוב מאוד:  גבר אוהב וצריך כבוד.

ככל שתפנימי את זה  יותר מהר ככה את תקבלי את היחס הנכון שמגיע לך

פשוט לשבת ולדבר על זה, ביחד איתו ולהגיע להסכמה בניכם איך הקשר שלכם צריך להיות..

זה לא נשמע מדברייך שכייף לו עם ההשתלטות ומצד שני גם לך לא נעים שאת שולטת או שהוא שולט..

לכן פשוט תשבו ותדונו על זה ותעלו סיטואציות ותרדו לפרטים עד שתגיעו למה שאת רוצים..

השיחות האלה הכי בונות בעולם!

בהצלחה..

ואגב- את מקסמיה לדעתי! עצם זה שלא נעים לך עם המצב זה מדהים!

יש כאלה שלא מנסות אפילו לחשוב מה טוב לבעל אז תשמחי שגם אם את עושה טעויות-את יודעת לומר די ולחפש כיוון לשנות את זה!

אני חושבת שלדבר זה נחמד והכל אבל מה שבאמת יפתור את זה זה להבין מאיפה זה נובע לך.

תיראי, יש תשובה לכך שאת לא נותנת לו מקום בהחלטה. וכן, להפך הוא.

את לא כ"כ סומכת על ההחלטות שלו? האם את חושבת שאת מחליטה הכי טוב?

תחשבי על זה, ותעני לעצמך.

מה שאני מציעה לעשות - זה פשוט דוח שיח עם עצמך, למה המצב הזה קורה.

ולבסוף, תעזבי את הנושא לגמרי ואל תדברי עליו. ואני אגיד לך למה. 

להיות מודע לפעמים זה ממש לא טוב. ולהיות מודע ולא לעשות עם זה כלום, זה עוד יותר גרוע.

אבל להיות מודע - ולנסות לשפר [שזה קשה] ולהמקד בדברים החיוביים זה הדרך..

מה שלדעתי אני הייתי עושה במצבך, זה פשוט מפנקת את הבעל. 
זה משום מה פותר הכל!!
מדברת איתו יותר, מחבקת אותו יותר, מקשיבה להחלטות היומיומיות שלו, וכמובן, תיראי שזה יבוא להפך.
וגם אם לא, זה בסדר!! על לאט לאט..

אתם זוג! ואתם הכי חמודים בעולם!! ואת הכי צריכה לאהוב אותכם בעולם!! [את לא מבינה כמה אני מחמיאה לעצמנו..]

וככה צריך להיות!

הבחירות מושלמות, הדעות מושלמות, הכל מושלם!!

ותיראי, אני מבטיחה לך, עם קצת סבלנות, וקצת מאמץ - את תפני לו מקום, והוא לך. 

הכי חשוב - ללמוד להקשיב ולשתף. בהכל. 
לפעמים האופי הוא זה שמחליט על שתלטנות או לא, אבל לפעמים זה משהו שנאגר..זאת אומרת,

אין שיתוף במחשבות קטנות, אין שיתוף סתם בדברים די חשובים..

הכל תלוי בך, תזכרי את זה

בעלך, מן הסתם, אינו מעונין "לריב" - ולכן, אם את אומרת על משהו שכך יהיה, הוא יודע שההתנגדות שלו פירושה מריבה, או "פרצוף" ומעדיף שזה לא יקרה.

הוא לא "משלים" עם זה - עובדה שאמר לך שאת תמיד מחליטה..

זה דבר גרוע מצד עצמו, גרוע מצד המקום הטבעי של האיש בבית, וגם עלול חלילה "להתפוצץ" פעם.

אבל זה תלוי לגמרי בבחירה שלך - פנימית ומעשית.

קודם כל, לענ"ד, תשבי עם עצמך ותחליטי, בהסכמה פנימית, שזה באמת לא בסדר. שבית זו שותפות, ואת צריכה לכבד את בעלך ושבאמת הוא יביע את דעתו, ושזה חשוב שדברים יתקבלו מתוך שניכם, גם לא מזיק שהבעל קצת יוביל..

אח"כ, תתבונני בתוכך מה קשה לך עם זה. כתבת ש"אין מצב" שיגידו לך איך ללכת וכו'.

בית זה לא חיי-רווקות. יש מצב שבעל מביע דעה, גם אם לא ב"רודנות", על איך שאשתו הולכת למשל, והיא מתחשבת בכך מתוך הרגשה פנימית של קשר. אתם נשואים.

את צריכה לערוך, לענ"ד, איזשהו שינוי פנימי, בתודעה ובהרגשה, להתבונן ולהרגיש את הטוב שאת לא מחליטה "לבד" שאתם ביחד בהחלטות, שאת גם יודעת לקבל מה שבעלך אמר. להרגיש את ה"ביחד" שבכך. את הטוב שבכך.

אחר כך, ההנהגה המעשית:  כשדנים על משהו, תקשיבי למה שהוא אומר, אל תיחפזי "לחרוץ" מה עושים.. אל תחשבי שזה ב"סמכותך הבלעדית", גם אם הבעל הוא איש טוב ולא רוצה לריב. אם הוא אומר אחרת, תחשבי אולי בעצם זה נראה לך. וגם אם לא - תחליטי מראש שאין דבר כזה ש"את מחליטה". תלמדו לדון, לדבר ביחד. לנסות להציע משהו מוסכם. לא להפוך דיונים כאלה לדבר מייגע, אלא להיפך - למנוף לקירוב: מדברים ביחד, מעלים אפשרויות, נהנים להסכים זה עם זה, לוותר קצת לפעמים. אם משהו חשוב לך מאוד - תשאלי: אולי אתה מסכים ש..  ותראי אם מסכים. להתרגל שאין דבר כזה שאת מחליטה לבד בענין משותף, שלא כדעתו.  וגם במה שנוגע לכל אחד מכם, לא מזיק לשמוע מה אומר השני, שישמח גם כן..

מסכימה עם מה שכתבת,

אבל- אני חושבת לדוגמא שמתאים לי ללמוד אחיות ותמיד חלמתי ללמוד את זה והוא יחליט לי שלא? 

דבר שני לגבי לבוש או איפור- הוא כן אומר מה הוא חושב שצנוע ואיך בת ישראל צריכה להתלבש (הוא קצת קיצוני בעניין מבחינתו שאלך עם שלים..למרות שזה בסדר מבחינתו שאני אלך מאד רחב חצאיות ארוכות, גרביים כיסוי מלא שלא יוצאת אף שערה וכ''ו..) וזה לא בסדר..לא התחתנו כדי לשנות אחד את השני..

הוא קיבל אותי עם רצונות ואופי  לבוש ואיפור..

ואני אהיה כנה עם עצמי- אני כן מתערבת לו בבגדים..לא אוהבת שהוא לובש כל מיני דברים ישנים שלא יודעת מאיפה הביא..או רק  חולצות לבנות מכופתרות..

אני יודעת שאני נשמעת מנאדם ממש מגעיל שחושבת רק על עצמי ומחליטה עליו ולא נותנת לו להחליט עליי. 

וזה נכון.

כלך אחד עפ הגועל שיש לו באישיות.

זה הדפקה שלי

אז בסה''כ אני רוצה לשנות את זה. אני יודעת שזה לא בסדר.

אבל איך???

הזוגיות היא שותפות, ברגע בו נישאתם יש השפעה הדדית והשלכות לבחירות שלך בחיים. הבחירות שלך לוקחות שיקולים נוספים שלא היו קיימים בחיי הרווקות - כמו : איך מה שאבחר ישפיע על בעלי והילדים.

יש החלטות שאין להן השפעה ולכן יש מקום להתגמש בהן ולעשות טוב לשני, לתת לו את העצמאות, המרחב האישי וההחלטות שלו-כמו בענייני לבוש, איפור וכדו'.

יש החלטות שהן אמנם מאוד מהותיות ונוגעות לך "בנשמה", אבל יש להן השפעה על התנהלות הבית-בהן חובה לדבר יחד, להתייעץ, לאסוף את כל הנתונים שקשורים ולדון באופן אובייקטיבי-מה הכי טוב לנו לבית.

לא מתוך מקום של נצחנות, אלא של בירור אמיתי - של מה יעשה לנו טוב יותר. אתם שניכם יחד ולא משני עברי המתרס.

אם הגעתם למצב שאת לא תסכימי איתו-על העיקרון-סתם כי את מרגישה חייבת להתנגד לכל מה שהוא יגיד וזה גם מה שעובר לו בראש-אז אתם בעצם נכנסתם למה שנקרא: "מאבק כוח", ואז מומלץ ללכת לייעוץ זוגי (זה יכול להיות גם פגשיות ספורות, לאו דווקא תהליך ארוך) ולרכוש את הכלי שנקרא: "ניהול קונפליקטים"-איך לנהל חילוקי דעות נכון ואם תרצו לעשות עבודה יותר מקיפה-איך לשפר את האווירה בבית? אלו פעילויות חיוביות אתן מוכנים לעשות זה בשביל זו ולהיפך.

בהצלחה!!

אשמח לעזור עוד באישי.

בהצלחה בכל!

גב' יקרה (באמת יקרה - כי רואים שתוך-כדי-דיבור את מבחינה בדיוק מה הבעיה, ולא מתכחשת לה... ישרה).

תקראי מה שכתבת: "אני כן מתערבת לו בבגדים. לא אוהבת שהוא לובש.. רק חולצות לבנות מכופתרות..."

אבל לגבי עצמך: "הוא כן אומר מה הוא חושב שצנוע... וזה לא בסדר לא התחתנו כדי לשנות אחד את השני... הוא קיבל אותי עם רצונות.. איפור.." (כמובן, גם את קיבלת אותו עם רצונות וחולצה לבנה).

נו, אז זה נורמלי?.....

בוודאי שאת צריכה לשנות, ומהר. לפני שהוא חלילה יחליט ש"נמאס לו מזה".. וכל אדם סביר היה מחליט כך...

אלא מה? "אני רוצה לשנות.. אני יודעת שזה לא בסדר". זה המזל שלך.  "אבל איך"?....  איך? יש לך בחירה: פשוט לשנות!!

ובתחילה, כמו כל דבר עקום שמתרגלים - קצת לקיצוניות השניה.

מה שהוא רצה "להתערב לך" הרבה יותר הגיוני מההיפך (בלי להיכנס כעת אם באמת כך הוא צריך להגיד או לא). אשה שהולכת ללמוד אחיות - מקצוע מאד חשוב - יש לבעלה איזושהי "נגיעה" בנושא. אולי מפריע לו שאשתו תצטרך ליגוע בכל מיני גברים אחרים (שוב - לא חייב. הרי זה לשם-שמים, אבל אולי לו אישית מפריע). איך אמרת? הוא קיבל אותי עם איפור...  לא בתור אחות...

רוצֶה שתלכי עם כיסוי ראש מלא וכו'.. נו, כש"קיבל אותך" עוד לא הלכת בכלל עם כיסוי ראש..  גם התחושה של איש לגבי צניעות אשתו, שונה מאשר כשהיה רווק.  אז כמובן, זה לא אומר שצריך לעשות "טרור", אפשר לדבר - אבל זה כן ממחיש את האבסורד הגמור, שאת רואה לגיטימיות להתערב בעניינים שהם לגמרי "שלו", אולי מהותים לאופיו ואינם סותרים כל ענין ערכי - אבל "לא יכולה להבין" איזה זכות יש לו "להתערב" בדברים שיש בהם צד ערכי שבינו-לבינה, אחרי שנישאתם.

במחילה, זו הסתכלות מעוקמת על כל ענין הנישואין. נישואין זה לא "רווקה פלוס איש". מציאות חדשה! (בלי הריסה לאופי שלפני כן..) קבלי אותה בשמחה.

אז מה, באתי "לזרות מלח על הפצעים"?.. לא, חלילה. רק דומני שהבנַת האבסורד, תחושתו, תעזור לך קצת לצאת ממנו ביתר זריזות.

שינוי - קודם כל בתוך הראש שלך. בזריזות ובשמחה.

אח"כ - גם באופן מעשי: לכבד מאד מה שהוא אומר. לעיין היטב מה ה"ראש" שלו, למה הוא אומר. לִרצות מאד להגיע לקירבה, גם אם לא אחידות בתפיסת העולם. לשמוח שיש לך בעל כזה, איש מעלה, שרוצה דברים יפים, ערכיים, שאוהב את אשתו ורוצה שלא כל העולם "יצפה" בה.

לשנות במידה לא מועטה את כל התפיסה לגבי ה"ביחד" של הנישואין. לראות בכך מעלה ולא חיסרון.  אח"כ כבר יהיה קל יותר למצוא גם את המרחב האישי של כל אחד, בתוך ה"ביחד" (מה זה "והוא יחליט לי שלא?".. איזו לשון היא זו בכלל לאשה נשואה?.. מה פירוש "יחליט לך"? תדברו ביחד. אינך מבינה שיש הרבה מאד תחומים שכשאר נשואים הם נוגעים גם לבן-הזוג?  משוחחים, בנחת, בהקשבה, בכבוד, באהבה. אח"כ גם שלמים יותר עם מיצוי הנטיה האישית. כי זה גם אישי וגם מתוך הביחד. עלית קומה - תתרגלי ותשמחי).

פשוט - תשַני, אולי קצת בהדרגה אבל בלי "בטלנות"; בִפנים ובהנהגה המעשית.

בהצלחה רבה.

אז ממה שאמרת יוצא שהוא מקבל או רוצה לקבל החלטות בתחומים שלא שייכים לו!

ואז הלכת לקיצוניות השניה של אני מחליטה על הכל.

אז אפשר לעשות סדר.

ישנם 3 מעגלים. בעצם שניים המעורבים זה בזה חלקית. אחד שלך, אחד שלו, ואחד משותף.

הוא מחליט. בתחום ובמעגל הקשור אליו. למשל - איזה עבודה הוא עובד וכדומה.

את מחליטה בתחומים הקשורים אלייך. למשל - בגדים, איפור, מטבח מה יהיה בארוחה.. וכמו כן - כן - כפי ששמת לב - יש לך אחריות על הבגדים שלו. זה טבעי שאישה תרצה שבעלה ייראה טוב. ולכן זה דווקא בתחום אחריותך!

הוא מוביל ומנהיג את המשפחה בתחום המשותף יחד עם שיתוף שלך, והקשבה לרצונותיך. מיקום מגורים, שולחן השבת ועוד...

וכל הכבוד לך על ההקשבה הפנימית שלך לכך שמצד אחד את רוצה שהוא יהיה ב"מקום" שלו, המכובד, אך זה מתנגש לך עם זה שהוא לוקח את ה"מקום" שלך.
שיחה זוגית איתו וחלוקת תחומי אחריות משותפים מחכה לכם! בהצלחה!
 

למרות שאולח אומר דברים שלא רגילים לומר, בכל זאתאומר זאת:

רבות מחברותיי וגם אני ביניהם שולטות בבן הזוג  ואנחנו לא מתביישות בזה. אנחנו אוהבות את בני הזוג שלנו אבל מאמינים שהאישה צריכה להיות הדומיננטית,ושבסופו של דבר זה טוב גם לבן הזוג.

בית שבו האישה שולטת מנוהל הרבה יותר טוב. מה לעשות, יש לגבר (כן, כל גבר) אגו ויצר שרק אם הוא מנותב לאישה הוא מנותב נכון. וכשיש אישה חזקה ושולטת היא גורת שהבעל היה מפוקס בה ובבית ולא בדברים אחרים

בהצלחה

האם זה מה שהפך להיות הפמיניזם - שדרש עד עכשיו שוויון בין המינים.. 

עכשיו הדרישה הפכה להיות - עליונות האישה?

דיברת על כך שלגבר יש אגו.. משתמע מעניין ה"שליטה" פה - שגם לאישה יש אגו..

"שהבעל יהיה מפוקס בה ובבית ולא בדברים אחרים"

מה זה דברים אחרים?

עבודה?

חברים?
בילויים?

הגדרת המילה "אגו" על פי פרויד = האני!

"סופר אגו" = האני העליון.

להגיד אני כאישה יכולה להכתיב לבעלי ולעולם כיצד נכון וטוב לחיות יותר מכל אחד אחר - 

זה סופר אגו!

אח, כמה צדקו חז"ל כשאמרו "כל הפוסל, במומו פוסל".

זוגיות - כפי שהיא נכתבת ונשמעת - שורשה ומשמעותה ב"זוג"!!!
היא מנוהלת על ידי זוג, ביחסי כבוד ואהבה הדדיים!
אם מישהו חושב שהוא "שולט" בבן הזוג שלו - 

הוא לא מנהל זוגיות!

הוא מנהל מצב של בוס ושכיר..
 

אני לא מצליחה להעביר אפילו עד כמה אני מזועזעת ממה שכתבת..

פשוט מחליא.

ויש לי תחושה, שאתם חיות בדמיון שאתם מאושרות מהמצב הזה..

עד שהבעל שלכם "הנשלט" - כבר לא יוכל לשאת בעול, והאושר המדומה יתנפץ.

לא בריא הסתכלות כזאת!!

מזה לשלוט בבן זוג?

שהתחתנו בירכו אותנו "שמח תשמח רעים אהובים" מזה אומר?

רעים.. חברים..

בני הזוג חייב להיות בקשר של אהבה בקשר של כל אחד נותן לאחר את המקום שלו..

לא כתוב בשום מקום שהאישה צריכה לשלוט על הגבר..

ויותר מיזה..אני חושבת שגבר שאישתו עושה ממנו "לפלף" הוא מסכן..

גבר הוא בסופו של דבר גבר..

לא יזיק לאישה לתת לו לפעמים הרגשה שהוא המלך בבית..

ומבטיחה לך שגבר שמקבל הרגשה כזאת מאישתו- היא עושה ממנו מלך והוא עושה אותה מלכה!

בקיצור- חיי שיתוף זה דבר חשוב מאד, החלטות ביחד.. אני לא יכולה לחשוב איזה בעסה זה לבעל שמרגיש 

שאישתו היא שולטת ומחליטה החלטות לבד..

וחוצמיזה שהאנונימית כתבה בפרוש שזה לא טוב לבעלה אז למה שתמשיך ככה? 

"רבות מחברותיי וגם אני ביניהם שולטות בבן הזוג ואנחנו לא מתביישות בזה" - אתן מסכנות בלי לחוש בכך, בעליכם מסכנים, מענין כמה זמן עד שהאשליה תתנפץ. זה שמישהו "לא מתבייש" בדברים עקומים, לא עושה אותם טובים יותר - רק מצביע על חומרת המצב...

מומחית לענייני "גבר, כן כל גבר" ("והוא ימשול בך" - פאסה... מי שאמר את זה כנראה לא הכיר את הגברים שהוא יצר..).

לדעתי, את לא "אוהבת את בן זוגך", ונא לא לספר מעשיות. זו "אהבה" כמו שמי שמגדל חתול אוהב אותו...  או כמו אהבת הבאלאבוסטע לסמרטוט איתו היא מנקה את הריצפה....

שלא יהיו אי הבנות: ההודעה הזו מראה על אי הבנה אפילו התחלית, מה זה איש (אולי מרוב "דמיונות השילטון" הכותבת גם מניחה שאף איש לא יכול לספר לה מה זה איש...).

נסיון מוזר, "לבנות" ממש ההיפך מהטבע האנושי. זו אומללות גמורה: אשה כזו לא תכיר לעולם מה זה גבר (וכנראה שגם הוא לא יזכה להכיר בכיוון השני..), אם לא תעשה עבודה רצינית על כל הלך-מחשבותיה.

מוזר מאד למה רומז "שהבעל יהיה מפוקס בה.. ולא בדברים אחרים". יש להניח ש"מותר לו" לעסוק בעוד כמה דברים חוץ מהווד מעלתה..   אלא מה? בהיות שדובר על "יצר", אני מניח שהכוונה ליצר שבין איש לאשה. כלומר: אם היא לא "תשלוט עליו", אז זה לא יופנה רק אליה...  אוי לאוזניים שכך שומעות. אשה שמתחתנת עם מישהו כזה - היא באמת בבעיה.. ואם היא משלה את עצמה שזה ייפתר ע"י "כח" היא עוד יותר בבעיה..

ובהיות שדובר בשירשור קרוב על מה שיודעים לפני החתונה את הכיוון של מי שמתחתנים איתו - אני חושב שמן הראוי שאשה כזו, תאמר למי שהיא מעוניינת להינשא לו (כן - "להינשא", מה נעשה? כך אומרים בעברית. הוא "נושא אותה לאשה", והיא - "נישאת לו"...) - שזה הכיוון שלה...  יש להניח שכ95% לפחות לא יסכימו להתחתן איתה; ומי שיסכים לתנאים כאלו - לא הייתי ממליץ לה להתחתן איתו...

גם אני לא אוחזת מדרך החיים שלה, אבל השתלחות כזו אישית?!

זה החיים שלה, תחייה אותם כטוב בעינייה. 

לא נראה לי שתגובתך תעזור ותשכנע אותה שהחיים שלה לא טובים. וגם אם כן- יש דרכים יפות יותר לעשות זאת.

לכל אלו שכתבו על שותפות- קצת שטחי לדבר כך על זוגיות. כשהגבר מוביל את הבית -אין בעיה בשותפות? בחברות? ברעים האהובים? ברור שדינמיות מסוימת של אחד מבני הזוג בנושאים כלשהו לא מפחיתה וגורעת מהשותפות בינהם.

החיים הם לא שחור-לבן. יחיה כל זוג כטוב בעיניו ובהתאמה לכוחותיו גם אם לא כך בדיוק כתוב בספרים.

אני מקווה מאוד שלא עוברות פה רווקות

שלקחו את דרך החיים שלה כהמלצה!

אוי ואבוי!!!

פשוט אוי ואבוי!!

שלא תבינו לא נכון, אני מרגישה הסתיגות מכל מילה שנכתבה שם. לי לא מתאימה זוגיות שכזו.

אבל אני לא חושבת שדחוף להסביר לה כמה החיים שלה מועדים לפיצוץ 

ויש לי תחושה, שאתם חיות בדמיון שאתם מאושרות מהמצב הזה..

עד שהבעל שלכם "הנשלט" - כבר לא יוכל לשאת בעול, והאושר המדומה יתנפץ.

לצטט את ד. אני אפילו לא מתחילה...

בואו נודה, יש כאלו זוגות. יש גברים עם תכונות נשיות ולהיפך, ופעמים נעשים חילופי תפקידים. אם האישה משכילה, היא יודעת לתת לגבר תחושה נוחה, ואין לי שום חסר - יש להם חיים מצוינים.

ד"א, ברור שזו לא תשובה לפותחת השרשור שכותבת בפירוש שבעלה אינו מרוצה מהמעמדות בבית.

ש"יש גברים עם תכונות נשיות", במחילת כבודך.. (ובוודאי נכון, כדברייך, שיש כל מיני "יצירות" בעולם).

דברייך ממש אמורים "לפגוע בה"....  מבחינתה - זו לא "תכונה נשית"..  היא כתבה שכך נכון להיות, בכוללנות.

וממה שציטטתי ממנה, בהודעה שבהמשך - את יכולה לראות שגם שם זה לא היה "כך". לקח לה זמן "לאלף" (אם הוא עושה מה שאומרת יש תגמול - וגם ההיפך יש תגמול.... בסדר? זה נורמלי בעינייך?)

את באמת חושבת שה"נקודה" זה להסביר לה? הנקודה זה כי יש כאן עוד כמה שקוראים..

לא העליתי בדעתי לשניה "לשכנע אותה". גם כי זה לא מענין אותי, גם כי אין לכך סיכוי.

לא כתבתי "אליה". וגם היא לא כתבה פה "מכתב אישי" למישהו.

זה פורום ציבורי, אנשים קוראים; ולי ברור שאפילו קליטה כלשהי של אוירה מזה (נגיד, איזו אשה יהיה לה "מצב רוח" ויתנגן לה ה"צליל" של ההודעה הזאת, או איזו רווקה..) - יכולה לגלגל הריסה של בתים בישראל.

לגבי מה שכתבת על "שותפות": הגבר גם לא יולד.. זה לא חידוש בעולם שלכל אחד יש עניינו המיוחד גם בתוך "שותפות", בין במובן הכללי, ובין במובן של אישיותו הספציפית. וזה אכן מה שכתבת על "דינמיות מסויימת". מה שהיא כתבה זו לא "דינמיות מסויימת" וגם לא איזשהם "ניואנסים" אישיים: זו "תובנה" כוללנית שהיא משחררת פה, ולדעתי, זה גם סוג של אלימות.

מן הסתם, בעדינותך, את מזועזעת, ובכן - אני מעתיק-מדביק הודעה של האשה הזו, באותו נושא, מלפני כשלש שנים. אם את חושבת שזו "דרך לגיטימית", ובפרט בתור "דעה" ציבורית - זכותך. זכותי לחשוב שזה מזעזע ולהתריע מפני זה.

בעיני, זה לא הרבה פחות מתרבויות בהן האיש "אילף" את האשה ע"י מכות. זו אלימות וזו אלימות.

ובכן:

"אנחנו משפחה מאושרת כי אצלנו אני הבוסית בבית ועל פי ישק דבר. אמנם לקח לי זמן לגרום לבעלי להבין שזהו אושרו, אבל כיום הוא מבין זאת היטב.
הוא עושה כל מה שאני אומרת לו וזה גורם לו סיפוק אדיר. אם הדברים מתבצעים היטב יש תגמול ואם לא אז יש גם תגמול..."

עד כאן ההודעה. אין צורך להוסיף מאומה. לא חוזר מ"מ מדברי.

מאוד!

ראיתי בכרטיס שלה.

אגב עברתי על כל הודעותיה.

אני חושב שהיא מדבררת את עצמה נהדר.

מסכנים הילדים. וכן, גם הבעל. 

ומסכן חולה שבטוח שהוא הכי בריא וכולם חולים. ולא עוד, אלא ש'מאלף' אנשים בריאים, כדי שיתאימו לצרכיו האנוכיים וחולניים.

הרמב"ם קורא על חולי הנפשות "אוי לאומרים לחושך אור" וכו'. שם מביא שזה חלק מהחולי. (בהל' דעות)

אני ממש לא חושבת שזו הדרך..

הפוך, אני רציתי לדעת איך יוצאים ממציאות כזאת..

לא הגעתי לרמה ש"על פי ישק דבר" ממש ממש לא! וגם לא רוצה להגיע למצ כזה! אימלה בעלי ואני נהיה שנינו מסכנים!!

אני בסה''כ רוצה לתת לו את מקומו כבעל..

ושניהיה שותפים!

תודה על העזרה של כל מי שהבין אותי וניסה לעזור..

אנחנו מדברים על זה

גישתך דווקא מדהימה ביכולת שלך להבין מקום לא נכון בהתנהגותך, ועוד את כ"כ מוטרדת מכך ומנסה לתקן.

זה יפה ונכון, והלואי על כולנו יכולת זו.

זה ההבדל היסודי:

בין מי שמבין שיש בעיה (ולכן גם הבעיה אצלו פחות קיצונית..), ורוצה לצאת ממנה. ומתייעץ איך;

ומי שעושה מהבעיה "אידיאולוגיה", ומנסה "לסחוב" גם אחרים אליה, ע"י "שבחי השיטה", וכך גם הבעיה קיצונית יותר, ואיך יֵצֵא ממנה?..

מה שדן כתב ומה שאלירז כתבה.

זוגיות זה ביחד!

אין פה עניין של שולט ונשלט, צריך לעבוד יחד אחרת אין פה זוגיות...

ומנסה 'לתת רישיון' למצב מעוות.

הרי ציטוט עם קצת סתירה פנימית שהיא בעצם נראית כהגזמה שקרית כדי להיראות 'נורמאלי ולגיטימי'.

(ההדגשות שלי.)

למרות שאולח אומר דברים שלא רגילים לומר, בכל זאתאומר זאת:

רבות מחברותיי וגם אני ביניהם שולטות בבן הזוג  ואנחנו לא מתביישות בזה.

זה בדיוק זה. את לא צריכה להיבהל, זה קורה להרבה מאיתנו וחייבים לעבוד על זה, אחרת בעלך יהיה מסכן וגם את- לא תרגישי את ה'גבר' שלך וחבל.

פשוט לקנות ייעוץ זוגי ב 77 ש"ח....

בצד זה שאני מסכים שיש חשיבות גדולה לשיתוף לדעתי גם הניסיון לשלוט לפעמים בא ממקום טוב של לעשות את הדברים כמו שצריך הרי אנחנו מצפים מבעלי תפקידים מסוימים לשלוט\ להוביל (למשל הורים, מנהיגים או מנהלים) ולכן לעיתים יש חשיבות לרצון הזה.

ברור שבזוגיות (לעומת הורות) יש חשיבות לשותפות ולכן אין מקום להובלה בלעדית.

מהניסיון שלי:

1. לנסות למצוא מטרה משותפת ולעבוד עליה ביחד.
2. לתת כמה שיותר חופש (לאור המטרות המשותפות) ולנסות להשפיע רק בנקודות החשובות.

מהניסיון שלי כאשר יש מאבק על שליטה אז על כל דבר קטן יש מאבק והרבה פעמים אנחנו מפסידים בעיקר בדברים החשובים.

לעומת זאת כאשר יש שיח על מטרות רואים שהרבה פעמים רצונות לא סותרים אחד את השני, בנוסף כאשר אדם מנסה להשפיע בנקודות ממוקדות בד"כ הוא יקבל את מבוקשו.

אבל של הבעל שלי בי.

זה לא ממש שליטה זה הובלה.

בעלי מוביל את הבית וטוב לי וכייף לי שזה ככה!!

אני לא חושבת שזה מקום נשי לשלוט על הבעל!!

הזדעזעתי מהעניין..

בתור גבר, תחושתי היא שזו מחמאה גדולה שאשתי יכולה לתת לי. וגבר זקוק למחמאה כזו מצד אשתו.

לתת לי להוביל. זה משהו שצריך לקבל, לא לקחת.

לשלוט זה רע. להוביל - כשאשתך רוצה בכך, זה מרגיש לך נתינה ודאגה לאשתך,

וזו הרגשה נפלאה, שבאה ממקום של נתינה ורצון להיטיב, לא ממקום אנוכי( = שליטה) [ואולי לפעמים - לא תמיד, זה ההבדל בין אישה שולטת לגבר מוביל, שימו לב להגדרות הנשים השולטות לעיל, מאיזה מקום זה בא, כמובן שיש היפוך תפקידים לפעמים.] 

אני חושב שזה מובנה ברוב הגברים והנשים (- למרות שאצל חלק, השפיעה רוח הפמינזם שטייחה את הטבע, ושיווקה אותו כשליטה ודריסה של הגבר. דבר שאינו נכון, כמו שאמרתי קודם.) אישה שתאפשר לבעלה להרגיש מוביל(= מוערך, ומוערץ ו"סומכת עליך"),

מפריחה את הזוגיות ואת שמחת שניהם.

תשמעי קצת יהודית פוגל. את יכולה לשלוח לה שאלה בדוא"ל היא תענה לך דרך הרשת. כל תשובה שלה תהיה יותר טובה ממה שיש לי לומר בעניין. והפתרון לא ממש מסובך. בפיך ובלבבך לעשותו. שבת שלום

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב