אני לא יודעת עד כמה זה יעזור, אבל אולי:
גם אני רועדת לפני בדיקות דם ורופא שיניים, ואני אוהבת ללדת. מבחינתי הדברים האלה רחוקים זה מזה - שמים וארץ. רופא שיניים מפעיל עליי מכשירים שהגוף שלי לא "מכיר", לא בנוי להתמודד איתם, ויש תחושה מיידית, אינסטינקטיבית, טבעית, של "לברוח מכאן". זה מה שאנחנו מתוכנתות לעשות כשתוקפים אותנו בכלים חדים, לא? ב"ה יש לנו גם מוח, שמסביר לנו שהתקיפה הזאת היא לטובתנו, וכוח רצון שמשאיר אותנו שם - אבל החוש הטבעי הבסיסי לא מתבטל.
לידה זה דבר כל כך אחר!
הצירים צומחים מתוך הגוף, הגוף בנוי לזה! הם נבנים בקצב הדרגתי, קצב שמאפשר לך להתרגל אליהם, הם באים והולכים ויש הפסקות למנוחה בין לבין... הם באים עם הורמונים שמשרים עלייך תחושת התכנסות כזאת, תחושה של אמא לביאה שיודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות.
זו רק עדות על מה שאני חווה בלידות שלי, אני מודעת לכך שאחרות חוות את זה אחרת.
אני אישית מעדיפה לעבור לידה כמה שאפשר מחוץ לבית חולים, להיכנס רק ממש לקראת הסוף (הטריק שלי הוא להסתובב עם הבעל באזורים פתוחים (=עם אדמה ושמים) שנמצאים בתחומי בית החולים - ככה אני מרגישה די בטוחה להיכנס גם בשלב מאוחר).
אני אישית מעדיפה לעבור לידה בלי דקירות ועניינים (היחיד שאני מקבלת בהשלמה זה פתיחת וריד ביד - נראה לי שזה עלול להיות חשוב במצבים מסוימים) - בלי אפידורל. בין השאר כי ככה אני חופשית לגמרי בתנועות שלי עד הסוף, מרגישה מעצמי מתי כדאי (ובעיקר מתי לא כדאי) ללחוץ - וממזערת את הסיכוי לחתכים וקרעים, שזו באמת באסה (אבל גם זה לא אסון).
