יש לי חברה אחת ממש ממש טובה (כמו אחותי!!) שכל המשפחה שלה, היא כמו שלי(!!)

אבל כשהתחתנתי גיליתי שלבעלי היה קטע גרוע עם אחיה ולכן נגזר עלי די להתנתק מהמשפחה..

היא עדיין רווקה ומאוד מאוד עוזרת לי!!(פיזית) אבל מצד שני גם צריכה אותי לפעמים..

(אתם ייודעים מהזה להיות לבד..) ובעלי מאשים אותה בקשיים שהיו לנו בהתחלה (מה שלגמרי לגמרי לא נכון)

ולכן, לא רוצה שאהיה איתה בקשר..

כך שגם החברה היחידה שהיתה ונשארה, שעזרה לי..

הזמנים מוגבלים

בעלי באמת אדם מקסים!!!עם כל הקשיים אני אוהבת אותו מאוד אבל..

הוא מאוד מאוד טרוד בענייני ציבור,וגם כשהוא מתפנה טכנית, הראש שלו עסוק בזה.

עד שאני כבר מוותרת (הוא לא מצליח להתנתק!!!)

העסקנות הזאת היא בעיקר בערבי חגים, שבתות, לילות.. בקיצור בזמנים שהוא יכל להיות איתי ובבית.

אין מצב לשכנע אותו לעזוב את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הוא יהיה מוכן להתגרש בשביל לא להצטרך לעזוב את הפעילות..

אנחנו חיים על משכורת מינימום

לנסות להסביר בעצם מה רע לך?

זה שאת לבד בלי חברות וגם לא הרבה בחברת בעלך?

זה שאין לך עבודה ואינך ממצה יכולות אישיות מחוץ לבית?

זה שאת גרה במקום שלא היית רגילה והוא נראה לך "מקום פרימיטיבי"?

זה שבעלך לא נראה לך, כביכול, "ברמה שלך"?

תנסי לחשוב רגע באמת -

מה ה"נקודה/ות".

אולי כך גם יהיה יותר קל לסייע.

זה שאני לבד...כל היום בין 4 קירות וילדה..אני מרגישה שבא לי לכתוב לכל אלה שבפורום של לקראת שאין להם סיבה להתעצב שהם לא נשואים...

ווזה שאני מרגישה מבוזבזת....

הבעיה שלהתנדב אי אפשר כי מעון עולה מלא מלא מלא

ועכשיו כשיהיה שתיים אני אהיה חייבת משרה מלאה כדי להצליח לכסות את המעון(יש כאן רק פרטי)

וכדי למצוא משרה כזאת..טובה..אני צריכה ללמוד עוד שנה (מה שלא מתאפשר מבחינה כלכלית כרגע)

לנסות בכמה מישורים:

המישור הכי חשוב הוא בתוך הראש, במחילה... (ואם יש לך, כדברייך, "ראש טוב" - קחי את זה כאתגר..):

הרי אפשר להסתכל על הפעילות עם הילדה בבית, קל וחומר עם שתיים, כדבר גדול מאד.

יש להניח שאם היה לך תואר ב"גידול ילדים מיוחד פרטני בנסיבות אישיות m.a..." - והיית מקבלת, מתוך אמון רב של המערכת בך, שתי ילדות קטנות לחניכה אישית מגיל ינקות ועד שיעמדו על רגליהן.. כולל דיווח מידי פעם על ההישגים, ושכר הגון - היית רואה בכך "מיצוי אישי" לעילא...

אלא שכיום את מביטה על כך בתור "בין ארבע קירות וילדה"..  אז קודם כל - שַני מבט, באמיתיות ובשמחה, זה אפשרי לגמרי. יש לך עד הלידה עוד זמן בדיוק בשביל זה..

ניכר מדברייך, אולי, שאת קצת מנסה לעשות "העברה" מהרווקות לעכשיו (אני מבריקה, הייתי כך וכך), וע"י כך - את אולי קצת חוסמת את הטוב שניתן לראות ולקבל מהמצב הנוכחי.

ה"מבריקות" שלך היום - צריכה קודם כל למצוא את ביטויה בהבנת גודל הענין שאת בו, גם בשמחה בו.

כדאי גם להוציא לגמרי מהראש את המחשבה ש"לדבר בציניות" זה נקרא "מבריק" ו"לא להבין" חכמות כאלה - זה "פשוט"... מי יודע, אולי בעלך עדיין "נזהר" מתגובות של אז, כשאת חושבת שזה כבר עבר?..

אחר כך, לענ"ד, את צריכה להציב לעצמך "יעד". לעיתים כשרואים את היעד, גם אם לא מיד, זה נותן כחות גם לעכשיו. את אומרת שאת היית מורה מוצלחת, שאת יכולה עם עוד שנה לימודים לקבל עבודה טובה ומתאימה; תחליטי שאחרי השלב הראשוני של גידול הילדות/ים (לכל היותר, עוד שנה-שנתיים), את חוזרת לעבוד במה שמתאים לך או ללמוד. ממש תציירי את זה בראש, איך את שוב מלמדת, שמחה בזה, מרוצים ממך, לומדת וכו'. זה יתן לך כח גם לבינתיים, אבל לא "בינתיים" בתור שלב דיעבדי שצריך לדלג עליו, אלא בתור שלב חשוב וטוב. אך בידיעה, שאח"כ תוסיפי על זה דבר שאת אוהבת, טוב לך, ומוציא לפועל עוד כשרונות שבך.

כלומר: היום, לכאורה כך נראה, את עובדת בסדר "הפוך": את זוכרת במה היית מוצלחת, ומתוך כך אין לך מוטיבציה למה שעכשיו...  אולי את צריכה לעשות ההיפך: לראות את הטוב במה שאת עוסקת עכשיו, לעשות את זה בשיא השלמות עם זה, ומתוך כך - לקבל כח גם לשלב נוסף. זה שהוא "ברקע" - יעזור לך גם לקבל ברוח טובה את השלב הנוכחי, במקום לגרום להיות מתוסכלת ממנו..  קודם, ה"מעגל הפנימי" עם הבעל בענוה ושמחה ועם הילדה/ים. אח"כ - מתוך זה - הלאה.

וכדי ליישם את זה, את צריכה לענ"ד, אחרי קצת "עבודה פנימית" כזאת, "לקחת את בעלך" לשיחה. קודם כל, להתנצל על היחס המוטעה בעבר, להגיד לו כמה את אוהבת ומעריכה אותו.  אח"כ, להסביר לו שאת רוצה לקחת בשמחה את העיסוק הנוכחי בבניית הבית, גם איתו גם עם הילדים, אבל את באופייך צריכה גם את ה"איוורור" וההתקדמות של העבודה בחוץ, לימודים.

ואז תציעי בפני את הסדר הנ"ל. תגידי לו שאם תדעי שאחרי כך וכך זמן, את יכולה גם לחזור אל הדברים הללו - אז זה יתן לך כח להווה. תסבירי לו שאת צריכה את זה, כמו שהוא צריך את העסקנות שלו...  ותסכמו ביניכם, איך זה יהיה. כלומר: תחליטו ביחד איך אפשר תוך זמן סביר ליצור מצב כזה. בין ע"י מקום עבודה שמכסה את שכר המעון, בין ע"י התאמצות גם שלו לטובת הענין וכד'. זה ענין של שניכם, לא רק שלך, תתייעצו ביחד. אם יש צורך - תשתפו את היועץ/ת שלכם.

באותה שיחה, גם תסבירי את הנושא של החברה שלך. תסבירי לו שאת מרגישה מאד בודדה אחרי המעבר, שלאשה חברות זה דבר חשוב (שוב - תתני לו דוגמה מעסקנותו, כמה חושב לו התעסקות עם בני אדם). תגידי לו: בוא נבודד בין אחיה לבינה. אין לי כל עסק עם אחיה, חשוב לי הקשר איתה, ואיננו מערבות כל ענין שנוגע אליו או אליך, מבטיחה..  הוא יצטרך להבין את זה. אם תגידי מתוך כבוד והסברת החשיבות, יש סיכוי.

בכלל, חשוב קשר טלפוני עם חברות. היום זו לא "תקופת האבן"..  יש לך סקייפ (לא בעיה להתקין במחשב, חינם)? תדברי עם חברות מהמרכז בסקייפ עם וידאו, "שידור חי"..  ואל תקטרי - תדברו בשמחה, כמימים ימימה..

כמו כן - היית מורה? תתחילי כבר עכשיו (זאת אומרת - עוד יומיים.. אחרי התאוששות ראשונית..) להכין מערכי שיעורים במחשב. תכיני נושאים כשהילדה ישנה, תנצלי את כשרונותייך הברוכים. כשתגיעי ללמד - כבר יהיה לך הרבה חומר, לא "מהיד לפה" (הרי גם אז יהיו ילדים בבית).

הקיצור: להתחיל מהמעגל הפנימי (בעל, באהבה, בהקשבה הדדית, בכבוד אמת; ילדים), אל החיצוני יותר. כאשר גם ה"חיצוני" חשוב, רואים ומדמיינים אותו באופק-הקרוב ומתחילים בפועל להכין אותו. וכן - קשר עם חברות.

ואגב: "לא מקובל עלי" (במחילה) מה שכתבת שבעלך "יעדיף להתגרש" ולא להתנתק קצת מעסקנותו..  אין דבר כזה. אני בטוח שגם בעלך היקר מבין שיש לו מחוייבויות לבית..  יתכן, כדלעיל, שהרושם הלא-נעים מתחילת הנישואין קצת "מבריח" אותו לעסקנות-יתר..

אתם תדברו; תגידי לו שאת מאד מכבדת ומעריכה את עסקנותו, ועוד יותר אוהבת אותו.. וצריכה את קרבתו. בפרט כשאתם גרים רחוק מחברה שהיית רגילה. ולכן, תסכמו על ימים שאתם יוצאים ביחד, משוחחים ונהנים איש מחברת רעותו. לא עסקנות ולא פלאפונים. אם הוא ישמע שאת אוהת אותו, מכבדת אותו, צריכה אותו - יתכן שתגלי "להפתעתך" שקירבתך אינה במקום כ"כ אחורי אצלו ביחס לעסקנותו....

חיזקי ואמצי. אל תתייאשי בשום אופן. את לא צריכה "להילחם", את צריכה לבנות מחדש, מתוך ראיית נקודות הטוב, מבפנים. ואל תחששי משום "דיכאון" ח"ו אחרי הלידה.. תלכי כך כברר מעכשיו, ותגיעי ללידה בשמחה על עוד משימה חשובה וטובה שמתאימה לכשרונותייך הטובים (אני מניח שאח"כ, גם בשאלת-חכם, תוכלו לעשות קצת הפסקה לצורך התאוששותך וחזרתך למסלול משמח ומתאים. ומתוך כך - גם בנין הבית ביתר שאת ושמחה).

את עניני ה"חותנת" תעזבי לגמרי. את לא הראשונה בהיסטוריה עם דברים כאלה.. אל "תסתכלי" עליה, אל תתרשמי מהיחס, תכבדי וזהו. ואל תחשבי שבעלך "משוה". הכל שטויות - וזה גם לא משנה כלום.

הצלחה רבה!

צדקת לחלוטין בכל מה שכתבת בהתחלה..

עם חלק מההמשך לא כ"כ הסכמתי..דמיונות זה לא הצד החזק אצלי

אבל זה כבר לא משמעותי...

תדע, שבמילים שלך נתת לי כיוון חדש של מחשבה שבעזרת ה' תעזור לי...

תודה רבה!!!

כשאמא שלי ילדה את אחותי גם ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור מעון.

אמא שלי התחילה לעבוד במשפחתון חצי משרה תמורת זה שבזמן שהיא במעון אחותי תשהה שם כמו כל הילדים.

זה יכול לתת לך תעסוקה ומצד שני תוכלי לצפות בילדים גדלים לזמן מה עד שיהיה קל יותר לעמוד על הרגליים.

הרגע יצאתי לחופשת לידה ואני מבינה מה זה להרגיש בין 4 קירות (אחרי שמירת הריון ארוכה). הימים שלי היו מתחילים בצאת החמה ומסתיימים אחרי 19 שעות על הרגליים וסדר היום כלל עבודה, לימודים, פר"ח ובין לבין לראות את הבן הגדול שלי.

עכשיו אני מרגישה לא יעילה במיוחד אבל מזכירה לעצמי שזה מצב זמני ושב"ה זכיתי לשני ילדים.

גם לך אסור לשכוח. לפני שנגיע לעולם האמת לא נחשוב בכלל על התארים שצברנו אלא על הצאצאים שהולדנו וחינכנו.

 נסי למצוא נקודות אור בבעלך ובמצבך כיום (_אולי את רק צוברת כוחות לפני שנים מלאות בעשייה?).

בהצלחה יקירה. אני פה אם צריך

אני לא יודע מה מתוך כל נקודות המוצא האלה ניתנות לשינוי :

1. כמו שמישהו העיר מעליי - האם יש לכם רכב? הדלק אמנם יקר בטרוף, אבל יכול לשמש כאמצעי בריחה פה ושם משכונה נטולת תחבורה ציבורית.

(לא מדבר על הרכב של ההורים שאפשר לקחת כשהם מסכימים, אלא על רכב שלכם שלא דורש ערוב גורמי חוץ)

2. האם יש משהו שאת יכולה להתנדב בו? את מספרת שלמדת מקצוע ואת נחשבת מוצלחת.

זה לא ישפר את מצבה הכלכלי של המשפחה, אבל ישפר את חדוות החיים שלך ואת הסיבות שלך לקום בבוקר, ואולי אפילו  ימצא לך מקום עבודה בהמשך (בדומה לבנות שרות שנשארו בשכר במקום השרות שלהן).

3. לעבור לגוש דן או אזור ירושלים זה לא תמיד פיתרון. תעשי השוואה בין מחירי השכירות שאת משלמת למשל בקרית שמונה (סתם ניחוש) או חצור, לעומת מחירי השכירות בגוש דן או באזור ירושלים.

זה נכון שתהיי יותר מאושרת, אבל סביר שיהיו לכם דאגות אחרות.

כאב לי מאוד לקרוא את הדברים.

אין לי הרבה מה לומר מעבר להשתתפות עם הכאב.

מה שכן, זה נשמע סבוך הרבה יותר ממה שכתבת. 

לדעתי הפיתרון בידיכם - שניכם.

פשוט לנתח לעצמך את המצב (דף ועט יעזרו מאוד), מה כואב, פיתרונות אפשריים, 

ואז לשוחח עם בעלך על הדברים.

הוא אוהב אותך, ודואג לך, ספרי לו הכל (וזהירות!!! - לא לתת לו תחושה שהוא אשם במשהו, פשוט להקדים בתחילת השיחה כמה שאת אוהבת  אותו, וכמה שאת יודעת שהוא דואג לשמחתך, ולכן חשוב לך לשתף אותו ולשמוע את דעתו איך לשפר את המצב).

עצם השיתוף שלו, יקל מעלייך ויחזק את הקירבה.

אני גם חייב לציין שמאוד התפעלתי ממסירותו של בעלך לפרנסת הבית. זה כמעט לא מצוי הקרבה כ"כ גדולה. הוא כנראה אדם חזק ומסור.

זכיתם שניכם!

ורוצה לחזור ולומר, חשוב לצאת מהמצב, זה בטוח שיש פיתרון. 

מה שאת מתארת זה מצב נורא ובלתי אפשרי.

זה נראה לי ים של דברים שיכול להיות שאם היינו עוברים בעיה אחר בעיה, ומפרקים אותה, ההר לא היה נראה גדול כל-כך.

גם מעניין מה מהות הקשר של בעלך לצפון-להוריו-לפעילות הציבורית (היא היתה קיימת גם לפני החתונה?)?

כלומר, מה מחזיק אותכם שם? לא נשמע שהקרבה לבית הוריו עושה לכם טוב לזוגיות...אז למה לגור שם? ואם ידעת את זה לפני החתונה ונתת את הסכמתך, אז צריך אולי לעשות הערכת מצב מחודשת לגבי רמת הניידות שלך עם שני ילדים זה לא כמו להיות נשואה טריה ולתפוס טרמפים.. כתבתי על זה בפעם בטור שלי-על לכתוב "חוזה מחדש". קראו לטור:"בעלי מפר את החוזה שלנו".

אולי אפשר למצוא פעילות ציבורית באזור אחר? באזור שבו תוכלי גם למצוא אולי עבודה (למרות שנראה לי שבכל מקום, לצערנו, אם את בהריון הסיכויים קטנים, אבל אולי מילוי מקום או משרה חלקית/זמנית שאם תהיי טובה, אחרי ימשיכו איתך את החוזה). יכול להיות שתרגישי טוב עם עצמך כשאת בבית, אם בעלך יחזק אותך, יחמיא לך על איך הבית נראה טוב ואיך את מטפלת יפה בילדה.. גם אם אולי זה לא ממצה את כל יכולתייך האינטלקטואליות.

יש לי כמה חברות ללימודים מהמכללה (מהמחלקה למדעים-הלימודים שם לא קלים בכלל), ממש חכמות מעל הממוצע ואפילו גאונות, שכשנפגשנו בחתונה של אחת מהחברות, התברר שכחצי מהן בבית עם הילדים וטוב להן מאוד למרות שהן מסוגלות לעשות משהו אחר שכביכול יותר נחשב.

אגב, מי אמר שלגדל ילדים בשמחה ובסבלנות זה קל? זוהי עבודת המידות יומיומית וצריך תעצומות נפש אדירות, אז אל תזלזלי בעצמך ובמה שאת עושה בינתיים, כי לשמח את הבת שלך וגם את בעללך ולדאוג שיחד עם ההריון הכל "יתקתק", זה לא דבר קל, זה מצריך המון מחשבה, תכנון וכמובן, ביצוע.

ולא יותר?

ליצר הרע יש כשרון כזה להראות לנו את המצב שלנו דרך המשקפים הכי שחורות, ולשכנע אותנו שזה ימשך לנצח. אל תאמיני לו! קראתי את הבעיה שהגדרת, והיא בהחלט נשמעת כזמנית וניתנת לפתרון (ובקלות). הבעיה היא שאנחנו נכנסים ללחץ ונבהלים.

נתנו לך פה מקודם עצה מעולה- למקד את הבעיה, ועשית זאת- הגדרת אותה. ברגע שהגדרת אותה בעצם שמת לה גדר.תחמת אותה כדי שלא תשתלט על כל ההויה שלך.

אם כן ,הבעיה כפי שהגדרת אותה היא הרגשת הבדידות וחוסר המימוש של היכולות שלך: חכי לאחר הלידה- תני לעצמך זמן התאוששות והתחזקות.בינתיים תחפשי בנחת תחומי עניין ועבודה שמעניינים אותך .תחומים ש"מדברים" אלייך.

בקשי מה'  ןתתפללי חזק שיכוון אותך לתחום שמתאים לך, תחום שתמצאי בו את עצמך.

בינתיים חפשי לך דברים שיעשירו וימלאו אותך גם בלי הצורך לצאת מהבית ולשים את הילדה במעון- ספרים מעניינים (אם עיוניים /תורה, חסידות (הערה:יש ספרים יפייפיים ,מרוממים ומחכימים של הרב גינזבורג בנושא חסידות ופסיכולוגיה יהודית (לדוגמא). פתחי תחביבים ,בקיצור תהני מהזמן החופשי הזה שיש בידייך כרגע, לא תמיד יש את האפשרות להישאר בבית.

כל ,אחרי שתלדי ותתחזקי בע"ה, תהיי במצב נפשי ותודעתי מתאים לצאת ולעבוד,ותוכלי  בע"ה (שוב- עם הרבה תפילה, כל הזמן) למצות את היכולות שה' חנן אותך בהם.

הערה: כפי הידוע לי דוקא בצפון /בדרום/ במקומות מרוחקים  יותר משוועים למורים מאשר באיזור המרכז, כך שלמורה זה יכול להיות בהחלט יתרון לגור במקום שאת מתארת  .

לגבי הרגשת הבדידות- אני מאוד מזדהה. יש מצב לתחזק קשרים עם חברות מהעבר? אולי גם להכיר חברות חדשות במקום שאת גרה בו.

אני יודעת שזה לא מעודד, אבל בכל זאת- תשמחי במה שיש לך. זה לא מובן מאליו הדברים שב"ה הצלחת להשיג ולבנות- בעל, ילדים -בית ומשפחה. 

זה לא מובן מאליו. תרשי לעצמך לעצור ופשוט להתענג על זה, לשמוח בזה.

וסליחה על הניגוז, אבל- תפילה, תפילה ועוד תפילה. במילים שלך, בפשטות לה'- ספרי לו על כל מה שאת מרגישה ועוברת,ובקשי ממנו עצה, הכוונה, ישועה. זה מה שבאמת מניע את כל הגלגלים -הנסתרים והנגלים.

מאוד ממליצה לקרוא  את "בגן האמונה", של הרב ארוש .לי הספר הזה דיי הציל את החיים.

בהצלחה!

ואיך היא קשה ואי אפשר לברוח ממנה...

במיוחד לא עם תינוקת שכל הזמן מחברת אותך חזרה למציאות....

גם אני שם במקום הזה- יוצאת ממנו וחוזרת אליו...

יש לי רעיון אחר...

למדת משהו ואת טובה בו.. אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לעבוד בדברים אחרים...

מה עם לעשות חוג לילדים בבית במשהו שאת טובה בו? - נגינה, תפירה, ריקוד, ציור... משהו? או לא עם ילדים? עיסוי פינוק לנשים? לסדר גבות את יודעת? אולי גם זה....

ופעם בשבוע לאת לאיזה קורס/שיעור משהו שיש באיזור ויעניין אותך?

או לומר לבעלך לשלב אותך גם בעשיה הציבורית שלו? אולי זה גם יוסיף לכם לזוגיות שזה נחמד גם...

תיזכרי רק שאת בסוף הריון וההורמונים משתוללים עלייך...  ואל תפחדי...   -כבר כמה פעמים שמעתי שכל אשה בהריון יש לה נטיות אובדניות מידי פעם... ובכל זאת אל תתני למחשבות המייאשות להשתלט..

תדברי הרבה בטלפון עם כל מי שעושה לך טוב.. ואת לא חייבת לשתף את בעלך בחברות שלך.. הן לא חברות שלו [ב"ה]..

ותשימי הרבה מוזיקה בבית, מייד כשאת מתעוררת...

חוצמיזה שבצפון יש כל כך הרבה קברי צדיקים.. פעם בשבוע תסעי לך לאחד מהם.. לאת מהבית אפילו רק פעם בשבוע עושה כל כך הרבה.. ונשמע שיש לך על מה להתפלל...

בימי שישי בבוקר בעלך עובד? אם כן - שיוותר על זה פעם בחודש-חודשיים ותלכו לאיזה מעיין בצפון הירוק...

ותשמחי בתינוק שלך!!!!!!!! אני בטוחה שהוא מתוק מדבשששששש והוא רק שלך ואת רק שלו...

בהצלחה ממש

מבוזבזות!
חדשות באיזור המגורים

לא מצליחות כ"כ להתנייד

רחוקות מהחברות

הבעל עסוק/לומד

לא מוצאות עבודה

ולא יכולות ללמוד מבחינה כלכלית -

ובודדות!

מטפסות על הקירות..

אני יודעת על עצמי, על לפחות שתיים שאני מכירה בודאות, ועל עוד כמה שלא מדברות על כך, אבל זה המצב שלהן..

להתחתן לפעמים פירושו בדידות..

אני יכולה רק להגיד לך איך אני מתמודדת עם הדברים..

משתדלת ליצור לעצמי סדר יום,

לקום מוקדם גם אם אני מאוד עייפה - עדיף להשלים בצהריים.

להתפלל.

לתקתק את הבית, כביסות, סדר ונקיון

להכין ארוחת צהריים מושקעת, (או ערב במקרה שלך אם הוא חוזר להפסקה בין העבודות..)

תוך כדי בישול אני שומעת הרבנית ימימה או שיעורים אחרים באינטרנט -

זה החלק שהכי נותן כוח!

יש לך גם תינוקת, צאי איתה לטיול - גן שעשועים?,

אולי תמצאי שם מישהי שאפשר לדבר איתה ויתפתח משו..

תעסקי באיזה כשרון שיש לך.. אני למשל מציירת ואופה עוגות..

מה את אוהבת לעשות?

תגדלי את עצמך, את יודעת שיש לך כוחות, ואת מוצלחת ומדהימה..

תפרחי ואל תהיי תלויה בבעלך,

זה גם יקל עליו כי הוא לא ירגיש שיש מישהי שממתינה לו כל הזמן,

וגם יגיע שלב שהוא ירצה להיות איתך, כי הוא יראה שאת מאושרת!..
נראה לי שלגבר קשה לדעת או להרגיש שהאושר של אשתו תלוי בו כל הזמן, בזמנים שהוא איתך וביחס שלו כלפיים

והוא קצת בורח מזה..

כל גבר רוצה לעשות את אשתו מאושרת, אבל לפעמים במעגל הבדידות בבית- אנחנו נעשות רוטנות על כך.

והגבר מרגיש שהוא נכשל בתפקידו, ובורח.

את חושבת שהוא לא כואב את זה שאת דועכת?

הרי הוא אהב אותך בזכות כוחות החיים שהיו לך לפני החתונה..

תחזרי לשם.

את תאהבי את עצמך יותר, ותשמחי בלי להיות תלויה בשום דבר..

וגם הוא יאהב אותך יותר, וישמח להיות לידך!

בהצלחה.

את לא חושבת שזה בדיוק הבעיה...

שכולנו נהיינו ככה??!

למה מתחתנים אם החיים הופכים להיות משו שצריך להתאמץ בשבילו??

למה הבדידות הזאת היא לעיתים חלק הכרחי מבניה???

בדיוק מה שאת אומרת,זה מה שמטריד אותי!!

למה?!

זה לא אמור להיות ברור שבעל נותן ואוהב ורוצה להיות עם.. אישתו

לא ככה הקב"ה ברא את החיים???

רווקה מרגישה לא פעם "בדידות" גם בתוך קהל רב. וצריכה להתאמץ..

בוודאי שהנישואין זו עליית-מדרגה,

כשעולים מדרגה, לפעמים יש שלב מאמץ.

ה"ביחד" החדש הוא בתוך הבית, המשפחה החדשה שמקימים. מעגל חדש.

יש שלבים של התחברות. לעיתים יותר מהר ובקלות, לעיתים קצת פחות.

אבל גם האשה צריכה להבין שהיא חלק מהבנין הזה.

אם היא "נתקעת" במרירות בגלל שלב המעבר, או כי עשתה טעויות בהתחלה, אז היא לא "כח מושך", אלא אולי כח-מרחיק.. גם אם מאוד אפשר להבין.

לכן, היא צריכה להסתכל על גודל הענין, על הטוב שבפוטנציאל ההולך ונפתח,

לשמוח בו. השמחה שלה היא לא "פסיב", היא "אקטיב"... יוצרת ומעוררת.

כמה שתקרין יותר רצון ושמחה ב"ביחד" הזה, במעגל הפנימי הזה - כך גם יותר  תמצא את הבעל כמו שאת תיארת:

[מעתיק: ] נותן ואוהב ורוצה להיות עם.. אישתו.

אכן, כך הקב"ה ברא את החיים.

אורות מאופל אמר ו..יהי.

בהתחלה נורא כעסתי על ההבדלים האלו ועל כך שיש כזה קושי בלבנות מערכת הרמונית..

מה הבעיה? שהוא פשוט ישמח תמיד להיות איתי..!!

הרי כ"כ מפחיד אותי הזמנים האלה שהוא מתרחק כי הוא צריך פתאום להיות לבד..

אני לא מספיק טובה?

אחרי הרבה כעסים ותסכולים ועבודה פנימית..

הגעתי למסקנה שהאושר הגדול טמון בזה שאחרי כעס וקושי שנוצרו מההבדלים -

אני אוהבת אותו שוב.. ואפילו יותר.. כי אני יודעת שעברנו עוד משהו ביחד, עוד משבר.

והקשר שלנו נראה לי טוב מתמיד.

יש סרט מקסים..

(אני לא ממליצה לגברים כי הוא לא נקי למהדרין, עמכם הסליחה)

על נשים מושלמות, ועל מישהי שמנסה לגרום לכך שהעולם יהיה בנוי ממערכות יחסים מושלמות-

גברים שתמיד ירצו להיות ליד נשותיהן ונשים שתמיד יהיו כל מה שאישה צריכה להיות.

אני ממליצה לך בחום לראות את זה..

לי בתור פרפקציוניסטית הוא עשה מהפך פנימי!

פתאום הבנתי שהמושלם הוא לא טוב בכלל, והשאיפה לשלימות - היא המושלמת!

הבנתי שאני טובה, למרות שאני לא תמיד מאושרת, ולמרות שלפעמים אנחנו רבים, ושלא תמיד הבית מסודר..

והכי חשוב -

שמערכת היחסים הלא מושלמת שלנו, היא מה שעושה אותה טובה כל כך!

בסרט עצמו לא מובאות תובנות כלשהן..

אני לקחתי אותו לעצמי ופירשתי אותו כך, אבל לדעתי הוא חזק בצורה שאין לתאר!!

להלן הקישור:

http://www.videoslasher.com/video/WRP6ULVLUWBG

במידה והסרט דורש סיסמא תעתיקי ותדביקי את זה:

www.moviex-il.com

הלואי שזה יגרום גם לך תחושה טובה.

הרימון חוסם לי לגמרי...

אין לי מושג על דרך אחרת לצפות בסרט. מתנצלת.

החיים הופכים ל"איזה משהו שצריך להתאמץ בשבילו", לא בגלל הנשואין. הנסיונות באים לכולנו- לנשואים, לרווקים, לאמהות, לממתינות לאמהות- אלו הנסיונות שכרוכים BUILD IN עם המושג "לחיות".

מאוד ממליצה לך לקרוא את "בגן האמונה".הספר הזה הציל אותי .

 כל העולם נבראו כדי שיהודי יעבור את הנסיונות האלו (ויחזיק באמונה שככה זה אמור להיות, ושככה זה הכי טוב).

אני כותבת לך את זה כגרושה, שחווה נסיונות פשוטים לא פחות. ויש לי 2 חברות נשואות שחוות נסיונות לא םחות,ויש לי חברה רווקה ,שנסיונותיה לא פחות.

תסתכלי סביבך, ראית משהו שפטור מהנסיונות?

הנשואין הם רק בגדר "סיבה" שדרכה השם נותן לך את מנת הנסיונות שאת צריכה לעבור ע"מ להגיע לתכלית שלך. לכל אחד זה בא ב"סיבות" אחרות.

תשמחי בחלקך- את נשואה, עם ילדים -ברוך השם. זה בכלל לא מובן מאליו. בכלל בכלל לא. תשמחי בזה.

תשמחי בזה! השאר כבר בע"ה יבוא.

נראה שהרבה מהבעיות נוצרו בגלל המקום שאת גרה בו:

קודם כל- תחבורה ציבורית ומגורים ליד חמותך, בדידות, מקום עבודה, מחיר המעון.

אם בעלך ממש מתעקש על הצפון אז יש עוד ערים רבות שיש שם חברה דתית צעירה ותחבורה ציבורית טובה, לדוג': מעלות- פחות טובה מבחינת תחבורה ציבורית אבל יחסית סביר , צפת, עכו, עפולה, קרית- שמואל וקרית- שמונה.  (אולי יש עוד מקומות, זה מה שאני מכירה).

בקשר לחברות, תנסי להכיר חברות חדשות וכדאי לנסות להסתכל בעין טובה על הסביבה שאת נמצאת בה כרגע. יכול להיות, שהמנטליות שונה- אז כדאי ללמוד אותה. לגבי החברות הישנות, כדאי אולי לסוע אליהם לשבתות? זה ממש עוזר לשמור על קשר ופחות בעייתי מבחינת מרחק. לרב ערי הצפון ממש אין בעיה להגיע מהמרכז/ ירושלים- בטח לא בשעון חורף. אם הנסיעות מתישות אותך אז אפילו שווה לשכור אוטו (ככל שיש יותר ילדים ויותר החלפות בדרך, במיוחד שיש רכבת אז העלויות לתחבורה ציבורית כמעט משתוות).

בקשר לעבודה- תנסי לחפש עכשיו, אם את לא בהריון מתקדם, אולי תחליפי מורה בחופשת לידה.

דווקא בצפון, בעיקר בעיירות פיתוח, יש הרבה מורים דתיים בבתי- ספר חילוניים- תנסי לחפש גם שם עבודה.

בקשר למעון- אם תעברו לעיר ותהיה לך עבודה תוכלי לרשום למעון תמ"ת ואז זה יהיה הרבה יותר זול (אבל רק אם תמצאי עבודה).

אם ממש קשה לך מבחינה חברתית ואת לא מוצאת את עצמך בשום מקום בצפון אז תדברי על זה עם בעלך. תראי לו את המצב, שחיפשת מקום שתאהבי מק. שמונה ועד חיפה ולא מצאת כזה אז תנסו למצוא מקום במרכז שיתאים לסגנון שלו גם (אם אין לכם אוטו אז עדיף עיר- במשתכלל זה זול יותר). העיקר שתראי לו משממש התאמצת ובררת על מקומות בצפון ושום עיר לא אהבת.

בקשר להריון, תנסי לחשוב על זה בצורה חיובית, שכ"כ מתאים עכשיו הריון שאת לא עובדת, ממש הקב"ה זימן לך את הזמן המתאים. לפי דעתי, המחשבה הזו על הריון נובעת בעיקר בגלל שאת כל היום עם ילדה בבית ואת מרגישה חנוקה איתה.

תנסי להתאוורר ולא להיות איתה כל היום. יש מצב לשים אותה אצל חמותך? חבל, אי"ה אחרי הלידה זה לא יתרום לך הרבה כל החוסר רצון בהריון וזה יכול להשפיע לטווח רחוק. לפי דעתי זה יעבור כאשר תראי אי"ה את הילד/ה המתוק/ה שי/תוולד.

בינתיים העצה הכי טובה זה פשוט לנסות לא להיות כל היום עם הילדה לבד. תנסי ללכת לגן שעשועים- אם צריך תתפסי טרמפים בשביל זה. את לא עובדת- תנצלי את זה, תקבעי עם חברות מהמרכז ותסעי אליהם אפילו עם התינוקת (אם את גרה ליד רכבת אז זה יותר קל).

המון בהצלחה....

הקושי שלך הוא הקושי של המשפחה שלכם, אבל בשביל שתוכלי להעזר בבעלך כדי לפתור את הקושי, עליך לשתף אותו.

אנשים (ובעיקר גברים) אינם קוראי מחשבות!

וכמו שנאמר, חשוב שהדברים לא יצאו כהאשמה, אלא כקושי שלך:

"אני מרגישה בודדה ומנותקת ממשפחתי ומכל חברי";

"יש נשים שיכולות לשאוב סיפוק מטיפול בבית ובילדים, אבל אני מרגישה מתוסכלת והייתי רוצה לעבוד מחוץ לבית";

"קשה לי מאוד לעבוד עם הילדה מבוקר עד ערב. אני זקוקה להתאוורר ממנה";

אני חושבת שברגע שבעלך יבין, אולי הוא ירצה לדעת מה הוא יכול לעשות כדי לעזור. אני חושבת על כמה רעיונות:

1. יום קבוע בשבוע שבו הוא יחזור בשעה מוקדמת, וישחרר אותך (לישון, או לקניות, או לחוג, או לקפה). באותו היום הוא יבלה עם הילדה עד לערב, ויהיה אחראי על השכבתה.

2. באותו היום אתם שניכם תוכלו לבלות ביחד בערב: בבית, עם פינוק מיוחד שתכיני מראש, או בחוץ, בסיבוב בשכונה או במסעדה, לפי יכולתכם.

3. יום נוסף קבוע, בעלך יוכל לבקש מאימו לטפל בילדה כמה שעות אחרי הצהריים. מה זה משנה מה היא חושבת עליך? שתהנה לה עם נכדתה, ילדתך תהנה עם סבתה, ואת תהני... איך שתרצי זה עוד יום שבו את ובעלך תוכלו להתפנק ביחד בערב!

לא טוב לאדם להיות לבד שעות ארוכות. זה, לדעתי, המקור העיקרי לקושי שלך. וילדה קטנה איננה יכולה לפתור בדידות כזו. את צריכה אדם בוגר שידבר איתך על דברים בוגרים. אני שואלת את עצמי אם לא תוכלי למצוא חברה אנושית בוגרת בסביבתך: בגינה הציבורית? שכנות? אפילו פטפוט קצר של שעה יכול להוות הקלה ניכרת. אולי תוכלי לפרסם מודעה במקומון, שאת מחפשת אמא שנמצאת עם הילדים, לבילוי משותף. אפשר בחוץ, ואפשר בבית של אחת מכן, בזמן שהמארחת עוסקת גם בעבודות הבית.

ובלי קשר לאמר למעלה, בהחלט ייתכן שהגיע הזמן לבחון מחדש את החלטתכם על מקום המגורים. החיים הם דינמיים, וכל אחד מכם שונה מאוד מהאדם שהיה בחתונה, שלא לדבר על האדם החדש לגמרי שנוצר בינתיים - בתך. בכל יום אנחנו יכולים לבדוק אם מה שיה, מתאים למשפחה גם כפי שהיא כיום.

מאחלת שתרגישי טוב! מגיע לך!

אם תפתחי מעון פרטי בביתך, תוכלי להרוג שתי ציפורים במכה אחת. מצד אחת, המעון יהווה עבורך מקור הכנסה. מצד שני, בתור אישה משכילה את תוכלי למצוא עניין בלטפל בילדי השכנים לא רק במישור הטכני (החלפת חיתולים וכיו"ב), אלא בפן החינוכי. למשל, יש המון שיטות להאצת התפתחות בגיל הרך, החל מלימוד קריאה (חפשי glenn doman reading) וכלה בללמד את הזאטואים את שפת הסימנים כדי שיוכלו לתקשר עם הסביבה בטרם למדו לדבר. ויש גם אינספור שיטות לפיתוח שמיעה מוסיקלית, ועוד ועוד. אולי תוכלי למצות את כישורייך בתור מחנכת-על?

שלום לך,

את פשוט הוצאת לי את המילים מהפה,

אני גם נשואה כשנתיים באתי ממשפחה דתית ברוכת ילדים,אני הבכורה בבית של 9 ילדים.

גרתי באיזור המרכז עיר דתית,הייתי מוצלחת ,שי הלך לפני בכל מקום העריכו וכיבדו אותי מאוד,

התחתנתי עם חוזר בתשובה בן להורים גרושים חילוניים מהצפון.

לפני החתונה הוא גר לבד עם אמו כיהוא הכי קטן והיה להם קשר של זוג(כמעט..)

יש לי טראומה קשה מכלבים בעקבות מקרה שקרה לי בעבר,ב"ה זה לא השפיע על החייים כי נדיר היה לראות כלב בעיר מגורי.

כעת עברתי לצפון ליד משפחתו של בעלי,קשה לי מאוד

משפחה מאוד קרה וביקורתית,אמו אישה עוקצנית ומרירה סבלתי ממנה רבות אחרי החתונה

לאחר הלידה הראשונה עברנו לגור ליד מקום עבודתה והיא החליטה שהיא רוצה לישון אצלנו פעם בשבוע,כל ביקור הפך לסיוט עד שהכל התפוצץ וכרגע אני בסכסוך עמה.

3 חודשים אחרי הלידה נכנסתי להריון ,בעלי לחץ,אני פחות רציתי

מאוד קשה לי

אני פוחדת לצאת מהבית

כל פעם שאני רואה כלב,ויש פה המון אני בהיסטריה רצינית

לכן אני מעדיפה לא לצאת מהבית בכלל

משפחתו מאוד מתערבת וקשה לי מאוד כי הם גם עוזרים פיננסית וסותמים לי את הפה בשטרות.

בעלי גם לא מוכן לעבור למרכז כי שם הדירות יקרות והוא חיב לרכוש דירה

ואני מבינה מאוד לליבך

מרגישה כמו פרח נובל..

מקווה שה' יעזור לנו.אמן.

אם כי ממש מצער לקרוא את דברייך.

לא ברור: למה אי אפשר לעבור חזרה למרכז? לא חייבים "לרכוש דירה", אפשר לשכור בינתיים. וגם משכנתא זה לא חייב להיות הוצאה מאד גדולה.

וגם - כדאי שתדברי עם בעלך, בנחת, על החשיבות בכך שתסייגו את התערבות המשפחה, במקביל ליחס מכבד כלפיהם. ביחד זה יותר קל. הכל בנימוס, בכבוד, בנחת, ו.. לא לתת להתערב בענייניכם. אפשר "לשמוע" - ולהמשיך הלאה...

[אגב, בענין הכלבים - כדאי אולי לבדוק אפשרות של סוג של יעוץ פסיכולוגי להתשחרר מזה קצת. יש דברים כאלה, של "טראומה" כזאת, לפעמים אפשר לעזור לכך. חבל שתסבלי]

כשאישה מרגישה פרח שנבל..

אז זה אותו דבר..

שתדעי שהחלטתי שאני חושבת עם עצמי 2 דברים שממש ממש חשובים לי ועליהם אני מתעקשת.

אצלי למשל זה שעה בערב שהוא עם הילדה ואני לבד..(בטלפון עם חברה..)

ו..עוד משו

שתי דברים שמיקדתי בעצמי שממש חשובים לי בתקופה הקרובה.

השירשור פה עזר לי לראות ולהבין שכשמסתכלים על חצי הכוס הריקה לא מצליחים להתרומם.

ולכן ישבתי עם עצמי, וכתבתי רשימה של דברים טובים שיש לי..

ואיזה עוד שתיים אני חייבת שיהיו לי.

(ברור שהדבר שאני הכי רוצה זה לעבור למרכז.אבל כל עוד זה לא מציאותי..זה לא נחשב)

כתבתי לעצמי 10 פעמים בדף את הבית של השיר "עלה קטן" של אברהם פריד..

שמדבר על כך שגם כשהשמש שוקעת עכשיו..והכל רע(!!) והכל כ"כ מייאש, מתסכל, מוריד אותנו למקום של שנאה עצמית..

מחר בעז"ה, השמש תזרח ואנחנו נראה את ה"מפלצות" שבחושך היו מאיימות כצל של שמלה ממש יפה..

האמת שכ"כ מעודד לשמוע שאני בסך הכל שפויה..

שאני לא היחידה בעולם שסובלת ככה...

(כמה שזה נשמע רע..)

אני שולחת לך חיבוק!!!!!!!

ושתדעי, שלי מאוד מאוד עוזר להתפרק בכתיבה.

והרבה פעמים פשוט ישבתי לכתוב מכתבים לחמותי, בעלי, אלוקים, עצמי.. ואחרי שקצת השתחררתי זרקתי אותם..

ובקשר לחמות..טוב ששמת גבול!!!

אצלי חמותי רק דיברה נגדי עם בעלי!!(נגדי ממש!!היא משתוקקת שנתגרש..)

אבל לא היה לי אומץ לחתוך..אז אני מעריצה אותך ששמרת על הבית שלך!!!

המון המון הצלחה..

ואל תשכחי את השמש שתזרח מחר..

איך שהצלחת לתפוס את עצמך.

תמשיכי כך - כיוון מצוין.

מה שאדם מתעורר מתוך עצמו ופנימיותו, בעקבות תובנה בריאה וחיובית, אין דומה לכך..

בסך הכל הריון זה לא מחלה,ויש אנשים שהיו מוותרים על הכל בשביל לקום באמצע הלילה או להקיא כל בוקר בשביל לחבק תינוק אח"כ..

בקשר לחמות זה לא כ"כ פשוט,כי אני טיפוס עדין וביישן,כל החיים היא פגעה בי והעירה לי ותמיד שתקתי וחייכתי במבוכה עד שהגיע הרגע שבו התפוצצתי..הבעיה שאני יצאתי הרעה וכל המשפחה שלו שונאת אותי כי צעקתי על אמא שלו ואמרתי שנמאס לי להיות הסמרטוט שלה..ואף אחד לא מבין למה..כי היא מאוד מאוד צבועה וכלפי חוץ משדרת טוב לב שופע(רק כשבעלי או מישהו בסביבה..)

אני גם למדתי במכללה במרכז ובשנה השלישית התחתנתי כך שלא סיימתי פרויקט ולכן עדיין אין לי תעודה,

כעת אני עובדת בשירות לקוחות,עבודה מתישה ולא מתגמלת.בעוד חברותי לכיתה מאיזור המרכז שסיימו את התואר מרויחות כ30 ש"ח לשעה.

אניי חושבת שהבעיה העיקרית שאנחנו חושבות שאם היינו גרות במרכז כ ל החיים היו נראים אחרת,כל קושי שאני נתקלת אני אומרת לעצמי אם הייתי גרה ליד אמא זה לא היה כך,אם הייתי גרה במרכז היו לי חברות וכו' זה מה שחוסם אותנו מלהיפתח לסביבה.

הורי אנשים חמים ופשוטים אבל כסף אין להם כ"כ כי אמי עקרת בית.

בחיים לא ראיתי בזה פסול..אבי משקיע את נשמתו בשביל לפרנס משפחה גדולה

לעומת זאת הורי בעלי גרושים בעלי קריירות שיש להם יותר אמצעים ולכן הם מרשים לעצמם לרדת על משפחתי ועלי

ולא מוכנים להקשיב לי,את רוצה לגור ליד ההורים?נראה את אבא שלך מוציא שקל מהכיס,הוא בטח יזרוק אותכם לרחוב.

תראי אותנו כמה אנחנו עוזרים

רק חבל שאנשים לא מבינים שאישה מעדיפה יחס,אמפתי ואכפתיות על פני כל הכסף שבעולם

מצטערת שחפרתי..באמת עוזר לפרוק

לפחות המחשב לא מתעצבן שאני כל הזמן מתלוננת כמו בעלי..

שבת שלום!

את השרשור הזה לא צריך להפסיק. יותר ויותר נשים נפלאות חיות במצוקה חשאית דווקא כי הן עושות מה שמצופה מהן.

מכנה משותף לכולן: גרים ליד חמות דומיננטית, הפסיקו ללמוד ולא עובדות, מבודדות חברתית. והבעל לא באמת ידיד נפש.

"תתרגלי" זו עצה רעה.

לא צריך "להתרגל"..

צריך רק לראות קודם כל איך עושים את המקסימום בנקודה בה נמצאים, איך ממצים כל מקום של אור וטוב - כדי שיהיה אפשר מתוך כך להתרומם עוד לפי הנסיבות.

ולחמות לא צריך "להיכנע"..  אלא לתרגל איך "מנתקים מגע" מיידית ברגע שמתחילה פגיעה. מכבדים - עד המקום הזה. עם הזמן יתכן שהיא תלמד שגם לה זה לא משתלם.. ("נראה את אבא שלך מוציא שקל מהכיס".. ? עם כל העדינות, להגיב: "עד המקום הזה. לא מוכנה לשמוע דברים כאלה על אבא שלי. יחס חשוב בעיני הרבה יותר מכסף". אנשים שמדברים כך - לפעמים זו השפה היחידה שהם מבינים בהתחלה..)

ואם הבעל יראה שאשתו אינה "נגד" אימו, אלא תסביר לו שהיא מאד רוצה יחס חם איתה אבל לא באופן של "ירידות" עליה, הוא יוכל להפוך לשותף בהתייעצות איך למזער את הבעיה הזאת.

ה' יצליחכן וישמחכן.

ברצוני לגשת לעניינך מזווית אחרת שקשורה לנסיוני האישי, לא כוס מלאה כוס ריקה או לנחם אותך שדברים ישתנו לטובה כשתסתגלי וכו'. מדברייך עולה שאת נמצאת במצב של נבילה אינטלקטואלית וכתוצאה מזה של הערכה עצמית וכבוד עצמי. היית אדם מפותח ונבון עם פוטנציאל וציפיות מעצמך וכעת את תקועה ומה שהעתיד מבשר זה עוד מאותו דבר. את לא עושה שימוש בשכלך אלא הפכת לאדם אחר!

כשמדרדרים מבחינה אינטלקטואלית כלומר חיים חיים בהם לא משתמשים בשכל ולא מפתחים את השכל זה יכול לכאוב באנלוגיה להדרדרות גופנית. תאמר האמת רבים חיים כך, עד גילאי 22-24 חיים חיים שלומדים ומתפתחים ואז מפסיקים. לא קוראים. לא כותבים. חיי שמעשה וההרגלים הדתיים משתלטים.

אומרים לך שתתרגלי? מה שיצא מזה זו מרירות וניכור עצמי.

לכן עצתי לך היא לא לוותר על הפן החיוני הזה רק כיוון שהתחתנתן וכו'. כפי שגברים קובעים עתים לתורה התעקשי להמשיך לפתח את שכלך. למדי את פרשת השבוע ולמדי אותה לבעלך בארוחת שבת. קחי קורס האוניברסיטה הפתוחה, אפילו אם עולה כסף. כתבי יומן. החברה שלנו כמעט מצפהמבנשים להזניח את עצמן מבחינה אינטלקטואלית אל תתני לזה לקרות. ותראי שתגגישי הרבה יותר טוב.

אני עבדתי בעבודה מנוונת, כמחנך אמנם אבל על פי תכנית שטחית וסגורה שניתקה אותי מלימוד רציני. למזלי פוטרתי לפני כמה חודשים בשל קיצוצים  ועד שאשוב לעבודה סדירה אני משקיע המון בלימוד ואף בכתיבה. זה גורם ללא מעט בעיות בבית סביב פרנסה וכו' והאיזון טרם נמצא אבל ברור לי שהייתי במצב של קיפאון פנימי בגלל העדר שימוש בשכל, שהיה האיבר המרכזי שפיתחתי עד לנישואי (ישיבה לא מתאימה לי לא זה סוג הלימוד שלי). אצל גבר זה מתקבל יותר בהבנה אצל בנות חכמות זה נחוץ לא פחות!!

ווההתפתחות הפנימית, גם השכלית וגם ההרגשית, אינה תלויה כ"כ בכל מיני "גורמים". זה ענין של רצון והחלטה.

בוודאי שצריך "איזון" עם מחוייבויות אחרות, אבל לכשלעצמו זה ענין חשוב - ואף נותן מרץ לתחומים "מעשיים".

ולא פעם, "פיטורין" גורמים לצמיחה שלא היינו מגיעים אליה ללא זה...

[עיין לעיל: הצעתי לה ש"בינתיים" תכין מערכי שיעורים, ללא לחץ של ה"מערכת"...]

אבל עכשו תגובות של אשתך די ברורות ומובנות

מה? אתה רב גדול שכותב חידושים חשובים?

מה כתיבה? קודם כל צריך למלא חובות שלנו ואחר כך לכתוב

הרי הוא פוטר - לא "זרק חובות" סתם - וטוב שמנצל בינתיים את הזמן לכישרון החשוב.

בעצמו כותב ש"טרם נמצא האיזון" עם הפרנסה, אך בא להדגיש את חשיבות היצירתיות השכלית..

וכתיבה זה חשוב לא רק ל"רב גדול"...

ולעיתים, דווקא מתוך עירנות לאישיות הפנימית - גם ה"חובות" המעשיות הולכות יותר טוב.

דרוש איזון. חובתנו גם לפתח את הרוחניות והאינטלקט, דתיות אינה רק שינון ותפילות. לפעמים מגלים במקרה חור עצום בחיים. אני נשוי כן, אבל אני לא רק נשוי אני גם אני. ולמעשה גם לאשתי יהיה הרבה יותר טוב אם חיי הנישואין שלנו יתמכו גם בכך ומתוך שיתוף והערכה. וגם הילדים ילמדו מזה . זה מה שניסיתי להעביר בתוך הנישואין, שזה לא יאיים עליהם. לשתף את אשתי ברוחניות ובחשיבה זה רע? זה הזנחה?

ברור שיש לי גם חובות חומריות ואני לא מתכחש אליהם נוצר מצב שלתקופה מסויימת הן לא בעדיפות העליונה.

ולגבי הכתיבה אני לא חושב שיהודי צריך הסמכה כדי לעסוק בתורה באופן יצירתי. לא במקרה אנחנו התרבות היחידה בעולם שמעולם לא היה בה אנלפבתיות.  

אני רוצה להגיד לכם שמי שמזניח את השכל זה מקור ליסורים! בטח אחרי שבניתם או בניתן פוטנציאל שכלי מדהים ואז בבת אחת מוותרים על הכל? להיפך לעשות את זה בתוך המשפחה לבנות גם על זה יחסים אמור להיות נפלא! אם רק הצד השני לא מאויים כל כך שזה נראה לו הרסני

אבל ממה שכתבת בעצמך על אשתך בשרשור שלך רואים שהיא לא מסכימה עם זה וונמצאת בלחץ

וולכתוב גם אפשר באיזה שמירה במסד חינוך-כך עושה בעל של חברתי ...

ואי-אפשר לקבל החלטות כאלה בלי להתיעץ עם צד שני

גדלתי בתוך לחץ כלכלי וזה לא תרם לכלום- יש המון נשים וגברים שלא יבינו אותך

סיפרתי גם לבעלי וגם הוא לא הבין

ו

לצערי..

אני ככ אוהבת את בעלי ואוהבת להיות נשואה והכל אבל-

משעמם לי!!!!!!!!!!!

משעמם לי בחיים. פשוט כך.

אין לנו ילדים עדיין ואנחנו גרים במקום חמוד. אני עובדת בבקרים ויש לנו בית חמוד...

ועדיין. ריק לי.

אני מנסה למצוא עניין ולמלא את הזמן בעבודות הבית היומיומיות אבל זה לא מספיק.

אלירז- קראתי את הדרך שלך למלא את היום ובאמת שהתרשמתי וזה נתן לי קצת חשק לנסות. 

אבל התחושה הקשה שוב עולה- זה לא מספיק.

אין לי פה חברות ובעלי נמצא הרבה מחוץ לבית.

אני חושבת שהמצב הזה מחייב אותנו להיות מקוריות, יוזמות ואמיצות. וזה לא קל.

אני גם אשמח לשמוע איך אפשר לשנות את הגישה וההרגשה

תתפללי שיהיו לך ילדים בקרוב, בעז"ה.. זו "תעסוקה" הגונה..

טלפונים לחברות. שמיעת שיעורים בדיסקים ודרך המחשב.

לחפש כאלה שאין להם את כל שפע הטוב שיש לך (אשרייך. תשמחי בזה מאד!), ולהתנדב קצת לעזור להם. לתת.

חוגים לנשים, לפי מה שמתאים לך. יצירה/מלאכות שאוהבים. אפשר גם לימוד ב"אוניברסיטה הפתוחה".

לשפר בבית, ה"ממלכה" - ולדאוג שבעלך ירגיש את ההשקעה לקראתו, כששב, מן הסתם בשמחה וציפיה, לביתו אחרי יומו הארוך בחוץ.

והעיקר - לשמוח שמחה גדולה בטוב הגדול שיש לך ("צרות של עשירים"...) - ולהודות לקב"ה. מזה גם באים מרץ ורעיונות.

אני הולכת מס פעמים בשבוע לפעילות ספורטיבית

משקיעה זמן בהכנת ארוחות מפנקות יותר, או פחות

משקיעה בבית היפה שלנו

מתעסקת במחשב

ומתפללת לילדים..

אני רחוקה מהעיר ונמאס לי לעבוד עם ילדים

אני לא בקטע של חוגים

השכנות שלי נחמדות אבל שקטות מידי

המשפחה שלי  רחוקה, וכדי לנסוע אליהם אני צריכה שעתיים

חברות שלי, אני אוהבת אותן!אבל כמה שיחות טלפון יכולות למלא חלל?

ב"ה

ראשית, הרעיונות של ד. :

"שמיעת שיעורים בדיסקים ודרך המחשב

אפשר גם לימוד ב"אוניברסיטה הפתוחה"."

יכולים להעשיר אותך ולמלא אותך מאוד. 

שנית, אם תמצאי חברה או שתיים (זה יכול להיות

גם אחות אולי) להשקיע בקשר איתם,

אז אפילו אם המפגש יהיה פעם בשבוע, תוכלי אולי להגיע 

איתה לקשר עמוק, שיספק אותך. כי השעמום הוא 

לא במימד ה"זמן" אלא במימד ה"נפש" (ובגלל זה הרעיונות

ד. יכולים מאוד לעזור).

חוץ מזה, אם אתם גרים במקום חמוד, אולי גם יש לכם גינה?

אם כן, למרות שזה משהו שגברים יותר נוטים להתעסק איתו,

זה יכול להיות ממש כיף ומספק, להשקיע בגינה. 

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.