1. אתה יכול לנסות לפעול במישור הרומנטי: לקנות לאשתך פרחים, להשאיר לה פתקים עם מילות אהבה, להזמין סופ"ש במלון ולעשות מחוות נוספות כדי להתחבב עליה מחדש.

2. במישור הרציונלי אפשר להסביר לה שחייה של אם חד-הורית הם לא משהו. הילדה תסבול, ל"ע, הפרנסה לא תספיק. גרושה פלוס 1 תוכל להתחתן רק עם מישהו במעמדה, שזה אומר לטפל בילד/ילדים נוספים. מי צריך את כל כאב הראש הזה?

אני חושבת ומאמינה שצריך לפנות ליועץ זוגי/ איש מקצוע, ולא לאנשים בפורום.

בע"ה אתה אכן תקבל תמיכה מאנשים, ואפילו מכאלו שעבר4ו חוויות דומות,

אך לדעתי בשביל להציל את הנישואין- וגם לבנות משהו בריא וטוב לטווח הארוך אני חושבת שצריך מישהו שמתעסק עם הדברים, יודע מה לשאול ומה להציע ע"מ שבע"ה זה באמת יצליח.

המון בהצלחה! הרבה חיזוקים, ובע"ה שתראו ישועות ותצליחו לצאת מהמצב הקשה.

אני מכירה מטפל זוגי אחד (לא מטיפול אלא היכרות אישית), אשלח לך פרטים באישי. אם נראה לך לא מתאים- תבקש פה מאנשים- יש כמה שמכירים יותר ממני.

בהצלחה גדולה.

ממש נשמח לעזור לך בפרגון, תמיכה וכו'...

אך אם חשוב לך להגיע לפתרון אמיתי (וכך אכן נשמע מדבריך),

חשוב מאד לפנות לטיפול מקצועי!!!

למפרע השיטה של ללכת לעבוד בלילה אחרי לידה - מתי שהאשה חלשה וצריכה יותר סיוע הוא לא היה נכון - ורואים לפי התוצאות

ןפעם הבאה לפני כאלו צעדים צריך להתייעץ עם מישהו שמבין, 

תלכו יחד למלון וכדו' ליום  רק בשביל לדבר ולהקשיב אחד לשני ולדבר על זה

ופשוט תקשיב לה.

אחרי שהקשבת לה תסביר לה בעדינות שאתה ממש מבין אותה ושהיא די צודקת במה שהיא אמרה, ואתה אוהב אותה ומעריך אותה על כל הקשיים שהיא עברה והנפילות שלה מובנות לך ולמפרע אתה מבין שהיית חסר לה ולא היית צריך לעזוב אותה והייתם צריכים להסתדר באופן אחר וזה מה שגרם את כל התקרים, ומכיון שהמצב נהיה כ"כ קשה עדין ושביר תבקש ממנה על מנת להמשיך את הקשר וכו' שתלכו יחד לייעוץ זוגי כי לשבור את הכלים זה יכול יותר להרוס מאשר לבנות.

בינתים תתמסר למעלה מיכולתך עבודה לתת הרגשה הכי טובה לתקן את מה שצריך בבית וכו' - לא לפנק,לתת את ההרגשה שאתה דואג לה כמה שיותר ואכפת לך ממנה.

אוכל לתת באישי ריעון ליועצת זוגית

לדעתי, אל תסכים "לעזוב את הבית"..

מה פתאום שאתה תעזוב?

מה זה "התאהבה במישהו" כשהיא נשואה.

מבחינה הלכתית ומשפטית, כרגע היא במצב גרוע יותר. אתה לא אמור "לעזוב בית" אחרי שאשה מתכתבת עם מישהו אחר.

אם תעזוב - מי אומר שיהיה יותר טוב? כמו שיכול להיות כך, יכול גם להיות ההיפך.

לכן לענ"ד, אתה קודם כל צריך להפסיק להיות מבוהל. אל תפגין "תלות" בקשר איתה, זה יכול לגרום לה להרגיש "עושה טובה" ושאינה צריכה את זה. תתנהל בנחת, בנעימות, ללא שמץ הרמת קול, אך לא בתלות. אל תקבל "אולטימאטום" של שבוע.. אין דבר כזה.

תגיד לה, שהצעד היחידי שאתה מוכן לעשות - הוא התייעצות אמיתית, מקצועית, עם מישהו מבין ענין ומוסמך, כדי לנסות להחיות מחדש.

אתם אכן, עשיתם קצת "שטויות" לפי תיאורך, בתקופה שעברה, אך הכל מרצון טוב ומאחריות לפרנסה וכו' - בוודאי לא דברים שאתה היית "לא בסדר" ביודעין.

זה רק מחזק את הצורך בעזרה, מתונה ויציבה, לשיקום.

אדם שאינו נוהג באלימות, חלילה, בביתו - אף אשה אינה יכולה "לפנותו" משם. ואם חלילה דברים יגיעו לבי"ד, הרי שהניסיון שלה לקשר עם מישהו אחר, יהיה בעוכריה.

את זה אני כותב לא כדי שתרצה "לסיים" אלא הפוך: כדי שתרגיש רגוע יותר, וכך יהיה סיכוי לניסיון שיקום בעזרת ייעוץ.

בס"ד

קודם כל ברור שצריכים ייעוץ אובייקטיבי מגורם מוסמך.

גם אם אשתך לא מוכנה אתה יכול לפנות לייעוץ ראשוני כדי להבין את המצב בצורה אמיתית ומציאותית יותר.

זה מאד אצילי לקחת אחריות על הכל, אבל ממה שכתבת לא היה נראה שעשית את הדברים בניגוד לרצונה.

ככה התנהלתם, ככה החלטתם ביחד, וכעת שניכם אמורים לשאת בתוצאות, וביחד לתקן את הדברים.

גם אם היו דברים שגויים בהתנהלות שלך, על פניו, זה לא מצדיק את ההיסטריה הזאת.

ו....

סליחה שאני אומרת את זה, אבל החיים הם לא סרט רומנטי, אז אל תיקח על עצמך תפקיד של גיבור טרגי.

"אם אתה באמת אוהב אותה, תן לה ללכת..."

מה שנראה לי הכי הכרחי כרגע זה שתעשה חושבים, תנסה להירגע מכל הרגש הזה,

ולחשוב בהיגיון. עם השכל. זה מאד לא פשוט, אבל הכרחי.

איך בדיוק עזיבה שלך את הבית אמורה לעזור לזוגיות??

יש היגיון מאחורי הדברים? מהו?

מה זה להתחיל מחדש מ0?

ובעניין הפגיעה החמורה באמון שלך,

לא כתבת מה הייתה התכתובת שלהם, אבל מובן למה קשה לך שוב לתת בה אמון.

(וכדאי לחשוב ברצינות אם זה באמת מה שאתה צריך לעשות)

עם זאת במידה ואתה מחליט כן לתת את האמון הזה, זה חייב להיות עד הסוף.

כי אחרת זה מאד מאד קשה.

תחשוב על הדברים ברצינות, תהייה אמיתי עם עצמך.

והרבה תפילה.

בהצלחה רבה.

וזה מה שמוביל אותה למעשים קיצוניים.

ייעוץ? לא יודעת אם אפשר "לגרור" מישהו לייעוץ. אני חושבת שזה הצעד הכי נכון אבל האם היא תסכים לזה? נשמע שלא.

נשמע שהיא צריכה קודם כל איש מקצוע ש-היא תדבר איתו, שיעזור לה להבין לאן היא מנתבת את התחושות שלה שאחרי הלידה, איך היא יוצאת מהבלבול והסחרור הזה?

לדעתי רק אחרי צעד שכזה היא תהיה בשלה לייעוץ זוגי.

ואתה? תפקידך בזמן שהיא מטפלת בעצמה לתמוך בה. להיות איתה ולעודד. לא להסכים/לקבל את כל מה שהיא עושה!!! מה פתאום?!?! מה זה תמונות עירום למחצה או התכתבות עם גבר אחר?? זה לא לעניין.

אתה צריך להיות שם, אבל להיות משענת איתנה! לא להיות קנה רצוץ... אתה צריך להוות בשבילה משענת, קיר חזק שהיא יכולה לסמוך עליו שיוביל אותה לדרך הנכונה.

נשמע שאתה בעל מקסים, אבל קצת-סליחה-נכנע... איך סלחת לה מהר כ"כ על ה"בגידה"? היא ביקשה סליחה? היא חזרה בתשובה?

נשמע שהיא בעצמה מבולבלת...

אל תעשה בשבילה את העבודה. נכון שתפקידך לסלוח אבל חלק חשוב מהתהליך זה שהיא תבקש א תהסליחה הזו. היא צריכה לרצות להמשיך לחיות איתך.

אגב, כתבת שהיא צריכה הפסקה. למה? לאן ההפסקה תוביל אותה?

היא צריכה מישהו שיעורר אותה, לא שיאפשר לה... שיחזיר אותה לתלם. אחרת היא רק תיכנס לתוך החור השחור הזה...

לא כתבת איפה המשפחות. המשפחות מעורבות?

אמא שלה יודעת מה קורה איתה?

יש לה קשר טוב עם ההורים שלה?

האם עירוב ההורים יזיק או יעזור?

כשאני הייתי בדכאון עירוב המשפחה שלי רק סייע... וב"ה עכשיו המצב הרבה יותר טוב!

אחד הדבריר הבסיסים בזוגיות בריאה היא לישון כמה שפחות לילות מחוץ לבית, לא חיים בשביל העבודה והיא לא מקדשת שום דבר.

כמו שכולם אומרים צריך ללכת ליעוץ זוגי ומהר

מה עושים אנשי קבע?

אבא שלי היה מגיע פעם ב.. הביתה וגדלנו כמו שצריך ולהורים שלי יש את הזוגיות הכי בריאה שאני מכירה.

הוא עובד לילות, בבקרים הוא בבית. מה הבעיה?

הבנאדם מפרנס. העבודה אכן לא מקדשת שום דבר אבל ידוע לכל שקשיים כלכליים וחובות שתופחים הם מכשול בזוגיות.

האישה צריכה לדעת איך היא מנתבת את הרגשות שלה למקום טוב, מבלי קשה לאם בעלה עובד לילות או בקרים.

(מניסיון של בעל שעובד לילות).

מצטרף לדן לעוד מישהי. כדאי לכם מאוד מאוד מאוד ללכת ליעוץ זוגי.

נראה שאשתך נמצאת במשבר. היא צריכה תמיכה נפשית. אל תעזוב את הבית ותתן לה לקבל את העזרה ממישהו אחר......

גם אם אשתך חושבת שהכי טוב בשבילה עכשיו זה הפסקה, זה לא אומר שהיא צודקת. ואם אתה חושב שצריך לחזק דווקא את הזוגיות את תעשה את מה שאתה חושב.

לגבי האולטימטום. אל תפחד ממנו!!!! זה לא יהיה כ"כ פשוט להתגרש גם אם היא רצינית בקשר לזה (זה תהליך שדורש המון זמן ולא פשוט בכלל לבצע אותו במיוחד בגלל המיילים שתיארת). יהיה לך מליון אפשרויות להשקיע בזוגיות ולתקן אותה.

רק כדי להכנס לפרופורציות: בדר"כ הרעיון של להתגרש לא מגיע בבום כזה כמו שתיארת. זה דברים שהבעל והאשה מדברים עליהם המון לפני כן (לא שבועיים) ובוודאי שהתנאי להמשיך את חיי הנישואים הוא לא ריחוק לכמה זמן... נראה לי שאין פה כוונה רצינית בכיוון הזה.

מה זה "אין לי לאן לפנות"??? לעזרה מקצועית דבר ראשון!

יש המון יועצים גם במגזר הדתי (בטח במכון פועה יוכלו להפנות אותך אם גוגל לא עוזר).

לפעמים צריך לנסות כמה, עד שמגיעים ליועץ שהכי מתאים לשניכם, וחשוב לא לוותר.

אם היית צריך כיליה, חלילה, היית מוצא את הכסף. זו כיליה - תמצא את הכסף.

הסיבה צריכה להיות-כי אני נלחם על הזוגיות שלי...

יש מישהי/מישהו שאשתך כן מעריכה ומוכנה לשמוע את דעתו?

בס"ד

האמת שהזדעזתי לקרוא את הדברים.

שיהיה לך בהצלחה רבה בדרך שבחרת.

אם אשתך לא מוכנה לבוא למייעץ זוגי אז תלך אליו לבד.

המקרה הזה לדעתי צריך עזרה מבחוץ ופורום כמו זה יכול לעזור אבל זה לא מספיק!

אתה צריך לדבר עם איש מקצוע שישמע בצורה ברורה מה קורה.

נראה שנפלו עליך פתאום דברים בבת אחת. גם מה שאמרת "תוך כשבועיים גילתי עוד המון פרטים קטנים שהצטברו אצלה עם הזמן" , וכל מה שסיפרת אח"כ. לדעתי כדאי לך מאוד ללכת ליעוץ אפילו בעצמך ולא משנה כמה כסף זה יעלה לך.

ובהחלט מצטרף ל"אביוס" בדעתו שיש לך סיבה הרבה יותר טובה להשאר בבית מאשר כסף - הנישואים שלכם.

ברגע ש"התהפך הענין" ואתה הפסקת להיות תלוי בה, זאת התקוה היחידה.

זיהום זה עוד לא אומר המצב אבוד.

וזה שבינתיים תרגעו בלי ויכוחים - גם טוב מאד.

אבל אתה צריך להסביר בהזדמנות קרובה, שהעובדה היא שאתם לא הייתם בתקשורת סבירה לגבי הדברים הבסיסיים ביותר.

ותקשורת - זה הבסיס להכל.

אשר על כן - אתם צריכים הדרכה, איך לתקשר בצורה נכונה. היא צריכה הדרכה מה מספרים, איך מספרים, מה עושים ומה לא. זה מה שנקרא "יעוץ". הדרכה.  היא צריכה להבין שזה לטובתה. כמו שבזיהום אינה מטפלת "לבד". גם ב"זיהום" הזה היא צריכה עזרה, כדי שהתקשורת התקינה תוכל לעלות על דרך המלך.

שתלכו להכוונה מקצועית!! 

אני רוצה לספר לך שאני מכירה אישית זוג שמה שאתה מתאר היה קורה באותם עוצמות כמו אצלכם (כך זה נשמע

לפחות..) והבעל בהתחלה חשב שהוא יודע הכל ולא רצה ללכת לטיפול (גם כי המשפחה שלו דחפה אותו לחתוך)

והסכים בסוף רק בגלל שזה היה או זה או לחתוך והוא קיבל כזה ניעור שהוא הולך לאבד את הבית שהקים..

וגם אישתו היתה מתפרצת בזעם ומרימה עליו ידיים

ואני מכירה אותה מאד מקרוב היא חברה מאד טובה שלי, וכיום אחרי תהליך של שנתיים הם מקסימים וטוב להם, יש

מעידות לפעמים (לא ברמה של אלימות כי בכל אופן יש דברים שזה קו אדום...) 

בקיצור כיום הם זוג מקסים שטוב להם ביחד ולא מפסיקים לעבוד על עצמם לרגע..

כי נישואים זה עבודה...לכולם.

בהצלחה, זה באמת לא פשוט מה שאתם עוברים..

אבל תדע שזה אפשרי, כי אם הם יצאו מיזה אני מאמינה שכל אחד יכול...

אתה עדיין יכול ללכת למייעץ זוגי לבד. קרא את התגובה הקודמת שלי... נראה שאתה מאוד מבולבל עם כל המידע החדש.

אתה כותב:

"היום כבר החלטתי שדיי אני יותר לא רוצה ......ואם אשתי לא רוצה לשנות ולתקן את הקשר אז אין יותר מה לעשות".

ומצד שני:

"אני שוב מבולבל לא יודע מה לעשות

מבחינתי לעזוב עכשיו זה בכלל לא משהו שהוא אופציה".

נראה לי שאתה חייב דחוף ללכת לבד למייעץ.

גם אם אשתך לא רוצה ללכת!

אולי גם ייעץ לך איך להביא אותה גם כן... (אבל לך למישהו מומלץ .לא סתם..)

קודם כל לגבי יעוץ - תלך אתה להתיעץ עם איש מקצוע גם בלעדיה.

לדעתי נוצרה בינכם דינמיקה מסוימת של כעסים\מריבות וצריך לצאת ממנה (צד אחד נפגע -> מגיב -> השני מגיב ... וכך מגיעים למקומות שלא רוצים ).

לדעתי אתה צריך לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה לא ע"י ויתור אלא ע"י יצירת דינמיקה חיובית.

לפי מה שאני מבין יש אצל שניכם הרבה פחד (אני קלטתי חתונה אחרי פרדה של שניכם\ אקסית שמטרידה, הסתרות של מצב רפואי ועוד). לדעתי אתה עשית צעד גדול כמו שדן אמר והפסקת להיות תלוי. 

לדעתי אם תצליח קצת להרגיע את הפחדים שלה זה יכול לעזור לשבור את מעגל הקסמים - למשל לשבת איתה ולהגיד לה שאתה תומך בה ותהיה איתה בלי קשר לאם יהיה לכם עוד ילדים.

ועם זה היא מסתובבת בבטן... לבד... כבר חודשים....

קח אתה את עצמך בידיים

אתה כרגע הצד החזק בבית שלכם- יש לך כוח כדי לבוא לשאול פה, כדי לרצות לעשות משהו

לך ליועץ זוגי- אתה, לבד, עם עצמך

ספר לו מה שכתבת פה- ועוד

תשאל אותו- מה עושים?

אני אצטט אותך- כדי שתראה שוב את האמת

"אני מאוד מודאג
ולמרות כל ה***שקורה וכל מה שנאמר אני עדיין מאוד אוהב אותה
היא קשה אבל משלימה אותי
ואנחנו מבינים אחד תשני
מה הפתרון הכי טוב כרגע???"

אשתך בתקופה של קושי עצום

היא לא מבינה איפה לשים את עצמה- לא כל שכן איפה לשים את הקשר איתך...

היא צריכה אותך

שיהיה רפואה שלמה מן השמיים

אם אתה רוצה להילחם על הנישואים האלו אתה לא יכול לקום וללכת כשקשה.

היא צריכה להיות בטוחה שלא תלך. שאתה נשאר. נלחם.

אם פחדת שהיא פשוט תתמוטט הדבר היחיד שהיית צריך לעשות זה לקום ולחבק אותה חזק חזק. להגיד לה שאתה פה ושתעברו את זה ביחד-מה שזה לא יהיה.

האריזה עושה את האפקט ההפוך.

השאלה איפה תחיה לא צריכה לעלות. אתם חיים יחד. נקודה.

עכשיו-מה הלאה??

אם אתם באמת רוצים להתקדם אתם חייבים להשאיר את "איפה אני אחיה" מאחוריכם כשההחלטה הזו סגורה ושלמה.

ובמקום לצאת ולהמשיך לריב הוא פשוט בא ומחבק ומנשק ואומר לי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני חשובה לו וככה לאט לאט אני נרגעת ואנחנו מדברים...

אני יודעת שאני לא בסדר שלא צריך להשפיל ולדבר מילים לא יפות ולצעות על הבעל..

לפעמים ההשפלה הזאת אומרת קום תתייחס אליי, תאהב אותי..

לדעתי תקבעו לכם שאתם נפגשים X זמן ביום וישנים ביחד וככה תתחילו לבנות חוויות טובות ביחד ומיזה תתקדמו!

את צריכה להפסיק עם "להשפיל" לגמרי.

מוטב תאמרי לו במילים שישים אלייך לב, שזה חשוב לך.  וגם אם כבר קרה - טוב שתסבירי אח"כ שזה כנראה היה "אמצעי" לתשומת הלב.  גבר שמצטברות אצלו חוויות משפילות מאשתו - זה גרוע מאד.  וטוב שהוא פיקח וסבלן.

[אגב, המקרה שלך ושל הכותב שונים לגמרי. ואין להסיק מזה לזה לדעתי]

אבל כנראה שלעולם לא אצליח באמת..

זה מאד קשה להפסיק!

לפעמים מהדיבורים שלי הוא יותר מידיי בשוק שהוא לא מצליח להגיב. אז הוא פשוט שותק וזה עוד יותר מעצבן.

אפשרי ומחויב לשנות,יש דרכים יותר מכבדות לבקש יחס,לכי ליעוץ.

ותדעי שהמצב הזה שהוא "בשוק" מצורת דיבורים (ויתכן שהוא לא ב"שוק" מצורת הדיבור' כפי שאת חושבת, אלא מאד נפגע ולוקח לו זמן להשתחרר מזה) - זה כבר מצב מאד לא טוב.

וזה שאת עוד אומרת ש"זה עוד יותר מעצבן" שהוא שותק - מראה שאת פשוט "לא תופסת" היכן את עם זה... לעשות דבר כזה נורא - שגורם ל"תגובה" כ"כ קשה אצל הזולת, ובמקום לומר "כמה נורא", את חושבת על כך שאותך "עוד יותר מעצבן" שהוא לא מצליח להגיב על עלבונותייך?! רק אַת ואַת?!...

תתפסי את עצמך, זה לגמרי אפשרי. ענין של החלטה, קביעת התנהגויות ודרכי תגובה, גבולות, ותירגול של יישום ההחלטות, בעקביות.

"נחשדת על אשת איש נאסרה על בעלה".

לפסוק הלכה בצורה כזאת.

אל תבוא לפה עם אמירות של "לפי ההלכה" צריך לפרק לבני אדם את החיים!

זה לא מועיל לאף אחד

זה שקר גס ומגעיל- על דעת ההלכה

כל מה שאתה עושה זה לייאש, להרפות ידיים,

להשניא את ההלכה

לפרק בית שיש לו עוד תקווה לקום

אם אתה רוצה לדעת באמת מה ההלכה בנדון-

אתה חייב לדעת המון פרטים על המציאות- שאף אחד מהם אתה לא יודע מהפורום

אתה חייב לדעת המון דברים בהלכה- שרק רבנים מומחים יודעים

ואתה חייב לדעת להסתכל בעיניים לאדם שאתה אומר לו את זה- ולהתקפל מכאב על אמירה כזו חריפה

ואתה לא כל אלו- אז תסתום

(נכתב אמנם בעצבנות גדולה- אך גם בשיקול דעת זהיר)

(אנונימית שכתבה עכשיו-

כדאי לך מאוד מאוד ללכת לייעוץ

שילמדו אותך איך לשבור את המסכה של כוח- כדי לומר לבעלך- אני זקוקה לך, להיות כנה איתו ולא להלחם איתו כדי לקבל יחס)

ולפי מה שכרגע ראיתי שכותב השואל בהמשך, אכן הענין כלל אינו פשוט.

כמובן, אני לא "פוסק" כאן - לא מכיר מספיק לא את המציאות ולא את ההלכה.

 בלי להתייחס להלכה שלא עיינתי בה -

בגלל שהגבת על תגובתי לאשה אחרת (לא לפותח השירשור), ששם אין הענין הזה בכלל, אלא סתם של דיבור לא ראוי מצידה..

והבנתי כאילו על זה אמרת ש"חייבים להתגרש"...  טעות בהבנה, כתוצאה מטעות בשירשור.

גם אם ייתכן שאפשר למצוא איזה רב שמתיר, מה שברור שעל פי התורה לא ראוי לעזור לנישואין כאלו, ואם הקב"ה אומר שזה לא מתאים הוא כנראה יודע יותר מאיתנו, וברור שאם על פי ההלכה זה לא מתאים הרי שכ פעם שנמצאים ביחד זה רק יאמלל את שניכם יותר ויותר.

ולדן אני מסתכל הרבה על התגובות שלך שתמיד משקפות הבנה עמוקה בנפש האדם עם המון פקחות ישרות ובגרות ורצינות, תודה על כל התגובות.

שהבאת אינו מדבר על המציאות כפי שהוצגה כאן.. ואינו אומר שכאן זה כבר "אסור".

אבל הוצגה כאן - וביחוד בהמשך - מציאות כעורה מאד, מצד הנהגתה של האשה. ולא בטוח שאחרי שדברים הגיעו לידי כך - ניתן לומר לגבר: תתייעץ..  קודם כל, לגיטימי שינהג כהבנתו. אם היה מאד רוצה - היה יכול להתחיל לשאול שאלות-חכם ו"שאלות יועץ".

נדמה לך שכל פעם "לא נורא" אבל עלבונות לעיתים נבנים מצטברים וגורמים לעוינות פנימית שכשהיא מתפרצת קשה מאוד להתמודד איתה! את אט-אט ובשיטתיות הורסת את היחסים שלכם. בסלחנות שלך כלפי עצמך וההתנהגות שלך את מביאה על עצמך צרות צרורות.

זה לא "מתימטיקה"....

אם הוא לא היה אורז, באמת, היא גם לא היתה מתקשרת ולא היה קורה כלום..

מה שאת אומרת, זה נכון אחרי שהיא מפנימה שהוא אינו תלוי בה - מה שעד עתה היה נראה לה כנראה הפוך והוזיל את ערכו בעיניה עד כדי שאינו "משען" באמת.

התהליך הזה, מברר לה בהרגשה שהיא צריכה אותו, אחרי שפעל באופן נורמלי ובריא ובכל זאת נשאר עם כל הרצון הטוב לתמוך ולעזור. וגם מברר לעצמו את הדברים.

נקוה שאף אחד לא יזקק לכך..

ברגע שהיא מרגישה שאתה לא תלוי בה, ומצד שני אתה מוכן לעזור לה - חזרתם במידה רבה לנורמליות.

אתה צריך להיו כאן הגבר. במובן החיובי.

לא להיות "סמרטוט", כן להיות נדיב. כשהיא מבקשת, כשהיא תופסת שזה מחייב גם אותה לנאמנות.

אולי יכול להיבנות מתוך החושך הזה אור גדול. בתאני שזה יהיה עקבי: לא מתקפל בפני השפלות, גם לא יורד לרמה הזאת. כן מוכן לקבל "תשובה", להבין את מצבה. לתמוך. תן לה לחזר אחריך.. ותיענה ברצון ובאיפוק.

אני יודע זה קצת מהפך מכל מה שכתבתי
היום (שישי) החלטתי לעזור קצת לאשתי לקחתי אותה מהצהרים ונסעתי להורים שלי
היא טענה שהיא מאוד עיפה תנקה ותלך לנוח
חוץ מזה בשבמת מתחילה לעבוד ב6 בבוקר
הכל היה בסדר עד בערך לפני שעה
אני והבת שלי נרדמהו יחד ואני לפתע התעוררתי עם תחושה מאוד לא טובה
בבטן
האינטואיציה שלי מאוד חזקה ולא טובה בדברים האלה יותר מידי
ראיתי שאשתי שלחה לי הודעה אם אני ישן בערך שעתיים לפני זה וכמובן שישנתי אז לא הגבתי
ברגע שכמתי כתבתי לה ישנתי עם הקטנה
לא היתה תשובה
נסתי עוד המה הודעות
עד שהקטנה קמה לקח בערת חצי שעה להרגיע להאכיל ולהחזיר לישון
פה התעצבנתי כי אשתי אמרה לי במפורש כל דבר דבר איתי אני זמינה
כתבתי לה המון תודה על העזרה
ואפילו ניסיתי לחייג
אך ללא מענה
לקח לה חצי שעה לענות לי
והיא רושמת לא ראיתי תהודעות הכל בסדר
אמרתי שכן
שאלתי איפה היא למה לקח לה המון זמן לענות
היא כותבת שיצאה לתל אביב עם כמה חברים
כמובן שבשלב הזה זה אומר עם גבר זר סביר להניח מנסיון קודם
זה שבר אותי לא אוצה איתה שלום בית
לא רוצה אותה יותר נקודה .
שרשמתי לה שזה לא בסדר שלפחות יהיה לה את האומץ לומר לי שהיא בדייט
ולא לתת לי תחושה של תקווה אפילו מינימלית
היא ענתה לי שהיא לא נותנת לי תקווה היא דואגת ללימודים שלי ולי ויש לנו מינוס משותף שצריך לסגור וכאדם לא מעבר

טוב כך המצב לא יכול חהמשיך
אני כל יום מרגיש חולה בגללה פיזית חולה הכל מתהפך לי
אני כבר לא מכיר את האדם שמולו אני מנסה להתנהל
הוא נראה כמו אשתי אבל מבפנים אדם זר.
אני עדיין צעיר 27
אני חושב שהגיע הזמן להתחיל לחשוב גם קצת על עצמי
הבת שלי תמיד תשאר הבת שלי וממה שאני רואה הקשר שלי איתה בעקבות כל מה שקרה רק התחזק
אני כתבתי לה שמחר שאני מחזיר את הקטנה נשב כמו בוגרים ונסגור את הפינות הקריטיות התנהלות חשבון בנק נשב על הגט כדי שנעשה אותו כמה שפחות כואב לשנינו
אני לא רוצה לפתוח איתה מלחמה כי בסוף לא תתן לי להתקרב לבת שלי
ובשלב הזה היא כל מה שמעניין אותי


הרגיז אותי שהיא הפכה אותי לבייבי סיטר שלה 

(בשולי הדברים- אל תתרגז שהיא עשתה ממך בייביסיטר- תשמח שהיא נתנה לך זמן איכות על הילדה שלך.)

ההחלטה לשבת ביחד כמו בוגרים לדבר- נכונה

תעשו את זה בשום שכל

לא באמוציות

חשוב ביותר מאוד מאוד!!

תלכו ביחד ליעוץ או גישור

הדברים שיעלו להם מאוד חריפים, מאוד טעונים- יהיה לכם קשה לשמוע אחד את השניה\ אחת את השני

שיחה כזו תהיה קשה לכם. כדי לעשות אותה בצורה מיטבית- אתם צריכים גורם שלישי מקצועי

מצטער מאד לראות שכתבת בשבת. ה' יחזיר את כולנו בתשובה שלמה.

ב. בכל זאת - בגלל חומרת הענין: אני חושב שאתה צודק. צריך רק לוודא שמה שהנחת נכון. אבל אם היא אכן בגדה בך עם גבר זר, זה גועל נפש ושיפלות - יש גבול למה שאתה צריך לקחת על עצמך. תעמוד על קשר חזק עם ביתך, היום זה גם מקובל יותר לרצות שהאיש יהיה שותף כמה שיותר מלא בגידול ילדיו.

תתעודד ותתחזק - אתה כנראה הרבה למעלה ממנה.

שלום לך,

הסיטואציה נשמעת ממש קשה.

כל הכותבים בפורום יכולים להציע עצות שונות אבל אנחנו לא רואים את כל התמונה ולכן הכי חשוב זה ללכת לייעוץ זוגי. אם יש קשיים כלכליים אני בטוחה שיש למי לפנות בתשלום לא גבוה מדי [אולי מקופת החולים/ מכון ינ"ר וכו'].

הייעוץ יבהיר את הכל ויוציא את אשתך מהחלומות ש'בחוץ יותר טוב'. כל שקל שווה בניה של בית

בהצלחה.

תעבוד עליה שאתה מתאה במישהי אחרת אולי זה ינער אותה...

ההתנהגות שלה למטה ממגעילה ומבחילה - ותשתמש בתובנה הזו כדי להשתחרר ממנה ומ"אהבתה" כמה שיותר מהר. בצורה מכובדת ויעילה.

לפי מה שאתה מספר - איננה ראויה לחלוטין ל"אהבתך". אשה מסכנה מבולבלת עם התנהגות מושחתת. כדי לא להתפוצץ - אתה יכול קצת לרחם עליה שהגיעה לכזו שיפלות. יש להניח שגם הענין ה"חדש" אין לו סיכוי להחזיק הרבה.

אכן, היית "עיוור". טוב שנפקחו עיניך. יש לי רושם שזה גם עזר לך להיות יותר "בן אדם", לא תלותי בכל מיני הבלים. חשוב מאד להמשך.

נראה לי שמה שקרה לך זה לא בדיוק שהיית מאוהב לא דוקא בגלל זה

אלא שפשוט כושר השיפוט שלך מתערער כשאתה נמצא בתוך הסיטואציה. זה קורה כשאדם היה לו חבר טוב או קרוב משפחה שפתאום הוא צריך לשנות עליו את כל דעותיו מהקצה לקצה.

למרות שכל העולם אומרים לו שרגשותיו היו מוטעים והנK הוא פושע וכו' הוא לא מסוגל להפנים את זה ללב וקבל את זה.

גם אני עברתי תהליך דומה אמנם במישור אחר לגמרי.

אתה חייב לדעת שכל מי שמסתכל על האשכול הוא מרגיש בדיוק כמו שתיאר ד. בתגובה הקודמת. ומה שאתה מתנהג עכשיו זה בדיוק מה שכל אחד אחר ייעץ לך לעשות.

אמרת שזה סופי מבחינתך, אז תחשוב טוב על ההשלכות:

אשתך תהיה מפורקת!!! אחרי ניתוח, גירושין, קשר שנפלה לתוכו (עושה רושם שהיא לא היתה מעוניינת בו אלא עשתה זאת מתוך קושי נפשי מטורף)

מצב רפואי על הפנים, תת תזונה-

אתה באמת חושב שהיא תצליח לגדל את הילדה ממקום בריא??? תחשוב מה הכי טוב לילדה!

אשתך נשמעת כמו שבר כלי, שמצבה הדרדר כ"כ ואתה לא היית שם לעזור לה,

כמה קריאות זעקת הצילו, וזה רק מהתיאורים שלך ולא שלה...

בא לי לבכות!

זה נקרא לאהוב?

אתה כועס על שבירת כלים כשהיא עברה דברים כ"כ קשים לבד? אין מצב שהייתי הולכת לרופאת נשים בלי שבעלי ידע על כך ויבוא ללוות, ויהיה שם לשמוע את הבשורה הנוראה ולתמוך!! ולהקשיב ולתמוך!! למה הבאת אותה למצב שהיא זקוקה נואשות למישהו זר שיקשיב לה??

ועוד אין לה הורים תומכים, מה???

אולי קריאות המצוקה שלה עברו את הקו האדום כך שא"א להציל את הזוגיות שלכם, אבל תחשוב על העתיד שלך!

תשאל את עצמך איפה טעית וזה ממש לא מסתכם רק בעבודה בלילות וחוסר עזרה עם הילדה.

מצד שני, עצם זה שאחרי טעויות נוראיות של שנים הייתה לך מחשבה לתקן, מראה שבכל זאת נשאר בך ניצוץ של אנושיות, אז בשביל העתיד שלך ושל הילדה, אתה צריך בדחיפות להבין מה כ"כ חמור בהתנהלות שלכם שגרמה למדרון כ"כ חלקלק, איך אתה משנה את עצמך, מה זה חיי נישואים, מתי פונים לייעוץ מקצועי (לא כשמגיעים לתחתית התהום) וכו'.

שב עם מישהו שמבין בדברים כדי לדעת איך לתקן והצליח בהמשך החיים.

בהצלחה לך!

בהצלחה לאשה המסכנה!

בהצלחה לילדה! מתפללת שתזכה לגדול בבית של אהבה, וכשהיא תהיה גדולה, תוכל להתייעץ עם מבוגרים מכילים ואוהבים.

קבלת ההחלטה מבלי ללכת לייעוץ אינה חכמה. הכל רגשי עכשיו אצלך ואצלה. אתם תתחרטו על זה אם לא תגיעו להחלטה ממקום שכלי, כי רגש הכעס יעבור ובדייטים בחיפוש אחר האהבה השנייה תתגעגעו זה לזה. בגידה זה דבר נוראי אבל אפשר לעבוד עליו ולא 'לשבור את הכלים' ולהתגרש. זה הכי קל... תחשוב על זה עוד קצת...כואב הלב עליכם ועל הילדה.

יכול להיות שאת צודקת, ולאשה המסכנה (שלא שמענו את דעתה בכל הסיפור הזה) היה משבר, ולא היתה לה אוזן קשבת, ...

אבל זה לא מצדיק כלום מבחינתה. יש קווים אדומים שלא חוצים. אשה שמוסרת תמונות בעירום חלקי שלה לגבר זר, ונפגשת איתו ללא ידיעת בעלה, ומזמינה אותו לביתה (ומסלקת את בעלה מהבית לצורך כך), עברה כל גבול!!! זה צריך להיות ברור לה ולכל המעורבים בסיפור.

בכל אופן כדאי לכותב לברר עם עצמו איך לבנות זוגיות בריאה בפעם הבאה.

ולך יגאל - שיהיה הרבה בהצלחה, נגעת בלב של כולנו.

בס"ד

זעקות הצילו והוא לא היה שם כדי לעזור לה??

"למה הבאת אותה למצב שהא זקוקה נואשות למישהו זר?"?

"קשר שהיא נפלה לתוכו?"- מה זה נפלה?

גם לאדם הכי חולה בעולם יש בחירה חופשית, כמו ששהיא ידעה לבקש עזרה מגבר זר יכולה הייתה לבקש את זה מבעלה.

להאשים אותו בבחירות ההזויות זאת פשוט אכזריות.

אין שום דבר בעולם שמצדיק בגידה.

אין שום סיבה בעולם שבן אדם יקשור את עצמו לאישדה כזאת לכל חייו.

יש לו ילדה ב"ה. זה לא אומר שמגיע לו להיענש עד סוף חייו עם אישה כזאת.

אני באעמת לא מבינה מאיפה יש לאנשים את העוז לכתוב דברים כאלה,

ולהאשים אדם בצורה הזויה כזאת.

טוב. התחרטתי.

בטח יאכלו אותי פה

רציתי להעיר,

לפי התיאור של 'יגאל', אשתו נכללת בהגדרת חז"ל "משבר כלים בחמתו" 

הוא כותב כך:

אשתי אחרי עוד מריבה מטורפת שעברה לפן דיי אלים מבחינתה של זריקת חפצים עלי ושבירת כלי מטבח והרביצה לי קצת 

שימו לב. מתאים לגמרי להגדרת חז"ל.

חז"ל אומרים על אדם כזה שהוא פטור מן המצוות.

כלומר, חז"ל ירדו לסוף דעתו, שיכולת הבחירה שלו מוגבלת.

ככלל, עם קצת רגישות - שלפעמים איננו מוכנים לחלוק לאדם שממיט אסון על אחרים ועליו, ניתן להבחין שאיננה לחלוטין אחראית למעשיה.

נקודת הבחירה שלה נמוכה יותר משל האדם הממוצע. עד כמה? אינני יודע, אך יש לי כן רחמים כלפי אדם כזה. גם כשהוא שבר כלים, אינני מאשים אותו לגמרי. וכשהוא עושה מעשים נוראים יותר, עדיין אני תופס פרופורציות.

אינני מצדיק ח"ו את מעשיה. אך יש לקחת פרופורציות ופשוט לרחם, כן, על שניהם. על יגאל בגלל הסיוט הנורא שהוא עובר בגללה. ועליה, בגלל מעשיה שמראים חוסר שליטה והרס -  עצמי , ולמשפחתה.

זה לא סותר.

קשה לשים את עצמך במקומו של יגאל, אך כן שווה בדיקת הנושא אצל פסיכולוג, לפני שהורסים כמה נפשות.

יגאל,

אתה עובר תקופה נוראה. אין הרבה מה לומר.

רק לומר לך שכולנו משתתפים וחשים לפחות קצת את כאבך.

וגם לומר לך, שכולנו מחזקים את ידיך.

כרגע אתה הבריא בכל הסיפור.

אם תוכל להבריא את כל המשפחה, ע"י ייעוץ וטיפול למי שזקוק, אין לך אושר גדול מזה!!! לפום צערא אגרא.

אך עדיין, שמור על נפשך,

זכור שחייך קודמים. אסור לך לשלם באושרך ושלימות נפשך. 

בתקווה ואמונה שיבואו ימים טובים יותר.

וכמו שציינת, יפה, בסוף. יש דברים שלא יכולים "להשלים" איתם ולהמשיך, הגם שאדם לכשלעצמו יכול תמיד לחזור בתשובה, באופן אישי.

גם אינני בטוח שזה מתחיל אצלה רק מ"מְשַבֵּר בחמתו", יש כאן כנראה גם עולם ערכי מעוות מאד עוד מקודם.

וכל אשה, "בחמתה", יודעת שיש גבולות מסויימים, קריטיים.

וגם אינני בטוח שאכן מותר "לנסות" אחרי מה שכנראה כבר היה כאן.

בכל מקרה, גם אם תחזור, חייבים יעוץ כדי לבנות נכון את הבית.

בס"ד

ברור ומובן שאין מקום טוב ומתוקן בנפש כמו המקום שמסוגל לסלוח.

אף אחד פה לא יאמר לך תשמור טינה לנצח, תיקום ותיטור וכ'.

השאלה מהי משמעות הסליחה הזאת.

נאמרו פה דברים על רחמים, ורגישות וכ'.

אפשר ונכון לרחם ולסלוח, אבל אם זה אומר להציב את עצמך שוב במצב פגיע-

לא מדובר על סליחה.

מדובר על קריאה נכונה של המציאות.

אתה באמת חושב שפרפרים שחזרו לה לבטן זה בסיס לשלום בית?

ואם מחר הם שוב יעופו, או יפרפרו להם כלפי מישהו אחר?

אין עניין בכעס, טינה וכ', אבל חייבים להתסכל על המציאות כמו שהיא.

על האישה שניצבת מולך כמו שהיא.

לעיתים כדי לראות את הדברים האלו בצורה נכונה חייבים מישהו מבחוץ.

מישהו שיכיר את שניכם, ויוכל לראות את המציאות מתוך נקודת מבט אובייקטיבית.

הדבר הכי טוב שתוכל לעשות למענך ולמען כל הנוגעים בדבר זה לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה רבה.

שמחים לראות שהפורום הזה עוזר לך בכללי אבל זה פשוט לחטוא לאמת להשאיר את מה שאתה/ אתם עוברים רק ברמת הפורום הזה. יש אנשים שלמדו את הנושאים האלו לעומק וברצינות וכדאי מאוד שתתייעצו איתם ( גם אם זה רק אתה בנפרד ואנחנו מכירים זוגות שרק צד אחד הולך ועדיין זה עוזר וממזער נזקים) גם אם זה יעלה כסף!!! זה באמת חשוב לעתיד שלך/ שלכם!!! 

שיהיה בהצלחה!!!

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏