הסיפור הקצרצר של תייר:
ככה זה.. תמיד תנהג בסדר, ופעם אחת תטוס, בפעם ההיא יעצרו אותך בצד, ותמיד זה יבוא אחרי שוד בנק מוצלח.
הסיפור הקצר:
ככה זה.. החיים יפים.
תמיד אמרתי שהלילה יפה יותר מהיום, כבר כשהסתובבתי חצי ערום בין ערימות החציר בחווה, אי אז בתקופה הפרהיסטורית, כשהמילים העיקריות בהן השתמשתי היו "אבא" ו"אמא". כשחושבים על זה, המשך המשפט היה "לא רוצה לישון" או "לא רוצה ללכת" או "לא רוצה" בכללי, מה שמעיד על אישיות עצמאית ומפותחת, שזה, חייב לומר, מזכיר לי מישהו שאני מכיר די טוב, מבחוץ ומבפנים.
איכשהו בלילה המוח שלי עובד טוב יותר, הכל פשוט יותר ואתה לא רואה סביבך את כל המתוסכלים האלו, שסובלים מהחיים ומסתובבים עם פרצופים ממורמרים ביום. אני לא מבין אותם, תתחילו להנות!
זה הכל בחירה, תאמינו לי. אתה מרוויח כלום בעבודה? תחליף עבודה! תראו אותי, לדוגמה. תמיד השגתי מה שרציתי. אני עובד בעבודה מכובדת, מרוויח טוב, טוב לי. אתה מדוכא? צא עם חברים לאיזה סיבוב בירות, ועדיף שזה יהיה בבר שלי. לא שאני זקוק לקונים או משהו, באמת שתמיד עמוס אצלי, וזה היופי פה, פותח ת'בר בתשע בערב, מתחיל להתמלא, מגיעם אנשים, נהנים מהחיים, כוסיות מתרוקנות מכל עבר, מוזיקה טובה, דיונים על טיב הוודקה וגם על העסקים שמעבר, ולאט לאט מתרוקן באווירה טובה. זאת אומרת, כולם חושבים שבלילה מפחיד להסתובב בחוץ, שהכל שורץ גנבים ופושעים, אבל תאמינו לי שבשתיים- הרחוב מתרוקן. נשמע לא אמין, אה?
אני מלך הלילה, מסתובב חופשי בשלוש, ארבע, חמש (ואז נשפך לאורווה שלי) ותאמינו לי שאין אנשים מסוכנים בחוץ, להיפך, האוויר טהור, האווירה נעימה, המוח צלול אחרי כמה כוסיות ועכשיו אפשר לפנות לעסקים הרציניים. מאיפה נראה לכם מגיע הכסף הגדול? לובשים כפפות, כובעי גרב, עולים על הפורשה ושטים על הכביש. ושלא תחשבו, אני נהג זהיר, אין אחד שמתנהג כמוני עם הבובה שלו, היא יודעת שאני בחיים לא אפגע בה, והיא מחזירה לי אהבה, תמיד נאמנה לי ונשארת בדיוק באותו מקום כשאנחנו חוזרים.
חוזרים, מעמיסים עליה שק או שניים, בעיקר כסף ותכשיטים, לא אוהב להתעסק עם חפצים יקרי ערך שלך תדע, אולי היו איזו מזכרת מאיזו סבתא ועכשיו תצטרך להתמודד עם הרגשי הזה, כשהם יספרו את כל הקושי והגעגוע ובלה בלה בלה בתקשורת.
נראה לי שאני צריך להתחיל לכתוב ת'עיתונים, לכו תדעו, אולי יום אחד באמת אעשה הסבת מקצוע, ואז אני אכתוב "הצדק יצא לאור! פרואודריץ' העשיר השנוא בעיירה נשדד הלילה מכל רכושו, יש אומרים שהוא יתחיל להיות נחמד יותר כשיצטרך סוף סוף להוריד את אפו ולדבר עם מישהו בשביל לחפש את הגנב".
יש גם מעבר, אבל זה עדיין נשאר בגדר מחשבות, הגיגים כמו שאומרים, על איזו כותרת יבשה בסגנון " גברת בלקמוד הרגזנית מצאה את מנוחתה! הבוקר נמצאה ירויה במיטתה וכנראה שעכשיו תפסיק לסבול כמו שסבלה, כנראה על פי תלונותיה".
טוב, אולי אני לא מנסח הכי טוב בעולם, ואולי זה נשמע לכם שאני נסחף, אבל למה לעזאזל אנשים נהנים לסבול? תודו שאם החיים שלהם הם גיהנום, עדיף שימותו ובהקדם, כי שמה אני לא מאמין שקשה כל כך. אחרי הכל, אתה קרוב לאלוהים, יש מלאכים וזה, מקסימום תבקש איזו ג'סטה לחדר יותר שווה, או שתעשה עיניים לאיזו מלאכית. מה, יש גם מלאכים בנות, לא? דווקא דמיינתי אותן, פנים חיוורות ושיער בלונדיני ארוך ולא נמשיך לתאר, אבל אומרים שהן שחורות עין. בעצם, זה נשמע לי קצת מוזר. אולי אין? יודעים מה, אני מעדיף להיות פה, עם אלכוהול וכסף ובחורות ממשיות, בכל מקרה אני נהנה. זה מה שהוא רוצה ממנו, לא? להנות, לחיות טוב ולהאמין בו.
שבוע שעבר יצאנו לסיבוב, לזוג מדוכאים שלא יוצאים מהמיטה, חשבתי, אולי כשהכסף שלהם ייעלם הם יצטרכו להתחיל לחפש אותו וסוף כל סוף יוציאו ת'אף מתחת לשמיכה ויגלו ת'עולם. נכנסנו כרגיל, מצאנו ת'כספת, קידוח פה ושם, תלשתי אותה וזינקתי החוצה, ג'ון הוציא עוד חופן מטבעות וחבילות שטרות בגומיה.
אף פעם לא הבנתי למה אנשים קושרים שטרות בגומיה? מילא אנחנו, סופרים ככה כמויות ומחלקים שלל, אבל למה לכם זה משנה שהכסף יהיה בערימות מסודרות?
הכנסנו הכל לבובה והיא התחילה לנהום. שאני אמות אם היא פעם נהמה לי! לא רציתי לכעוס עליה, אז רק אמרתי לה "מותק, אין לי זמן לשטויות עכשיו, תני גז" ועפנו קדימה.
למה לעזאזל לא הקשבתי לה? למחרת העיתון סיפר על שן שהייתה שמורה בכספת, מזכרת יחידה מהבת של הזוג המדוכא, שטבעה לפני שנים ומאז הם במיטה.
שומו שמיים! למה לשים את השן בכספת? כאילו, מי ירצה לגנוב שן?! ולמה אנחנו צריכים לדעת את זה? לא חשבתם על זה שזה יכול להפריע לנו בעבודה בהמשך? זה מה שמעצבן במקצוע כמו שלי. ואמרתי לכם שאני צריך לכתוב את העיתונים.
ואז כל העיירה התחילה ליבב והרגשתי שהסתבכנו.. קשה. חשבתי לעשות איזה מבצע, להחזיר את זה בשקט לבית שלהם, אבל לפני שהספקתי לחשוב יותר מדי האישה נפטרה. אתם יודעים, דמעות זה נשי ומסכן, ואף פעם לא נצבט לי הלב (אולי מאז שההורים שלי נפטרו. אל תיקחו קשה! המטוס שהם היו בו התרסק, אז אין גם קבר, ולפעמים אני חושב שזה עדיף. זה בסדר, עבר הרבה זמן מאז, ואני בטוח שהם נהנים שם למעלה) אבל איכשהו זה עשה לי משהו. לעזאזל! משהו מעצבן כזה, שבא לך להעלים, אבל גם אחרי כמה וודקות זה חזר, אז עשיתי ככה, חשבון נפש, והגעתי למסקנה שצריך לשנות כיוון.
בלילה אחרי שסגרתי את הבר משכתי את ג'ון לסיבוב, לקחתי אותו למאחורי המסגד, בכל זאת, מקום מתאים להחלטות חשובות, והודעתי לו חגיגית: "יותר אין בתים, אין כספות, אין רגשי, אין!" הוא התחיל להחליק מטה באיטיות, שמתי לו רגל שלא יפול והמשכתי: "הולכים על בנקים!".
תחשבו על זה, יש ערימות כסף בבנק שאף אחד לא צריך, ואף אחד גם לא ירגיש אם ניקח, זה לא מצער אף אחד ואני אמשיך למלא את רצון האל ולחיות טוב.
אז תכננו להתלבש על הבנק, זה דורש כמובן אקדחים וגיבוי מסביב, ומכונית שמחכה ביציאה האחורית.
העסק הלך טוב, כמה נשים צרחו וזה היה מצחיק, הכומר השמן נעמד בצד והצטלב, הבן של השייח נעמד על הברכיים והרים ידיים, רק הכובע גרב גירד לי וזה עיצבן אותי שאני לא נראה כמו שודד מכובד, לא מפסיק לגרד.
עפנו החוצה עם השקים ובדרך נפלטה לי ירייה, בדקתי זריז, כלום לא קרה, אבל זה הספיק לאנשים כדי להתאושש ולהזמין משטרה. הסירנות התחזקו, קפצתי לבובה וצעקתי לה "מותק, אני יודע שאת לא מטוס, אבל עכשיו את חיבת לטוס!" שמנו גז ופתאום היא בלמה. משטרה מולנו, עצרה אותנו בצד. היא התחילה לבכות, הבובה, ולא יכולתי לראות את זה. "תירגעי מותק" לחשתי לה, ולשוטר בחלון אמרתי "השקים מלאים בתבן ואנחנו בסך הכל בדרך לאורווה, להאכיל את הסוסים" (לא פירטתי לו ברגע רגיש זה שהסוסים הם הבלטות והתבן זה משהו שטוענים שהוא לא גדל על עצים) אבל אז אני קולט שאני לא מפסיק להתגרד וש..הכובע גרב עלי. מבט מהיר ימינה שמאלה ואני רואה את שאר החברה מתחפפים מסביב. זה רק אני, השוטר, הבובה, השקים והכובע גרב.
טוב, אני חושב לעצמי שאין שום צדק שאני אסבול, אז לפחות את הכובע גרב אני אוריד, אבל ברגע שאני מושיט את היד הבובה פתאום מתרוממת, מפילה את השוטר ומשטחת אותו לכביש, רק הכובע שלו נתפס במראה השמאלית, אני לוקח ת'כובע ולובש אותו מעל הכובע גרב, ונזכר במשפט הלפני אחרון שאמרתי לבובה. אנחנו טסים, תופסים גובה ופתאום אנחנו בין העננים, ואני רואה לרגע את האישה הזקנה, ולידה את הבת שלה, עם רווח בין השיניים, ומאחוריהם צץ לפתע גם הבעל, לכל הרוחות, לא ידעתי שגם הוא כבר כאן! ואז אני קולט את אבא שלי, ולידו את אמא שלי, ואני מתלבט אם יורד גשם או שאני בתוך ענן כי פתאום הכל רטוב, הכובע גרב נדבק לי לפנים, ומעליי אני רואה מלאכיות חיוורות, עם שיער בלונד ועיניים שחורות מעופפות, ואנחנו עפים קדימה והכל מיטשטש, לאט מאיטים, אני מתחיל לזהות את הבר שלי, ממש מתחתיי, ובשעון אני קולט שעוד שנייה תשע בערב. הבובה מתחילה לרדת, ואני רואה ערימות אנשים מצביעים עלינו ומנופפים. היא מורידה אותי באמצע ההמון, ולקול מחיאות כפיים היסטריות אני פותח את הבר, וכולם נכנסים.
כנראה שככה זה.. תמיד תנהג בסדר, ופעם אחת תטוס, בפעם שבה יעצרו אותך בצד, אחרי שוד בנק מוצלח.
)