וכל ילד נולד כשפיתו בסלו.

כשמאמינים שהכול מגיע מאיתו יתברך - לא צריך לדאוג, צריך לבחור על פי התאמה נכונה

היום הוא במקצוע אחר ומרוויח שליש ממה שהרוויח למרות שיש לנו פי 3 ילדים ממה שהיו לנו אז וכולנו הרבה יותר מאושרים.

אין לנו את כל מה שהיה לנו אבל יש לנו הרבה יותר אושר ושמחה זה בכלל לא קשור.

אין קשר בין אושר לפרנסה, אמירה נכונה שעמה אני מסכימה בהחלט.

אבל אני לא דיברתי על זה...

דיון פילוסופי מעניין

איך בוחרים מקצוע לעסוק בו?

לפי כסף, מעמד וכבוד?? או לפי כשרונו של האדם?

כתבתי על זה בכמה מילים לאנונימית נוספת ממש כאן:

/Forum/Forum.aspx/t483443#5579030

לפעמים אנחנו מפספסים קצת את הציך המרכזי שלנו בחיים - קידוש ד'.

אתן לך דוגמה (קצת מוקצנת אבל שתביני לאן אני חותרת),

נגיד והיית רוצה לעוף.. מאוד רוצה לעוף.. מאוד מאוד רוצה לעוף..

החלטת שאת יום שלם עכשיו מנפנפת בידיים שלך לראות אם תצליחי לעוף..

קופצת מהכסא ומנפנפת בידיים.

כלום גורנישט.. את לא עפה..

למה את לא עפה, כי זה לא בטבע שלך זה לא חלק מהיכולות שלך.

אותו הדבר בבחירת מקצוע, אדם צריך ללכת לפי הכשרונות שלו, מה שטבוע בו משנולד, מה שהקב"ה נתן לו.

יש אדם שיהיה טוב בכספים וילך ללמוד ראיית חשבון, יש אדם שהחינוך יהיה בדם שלו והוא ילמד הוראה וכן על זו הדרך..

ככה האדם יהיה טוב במה שהוא עושה, יהיה מרוצה, וכך יוכל להתקדם במקצוע שלו, תלוי לאן האדם לוקח את זה, כשזה בטבע של האדם זה די יהיה טבעי.

כשאדם טוב במשהו אז גם הסביבה מעריכה אותו, ככה הוא יכול להשיג משרה טובה יותר, וכנראה שגם משכורת טובה יותר (אע"פ שאסור!! לשכוח שפרנסה היא מהקב"ה).

כשאדם הולך למשהו שהוא לא באמת הוא גם התוצאות באות בדר"כ בהתאם, אם לא בשנים הראשונות אז אחרי תקופה.. אני עובדת באתר לחיפוש עבודה אני רואה כמה אנשים מחליטים אחרי 7/10 שנים במקצוע שזה לא בשבילם והולכים למה שהם תמיד חלמו..

זה בקשר לבחירת מקצוע של האדם.. 

אני חושבת שכשאת בוחרת בן זוג את לא צריכה להסתכל אם הוא מהנדס או מורה אלא להסתכל אם הבחירה שלו במקצוע היא מתוך הרצון לעשות קידוש ד' או מתוך הרצון לכסף מעמד וכבוד..

ובאופן כללי,

שוב סיפור..

נגיד והיה לך תקציב 100,000ש"ח לקנות מכונית.

ונגיד שאת קצת מבינה במכוניות.

איזה מכונית היית קונה?

זו שעולה כל ה100,000 ש"ח?, זו שהצבע שלה מוצא חן בענייך? זו שיש לכולם?

אני משערת שהיית עושה בדיקות מאוד קפדניות

בודקת את הפרמטרים שחשובים לך שיהיה במכונית, בודקת את הדגמים שמתאימים לתקציב.

ורק אחרי התלבטויות ובדיקה מכנית של המכונית היית הולכת לקנות אותה..

אפילו שזה לא חתונה לכל החיים ועוד כמה שנים תחליפי אותה..

אותו הדבר גם בבעלך, או יותר נכון קל וחומר בבעלך שנישואים זה לכל החיים (או לפחות ככה אנחנו מתפללים).

לדעתי צריך לבדוק את המידות של הבחור, את רמת קיום המצוות שלו בהתאם לשלך ולמה שאת מחפשת, את הכימיה, את הרמה האינטלקטואלית והשיח שיש בנינו.

ופחות לבדוק כמה הוא בערך ילך וישתכר בעוד X שנים.

כי יכול מאוד להיות שאומנם בעלך יהיה מהנדס /עו"ד / רו"ח וכו' שאמור להרוויח Y כסף בחודש.

אבל הוא יהיה מובטל וירוויח 0 ש"ח בחודש.

ושוב בתור אחת שמתעסקת עם אנשים שמחפשים עבודה יש גם לא מעט כאלה שמובטלים..

אז יש דברים שצריכים להשליך על הקב"ה ולעבוד יותר על האמונה שלנו בו.

לא סתם אמר דוד המלך בתהילים:

"השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך" 

ופרנסה היא מהקב"ה, לא משנה אם אתה מורה, מהנדס, רו"ח, חקלאי ועל זו הדרך..

-----

אני מקווה שנתתי לך עוד זווית ונקודה למחשבה.

גילוי נאות, אני לא נשואה..

שיהיה ב"הצלחה  

ועדיין...

מצטערת על הבוטות..

לדעתי תתחילי לעבוד על האמונה שלך בקב"ה.

ולצאת מהפחדים.

תתחילי לקלוט שהדברים תלויים בו..

ופרנסה היא ממנו יתברך!!

לכי, צאי עם מישהו שסיים עכשיו חשבונאות..

תנסי..

תבואי תספרי לי אח"כ כמה מהר הוא מצא סטאז'

יש כאלה שלוקח להם שנה למצוא סטאז'

ואז הם מצאו והרוויחו בשנתיים הראשונות של ההתמחות 4500 ש" ועבדו 12 שעות ביום (כי זה מה שמותר ע"פ חוק)

והופ הם שוב במעגל המחפשים..

אותו הדבר עם עו"ד.. שגם אמור לקבל משכורת יותר משל מורה..

את אפילו לא מתארת לעצמך כמה עו"ד יש שמחפשים עבודה.

מה את חושבת שמי שלומד מקצוע "יוקרתי" (במרכאות כפולות ומכופלות) הכל ורוד וזוהר שם..

מצטערת אז לא!!

ועכשיו כרווקה אני אומרת את זה..

ללכת לחפש בעל לפי המקצוע שיש לו כמדד לכסף בעתיד

זה דבר מעוות מיסודו!!

תבדקי כמה הבחור אחראי, שידאג לכלכלת הבית ושלא יחסר בו כלום.

תבדקי כמה הוא רציני.. 

כי את יודעת את יכולה לצאת עם מהנדס / רופא /עו"ד וכו'.. שיהיה חסר אחריות כלכלית..

יש לבעלך מחוייבות לזון ולפרנס אותך בכתובה..

תבדקי שיש לו את המידות כדי לעמוד בזה!

ולא את התואר ה"נחשב".. כי תואר יכול להוות בסופו של דבר רק דף נייר

ודעי לך שקיימים לא מעט אנשים שמרוויחים ב"ה גם בלי תואר כזה או אחר!!  

קודם כל- סליחה על הכנות, אבל ממש העליב אותי מה שכתבת על האמונה.

יכול להיות שיש לי בעות באמונה - את זה אני אפתור עם הקב"ה, כי רק הוא יודע מה מצבי כלפיו.

מבחינתי לחיות בלי לתכנן, לשקול ולבחון את הדברים (בגבול מסוים. האדם לא יכול הרי לחשב חשבונות של מעלה) זה חוסר אמונה גדול יותר...

באתי ושאלתי כאן שאלה לא מתוך חוסר אמונה, אלא מתוך רצון לברר את הדברים ביני לבין עצמי.

לשמוע ממי שכבר מנוסה בחיי הנשואין כדי לברר האם זה אכן שיקול "קריטי" ועד כמה, אם בכלל, כדאי לשים לב אליו.

וכמו שאדם פוסל על גובה או על מטען גנטי ושאר דברים חיצוניים אחרים, חשבתי שיש טעם לבדוק גם בדבר כזה. לברר, ללמוד, לשמוע דעות...

לא כל מי שלומד מקצוע "יוקרתי" הכל ורוד וזוהר אצלו. יש לי קרוב משפחה שהוא טייקון ידוע וביום אחד - נכנס לחובות. אני מכירה את זה. את לא צריכה לספר לי.

אבל מלכתחילה אולי עדיף למצוא מישהו שהסיכויים שלו לפרנס גדולים יותר (ושוב, אני לא מדברת על חיי יוקרה, רק חיים רגילים ופשוטים)

הרי לדבר אין סוף, שום דבר לא בטוח בעולם, אבל אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו.

הרי כדי שה' יפתח לנו פתח אולם צריכים אנו לפתוח פתח כחודה של מחט. השאלה היא מהי אותה חוד מחט?

האם דבר כזה רצוי שאקח בחשבון כחלק מתפקידי "לפתוח פתח כחודה של מחט" או לא?

בסה"כ שאלתי בתמימות ומתוך רצון לעשות את הטוב בעיני ה'.

אז סליחה ששאלתי.

אני רואה שלא רק את - כולם כאן חושבים שהעיקר אצלי זה הכסף. וזה ממש לא מה שבאתי להגיד ולהביע בשאלתי.

בחורה פשוטה אני. רק רציתי לרצות טוב.

אני מתנצלת שנפגעת זו לא הייתה המטרה שלי.

וכבר הרגשתי ביני לבין עצמי שזו היתה תגובה אולי קצת "מוגזמת".

לכן אם תשימי לך גם ערכתי את ההודעה הראשונית.

ואני באמת מתנצלת שאני קשה אבל אולי זה יעזור לך להסתכל על הדברים בזווית קצת שונה.

את טוענת "אני לא מדברת על חיי יוקרה, רק חיים רגילים ופשוטים"

את זה את יכולה לקבל עם בחור שיהיה בחור אחראי, שידאג לכלכת הבית שלא יחסר לכם בו כלום.

את זה את יכולה לקבל עם בחור רציני שיש לו שיקול דעת.

כשתבדקי את המידות שלו ותדעי שמולך עומד בחור שגם אם תהיה תקופה קשה הוא ילך לעבוד בכ-ל עבודה כדי להביא פרנסה הביתה, זה יהיה סוג של "ביטחון כלכלי"..

וזו לדעתי הדרך שלנו "לפתוח פתח כחודה של מחט"

ושוב אני לא מנסה לפגוע חו"ח!! באמת שלא! 

אולי גם אני טועה אין לדעת...

ואני יכולה לטעון את הטענה שטענת קודם גם כלפי מה שאת כתבת:

כתבת לי קודם שגם מי שיש לו תואר "יוקרתי" - לא בטוח שהכל ורוד וזוהר. לא תמד מוצאים עבודה וכו'.

אנ יכולה לטעון לגבי מה שאת כתבת - לחפש בחור רציני, עם שיקול דעת וכו' שאנשים מטבעם משתנים, במיוחד אחרי החתונה...

כמו שאמרתי, אין לדבר סוף. אולי באמת הכי פשוט שאלך עם הלב שלי. אפסיק "להתפחד" כפי שר' נחמן מברסלב אומר

ואעבוד ואעשה את ההשתדלות שלי עד כמה שידי מגעת, בתקווה שההשתדלות תעשה על הדרך הראויה והנכונה ביותר.

שלא אהיה מונעת משיקולים זרים. שאדע מה למעלה ממני, וכמו כן גם אדע מה למעלה - ממני (ע"פ הפירוש הידוע באבות)

נו, בשביל זה צריך הרבה תפילות.

ושוב אני באמת מצטערת שנפגעת!!

ואני לא מאמינה בהשתנות קיצונית של אנשים.. אלה בהסתכלות שלנו לפני החתונה ולאחריה..

הגדיר את זה הרב שמחה כהן בצורה מעולה בספר שלו "הבית היהודי": ההבדל בין תושב לתייר.

לכן קשה לי לקבל את ההשוואה הזו..

בין אופי וטבע האדם לבין תנאי שוק, אבטלה ופיטורים.

בכל אופן המון המון בהצלחה!!

שתמצאי אותו בקרוב בקלות בנחת ובשמחה!!

מתוך בהירות וישוב הדעת

לילה טוב

כי אני מאמינה שזה מה שאני צריכה לעשות, שזה התפקיד שלי בעולם.

אין לי שום בעיה עם מי שגם כן כזה, ואני לא מעריכה פחות אדם שעוסק במקצוע זה, להיפך!!

(מבחינתי כל עבודה מכבדת את בעליה. העיקר זה מידות טובות ויראת שמים...)

אני לא מבינה מה זה קשור? איפה השאלה שלך ביחס לשאלה שלי?

אנשי חינוך הם אנשים נפלאים (אני ממשששש אובייקטיבית ), ובכלל מה שמגדיר את האדם זה לא המקצוע שלו.

מצידי הוא יכול להיות נהג אוטובוס, מנקה רחובות, ירקן ובאותה מידה ח"כ, רה"מ, רו"ח או איש עסקים מצליח. זה לא משנה.

כל עוד הוא בעל מידות טובות, מקדש שם שמים בעבודתו,

עושה אותה כי הוא מאמין שזה הכשרון שהקב"ה חנן אותו כדי להשפיע טוב על העולם - מה  טוב.

הבעיה היא לא במקצוע, אלא ב"שילוב" בין שני מקצועות שעלולים להביא לקשיים מסוימים...

אם הייתי מוכשרת כדי להיות רו"ח, אשת עסקים וכו' - הייתי יכולה "להרשות לעצמי" להתחתן עם אדם העובד במקצוע "לא רווחי".

אבל אני לא. זו לא אני, ולא שם השליחות שלי (לפחות עד כמה שאני מצליחה להבין ע"פ כשרנות, יכולות ונטיות שהקב"ה נתן לי).

ועכשיו לאנונימית-

אם מצידך הוא יכול להיות נהג אוטובוס, מנקה רחובות או ירקן, והעיקר שיהיה בעל מידות טובות אז יופי, אל תתחילי להתחשבן מעכשיו על קשיים מסויימים שיכולים לנבוע מהשילוב..

תאמיני לי שגם אנשים מאוד חכמים שלמדו מקצועות נחשבים מאוד או אנשי הייטק יכולים ברגע לאבד הכל, או מההתחלה שלא יהיה משו..

באמת שהכל מהקב"ה, תעשי תהשתלדות שלך, וגם בעלך יעשה וה' יעשה גם הוא את שלו,

ובקשר לעכשיו- אם את רוצה להתחתן, ואני מבינה שאת כן- אז תעשי גם פה את ההשתלדות שלך ואל תסנני על דברים כאלה..

בהצלחה!!

ועם הרבה אמונה!!

"פחדי שווא".

גם שני מורים יכולים להסתדר יפה כלכלית.

ומה ש"תרוויחי" ע"י מישהו ש"מרוויח" אולי תפסידי כי ויתרת על איכות יותר טובה בגלל "מקצוע"..  אין לדבר סוף.

אבל כן חשוב שתפסיקי עם הפחדים הללו לגמרי. כי אחרת הם "יִצרו" את עצמם..  כשחוששים יותר מידי, אז כל דבר מייחסים לזה, ומרגישים לחץ רק בגלל החשש המוקדם..

על כן, עלייך להחליט אם את מסוגלת להשתחרר מהפחד הזה, על מנת שתוכלי בלב שלם להינשא למי שמתאים לך באמת, לכבדו כמו שהוא, לרואת את מעלתו ושגם הוא ישמח.

ואם את רוצה ילדים "יראי שמיים" - דבר ראשון תחפשי בעל כזה. לא מקבלים בעל "באריזה לפי הזמנה"...

לו יצויר שיש לך שתי הצעות על הפרק ושניהם שווים בכל הנתונים גיל גובה בריאות השכלה מידות חינוך וכו...אז יש מקום לבחור ע"פ מקצוע שזה אמנם שיקול צדדי אבל מטה את כף המאזניים

אבל בעולם המעשה זה לא עובד ככה. ! 

אם תשמעי על בחור שעונה לדרישותייך אבל בחר בהוראה כי הוא מאמין שזה מה שהוא צריך לעשות וזה התפקיד שלו בעולם, פשוט כי הוא מוכשר לזה .

ואם הוא היה מוכשר למקצוע רו"ח או איש עסקים אז הוא היה יכול "להרשות לעצמו" להתחתן עם אחת שעובדת במקצוע לא ריווחי ולכן הוא מסרב לפגוש אותך אז מה תהיה תגובתך? 

אני עצמי לא יודעת מה עמדתי בעניין (בשביל זה פתחתי כאן דיון...)

אבל אם אשמע שזה היה השיקול - אכבד את ההחלטה. זכותו.

נראה שהוא חשב על השאלה שפתחתי כאן והגיע למסקנה שהגיע.

הרבה יותר מתסכל שמישהו לא רוצה לשמוע בגלל איזה הבדל של ס"מ בגובה...

(אבל גם זה - זכותו של מי שמסרב. יש לו את השיקולים שלו. אולי הוא מרגיש ככה פחות ביטחון... לא יודעת מה...)

הרעיון היה שאם את מרגישה שהבחור עונה לדרישותייך חוץ מזו המדוברת אז כנראה תחושת ההחמצה תהיה יותר עזה ועוצמתית מתחושת ההזדהות.

זה הכל וכנראה שלא הבהרתי היטב (סליחה אם הסבתי עגמת נפש)

ואנסה לענות בצורה יותר יבשה וישירה

אם הבחור עובד בהוראה אז כנראה שההכנסה שלכם לא תהיה בשמיים אבל נראה לי שלא כדאי על דבר כזה לפפסול הצעה טובה, 

ראשית בגלל שיש לו מקצוע וזה כבר דבר חשוב, גם מי שיש לו מקצוע יכול לעבוד בעבודות שלא דורשות תעודה מה שאין כן להיפך

ב. אם הוא עובד במקצוע של שליחות יש סיכוי סביר שרמת החיים הערכיים שלו יותר גבוהה מהממוצע וזה דבר שמסב שמחה וסיפוק בבית ובית של נתינה (הבהרה לשאר הקוראים המדובר הוא לפני ההיכירות וזו נק' פתיחה חיובית, אחרי שמכירים כל בחורי ישראל זהב אחד אחד)

ג. עם כל הרפורמות בחינוך השכר עולה אט אט ואפשר להוסיף גמולים ותארים עד בלי די שזה משפר את השכר

ד. כמו שכתבו קודמי אם יש לו את מידת האחריות כדי לרכוש מקצוע אז תהיי סמוכה שבשעת מבחן לא יהסס לקחת עבודה צדדית להשלמה או כל צעד אחר שדורש אחריות כלפי המשפחה או כל התחייבות שלקח

** הערה

אנשים השיבו בענייני כספים כי זו הייתה השאלה ואם היית שואלת בפן האמוני או כל פן אחר  יתכן שהתשובות היו שונות

הרבה הצלחה   

יש בי צד שמאוד הזדהה עם ההרגשה שלך, כי לפני החתונה עברו לי מחשבות כאלו בראש- על פרנסה, וילדים, משפחה וכו'...

ועכשיו, אני יכולה להגיד שיש מס' דברים שפשוט לא חשבתי עליהם, ולדעתי הם יותר קריטיים וחשובים- (סליחה, שכחתי לציין שבעלי מורה, וכרגע גם אברך, וכשלא יהיה אברך, המקצוע בידו- זה ההוראה..)

אז ככה:

1. היום נראה לי הרבה יותר משמעותי עצם העניין שהוא יוכל להיות עם הילדים בבית אחה"צ (עכשיו הוא חוזר ב19:00-20:00, כמו שאמרתי- אברך). עצם זה שאני יודעת שיהיה פה מישהו בשעות האלו, בחופשים, זה משהו שממש מעודד ומחזק אותי להמשך, וכמובן- משמח מאוד ומרגיע!

2. המשכורת של מורה היא לא הכי נמוכה בעולם (כן אפשר תמיד להשוות את זה להיי-טק, אבל זה לא מינימום, אלא יותר!)

3. העיסוק שלו בהוראה נראה לי נכון וחשוב לבית, לחינוך הילדים (ולא משנה שגם ה"אמא" מורה..) 

וחוצמזה, והכי חשוב- כתבו לך על אחריות כלכלית, וזה כ"כ נכון. כי אדם שיש לו אחריות כלפי משפחתו ואשתו, יזון ויפרנס אותם בכבוד- בכל עבודה שתהיה לו. ואם יצטרך- יקח על עצמו עוד עבודה ע"מ שתהיה יציבות כלכלית בבית.

השאלה איך אתם מתנהלים מבחינה כלכלית, ואם ההתנהלות נכונה- משכורת של שני מורים מספיקה לדעתי.

והעיקר- לא לפחד כלל, ולזכור שמידותיו של בעלך ואישיותו משמעותיות יותר מזה. את תראי בע"ה אחרי שתתחתני שהאדם משמעותי יותר. וגובה המשכורת שלו לא משנה לכם את שמחת החיים ואיכות החיים.

בהצלחה רבה!!

זכורה לי הערה כזו שלו, אבל אפשר להקשות עליו: מה זה מסתדרים?

"נופלים" על ההורים? על המדינה?

נקרעים בין עבודות מזדמנות ולימודים מה שלעיתים משפיע על שלום בית?

*חשוב לי לציין שאני לא שואלת מתוך "התקפה",

גם אם היית עונה תשובה הפוכה (שכן צריך לקחת את המקצוע בחשבון) הייתי שואלת.

אני רוצה לברר לעומק דעות שונות ומתוך כך להבין יותר.

ולהמשיך לפרנס גם בחופשות ולהתקדם במשכורת בהתאם לגמולים וכד' הרבה יותר גבוה ממקצועות אחרים.

וחוצמזה על ציפור בכלוב זהב שמעת? פרנסה גבוהה יותר עולה בקנה מידה יחד עם שעות מחוץ לבית, ללא חופשות, חגים חול המועד וכו' (ורק על עצמי לספר ידעתי...)

למשל, יתכן שהבעל משתכר פי 3 או 4 ממשכורת של מורה, אבל עובד בשעות הזויות מבחינתך. זה בהכרח אומר שחלק גדול מההכנסה היפה שלו הולכת לעוזרת בייביסיטר ועוד כל מיני דברים שיאפשרו לכם את העבודה הזו. בסיכומו של דבר אתם חיים בסדר כלכלית אבל יש הרבה פחות אבא ובעל בבית. לעומת המורה, שעוזר לך יותר שעות ויש פחות צורך בעזרה חיצונית - אבל גם הרבה יותר נוכח בבית.

אי אפשר להתחמק מהעניין של האמונה. התנהלות כלכלית לא ניתנת לתכנון מלא מראש. פתאום נופל עלייך נזק של 10000 שח לאוטו, מחלה ל"ע, פיטורין. יוקר המחיה שיש היום הוא דבר שלפני 5 שנים לא הייתי מאמינה שאני יצליח לשרוד איתו, אם הייתי יודעת לאן זה יילך. ובכל זאת אנחנו סוגרים חודש בלי לדעת איך, כי בהחלט יש הוצאות עד בלי די (8 ילדים). באמת אין הסבר טבעי איך ללדת ולגדל ילדים ממשכורות לא גדולות, אם לא האמונה בה' הזן ומפרנס כל בשר.

(כמובן שאין בכך הטפה ללא לעבוד בכלל. בכל זאת חסדי ה' צריכים "להתלבש" בדרכי הטבע).

ראשית כל באמת ראוי לציין לשבח את ההתנהלות שלך בתור בחורה שמסתפקת במועט (זה לא מובן מאליו במיוחד אצל נשים) וגם נקודה חשובה בד"כ הנשים דואגות פחות לפרנסה וחובת הפרנסה מוטלת ברובה על הגבר (קצת פחות בעולם המודרני של היום) אבל בכל זאת מי שדואג לזה יותר זה הגבר ולא האישה ולכן ראוי לציין לשבח את הדאגה שלך.. לילדים שושלא יחסר להם וכו'..

אבל בתור ילד לשני הורים מורים (אמנם וותיקים) אני לא חושב שיש לך מה לדאוג כי ב"ה אנו גרים בבית פרטי משלנו (קרקע עם חצר) ומעולם לא זוכר שהיה חסר משהו בבית וחוץ מזה אנו משפחה מרובת ילדים כשכולם לומדים במוסדות הציונות הדתית ללא שום תמיכה כלכלית מגורם חיצוני  (ישיבות ,אולפנות) ובמיוחד היום עם הרפורמה של האופק חדש אני חושב שמשכורת של מורה מתחיל לא תבייש שום רואה חשבון או משפטן ולדעתי זה ממש פלוס ששני ההורים מורים משום שבכל החופשים מהיותי ילד לא זוכר שהיתי בבית לבד וזה תורם רבות לחינוך הילדים בכל המובנים וגם אל תשכחי שמורה יכול להשלים הכנסה (לא חושב שצריך אבל ב"ז) בחופשים הרבים שיש לו או אפילו ביום יום (שיעורים פרטיים וכו')..

והדבר הכי חשוב זה להאמין שיש מי שמשגיח עלינו ומזונתיו של האדם קצובים לא מר"ה לר"ה ועצם העובדה שעושים השתדלות ויוצאים לעבוד זה הדבר שאנו יכולים לעשות והשאר נשאיר לקב"ה!!

נ.ב- יש אנשים שמשתכרים ב30000 אלף לחודש ולא מספיק להם ויש אנשים ש3000 מספיק להם (ראי את הציבור החרדי שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנו !!בסוף הכל זה בגישה)

הרפורמה של ה"אופק חדש" היא נקודה רגישה במקצת.

כשהייתי קטנה תמיד חלמתי לעבוד כמורה חצי משרה+להתנדב באיזה בית תמחוי+להיות כל יום בבית כדי להכין ארוחה חמה ולבלות זמן איכות עם משפחתי הצנועה...

כנראה שאיך שלא מסתכלים על זה - תמיד יהיו קשיים מכאן ומכאן.

כסף בא על חשבון זמן, זמן בא על חשבון כסף. צריך לעשות ויתורים... א"א להחזיק בכל יחד.

תודה.

נניח בצד את כל "שחות המוסר", שהם חשובות מאוד, והובאו כאן בהרחבה.

את שואלת, האם זה נכון לפסול הצעה בגלל שהבחור מתכנן לעסוק במקצוע שהוא פחות רווחי מה שהיית רוצה.

ברור שכן.

כמו שיש נשים שרוצות שהבעל ילמד תורה כל היום והם יפרנסו.

ויש נשים שמוכנות שהבעל ילמד חצי יום והם ישלימו הכנסה,

ויש נשים שלא מוכנות שהבעל ילמד תורה כל עוד הוא לא מביא

את סכום הכסף שהוא מחוייב להביא,

כל אחת והרמה הרוחנית שלה, והכל לגיטימי. 

אבל זה כאשר מבודדים את השאלה שלך.

אולם באמת, אני מרגיש שאת שואלת לא רק האם זה לגיטימי, אלא גם האם זה נכון לכתחילה,

האם זה רצוי וראוי לפני ה' יתברך, 

אז מעבר לזה שהשאלה שלך מבוססת על ההנחה שמקצוע הוראה הוא פחות רווחי, מה שלא בהכרח נכון,

את גם צריכה לחשוב מה המחיר שאת משלמת, הרי אם מדובר בהצעה של בחור

ירא שמים, עם מידות טובות, לומד תורה בשמחה וכו', אם תוותרי עליו,

את יכולה לקבל הצעה על בחור קצת פחות ירא שמים, עם מידות קצת פחות טובות, 

אבל קרייריסט שאפתן שיעשה הרבה כסף.

האם זה מה שאת רוצה?

כמובן כמובן, יכול להיות בחור, שלומד מיקצוע שנחשב לרציני וריווחי,

והוא גם קובע עיתים לתורה, והוא ירא שמים עם מידות נפלאות,

אבל זה כבר נכנס לסוגיא של על מה ועד כמה להתפשר בחירת בן זוג. 

פשוט תחשבי עד כמה זה חשוב לך לעומת דברים אחרים, 

ועד כמה ההנחת יסוד שלך נכונה.

בהצלחה רבה!!

שהעניין של המקצוע לא חשוב לי יותר מאשר מידות וכו'. ברור שמקצוע זה לא דבר מהותי. אני לא מתווכחת על זה בכלל.

אנסה לתת דוגמה כדי לחדד את השאלה:

נגיד שיש מישהו יר"ש, בעל מידות, הגון וכו' - אבל עושים "דור ישרים" והשילוב של המטען הגנטי בעייתי.

זאת אומרת: יש סיכויים גדולים שאם נתחתן יוולד לנו ילד עם נכויות כאלו ואחרות.

האם לפסול לכתחילה או שמא לסמוך על הקב"ה שיעשה נס

ואם לא, אז כנראה שזה ניסיון שהקב"ה רצה שנתמודד עמו. זה רצונו...

ואותו ילד שיהיה עם נכויות יהיה בעל נשמה שבאה לעולם הזה לצורך תיקון וגכו', וגם זה רצונו של ה'...

ותמיד אפשר להגיד שאף פעם אי אפשר לדעת. שהיו כאלו שציפו מהם שיפרדו ובסוף כל הילדים שלהם נולדו בריאים ושלמים

והיו כאלו שהנתונים שלהם הראו שהכל בסדר - ובכ"ז נולד להם ילד עם נכות מסוימת...

אין לדבר סוף. לא הכל בשליטתנו. יש מי שמשגיח שם למעלה וקובע הכל. אבל יש לנו אחריות לעשות את ההשתדלות שלנו.

האם ה"מטען הגנטי" של האדם חשוב יותר מהמידות ומהיר"ש שלו? ודאי לא. אבל יש לו השלכות...

גם במקרה שאני שואלת עליו - אין לו חשיבות מהותית מצד עצמו, ואין בו שום דבר כדי להעלות/ להוריד במעלתו של אדם, אבל יש לו השלכות...

אז נכון שהחתן לא יגיע לי באריזה ולפי הזמנה (כמו שכתב ד.) - אבל מה ה"הזמנה" הזו שונה מ"הזמנות" אחרות?

ממישהי שמחפשת אדם עם תכונות מסוימות, גובה מסוים, מנטליות מסוימת וכו' וכו'? ושוב, כאן נכנסת השאלה של הלגיטימיות.

בוודאי שצריך לכתחילה להשתדל שיהיה מתאים וכו'.

בנידון שלך, זה לא "תכונות" ולא כל חסר-עצמי.

ולעיתים - אדרבה, קשה יותר למצוא מישהו עם תכונות כאלה, שהוא גם עם מקצוע "עשיר" מבחינה כספית.

אז זה לגיטימי לחפש מישהו עם מקצוע שמרוויח הרבה, אבל צריך לדעת שקודם כל יתכן שע"י כך מפסידים מישהו עם מעלות חשובות בהרבה. כמו כן, שלמי שאינה מחפשת דווקא עשירות מופלגת, יתכן שאין השלכה רצינית גם ל"מקצוע" כזה, וזה יותר פחדים דימיוניים.

עם זאת, גם מישהי שמחפשת "גובה מסוים" - יכולה אכן להפסיד אדם קצת פחות גבוה בגשמיות ויותר ברוחניות... אבל אם זה מאד מפריע לה - לגיטימי שלא תתחתן איתו ולא יסבול בגלל שזה חשוב לה.

והוא הדין כאן, כפי שכבר הזכרתי: אם אחרי כל הדיונים, לך סובייקטיבית זה כן יפריע - בוודאי שאין אדם שבחר מקצוע כ"כ איכותי כמו חינוך, צריך לסבול מאי שביעות רצון של אשתו רק כי אינו מרוויח המון. ומוטב שלא תתחתן איתו ולא תצערו..

"אי שביעות רצון כי אינו מרוויח המון" - זה חשש של שילוב בין שניים שלא מרוויחים המון

(ביניהם אני. להזכירך - גם אני רואה עצמי בתחום החינוך ואין לי דבר וחצי דבר עם שכמותי, בפרט עם הגברים ביניהם.

אני מאדדדד מעריכה גברים שהולכים לחינוך, בפרט שזה לא "יוקרתי" כ"כ בעיני החברה.

ולגבי ה"המון" - לא צריך המון כסף, רק כמה שצריך כדי להתקיים. בכ"ז אני לא אדם של מותרות)

אבל אתה אומר שאפשר לחיות חיים סבירים ופשוטים גם אם שניים עובדים במקצוע "לא רווחי שכזה"...

אז צריך לעבוד על הפחדים הדימיוניים ולהפסיק עם כל החששות, ועכשיו זה גםיהיה יותר קל

מה שאמרתי היה, שאם ב"שורה האחרונה", מאיזו סיבה שתהיה, אשה איננה מרוצה להתחתן עם מישהו שאינו "מרוויח" יותר ממורה, אפילו אם היא צדיקה וערכית, אז הוא לא צריך "לסבול" בגלל זה.

ואכן צדקת, אישית אני חושב שאפשר לחיות בצורה סבירה לגמרי, גם כלכלית, אם שניים עובדים במקצוע רווחי שכזה מבחינה מהותית וקצת פחות, לפעמים, מבחינה כספית.

ובאמת לענ"ד, הנושא העיקרי הוא העבודה העצמית, להשתחרר לגמרי מכל החששות הללו. אבל גם עבודה כזו צריכה לבוא מתוך ששלמים איתה, ולהיות אמיתיים עם תוצאותיה המקוות.

נשמע שאת מוטרדת מקשיים כלכליים בלי קשר ישיר דווקא למקצוע של הבחור,

רצית לשמוע את דעת הנשואים כאן.

עפ"י רוב התגובות שענו לך כאן וגם אני מסכימה בהחלט, נק' ההנחה שאת יוצאת ממנה מוטעית!

אני כמובן לא באה למתוח ביקורת ח"ו אלא רק לחדד את הדברים.

את כרגע בתור אחת שעוד לא חוותה את היציאה לשוק העבודה, מניחה שרמת ההכנסה תלויה במקצוע אותו לומדים.

והנחה זו מוטעית.

רמת ההכנסה תלויה בכ"כ הרבה דברים אחרים, אם את יוצאת עם אחד שיש לו קביעות בחברה נחשבת ומקבל משכורת יפה, אני מבינה על מה את מסתמכת.

אבל על לימודי המקצוע? זה ממש לא אומר כלום!

יש כאלה עם דוקטורט בתחום נחשב שעדיין מסתובבים מובטלים או עובדים בעבודה במשכורת מינימום, ויש כאלה שאין להם בכלל תואר ומרוויחים יפה מאוד.

אם נעזוב רגע את העניין האמוני שפרנסה בידי שמיים (שמנסיון אישי אני יכולה להעיד עד כמה זה 100% נכון)

לדעתי, "מתכון" לבעל מפרנס זה בחור עם מוסר עבודה גבוה שמוכן לעבוד בכל עבודה שנקרית לדרכו במיוחד אם יש לו מס' תארים. ברור שאם יש כמהעבודות הוא יכול לבחור את הטובה מבינהם, אבל עד שימצא שלא ישב רגע אחד בבית. דיברת על הרס הזוגיות בגלל קשיים כלכליים- אני יכולה להגיד לך על כמה זוגות מאוד קרובים אלי במצב הזה, שלא חוסר הכסף גרם למתיחות אלא העובדה שהגבר יושב מתוסכל בבית ולא מוצא עבודה, גם אם זה כמה חודשים בודדים.

זה גורם לו לרגשי נחיתות שהוא לא עובר מבחני מיון לעבודה ותחושת כישלון שהוא לא מצליח לפרנס את המשפחה שלו.

ככל שהבחור למד מקצוע "מכניס" יותר, ככה הנפילה קשה יותר! כמובן תלוי גם באופי שלו.

אנחנו בדיוק עכשיו עומדים בצומת הדרכים הזאת ואני מנסה לחזק ולעודד את בעלי שיעבוד בכל עבודה עד שימצא עבודה בתחום שלו, רק שלא ישב בבית!

לגבי הסתדרות במצב ששניכם עובדים משרה מלאה (וממש לא משנה במה!) אני ממש מסכימה עם שאר התגובות כאן שבהחלט זה לא מעט ואפשר להסתדר יפה מאוד!

את שואלת איך?

זה קצת קשה להפריך פחד שמבוסס על תיאוריה.. כשתהיי שם תביני איך! (כמובן בתנאי ששניכם מחושבים כלכלית)

רק לשם פרופורציה- אנחנו נשואים שנתיים עם ילד וההכנסה המשותפת שלנו- פחות מ4000.

מקווה שדברי הועילו לך, בהצלחה רבה!

לא סתפ בחרתי לשאול כאן את השאלה.

ידעתי שמי שחי כנשוי יודע יותר את המציאות הכלכלית של זוג,

ושמן הסתם יש כאן כאלה שמכירים את שוק העבודה יותר מקרוב.

תודה.

אפשר לדבר שעות על "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה", על ביטחון בה' וכו' וכו', אבל העובדות מדברות בעד עצמן: מורה + אברך, מורה + מורה, עו"ס + עו"ס מגרדים את התחתית. בהצלחה במציאת עורך דין או הייטקיסט

אח"כ נדבר על שאר הפרמטרים 

לא הייתי אומרת שזה פסגת העושר

ואני אומרת את זה בתור אחת שעובדת 4 שנים עם אנשים מובטלים או שמחפשים עבודה אחרת, מכירה את השוק לאורכו ולרוחבו..

ד"א היידעתם שלדוגמה עם תואר ראשון באלקטרואופטיקה שזה ממש ממש הנדסה קשה למצוא עבודה בלי תואר שני??

מקצוע נחשב, כן, מתפתח התחום כן, הנדסה כן, כסף.. קודם שתמצא עבודה בתחום...

כאילו לא קראתי את מה שקראתי, כאילו לא התבהרו והתחדדו לי כמה נקודות למחשבה,

רק כדי להסביר את ההוה אמינא של שאלתי בה פתחתי את השרשור:

נראה לי שהבנת מדברי שאני בחורה שטחית שמחפשת כסף.

אז זהו - שלא!!!

אם הייתי בחורה שטחית, היה מתאים לי אדם שטחי שחושב גם הוא על כסף,

ממילא אדם כזה לא ירצה אותי גם כן (רוב הסיכויים).

ייתכן מאד שאדם כזה אף בחר במקצוע שלו לא מתוך אידאלים

לא מתוך רצון לתרום לאומה בכשרונות שהקב"ה חנן אותו,

אלא כמו החכם בסיפורו של ר' נחמן מברסלב על החכם והתם, הרוצה בעבודתו משום ש:

"טוב לי ללמוד להיות רופא שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד"

כלומר - עובד בשביל עצמו. בשביל הכסף המובטח לו שיהיה תמיד (כי תמיד יהיו אנשים חולים),

לא בשביל לעזור לאחרים.

אדם כזה גם אני לא ארצה.

אבל אדם אידיאליסט, שגם כן איננו רוצה בחיי עושר ועושר, אלא בחר בחר במקצועו מתוך תחושת שליחות

מן הסתם לא יהיה לו אכפת.

גם הוא כמוני ירצה לחיות חיים פשוטים וטובים.

לבנות בית פשוט, כשר ונאמן בישראל, בו נוכל לגדל ילדים יראי שמים באהבה ובשמחה.

עם מעט האנשים עמם נפגשתי - היה אחד או שניים שלומדים מקצוע שנחשב "רווחי"-

ולא הפריע להם שאני הולכת להיות מורה. הם אפילו העריכו את זה.

ואכן, יש גברים שמובן להם מאליו שאינם עושים "השוואה" בין רמת ההכנסה של האשה לשלהם; הם מרוויחים יותר ורואים בכך דבר טבעי שהאיש מפרנס יותר. גם האשה יולדת יותר....

ואת גם צודקת, שלא-מעט אנשים מהכיוון הערכי שאת רוצה - אינם בדווקא בעלי מקצועות שמרוויחים הון-עתק, כי מי שעוסק בחינוך וכד', לא תמיד מיליונר..

והעיקר - אל תחששי "מה חשבו" לגבייך.. חושבני שלרוב האנשים שקראו כאן, היה ברור מההתחלה שאת בחורה מצוינת וערכית, לא חשבו שהמקום הראשון אצלך הוא הכסף. את שאלת שאלה לגיטימית של מישהי שיש לה מטרות טהורות ומודעת גם לצורך ה"כלכלי" ורצית לברר פרופורציות מעשיות. וזה בסדר גמור. ברור שאת בחורה מעולה. בהצלחה רבה.

מה שהם רוצים לחשוב עלי.

אבל תסכים שכאן המחשבה אם אני שואלת ממקום ערכי או ממקום חומרי משנה את התשובה.

אם חושבים כאן שאני שואלת כי אני בחורה שטחית -

התשובה מן הסתם תהיה שונה אם יחשבו שאני שואלת כי אני מודעת לצורך הכלכלי.

ותשובה כזו היוצאת מנק' הנה שאני שטחית לא תהיה רלוונטית, כמובן...

הסיבה שחשוב לי להבהיר את עמדתי ואת המקום ממנו מגיעה השאלה היא כדי שיענו לי תשובות מתאימות,

בבחינת "שואל כעניין ומשיב כהלכה".

לכן עניתי מה שעניתי ל"שורש וגרביים"

(ולעוד אנשים שהיה נראה לי שלא הבינו את המקום ממנו אני שואלת)

שבת שלום ותודה רבה לכולכם על ההשקעה בתגובות, הרצון להבין ולעזור,

על שהרגעתם ונתתפ תשובות מחכימות שהוסיפו לי המון נק' למחשבה.

אתם ממש צדיקים אתם.

ולא רק למקצועות הייטק. גם בשיווק לסוגיו רואים את זה, בבתי חולים, ובכל מיני מקומות אחרים יש דרישה לשעות עבודה מטורפות, או שמחלקים לעובדים לצ'ופרים נחמדים ויקרים שמטרתם להשאיר את הבעל בעבודה גם כשהוא בבית (מחשב, מודם סלולארי, סמארטפון).

אני נהנה מכל שניה. אודה על האמת - שהיא הרבה פחות.

וב"ה לא הרגשתי שהיתה בעיה כלכלית כלשהיא. להיפך- תמיד התחושה היתה של ביטחון כלכלי מוצק (יחד עם זה שבאופן כללי לא מבזבזים כסף על שטויות- אלא חיים יחסית בפשטות). השאלה כמובן היא למה את מתכוונת כשאת כותבת לחיות "בצמצום". ההגדרה של מה זה צמצום מאוד משתנה מאדם לאדם. אבל סה"כ הוראה זה מקצוע שאפשר להרוויח ממנו לא רע. ובמיוחד כשמוסיפים את הבטחון היחסי במקום העבודה- מפיטורים וכדו'. חבל לפסול על זה. 

לא קראתי את כל התגובות...

אבל-

כשאני חיפשתי בעל אמרתי שלא אכפת לי כלום רק שלא יהיה עובד הייטק...

התחתנתי עם בחור צדיק לומד תואר בהוראה (גם אני מורה-שדרך אגב אני שנה שלישית במערכת ומרוויחה בערך 7000, זה בהחלט סכום מכובד)

אחרי שנה החליט שלא מתאים לו- ומה כן? הייטק....

והיה לי ממש אבל ממש קשה עם ההחלטה- ממש עד עכשיו...

השעות, הלחץ, התחרותיות....לא שווה אף אגורה....אין יום שבעלי חוזר לפני 8...(ותוסיפי לזה לימודי ערב-נגיד עכשיו עדין לא יצא לכיוון הבית)...

תאמיני לי הייתי מעדיפה שיהיה מורה (כמובן רק בתיאוריה, בחיים לא הייתי רוצה שיהיה מתוסכל שהוא במקום הלא נכון)

לכל מקצוע יש יתרונות וחסרונות....

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏