כל הכבוד לך.. אם את מבינה שהשאלה היא: "מה הייתם מציעים שאני אעשה כדי לגרום לו הרגשה יותר טובה ורצויה? " - כבר עשית חלק חשוב מהעבודה. לפעמים, לוקח זמן עד שאנשים בכלל מבינים שזה מה שצריך לשאול במקום "לתרץ" שזה בכלל לא נכון וכו'...

היייתי מציע, דבר ראשון - בתוכך: תקבעי זמן ביום ("התבודדות" כזאת) שבו תתבונני, כמה יקר בעלך, כמה שהוא טוב, שזה חשוב לך. תתאהבי בו...    כלומר: בהיות שאת "שקועה בעניינים טכניים" את צריכה לתת מירווח להתפתחות ההרגשה מבפנים, בנחת. גם תתבונני איך שאהבה איננה בהכרח תוצר של "תלותיות" בלבד, אלא של יחס חם, עמוק ונעים, מתחשב.

אחרי זה (שיהיה אמיתי), תגידי לו את הדברים. תגידי לו שהתבוננת וחשבת, ושאת באמת אוהבת ומעריכה אותו, ואת תשתדלי גם לנהוג באופן שהדברים יהיו ניכרים.

בדרך כלל, איש מקבל די בקלות "הצהרות" כאלה של אשתו, ומוכן לתת להם צ'אנס. סה"כ, הוא רוצה שיהיה יותר טוב.

אחר כך, כמה "שיפורים" למעשה:

כשהוא מגיע הביתה - תשתחררי מכל ענין אחר, מעשית ו"בראש". תתעסקי בלקבל אותו. חיוך רחב, מה שלומך, התענינות במה שעבר, מעומק הלב.

כמו כן, להתענין מפעם לפעם הענייניו, בכנות. להקשיב, להשתתף בהרגשות.

וגם - לשתף. דברים שקורים אצלך, מה הייתָ מציע. לשמוע לו. איש אוהב לחוש שאשתו זקוקה לעצתו ומחשיבה אותה. זה דבר טוב - חלק מרצונו לתת לה ולתמוך בה.    

ואם קורית, חלילה, תקלה - להתבונן רגע, כדי שיהיה אמיתי, ולתקן. לבקש סליחה, להגיד שאיכפת לך ממנו, שאת שמחה בו.

ואידך - פירושא...

כך נראה לענ"ד.                                                               

דן תודה רבה!!!

אני חושבת שכל אחת צריכה להפנים ולעשות את זה..

לא רק מי שבעלה מרגיש ממנה רגשות כאלה..

זה עבודה לכולם ואני מתכוונת לאמץ אותה..

ואני חושב שהדבר שהכי היה עוזר זה הקשבה.

שהיא היתה משקיעה זמן בלהקשיב לי, בלי להביע דעה, בלי לשפוט, רק להקשיב ולעודד 

אותי במה שאני עושה, גם כשהיא חושבת אחרת. 

הקשבה ותמיכה. 

אם הוא לא נפתח, תנסי לשאול אותו (על היום שלו, הרגשות שלו וכו'), שישתף אותך. 

ומצד שני לתת לו מקום לתמוך בך בחיים, תחשבי במה בחיים שלך 

הוא יכול לעזור לך. 

אגב, לא רק אהבה, גם כבוד זה מאוד מאוד חשוב. 

אני מבינה מכך שכתבת בשמך ולא כאנונימי שאשתך לא יודעת מה הכינוי שלך בערוץ 7 (כלומר אתה נכסף ממנה)

אני חושבת שזה כבר מעיד על משהו לא בריא אצלך, לכן אני קצת יכולה להבין את אשתך בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה

מה זה משהו "לא בריא אצלו". מחילה, משהו לא בריא בשיפוטיות הזאת.

ואם הוא לא מעונין שאשתו - שגורמת לו לעיתים לדבריו, העדינים מאד, תחושת  חוסר-חשיבות-מספקת - תדע שהוא זה שכתב כאן, זה מראה על משהו כזה? מה פתאום? ההיפך הגמור. זה מראה שהוא אדם עם עדינות ודרך ארץ ואולי זה גם מראה שהיא אכן קצת "הגזימה" אם קשה לו לומר לה את זה ישירות או קשה לה "לקבל" את זה.

אז את כבר "יכולה להבין" את אשתו שאינה נוהגת אליו ביחס מספיק מכבד? וכי ראית פה משהו לא טוב שהוא עשה? ככה עונים את המעוקות?

סליחה. לדעתי טעית בתוכן התגובה ובצורתה. קורה.

את באמת חושבת שאם אשתו לו יודעת את הכינוי שלו

זה מעיד על משהו לא בריא אצלו?!

אולי זה מעיד שהיא לא נוהגת להכנס לאתר של ערוץ 7?

או שסתם הוא לא רוצה שהיא תיעלב?!

אולי אשתו בכלל לא פה?

או שזה ניק אנונימי שלו?

או שזה לא מעניין אותה?

מותר שיהיו דברים אישיים שהם רק שלי

מותר שלא בהכל הבנזוג יהיה מעורב.

מותר אפילו שיהיו סודות שלא קשורים ישירות לבנזוג.

ומותר שתהיה פרטיות

איזה הסתכלות יפה ואמיתית!

במקום לשאול מה הוא רוצה ממני, לשאול איך אני יכול/ה להשתפר..

לקחתי לתשומת ליבי.

תוך כדי קריאת השאלה עלתה לי לראש ההשוואה המתבקשת (מבחינתי) לילד.

ילד לכאורה הוא ה-מטרד שיכול להיות לנו בחיים... יש לו צרכים פיזיים ונפשיים מכאן ועד לירח,

הוא משגע את השכל בדיוק בזמן שאין לנו זמן אליו. ("יום שישי היום")

ובכל זאת הם ממלאים אותנו בכ"כ הרבה אושר ואהבה כלפיהם!!

אז מה הסוד?

נ-ת-י-נ-ה. כמה שזה נדוש לשמוע את זה אני באמת חושבת שזה המפתח לאהבה והרגשת האכפתיות. כשמשקיעים במשהו הוא לא "מטרד", הוא "אתגר" הוא מלהיב...

אז איך להשליך זאת על הבעל:

קודם כל, לצאת מהשגרה כמו שכתבו פה הצעות מעניינות מה לעשות. תקחי על עצמך בתדירות שמתאימה לך (פעם-פעמיים בשבוע) להפתיע אותו עם משהו מושקע ומעניין.

לקראת הביצוע את תרגישי מן התרגשות כזאת, הנה זה הולך לצאת לפועל...

בשלב השני זה ליצור "שגרת" התעניינות.

נניח כל בוקר/ערב, לכתוב פתק קטן מה היה בו מיוחד/ משמח ביממה שחלפה.

לגבי חזרה הביתה, שימי לב במה את עסוקה כשהוא חוזר (האם יש שעה קבועה שהוא חוזר בה?)

והאם זה סובל דיחוי לשעה אחרת ביממה. אם לא, תתאמו ציפיות. בהחלט ייתכן שתהיי עסוקה ולא יהיה לך פנאי להתייחס אליו כשהוא חוזר. (אצלנו למשל הוא חוזר כשאני בשיא ההתארגנות עם הקטנים לארוחת ערב/ מקלחות ואז הוא מתחיל לספר לי סיפורים על איך היה היום וזה ממש לא מתאים)

כשהוא לא יצפה לזה הוא לא ירגיש דחוי, אלא יעזור לך לסיים את המטלות "הדחופות" או יסיים את המטלות שלו, ככה שאחרי הסערה שניכם תהיו פנויים זה לזו ותרגישו רצויים ואהובים. (צריך לבחון האם כשאת פנויה, את שמחה בנוכחות שלו?)

בהצלחה!

יש לך פה מספיק כלים לקבל ולתהחיל לעבוד עליהם.

אני רק הייתי מוסיפה שגם לי זה היה מאד קשה בהתחלה, במידה מסויימת באמת הרגשתי שאני לפעמים מעדיפה שהוא נשאר בישיבה כדי שיהיה לי יותר זמן עם חברות וכדדו', אבל מה שעזר לי לשנות לגמרי זה שיעורים והבנה מהו

סדר העדיפויות שלי.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שבסופו של דבר, לפני הכל הכל הכל, הכי חשוב לי זה בעלי, זה הקשר שלי איתו, זה הבית שאנחנו בונים. התחתנתי, וזה החיים שלי עכשיו!! וגם אם בהתחלה הרגש לא היה "שלם" עם זה, השכל היה שלם לגמרי ולכן פשוט התחלתי לפעול דברים. כמו שאמרו פה- לקבל את פניו בחיוך, להגיד דברים גם אם בלב לא הייתי לגמרי שלמה- ידעתי שאני רוצה את זה ורוצה להרגיש ככה, ובאמת שב"ה תוך זמן לא רב זה פשוט השתנה...

אז בהצלחה..

כשמגיע הבייתה לנשק ולחבק אותו .

לומר לו שאת אוהבת אותו לפחות פעם ביום .

ליזום פעילות משותפת לפחות פעם בשבוע .

לחייך אלייו ולדבר עמו ברכות .

להבין מה הוא אוהב ולפנק אותו .

בהצלחה !!

הספר "לדעת להיכנע" של לורה דויל.  מניסיון שלי ושל עוד הרבה שקראו ועובדות עם הספר- השיפור מדהים.

(היה זמן שאי אפשר היה להשיג אותו בחנויות- הוא אזל. אני לא יודעת מה קורה עכשיו...)

בהצלחה רבה!!!

לאחרונה כה המליצו על הספר.

מהו תוכנו? למי מיועד? - סתם לדעת לשמוע ולקבל מהאחר, או ממוקד ליחס אישה לבעלה?

ואם ממוקד לאישה כלפי בעלה, למישהו יש רעיון כיצד ניתן לגרום לאישה לקרוא? (ודאי שלפני קריאת הספר, יקשה עליה לקבל שיש צורך בשינוי...)

תודה.

כך גם לא תצטרך לשכנע אותה לקרוא לבד ספר עם שם שלא ממש מזמין אישה
("לדעת להכנע".. אגב אני מכירה את הספר)

וגם תקבלו מזה הרבה צ'ופרים לחיים משותפים.

אני מוצאת אותו מדהים ומתאים, מניח כל אחד במקומו ותפקידיו, ויודע להסביר מה גורם לשני להרגיש טוב.

גברים ממאדים. היא 'עשתה טובה' וקראה קצת פה ושם. לא יצא כלום.

לא סיפרתי כאן, וזה לא העניין, אך עברתי כבר הרבה, וניסיתי הרבה.

על השאלה הנ"ל לא קיבלתי תשובה.

אולי, מישהו?

היא יודעת יותר טוב מכולם...

האמת שכבר התייאשתי מהכל

אני מציע שתיקח אותה לשיחה רצינית,

תסביר לה בנחת, אבל באופן ברור, שזה מצב שלא יכול להימשך. תסביר בצורה ממוקדת מה לדעתך הבעיה, תהיה מוכן גם לשמוע מה יש לה לומר ואם יש בזה משהו.

אם תגיעו להבנה על דרך של שינוי, אפילו בהדרגה, מה טוב, ולעודד כל התקדמות.

אם לא - אז אפשר להגיד לה שהמינימום זה להתייעץ ביחד עם אדם אובייקטבי מה עושים במצב כזה, איך מתקדמים.

וגם אם היא לא תרצה - תלך לבד לת"ח מבין ענין או יועץ מבין ענין, תסביר ותבקש סיוע איך להתקדם.

היעד, כמובן, שהדברים יזרמו ביניכם בטוב, ללא צורך בהתערבות אחרת. אבל לפעמים צריך קצת סיוע בדרך.

בהצלחה רבה.

כל מה שהיצעת, ויותר מכך, כבר נעשה!

המון כוחות נפש השקעתי משך שנים.

אני במסקנה שזה מקרה אבוד.

אם לא הילדים, הייתי מתגרש מזמן.

אינני מפרט כרגע את כל ריגשותי, אני חושב שזה מובן, בכלל המקרה שלי צריך שירשור בפני עצמו, ויש לי קצת צורך בשיתוף ותמיכה, אבל אין לי כרגע כח לכך, וגם אינני רוצה לחשוף יותר מדאי.

את המצב המאד לא נעים, ובמה מדובר.

לכן גם הגבתי כך.

אם אוכל לעזור/להשתתף באישי - ברצון.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל אינני רואה יתרון בכך.

ישנם מצבים בהם אסור לחפור יותר מדאי בצער,

ישנם מצבים שהצער לא שואל אותך והוא פשוט מופיע.

במקרה שלי, כרגע, אני הולך בין שני המצבים, ומנסה לפתח חסינות,

ע"י פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי.

זו עבודה עצומה, (הדורשת הכרת עצמך, ובניית חלופה חכמה ונכונה, וכוחות נפש עצומים)

אנו כבני אדם נולדנו עם "לא טוב היות האדם לבדו" וכו',

לאדם בריא, לעולם אין תחליף מוחלט.

זה כמו לאכול סויה - תחליף לבשר.

אבל כרגע, יש רק סויה...

דן, כפי שאני מכיר אותך מפי כתביך, אתה משער נכון מי אני.

אז שישאר כך, לא גיליתי איזה ניק אני, אבל אתה משער נכון.(משהו כמו מדיניות הגרעין העמומה של ישראל...)

אם אתה חושב שיש לך מה לתרום לי, אתה יכול לכתוב כאן, אני אשמח.

על "פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי" הוא נכון לענ"ד. 

כעת - יש להבחין בין שני מצבים שההתייחסות אליהם שונה:

לפעמים לאדם יש מה לומר/להעיר/לבקש מאשתו, והיא "יודעת יותר טוב מכולם" כלשונך, ואינה מוכנה לקבל. זה מצב אחד. יוצא, שמה שהיה רוצה לשפר - לא "זז".

אבל לפעמים, יש משהו - שהוא באמת אחר לגמרי: שאשה נוהגת ב"התנשאות", נותנת פקודות והוראות, והיא יודעת יותר מכולם.. דהיינו: מנסה להשפיל את בעלה, ח"ו.

ההבדל בין שני המקרים הוא ממש שמיים וארץ. גם אם הראשון יכול לכאוב לו אף הוא.

כי באופן הראשון, יכול להיות שהיא מאד אוהבת את בעלה, ואולי סבורה אחרת ממנו בכמה עניינים, או שפשוט אינה מסוגלת לשמוע בכל מיני תחומים. היא יכולה להיות ב"כללי" גם מאד ענוה כלפיו. אבל יש דברים שלא רוצה/מוכנה/יכולה/חושבת לזוז.

אבל באופן השני, זה ניסיון - מודע או לא - לעשות מהבעל "סמרטוט"..

וחשוב להבחין במה מדובר, כי יש הבדל גדול בגישה אליהם.

כל טוב.

בגדול דבריך נכונים.

אבל

לא מדובר באפשרות השניה שהצגת.

גם לא בראשונה.

אדם יכול להיות אדם מאוד טוב, עם חיסרון אחד(שאינו מרוע) ששומט את כל הטוב.

ואם חסרה היכולת להשתנות, זה אבוד.

אני יודע שאני כותב בחידות, אינני רוצה לפתח.

שישאר כך.

זה מה שרציתי לדעת.

לדעתי זה לא אבוד. בכלל.

רק "לשקף", כדי לוודא:

אני מבין שאתה מתכוין שבחיסרון הספציפי המסוים, שאינו בא מ"רוע" אינה מוכנה לקבל ולעשות צעדים שיכולים להביא לשינוי.  אבל סה"כ - היא מצהירה שהיא מאד אוהבת ומסורה וכו'.

זה לא יהיה נכון לפתח מסקנות מהמעט שרמזתי. 

מה שאתה מציג, אלו בעיות סבירות בין בני זוג.

אני חושב שברור שאדם צריך לקבל חסרונות של בן זוגו ולא לנסות לתקן את כולו.

אלא שישנם מקומות שמורים על אישיות שאינה מתאימה לזוגיות. ליבת הזוגיות פגועה,

לא זוטות כמו "היא אף פעם לא מפנקת אותי" (האמת שזה לא כ"כ זוטות, אך ביחס לליבה, זה זוטות)

זה משהו אחר.

הייתי עוצר את הדיון כאן. כבר דיברתי יותר מדאי.

זה קשה עלי, וזה יכול להיות ארוך,

וזה לא משהו שיכול להיפתר ללא טיפול ע"י איש/ת מקצוע.

יתכן פיתרון המתפרש על פני שנים, עם השקעה רבה מצידי. 

אך כלו כוחותי.

גמרתי לדבר .

וכמובן - לא התכוונתי "להסיק" מהמעט שכתבת כאן - 

אלא לראות אם הבנתי נכון במי מדובר, על סמך דברים שנכתבו בעבר.

בס"ד

יש מצבים בזוגיות (ובחיים בכלל) שעליינו לזכור אך דבר אחד,

וזה שהקב"ה הוא ששם אותנו במקום הזה.

הוא נתן לנו את הניסיון, ואת הכוח לעמוד בו.

ההתמודדות עם הניסיון בכלים שיש לנו, אלו שכבר חשפנו בנפש, ואלו שאנו עוד עתידים לחשוף,

היא המפתח לאושר האמיתי שלנו.

היא מקלפת מעליינו את הקליפות מכל המסכות שיש לנו אל העצם האמיתי שבנו.

בסופו של דבר ההתמודדות הזאת מביאה אותנו להיות מחוברים יותר לעצמינו, אוהבים יותר,

שמחים יותר. כל הרגשות זכים טהורים יותר.

החל מהרגשות הכי בסיסיים של אהבת ה' ויראת ה', ומשם זה מסתעף לכל תחומי החיים.

לא תמיד אנו יודעים מהי הדרך הנכונה להתמודד במצבים שהקב"ה שם אותנו.

לא תמיד גם אנשי מקצוע יודעים את התשובות האבסולוטיות.

אבל תפילה כנה ואמיתית לבורא עולם שינחה אותנו בדרך הנכונה היא המחברת אותנו לקב"ה, ולאמת הפנימית שבנו, חלק אלוקא ממעל ממש.

גם אם נראה שהמאמצים עד כה לא נשאו פרי בכיוון שאליו אנו מייחלים, עצם העבודה הפנימית הזאת מקרבת

אותנו אל היעד החיצוני והפנימי שלנו.

האדמור הזקן כותב על זריעת קרקע, שאמנם אחוז גבוה מהזרעים לא צומחים, אבל הם מכשירים את הקרקע לאלו שכן מתפתחים.

גם כאן -יכול להיות שנראה כי חלק מהמאמצים הלכו לשווא, אבל בעומק הם כן משפיעים.

ובס"ד אתה עוד תקצור את הפרות של עבודתך.

הכי חשוב לא לאבד את האמונה שכל ההתעסקות והמאמצים להביא לשלום בית, הם עבודת ה' הכי גדולה של הדור הזה שלנו, (דור בו מצפים לחתונה של הקב"ה עם כנסת ישראל- הגאולה האמיתית והשלמה)

ובסופו של דבר כך או כך, המאמצים האלו והעבודה הזאת הם שמביאים לגאולה הפנימית שלנו.

(גם אם לא תמיד אנו משערים איך היא ניראת)

כי מה שקורה בחוץ זאת השתקפות של המצב הנפשי שלנו.

אמנם צריך לדעת איך להבין את זה- אבל התבוננות בעניין יכולה בהחלט לעזור.

לזכור תמיד את השותף השלישי והכי חשוב בקשר, ולפעול מתוך חיבור אליו, יביא בע"ה את החיבור למקום האמיתי שלך. בהצלחה.

אצל פסיכיאטר (זה כמובן לא אומר עליך כלום)

אבל יש תרופות שעוזרות להרגע כמו משפחת הציפרלקס

ואז אם את פחות עצבנית ויותר רגועה

החיים חוזרים למסלולם

זה כמובן יכול להיות בדיסקרטיות ולא

צריך להתרגש מזה יותר מידי

כי

ספרים ועצות זה טוב

אבל

לעיתים הנפש רק מדחיקה את התופעה

ואז זה כבר לא טוב

לא הייתי ממליצה למישהו על פסיכיאטר

בלי לדעת אם זה שייך באמת, כי לרוב זה לא.

ולא הייתי חושבת שאישה שהיא טיפה לחוצה או עצבנית

יותר מהרגיל צריכה לשקול אם לדחוף לעצמה ציפרלקס.

תרופות הן יכולות להיות פיתרון במקרים מסויימים,

לא נראה לי שזה קשור במקרה הזה...

גם לי מזה קשה עם זה...

אבל בעלי הוא יותר מסכן, כי באמת לפעמים אני זוכרת רק שאני מעריכה אותו, ולא שאני אוהבת אותו.

וזה כל כך מעצבן, כי אני כבר לא כזה מתלהבת מכל הקירבה הגופנית, וזה מבעס אותו (ואותי)...

אני קצת נהיית עדישה לזוגיות, במיוחד כי כל כך טוב לי(והרבה מאוד זה בזכותו).

אני יודעת שאין אף אחד אחר בעולם שיכול להגיע לטוב לב שלו, ולאכפתיות שלו כלפי,

הבעיה שאני בדיוק ההיפך ממנו, אומנם אני בנ"א מאוד אוהב, אבל אני ממש צריכה לעבוד על האכפתיות...

האמת, שכבר השתניתי המון, בעבר לא הייתי מסדרת את הבית שזה מאודחשוב לו, והיום אני ממש משתדלת,

אבל זה לא עובד לי על הרגש, ההיפך, ככל שאני מסתדרת יותר בבית אני רק מרגישה יותר עצמאית ופחות צריכה חום ואהבה... או פחות מעריכה דברים שבעבר הערכתי, כמו עצמאות וכו...

איך משתנים??

במיוחד עכשיו, כשלבעלי יש סבלנות שאשתנה...

תודה לכם מראש...

אלא שאני מהצד השני.

זה מזכיר את אשתי.

את לפחות מודעת לצורך בשינוי.

באמת, מה עושים?

הרבה סבלנות,

יכול להיות שזה קצת חלק מהחוסר יציבות של האישה...

השמחות קראו מהר מדי, ולא הספקתי בכלל לעכל, 

היום אני נשואה שנתיים וכמה חודשים, ויש לי בת אחת, ואני מתחילה לקלוט שהתחתנתי...

הסבלנות כבר יותר מ10 שנים...

בעיה קשה.

מזלך שאת מתעוררת כרגע. ביזה שהוא שלב, הסבלנות שלו תגמר.

אני חושב שאם תקראי ותפנימי את מה שכתבת,

התשובה הזאת תוכל לעזור לך, ולכל מי שיש לה את הבעיה הזאת.

את כותבת שבעלך אדם נפלא ושטוב לך בזכותו.

את כותבת שאת מסדרת את הבית ומשתדלת בשבילו.

זה נשמע שאת מאוד אוהבת אותו ולא ברור מה הבעיה,

להיפך זה נמשע שיש לכם זוגיות נפלאה. ובכל זאת את מרגישה רע. למה?

את התשובה את כותבת בהמשך – "זה לא פועל לי על הרגש". אז אני מבין שחסר לך הרגש. את רוצה להרגיש שאת אוהבת אותו וזה לא קורה. זה באמת כואב, אולי הדבר הכי כואב.

ישנם שני כיוונים שאפשר וכדאי ללכת בהם, בשניהם.

א.      שימי לב שאת מתארת את הקשר איתו כקשר של תמיכה.

טוב לך בזכותו, ואת משקיעה בו.

וכשאת רחוקה ממנו זה בגלל שאת מרגישה עצמאית.

אבל באמת את יכולה להרגיש עצמאית ועדיין להיות קשורה אליו מאוד.

האם את מחפשת משיהו "להתבטל אליו" או שהוא אלייך?

האם את מסתכלת עליו רק מההביט של מה הוא מעניק לך?

ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף,

והאדם הזה חי את החיים שלו, שהם שונים משלך כמעט בכל צורה שהיא.

ועכשיו הוא רוצה ואת רוצה שאת החיים העצמאיים שלכם תחיו ביחד.

מה זה ביחד? שכל אחד מבטא את המקסימום מה"אני" שלו

וגם נותן מרחב ומכיל את המקסימום של ה"אני" של השני.

כדי לאהוב את השני צריך להכיר אותו בלי טיפת רצון לשנות אותו.

ב.       להשקיע זמן.

הקשר נוצר באמצעות דיבורים שאתם מדברים ביחד,

ככל שתדברו יותר, ובדיבור הזה תרצו ותשדלו להיות כנים ופתוחים

לדבר מהנקודה הכי עמוקה שלכם

(לא לחפור ולחפש את זה, פשוט בטבעיות להיות זורמים וכנים

והעומק יבוא לבד, רק לא לחסום אותו) ככה הקשר בניכם יעמיק והאהבה תגדל.

כמובן שמכתיבה בלבד אי אפשר לאבחן את הבעיה במדויק, ויכול להיות שהדברים לא מדויקים למצבך, אבל אני מניח שאם הם כן, אז את כבר תרגישי בעצמך. 

זה נשמע נכון, אבל צריך לעבוד קשה,

אני חושבת שאחת הסיבות שממש רציתי אותו, זה בגלל שהוא מהגברים הבודדים שלא הסתנוורו ממני בדייטים. 

ושאני זאת שנשענתי עליו, ורציתי אותו (בלי שהוא ידע כמובן...) 

כן, חסר לי ממש הקטע שלהשען עליו, לתת לעצמי את האפשרות להשבר עליו, ולא כל פעם שאני נשברת לשמוע מוזיקה שהוא אוכל את עצמו שאני שומעת אותה, אבל מנסה להבליג...וללכת לישון ב04:00 בבוקר, לא לאכול כלום ופתאום לאכול הכול... כל אלה, תופעות שאני בורחת אליהם כשאני מתעצבנת.

והכי גרוע... לא סופרת אף אחד שמסביבי...

אולי תגידי לו כמה שזה מפריע לך.

זה ש"תישעני עליו" בכך שאת מספרת לו שחסרה לך ההישענות הזאת ומרגיזה אותך הבריחה שלך לדברים אחרים - זה עצמו, יתכן, יכול להיות התחלה טובה..

אולי בעלך יעזור לך. בדיוק מה שאת רוצה..

צרם לי קצת משפט אחד..

" ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף.."

גם אם לא נבין את בן הזוג שלנו עד הסוף - זו השאיפה שלנו - לא?

לדבר ולספר ולחוש אחד את השני, עד כדי מצב שלא נצטרך אפילו לדבר כדי להבין אחד את השני

(ואני לא מדברת רק בדברים טכנים, כמו גבות מכווצות ועיניים כועסות כשמגיעים אורחים לא מתוכננים )

זו השאיפה שלי, בזוגיות שלי..

ויש לי תחושה שגם התורה מכוונת אותנו לשם.

"אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"

יש עניין להגיע לכדי מצב הבנה בין בני זוג שהוא עמוק מכל.

ככה שמעתי מגדולים ממני, וגם הרגיש לי נכון ורצוי מלפני ה'.

ואדרבא, אין מישהו שיכול להכיר אותך לעמוק כמו בן הזוג שלך.

וככל שמכירים יותר, כך מחוברים יותר.

לא סתם החיבור נקרא "לדעת".

אבל יש מימד מסויים של שוני, שחשוב להכיר בו ולקבל אותו

וחשוב לדעת, שהוא תמיד יהיה מישהו "אחר"

שהוא לא "אני". כי אם מטשטשים את הגבולות

זה לא אמיתי, וממילא החיבור הוא גם לא אמיתי ונשאר שיטחי.

אז השאיפה שלנו היא לא להכיר אותו עד הסוף, אלא כמה שיותר. 

חוץ משנה אחת במדרשה

אף אחד ואף אחד לא קורא לי רב, כי אני לא...

אבל מבחינתי אפשר לקרוא לי גם "הראשון לציון" 

האמת שהייתי מעדיף "בבא יוני", או לפחות "הצדק מיד בנימין" וכדו' 

אולי כדאי שתסתכלי במה שהגבתי למעלה, בהתחלה. ותעשי כל יום "התבוננות" כזו, בנחת, לבין עצמך.

וכמו כן, להתענין אחד בשני, כשמדברים, בכנות. מה עבר, מה חושב, אמפתיה.

שתאהבי זה לא רק שתקבלי חום וכו'. זה צריך להתחיל מבפנים, הלב מתעורר מבפנים. מהתקשרות, התענינות ותחושת ההערכה.

ובאמת טוב שיש לך הערכה, זה מבוא טוב. גם בזה צריך להתבונן בנחת.

ב"ה

כשנכנסים מאנונימי זה ממש עושה בלאגן בשירשור,

וגם אי אפשר לפנות לאישי

הפתרון הוא לפתוח ניק חדש,

שנועד במיוחד להודעות כאלה שאת לא רוצה שיזהו אותך

אבל האנונימי לא נעים...

תודה

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

תלוי מי הקבוצה, כל אחת לוקחת הביתה או משהו שיוצר קולז

לרב זה על קנווס, עם מדבקה צובעים ומסירחם את המדבקה אז יוצא לכולן יפה ..

אפשר להזמין דברים ספציפיים.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).