כל הכבוד לך.. אם את מבינה שהשאלה היא: "מה הייתם מציעים שאני אעשה כדי לגרום לו הרגשה יותר טובה ורצויה? " - כבר עשית חלק חשוב מהעבודה. לפעמים, לוקח זמן עד שאנשים בכלל מבינים שזה מה שצריך לשאול במקום "לתרץ" שזה בכלל לא נכון וכו'...

היייתי מציע, דבר ראשון - בתוכך: תקבעי זמן ביום ("התבודדות" כזאת) שבו תתבונני, כמה יקר בעלך, כמה שהוא טוב, שזה חשוב לך. תתאהבי בו...    כלומר: בהיות שאת "שקועה בעניינים טכניים" את צריכה לתת מירווח להתפתחות ההרגשה מבפנים, בנחת. גם תתבונני איך שאהבה איננה בהכרח תוצר של "תלותיות" בלבד, אלא של יחס חם, עמוק ונעים, מתחשב.

אחרי זה (שיהיה אמיתי), תגידי לו את הדברים. תגידי לו שהתבוננת וחשבת, ושאת באמת אוהבת ומעריכה אותו, ואת תשתדלי גם לנהוג באופן שהדברים יהיו ניכרים.

בדרך כלל, איש מקבל די בקלות "הצהרות" כאלה של אשתו, ומוכן לתת להם צ'אנס. סה"כ, הוא רוצה שיהיה יותר טוב.

אחר כך, כמה "שיפורים" למעשה:

כשהוא מגיע הביתה - תשתחררי מכל ענין אחר, מעשית ו"בראש". תתעסקי בלקבל אותו. חיוך רחב, מה שלומך, התענינות במה שעבר, מעומק הלב.

כמו כן, להתענין מפעם לפעם הענייניו, בכנות. להקשיב, להשתתף בהרגשות.

וגם - לשתף. דברים שקורים אצלך, מה הייתָ מציע. לשמוע לו. איש אוהב לחוש שאשתו זקוקה לעצתו ומחשיבה אותה. זה דבר טוב - חלק מרצונו לתת לה ולתמוך בה.    

ואם קורית, חלילה, תקלה - להתבונן רגע, כדי שיהיה אמיתי, ולתקן. לבקש סליחה, להגיד שאיכפת לך ממנו, שאת שמחה בו.

ואידך - פירושא...

כך נראה לענ"ד.                                                               

דן תודה רבה!!!

אני חושבת שכל אחת צריכה להפנים ולעשות את זה..

לא רק מי שבעלה מרגיש ממנה רגשות כאלה..

זה עבודה לכולם ואני מתכוונת לאמץ אותה..

ואני חושב שהדבר שהכי היה עוזר זה הקשבה.

שהיא היתה משקיעה זמן בלהקשיב לי, בלי להביע דעה, בלי לשפוט, רק להקשיב ולעודד 

אותי במה שאני עושה, גם כשהיא חושבת אחרת. 

הקשבה ותמיכה. 

אם הוא לא נפתח, תנסי לשאול אותו (על היום שלו, הרגשות שלו וכו'), שישתף אותך. 

ומצד שני לתת לו מקום לתמוך בך בחיים, תחשבי במה בחיים שלך 

הוא יכול לעזור לך. 

אגב, לא רק אהבה, גם כבוד זה מאוד מאוד חשוב. 

אני מבינה מכך שכתבת בשמך ולא כאנונימי שאשתך לא יודעת מה הכינוי שלך בערוץ 7 (כלומר אתה נכסף ממנה)

אני חושבת שזה כבר מעיד על משהו לא בריא אצלך, לכן אני קצת יכולה להבין את אשתך בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה

מה זה משהו "לא בריא אצלו". מחילה, משהו לא בריא בשיפוטיות הזאת.

ואם הוא לא מעונין שאשתו - שגורמת לו לעיתים לדבריו, העדינים מאד, תחושת  חוסר-חשיבות-מספקת - תדע שהוא זה שכתב כאן, זה מראה על משהו כזה? מה פתאום? ההיפך הגמור. זה מראה שהוא אדם עם עדינות ודרך ארץ ואולי זה גם מראה שהיא אכן קצת "הגזימה" אם קשה לו לומר לה את זה ישירות או קשה לה "לקבל" את זה.

אז את כבר "יכולה להבין" את אשתו שאינה נוהגת אליו ביחס מספיק מכבד? וכי ראית פה משהו לא טוב שהוא עשה? ככה עונים את המעוקות?

סליחה. לדעתי טעית בתוכן התגובה ובצורתה. קורה.

את באמת חושבת שאם אשתו לו יודעת את הכינוי שלו

זה מעיד על משהו לא בריא אצלו?!

אולי זה מעיד שהיא לא נוהגת להכנס לאתר של ערוץ 7?

או שסתם הוא לא רוצה שהיא תיעלב?!

אולי אשתו בכלל לא פה?

או שזה ניק אנונימי שלו?

או שזה לא מעניין אותה?

מותר שיהיו דברים אישיים שהם רק שלי

מותר שלא בהכל הבנזוג יהיה מעורב.

מותר אפילו שיהיו סודות שלא קשורים ישירות לבנזוג.

ומותר שתהיה פרטיות

איזה הסתכלות יפה ואמיתית!

במקום לשאול מה הוא רוצה ממני, לשאול איך אני יכול/ה להשתפר..

לקחתי לתשומת ליבי.

תוך כדי קריאת השאלה עלתה לי לראש ההשוואה המתבקשת (מבחינתי) לילד.

ילד לכאורה הוא ה-מטרד שיכול להיות לנו בחיים... יש לו צרכים פיזיים ונפשיים מכאן ועד לירח,

הוא משגע את השכל בדיוק בזמן שאין לנו זמן אליו. ("יום שישי היום")

ובכל זאת הם ממלאים אותנו בכ"כ הרבה אושר ואהבה כלפיהם!!

אז מה הסוד?

נ-ת-י-נ-ה. כמה שזה נדוש לשמוע את זה אני באמת חושבת שזה המפתח לאהבה והרגשת האכפתיות. כשמשקיעים במשהו הוא לא "מטרד", הוא "אתגר" הוא מלהיב...

אז איך להשליך זאת על הבעל:

קודם כל, לצאת מהשגרה כמו שכתבו פה הצעות מעניינות מה לעשות. תקחי על עצמך בתדירות שמתאימה לך (פעם-פעמיים בשבוע) להפתיע אותו עם משהו מושקע ומעניין.

לקראת הביצוע את תרגישי מן התרגשות כזאת, הנה זה הולך לצאת לפועל...

בשלב השני זה ליצור "שגרת" התעניינות.

נניח כל בוקר/ערב, לכתוב פתק קטן מה היה בו מיוחד/ משמח ביממה שחלפה.

לגבי חזרה הביתה, שימי לב במה את עסוקה כשהוא חוזר (האם יש שעה קבועה שהוא חוזר בה?)

והאם זה סובל דיחוי לשעה אחרת ביממה. אם לא, תתאמו ציפיות. בהחלט ייתכן שתהיי עסוקה ולא יהיה לך פנאי להתייחס אליו כשהוא חוזר. (אצלנו למשל הוא חוזר כשאני בשיא ההתארגנות עם הקטנים לארוחת ערב/ מקלחות ואז הוא מתחיל לספר לי סיפורים על איך היה היום וזה ממש לא מתאים)

כשהוא לא יצפה לזה הוא לא ירגיש דחוי, אלא יעזור לך לסיים את המטלות "הדחופות" או יסיים את המטלות שלו, ככה שאחרי הסערה שניכם תהיו פנויים זה לזו ותרגישו רצויים ואהובים. (צריך לבחון האם כשאת פנויה, את שמחה בנוכחות שלו?)

בהצלחה!

יש לך פה מספיק כלים לקבל ולתהחיל לעבוד עליהם.

אני רק הייתי מוסיפה שגם לי זה היה מאד קשה בהתחלה, במידה מסויימת באמת הרגשתי שאני לפעמים מעדיפה שהוא נשאר בישיבה כדי שיהיה לי יותר זמן עם חברות וכדדו', אבל מה שעזר לי לשנות לגמרי זה שיעורים והבנה מהו

סדר העדיפויות שלי.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שבסופו של דבר, לפני הכל הכל הכל, הכי חשוב לי זה בעלי, זה הקשר שלי איתו, זה הבית שאנחנו בונים. התחתנתי, וזה החיים שלי עכשיו!! וגם אם בהתחלה הרגש לא היה "שלם" עם זה, השכל היה שלם לגמרי ולכן פשוט התחלתי לפעול דברים. כמו שאמרו פה- לקבל את פניו בחיוך, להגיד דברים גם אם בלב לא הייתי לגמרי שלמה- ידעתי שאני רוצה את זה ורוצה להרגיש ככה, ובאמת שב"ה תוך זמן לא רב זה פשוט השתנה...

אז בהצלחה..

כשמגיע הבייתה לנשק ולחבק אותו .

לומר לו שאת אוהבת אותו לפחות פעם ביום .

ליזום פעילות משותפת לפחות פעם בשבוע .

לחייך אלייו ולדבר עמו ברכות .

להבין מה הוא אוהב ולפנק אותו .

בהצלחה !!

הספר "לדעת להיכנע" של לורה דויל.  מניסיון שלי ושל עוד הרבה שקראו ועובדות עם הספר- השיפור מדהים.

(היה זמן שאי אפשר היה להשיג אותו בחנויות- הוא אזל. אני לא יודעת מה קורה עכשיו...)

בהצלחה רבה!!!

לאחרונה כה המליצו על הספר.

מהו תוכנו? למי מיועד? - סתם לדעת לשמוע ולקבל מהאחר, או ממוקד ליחס אישה לבעלה?

ואם ממוקד לאישה כלפי בעלה, למישהו יש רעיון כיצד ניתן לגרום לאישה לקרוא? (ודאי שלפני קריאת הספר, יקשה עליה לקבל שיש צורך בשינוי...)

תודה.

כך גם לא תצטרך לשכנע אותה לקרוא לבד ספר עם שם שלא ממש מזמין אישה
("לדעת להכנע".. אגב אני מכירה את הספר)

וגם תקבלו מזה הרבה צ'ופרים לחיים משותפים.

אני מוצאת אותו מדהים ומתאים, מניח כל אחד במקומו ותפקידיו, ויודע להסביר מה גורם לשני להרגיש טוב.

גברים ממאדים. היא 'עשתה טובה' וקראה קצת פה ושם. לא יצא כלום.

לא סיפרתי כאן, וזה לא העניין, אך עברתי כבר הרבה, וניסיתי הרבה.

על השאלה הנ"ל לא קיבלתי תשובה.

אולי, מישהו?

היא יודעת יותר טוב מכולם...

האמת שכבר התייאשתי מהכל

אני מציע שתיקח אותה לשיחה רצינית,

תסביר לה בנחת, אבל באופן ברור, שזה מצב שלא יכול להימשך. תסביר בצורה ממוקדת מה לדעתך הבעיה, תהיה מוכן גם לשמוע מה יש לה לומר ואם יש בזה משהו.

אם תגיעו להבנה על דרך של שינוי, אפילו בהדרגה, מה טוב, ולעודד כל התקדמות.

אם לא - אז אפשר להגיד לה שהמינימום זה להתייעץ ביחד עם אדם אובייקטבי מה עושים במצב כזה, איך מתקדמים.

וגם אם היא לא תרצה - תלך לבד לת"ח מבין ענין או יועץ מבין ענין, תסביר ותבקש סיוע איך להתקדם.

היעד, כמובן, שהדברים יזרמו ביניכם בטוב, ללא צורך בהתערבות אחרת. אבל לפעמים צריך קצת סיוע בדרך.

בהצלחה רבה.

כל מה שהיצעת, ויותר מכך, כבר נעשה!

המון כוחות נפש השקעתי משך שנים.

אני במסקנה שזה מקרה אבוד.

אם לא הילדים, הייתי מתגרש מזמן.

אינני מפרט כרגע את כל ריגשותי, אני חושב שזה מובן, בכלל המקרה שלי צריך שירשור בפני עצמו, ויש לי קצת צורך בשיתוף ותמיכה, אבל אין לי כרגע כח לכך, וגם אינני רוצה לחשוף יותר מדאי.

את המצב המאד לא נעים, ובמה מדובר.

לכן גם הגבתי כך.

אם אוכל לעזור/להשתתף באישי - ברצון.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל אינני רואה יתרון בכך.

ישנם מצבים בהם אסור לחפור יותר מדאי בצער,

ישנם מצבים שהצער לא שואל אותך והוא פשוט מופיע.

במקרה שלי, כרגע, אני הולך בין שני המצבים, ומנסה לפתח חסינות,

ע"י פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי.

זו עבודה עצומה, (הדורשת הכרת עצמך, ובניית חלופה חכמה ונכונה, וכוחות נפש עצומים)

אנו כבני אדם נולדנו עם "לא טוב היות האדם לבדו" וכו',

לאדם בריא, לעולם אין תחליף מוחלט.

זה כמו לאכול סויה - תחליף לבשר.

אבל כרגע, יש רק סויה...

דן, כפי שאני מכיר אותך מפי כתביך, אתה משער נכון מי אני.

אז שישאר כך, לא גיליתי איזה ניק אני, אבל אתה משער נכון.(משהו כמו מדיניות הגרעין העמומה של ישראל...)

אם אתה חושב שיש לך מה לתרום לי, אתה יכול לכתוב כאן, אני אשמח.

על "פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי" הוא נכון לענ"ד. 

כעת - יש להבחין בין שני מצבים שההתייחסות אליהם שונה:

לפעמים לאדם יש מה לומר/להעיר/לבקש מאשתו, והיא "יודעת יותר טוב מכולם" כלשונך, ואינה מוכנה לקבל. זה מצב אחד. יוצא, שמה שהיה רוצה לשפר - לא "זז".

אבל לפעמים, יש משהו - שהוא באמת אחר לגמרי: שאשה נוהגת ב"התנשאות", נותנת פקודות והוראות, והיא יודעת יותר מכולם.. דהיינו: מנסה להשפיל את בעלה, ח"ו.

ההבדל בין שני המקרים הוא ממש שמיים וארץ. גם אם הראשון יכול לכאוב לו אף הוא.

כי באופן הראשון, יכול להיות שהיא מאד אוהבת את בעלה, ואולי סבורה אחרת ממנו בכמה עניינים, או שפשוט אינה מסוגלת לשמוע בכל מיני תחומים. היא יכולה להיות ב"כללי" גם מאד ענוה כלפיו. אבל יש דברים שלא רוצה/מוכנה/יכולה/חושבת לזוז.

אבל באופן השני, זה ניסיון - מודע או לא - לעשות מהבעל "סמרטוט"..

וחשוב להבחין במה מדובר, כי יש הבדל גדול בגישה אליהם.

כל טוב.

בגדול דבריך נכונים.

אבל

לא מדובר באפשרות השניה שהצגת.

גם לא בראשונה.

אדם יכול להיות אדם מאוד טוב, עם חיסרון אחד(שאינו מרוע) ששומט את כל הטוב.

ואם חסרה היכולת להשתנות, זה אבוד.

אני יודע שאני כותב בחידות, אינני רוצה לפתח.

שישאר כך.

זה מה שרציתי לדעת.

לדעתי זה לא אבוד. בכלל.

רק "לשקף", כדי לוודא:

אני מבין שאתה מתכוין שבחיסרון הספציפי המסוים, שאינו בא מ"רוע" אינה מוכנה לקבל ולעשות צעדים שיכולים להביא לשינוי.  אבל סה"כ - היא מצהירה שהיא מאד אוהבת ומסורה וכו'.

וכמובן - לא התכוונתי "להסיק" מהמעט שכתבת כאן - 

אלא לראות אם הבנתי נכון במי מדובר, על סמך דברים שנכתבו בעבר.

בס"ד

יש מצבים בזוגיות (ובחיים בכלל) שעליינו לזכור אך דבר אחד,

וזה שהקב"ה הוא ששם אותנו במקום הזה.

הוא נתן לנו את הניסיון, ואת הכוח לעמוד בו.

ההתמודדות עם הניסיון בכלים שיש לנו, אלו שכבר חשפנו בנפש, ואלו שאנו עוד עתידים לחשוף,

היא המפתח לאושר האמיתי שלנו.

היא מקלפת מעליינו את הקליפות מכל המסכות שיש לנו אל העצם האמיתי שבנו.

בסופו של דבר ההתמודדות הזאת מביאה אותנו להיות מחוברים יותר לעצמינו, אוהבים יותר,

שמחים יותר. כל הרגשות זכים טהורים יותר.

החל מהרגשות הכי בסיסיים של אהבת ה' ויראת ה', ומשם זה מסתעף לכל תחומי החיים.

לא תמיד אנו יודעים מהי הדרך הנכונה להתמודד במצבים שהקב"ה שם אותנו.

לא תמיד גם אנשי מקצוע יודעים את התשובות האבסולוטיות.

אבל תפילה כנה ואמיתית לבורא עולם שינחה אותנו בדרך הנכונה היא המחברת אותנו לקב"ה, ולאמת הפנימית שבנו, חלק אלוקא ממעל ממש.

גם אם נראה שהמאמצים עד כה לא נשאו פרי בכיוון שאליו אנו מייחלים, עצם העבודה הפנימית הזאת מקרבת

אותנו אל היעד החיצוני והפנימי שלנו.

האדמור הזקן כותב על זריעת קרקע, שאמנם אחוז גבוה מהזרעים לא צומחים, אבל הם מכשירים את הקרקע לאלו שכן מתפתחים.

גם כאן -יכול להיות שנראה כי חלק מהמאמצים הלכו לשווא, אבל בעומק הם כן משפיעים.

ובס"ד אתה עוד תקצור את הפרות של עבודתך.

הכי חשוב לא לאבד את האמונה שכל ההתעסקות והמאמצים להביא לשלום בית, הם עבודת ה' הכי גדולה של הדור הזה שלנו, (דור בו מצפים לחתונה של הקב"ה עם כנסת ישראל- הגאולה האמיתית והשלמה)

ובסופו של דבר כך או כך, המאמצים האלו והעבודה הזאת הם שמביאים לגאולה הפנימית שלנו.

(גם אם לא תמיד אנו משערים איך היא ניראת)

כי מה שקורה בחוץ זאת השתקפות של המצב הנפשי שלנו.

אמנם צריך לדעת איך להבין את זה- אבל התבוננות בעניין יכולה בהחלט לעזור.

לזכור תמיד את השותף השלישי והכי חשוב בקשר, ולפעול מתוך חיבור אליו, יביא בע"ה את החיבור למקום האמיתי שלך. בהצלחה.

אצל פסיכיאטר (זה כמובן לא אומר עליך כלום)

אבל יש תרופות שעוזרות להרגע כמו משפחת הציפרלקס

ואז אם את פחות עצבנית ויותר רגועה

החיים חוזרים למסלולם

זה כמובן יכול להיות בדיסקרטיות ולא

צריך להתרגש מזה יותר מידי

כי

ספרים ועצות זה טוב

אבל

לעיתים הנפש רק מדחיקה את התופעה

ואז זה כבר לא טוב

לא הייתי ממליצה למישהו על פסיכיאטר

בלי לדעת אם זה שייך באמת, כי לרוב זה לא.

ולא הייתי חושבת שאישה שהיא טיפה לחוצה או עצבנית

יותר מהרגיל צריכה לשקול אם לדחוף לעצמה ציפרלקס.

תרופות הן יכולות להיות פיתרון במקרים מסויימים,

לא נראה לי שזה קשור במקרה הזה...

גם לי מזה קשה עם זה...

אבל בעלי הוא יותר מסכן, כי באמת לפעמים אני זוכרת רק שאני מעריכה אותו, ולא שאני אוהבת אותו.

וזה כל כך מעצבן, כי אני כבר לא כזה מתלהבת מכל הקירבה הגופנית, וזה מבעס אותו (ואותי)...

אני קצת נהיית עדישה לזוגיות, במיוחד כי כל כך טוב לי(והרבה מאוד זה בזכותו).

אני יודעת שאין אף אחד אחר בעולם שיכול להגיע לטוב לב שלו, ולאכפתיות שלו כלפי,

הבעיה שאני בדיוק ההיפך ממנו, אומנם אני בנ"א מאוד אוהב, אבל אני ממש צריכה לעבוד על האכפתיות...

האמת, שכבר השתניתי המון, בעבר לא הייתי מסדרת את הבית שזה מאודחשוב לו, והיום אני ממש משתדלת,

אבל זה לא עובד לי על הרגש, ההיפך, ככל שאני מסתדרת יותר בבית אני רק מרגישה יותר עצמאית ופחות צריכה חום ואהבה... או פחות מעריכה דברים שבעבר הערכתי, כמו עצמאות וכו...

איך משתנים??

במיוחד עכשיו, כשלבעלי יש סבלנות שאשתנה...

תודה לכם מראש...

אלא שאני מהצד השני.

זה מזכיר את אשתי.

את לפחות מודעת לצורך בשינוי.

באמת, מה עושים?

הרבה סבלנות,

יכול להיות שזה קצת חלק מהחוסר יציבות של האישה...

השמחות קראו מהר מדי, ולא הספקתי בכלל לעכל, 

היום אני נשואה שנתיים וכמה חודשים, ויש לי בת אחת, ואני מתחילה לקלוט שהתחתנתי...

הסבלנות כבר יותר מ10 שנים...

בעיה קשה.

מזלך שאת מתעוררת כרגע. ביזה שהוא שלב, הסבלנות שלו תגמר.

אני חושב שאם תקראי ותפנימי את מה שכתבת,

התשובה הזאת תוכל לעזור לך, ולכל מי שיש לה את הבעיה הזאת.

את כותבת שבעלך אדם נפלא ושטוב לך בזכותו.

את כותבת שאת מסדרת את הבית ומשתדלת בשבילו.

זה נשמע שאת מאוד אוהבת אותו ולא ברור מה הבעיה,

להיפך זה נמשע שיש לכם זוגיות נפלאה. ובכל זאת את מרגישה רע. למה?

את התשובה את כותבת בהמשך – "זה לא פועל לי על הרגש". אז אני מבין שחסר לך הרגש. את רוצה להרגיש שאת אוהבת אותו וזה לא קורה. זה באמת כואב, אולי הדבר הכי כואב.

ישנם שני כיוונים שאפשר וכדאי ללכת בהם, בשניהם.

א.      שימי לב שאת מתארת את הקשר איתו כקשר של תמיכה.

טוב לך בזכותו, ואת משקיעה בו.

וכשאת רחוקה ממנו זה בגלל שאת מרגישה עצמאית.

אבל באמת את יכולה להרגיש עצמאית ועדיין להיות קשורה אליו מאוד.

האם את מחפשת משיהו "להתבטל אליו" או שהוא אלייך?

האם את מסתכלת עליו רק מההביט של מה הוא מעניק לך?

ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף,

והאדם הזה חי את החיים שלו, שהם שונים משלך כמעט בכל צורה שהיא.

ועכשיו הוא רוצה ואת רוצה שאת החיים העצמאיים שלכם תחיו ביחד.

מה זה ביחד? שכל אחד מבטא את המקסימום מה"אני" שלו

וגם נותן מרחב ומכיל את המקסימום של ה"אני" של השני.

כדי לאהוב את השני צריך להכיר אותו בלי טיפת רצון לשנות אותו.

ב.       להשקיע זמן.

הקשר נוצר באמצעות דיבורים שאתם מדברים ביחד,

ככל שתדברו יותר, ובדיבור הזה תרצו ותשדלו להיות כנים ופתוחים

לדבר מהנקודה הכי עמוקה שלכם

(לא לחפור ולחפש את זה, פשוט בטבעיות להיות זורמים וכנים

והעומק יבוא לבד, רק לא לחסום אותו) ככה הקשר בניכם יעמיק והאהבה תגדל.

כמובן שמכתיבה בלבד אי אפשר לאבחן את הבעיה במדויק, ויכול להיות שהדברים לא מדויקים למצבך, אבל אני מניח שאם הם כן, אז את כבר תרגישי בעצמך. 

זה נשמע נכון, אבל צריך לעבוד קשה,

אני חושבת שאחת הסיבות שממש רציתי אותו, זה בגלל שהוא מהגברים הבודדים שלא הסתנוורו ממני בדייטים. 

ושאני זאת שנשענתי עליו, ורציתי אותו (בלי שהוא ידע כמובן...) 

כן, חסר לי ממש הקטע שלהשען עליו, לתת לעצמי את האפשרות להשבר עליו, ולא כל פעם שאני נשברת לשמוע מוזיקה שהוא אוכל את עצמו שאני שומעת אותה, אבל מנסה להבליג...וללכת לישון ב04:00 בבוקר, לא לאכול כלום ופתאום לאכול הכול... כל אלה, תופעות שאני בורחת אליהם כשאני מתעצבנת.

והכי גרוע... לא סופרת אף אחד שמסביבי...

אולי תגידי לו כמה שזה מפריע לך.

זה ש"תישעני עליו" בכך שאת מספרת לו שחסרה לך ההישענות הזאת ומרגיזה אותך הבריחה שלך לדברים אחרים - זה עצמו, יתכן, יכול להיות התחלה טובה..

אולי בעלך יעזור לך. בדיוק מה שאת רוצה..

צרם לי קצת משפט אחד..

" ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף.."

גם אם לא נבין את בן הזוג שלנו עד הסוף - זו השאיפה שלנו - לא?

לדבר ולספר ולחוש אחד את השני, עד כדי מצב שלא נצטרך אפילו לדבר כדי להבין אחד את השני

(ואני לא מדברת רק בדברים טכנים, כמו גבות מכווצות ועיניים כועסות כשמגיעים אורחים לא מתוכננים )

זו השאיפה שלי, בזוגיות שלי..

ויש לי תחושה שגם התורה מכוונת אותנו לשם.

"אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"

יש עניין להגיע לכדי מצב הבנה בין בני זוג שהוא עמוק מכל.

ככה שמעתי מגדולים ממני, וגם הרגיש לי נכון ורצוי מלפני ה'.

אולי כדאי שתסתכלי במה שהגבתי למעלה, בהתחלה. ותעשי כל יום "התבוננות" כזו, בנחת, לבין עצמך.

וכמו כן, להתענין אחד בשני, כשמדברים, בכנות. מה עבר, מה חושב, אמפתיה.

שתאהבי זה לא רק שתקבלי חום וכו'. זה צריך להתחיל מבפנים, הלב מתעורר מבפנים. מהתקשרות, התענינות ותחושת ההערכה.

ובאמת טוב שיש לך הערכה, זה מבוא טוב. גם בזה צריך להתבונן בנחת.

ב"ה

כשנכנסים מאנונימי זה ממש עושה בלאגן בשירשור,

וגם אי אפשר לפנות לאישי

הפתרון הוא לפתוח ניק חדש,

שנועד במיוחד להודעות כאלה שאת לא רוצה שיזהו אותך

אבל האנונימי לא נעים...

תודה

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב