כל הכבוד לך.. אם את מבינה שהשאלה היא: "מה הייתם מציעים שאני אעשה כדי לגרום לו הרגשה יותר טובה ורצויה? " - כבר עשית חלק חשוב מהעבודה. לפעמים, לוקח זמן עד שאנשים בכלל מבינים שזה מה שצריך לשאול במקום "לתרץ" שזה בכלל לא נכון וכו'...

היייתי מציע, דבר ראשון - בתוכך: תקבעי זמן ביום ("התבודדות" כזאת) שבו תתבונני, כמה יקר בעלך, כמה שהוא טוב, שזה חשוב לך. תתאהבי בו...    כלומר: בהיות שאת "שקועה בעניינים טכניים" את צריכה לתת מירווח להתפתחות ההרגשה מבפנים, בנחת. גם תתבונני איך שאהבה איננה בהכרח תוצר של "תלותיות" בלבד, אלא של יחס חם, עמוק ונעים, מתחשב.

אחרי זה (שיהיה אמיתי), תגידי לו את הדברים. תגידי לו שהתבוננת וחשבת, ושאת באמת אוהבת ומעריכה אותו, ואת תשתדלי גם לנהוג באופן שהדברים יהיו ניכרים.

בדרך כלל, איש מקבל די בקלות "הצהרות" כאלה של אשתו, ומוכן לתת להם צ'אנס. סה"כ, הוא רוצה שיהיה יותר טוב.

אחר כך, כמה "שיפורים" למעשה:

כשהוא מגיע הביתה - תשתחררי מכל ענין אחר, מעשית ו"בראש". תתעסקי בלקבל אותו. חיוך רחב, מה שלומך, התענינות במה שעבר, מעומק הלב.

כמו כן, להתענין מפעם לפעם הענייניו, בכנות. להקשיב, להשתתף בהרגשות.

וגם - לשתף. דברים שקורים אצלך, מה הייתָ מציע. לשמוע לו. איש אוהב לחוש שאשתו זקוקה לעצתו ומחשיבה אותה. זה דבר טוב - חלק מרצונו לתת לה ולתמוך בה.    

ואם קורית, חלילה, תקלה - להתבונן רגע, כדי שיהיה אמיתי, ולתקן. לבקש סליחה, להגיד שאיכפת לך ממנו, שאת שמחה בו.

ואידך - פירושא...

כך נראה לענ"ד.                                                               

דן תודה רבה!!!

אני חושבת שכל אחת צריכה להפנים ולעשות את זה..

לא רק מי שבעלה מרגיש ממנה רגשות כאלה..

זה עבודה לכולם ואני מתכוונת לאמץ אותה..

ואני חושב שהדבר שהכי היה עוזר זה הקשבה.

שהיא היתה משקיעה זמן בלהקשיב לי, בלי להביע דעה, בלי לשפוט, רק להקשיב ולעודד 

אותי במה שאני עושה, גם כשהיא חושבת אחרת. 

הקשבה ותמיכה. 

אם הוא לא נפתח, תנסי לשאול אותו (על היום שלו, הרגשות שלו וכו'), שישתף אותך. 

ומצד שני לתת לו מקום לתמוך בך בחיים, תחשבי במה בחיים שלך 

הוא יכול לעזור לך. 

אגב, לא רק אהבה, גם כבוד זה מאוד מאוד חשוב. 

אני מבינה מכך שכתבת בשמך ולא כאנונימי שאשתך לא יודעת מה הכינוי שלך בערוץ 7 (כלומר אתה נכסף ממנה)

אני חושבת שזה כבר מעיד על משהו לא בריא אצלך, לכן אני קצת יכולה להבין את אשתך בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה

מה זה משהו "לא בריא אצלו". מחילה, משהו לא בריא בשיפוטיות הזאת.

ואם הוא לא מעונין שאשתו - שגורמת לו לעיתים לדבריו, העדינים מאד, תחושת  חוסר-חשיבות-מספקת - תדע שהוא זה שכתב כאן, זה מראה על משהו כזה? מה פתאום? ההיפך הגמור. זה מראה שהוא אדם עם עדינות ודרך ארץ ואולי זה גם מראה שהיא אכן קצת "הגזימה" אם קשה לו לומר לה את זה ישירות או קשה לה "לקבל" את זה.

אז את כבר "יכולה להבין" את אשתו שאינה נוהגת אליו ביחס מספיק מכבד? וכי ראית פה משהו לא טוב שהוא עשה? ככה עונים את המעוקות?

סליחה. לדעתי טעית בתוכן התגובה ובצורתה. קורה.

את באמת חושבת שאם אשתו לו יודעת את הכינוי שלו

זה מעיד על משהו לא בריא אצלו?!

אולי זה מעיד שהיא לא נוהגת להכנס לאתר של ערוץ 7?

או שסתם הוא לא רוצה שהיא תיעלב?!

אולי אשתו בכלל לא פה?

או שזה ניק אנונימי שלו?

או שזה לא מעניין אותה?

מותר שיהיו דברים אישיים שהם רק שלי

מותר שלא בהכל הבנזוג יהיה מעורב.

מותר אפילו שיהיו סודות שלא קשורים ישירות לבנזוג.

ומותר שתהיה פרטיות

איזה הסתכלות יפה ואמיתית!

במקום לשאול מה הוא רוצה ממני, לשאול איך אני יכול/ה להשתפר..

לקחתי לתשומת ליבי.

תוך כדי קריאת השאלה עלתה לי לראש ההשוואה המתבקשת (מבחינתי) לילד.

ילד לכאורה הוא ה-מטרד שיכול להיות לנו בחיים... יש לו צרכים פיזיים ונפשיים מכאן ועד לירח,

הוא משגע את השכל בדיוק בזמן שאין לנו זמן אליו. ("יום שישי היום")

ובכל זאת הם ממלאים אותנו בכ"כ הרבה אושר ואהבה כלפיהם!!

אז מה הסוד?

נ-ת-י-נ-ה. כמה שזה נדוש לשמוע את זה אני באמת חושבת שזה המפתח לאהבה והרגשת האכפתיות. כשמשקיעים במשהו הוא לא "מטרד", הוא "אתגר" הוא מלהיב...

אז איך להשליך זאת על הבעל:

קודם כל, לצאת מהשגרה כמו שכתבו פה הצעות מעניינות מה לעשות. תקחי על עצמך בתדירות שמתאימה לך (פעם-פעמיים בשבוע) להפתיע אותו עם משהו מושקע ומעניין.

לקראת הביצוע את תרגישי מן התרגשות כזאת, הנה זה הולך לצאת לפועל...

בשלב השני זה ליצור "שגרת" התעניינות.

נניח כל בוקר/ערב, לכתוב פתק קטן מה היה בו מיוחד/ משמח ביממה שחלפה.

לגבי חזרה הביתה, שימי לב במה את עסוקה כשהוא חוזר (האם יש שעה קבועה שהוא חוזר בה?)

והאם זה סובל דיחוי לשעה אחרת ביממה. אם לא, תתאמו ציפיות. בהחלט ייתכן שתהיי עסוקה ולא יהיה לך פנאי להתייחס אליו כשהוא חוזר. (אצלנו למשל הוא חוזר כשאני בשיא ההתארגנות עם הקטנים לארוחת ערב/ מקלחות ואז הוא מתחיל לספר לי סיפורים על איך היה היום וזה ממש לא מתאים)

כשהוא לא יצפה לזה הוא לא ירגיש דחוי, אלא יעזור לך לסיים את המטלות "הדחופות" או יסיים את המטלות שלו, ככה שאחרי הסערה שניכם תהיו פנויים זה לזו ותרגישו רצויים ואהובים. (צריך לבחון האם כשאת פנויה, את שמחה בנוכחות שלו?)

בהצלחה!

יש לך פה מספיק כלים לקבל ולתהחיל לעבוד עליהם.

אני רק הייתי מוסיפה שגם לי זה היה מאד קשה בהתחלה, במידה מסויימת באמת הרגשתי שאני לפעמים מעדיפה שהוא נשאר בישיבה כדי שיהיה לי יותר זמן עם חברות וכדדו', אבל מה שעזר לי לשנות לגמרי זה שיעורים והבנה מהו

סדר העדיפויות שלי.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שבסופו של דבר, לפני הכל הכל הכל, הכי חשוב לי זה בעלי, זה הקשר שלי איתו, זה הבית שאנחנו בונים. התחתנתי, וזה החיים שלי עכשיו!! וגם אם בהתחלה הרגש לא היה "שלם" עם זה, השכל היה שלם לגמרי ולכן פשוט התחלתי לפעול דברים. כמו שאמרו פה- לקבל את פניו בחיוך, להגיד דברים גם אם בלב לא הייתי לגמרי שלמה- ידעתי שאני רוצה את זה ורוצה להרגיש ככה, ובאמת שב"ה תוך זמן לא רב זה פשוט השתנה...

אז בהצלחה..

כשמגיע הבייתה לנשק ולחבק אותו .

לומר לו שאת אוהבת אותו לפחות פעם ביום .

ליזום פעילות משותפת לפחות פעם בשבוע .

לחייך אלייו ולדבר עמו ברכות .

להבין מה הוא אוהב ולפנק אותו .

בהצלחה !!

הספר "לדעת להיכנע" של לורה דויל.  מניסיון שלי ושל עוד הרבה שקראו ועובדות עם הספר- השיפור מדהים.

(היה זמן שאי אפשר היה להשיג אותו בחנויות- הוא אזל. אני לא יודעת מה קורה עכשיו...)

בהצלחה רבה!!!

לאחרונה כה המליצו על הספר.

מהו תוכנו? למי מיועד? - סתם לדעת לשמוע ולקבל מהאחר, או ממוקד ליחס אישה לבעלה?

ואם ממוקד לאישה כלפי בעלה, למישהו יש רעיון כיצד ניתן לגרום לאישה לקרוא? (ודאי שלפני קריאת הספר, יקשה עליה לקבל שיש צורך בשינוי...)

תודה.

כך גם לא תצטרך לשכנע אותה לקרוא לבד ספר עם שם שלא ממש מזמין אישה
("לדעת להכנע".. אגב אני מכירה את הספר)

וגם תקבלו מזה הרבה צ'ופרים לחיים משותפים.

אני מוצאת אותו מדהים ומתאים, מניח כל אחד במקומו ותפקידיו, ויודע להסביר מה גורם לשני להרגיש טוב.

גברים ממאדים. היא 'עשתה טובה' וקראה קצת פה ושם. לא יצא כלום.

לא סיפרתי כאן, וזה לא העניין, אך עברתי כבר הרבה, וניסיתי הרבה.

על השאלה הנ"ל לא קיבלתי תשובה.

אולי, מישהו?

היא יודעת יותר טוב מכולם...

האמת שכבר התייאשתי מהכל

אני מציע שתיקח אותה לשיחה רצינית,

תסביר לה בנחת, אבל באופן ברור, שזה מצב שלא יכול להימשך. תסביר בצורה ממוקדת מה לדעתך הבעיה, תהיה מוכן גם לשמוע מה יש לה לומר ואם יש בזה משהו.

אם תגיעו להבנה על דרך של שינוי, אפילו בהדרגה, מה טוב, ולעודד כל התקדמות.

אם לא - אז אפשר להגיד לה שהמינימום זה להתייעץ ביחד עם אדם אובייקטבי מה עושים במצב כזה, איך מתקדמים.

וגם אם היא לא תרצה - תלך לבד לת"ח מבין ענין או יועץ מבין ענין, תסביר ותבקש סיוע איך להתקדם.

היעד, כמובן, שהדברים יזרמו ביניכם בטוב, ללא צורך בהתערבות אחרת. אבל לפעמים צריך קצת סיוע בדרך.

בהצלחה רבה.

כל מה שהיצעת, ויותר מכך, כבר נעשה!

המון כוחות נפש השקעתי משך שנים.

אני במסקנה שזה מקרה אבוד.

אם לא הילדים, הייתי מתגרש מזמן.

אינני מפרט כרגע את כל ריגשותי, אני חושב שזה מובן, בכלל המקרה שלי צריך שירשור בפני עצמו, ויש לי קצת צורך בשיתוף ותמיכה, אבל אין לי כרגע כח לכך, וגם אינני רוצה לחשוף יותר מדאי.

את המצב המאד לא נעים, ובמה מדובר.

לכן גם הגבתי כך.

אם אוכל לעזור/להשתתף באישי - ברצון.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל אינני רואה יתרון בכך.

ישנם מצבים בהם אסור לחפור יותר מדאי בצער,

ישנם מצבים שהצער לא שואל אותך והוא פשוט מופיע.

במקרה שלי, כרגע, אני הולך בין שני המצבים, ומנסה לפתח חסינות,

ע"י פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי.

זו עבודה עצומה, (הדורשת הכרת עצמך, ובניית חלופה חכמה ונכונה, וכוחות נפש עצומים)

אנו כבני אדם נולדנו עם "לא טוב היות האדם לבדו" וכו',

לאדם בריא, לעולם אין תחליף מוחלט.

זה כמו לאכול סויה - תחליף לבשר.

אבל כרגע, יש רק סויה...

דן, כפי שאני מכיר אותך מפי כתביך, אתה משער נכון מי אני.

אז שישאר כך, לא גיליתי איזה ניק אני, אבל אתה משער נכון.(משהו כמו מדיניות הגרעין העמומה של ישראל...)

אם אתה חושב שיש לך מה לתרום לי, אתה יכול לכתוב כאן, אני אשמח.

על "פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי" הוא נכון לענ"ד. 

כעת - יש להבחין בין שני מצבים שההתייחסות אליהם שונה:

לפעמים לאדם יש מה לומר/להעיר/לבקש מאשתו, והיא "יודעת יותר טוב מכולם" כלשונך, ואינה מוכנה לקבל. זה מצב אחד. יוצא, שמה שהיה רוצה לשפר - לא "זז".

אבל לפעמים, יש משהו - שהוא באמת אחר לגמרי: שאשה נוהגת ב"התנשאות", נותנת פקודות והוראות, והיא יודעת יותר מכולם.. דהיינו: מנסה להשפיל את בעלה, ח"ו.

ההבדל בין שני המקרים הוא ממש שמיים וארץ. גם אם הראשון יכול לכאוב לו אף הוא.

כי באופן הראשון, יכול להיות שהיא מאד אוהבת את בעלה, ואולי סבורה אחרת ממנו בכמה עניינים, או שפשוט אינה מסוגלת לשמוע בכל מיני תחומים. היא יכולה להיות ב"כללי" גם מאד ענוה כלפיו. אבל יש דברים שלא רוצה/מוכנה/יכולה/חושבת לזוז.

אבל באופן השני, זה ניסיון - מודע או לא - לעשות מהבעל "סמרטוט"..

וחשוב להבחין במה מדובר, כי יש הבדל גדול בגישה אליהם.

כל טוב.

בגדול דבריך נכונים.

אבל

לא מדובר באפשרות השניה שהצגת.

גם לא בראשונה.

אדם יכול להיות אדם מאוד טוב, עם חיסרון אחד(שאינו מרוע) ששומט את כל הטוב.

ואם חסרה היכולת להשתנות, זה אבוד.

אני יודע שאני כותב בחידות, אינני רוצה לפתח.

שישאר כך.

זה מה שרציתי לדעת.

לדעתי זה לא אבוד. בכלל.

רק "לשקף", כדי לוודא:

אני מבין שאתה מתכוין שבחיסרון הספציפי המסוים, שאינו בא מ"רוע" אינה מוכנה לקבל ולעשות צעדים שיכולים להביא לשינוי.  אבל סה"כ - היא מצהירה שהיא מאד אוהבת ומסורה וכו'.

זה לא יהיה נכון לפתח מסקנות מהמעט שרמזתי. 

מה שאתה מציג, אלו בעיות סבירות בין בני זוג.

אני חושב שברור שאדם צריך לקבל חסרונות של בן זוגו ולא לנסות לתקן את כולו.

אלא שישנם מקומות שמורים על אישיות שאינה מתאימה לזוגיות. ליבת הזוגיות פגועה,

לא זוטות כמו "היא אף פעם לא מפנקת אותי" (האמת שזה לא כ"כ זוטות, אך ביחס לליבה, זה זוטות)

זה משהו אחר.

הייתי עוצר את הדיון כאן. כבר דיברתי יותר מדאי.

זה קשה עלי, וזה יכול להיות ארוך,

וזה לא משהו שיכול להיפתר ללא טיפול ע"י איש/ת מקצוע.

יתכן פיתרון המתפרש על פני שנים, עם השקעה רבה מצידי. 

אך כלו כוחותי.

גמרתי לדבר .

וכמובן - לא התכוונתי "להסיק" מהמעט שכתבת כאן - 

אלא לראות אם הבנתי נכון במי מדובר, על סמך דברים שנכתבו בעבר.

בס"ד

יש מצבים בזוגיות (ובחיים בכלל) שעליינו לזכור אך דבר אחד,

וזה שהקב"ה הוא ששם אותנו במקום הזה.

הוא נתן לנו את הניסיון, ואת הכוח לעמוד בו.

ההתמודדות עם הניסיון בכלים שיש לנו, אלו שכבר חשפנו בנפש, ואלו שאנו עוד עתידים לחשוף,

היא המפתח לאושר האמיתי שלנו.

היא מקלפת מעליינו את הקליפות מכל המסכות שיש לנו אל העצם האמיתי שבנו.

בסופו של דבר ההתמודדות הזאת מביאה אותנו להיות מחוברים יותר לעצמינו, אוהבים יותר,

שמחים יותר. כל הרגשות זכים טהורים יותר.

החל מהרגשות הכי בסיסיים של אהבת ה' ויראת ה', ומשם זה מסתעף לכל תחומי החיים.

לא תמיד אנו יודעים מהי הדרך הנכונה להתמודד במצבים שהקב"ה שם אותנו.

לא תמיד גם אנשי מקצוע יודעים את התשובות האבסולוטיות.

אבל תפילה כנה ואמיתית לבורא עולם שינחה אותנו בדרך הנכונה היא המחברת אותנו לקב"ה, ולאמת הפנימית שבנו, חלק אלוקא ממעל ממש.

גם אם נראה שהמאמצים עד כה לא נשאו פרי בכיוון שאליו אנו מייחלים, עצם העבודה הפנימית הזאת מקרבת

אותנו אל היעד החיצוני והפנימי שלנו.

האדמור הזקן כותב על זריעת קרקע, שאמנם אחוז גבוה מהזרעים לא צומחים, אבל הם מכשירים את הקרקע לאלו שכן מתפתחים.

גם כאן -יכול להיות שנראה כי חלק מהמאמצים הלכו לשווא, אבל בעומק הם כן משפיעים.

ובס"ד אתה עוד תקצור את הפרות של עבודתך.

הכי חשוב לא לאבד את האמונה שכל ההתעסקות והמאמצים להביא לשלום בית, הם עבודת ה' הכי גדולה של הדור הזה שלנו, (דור בו מצפים לחתונה של הקב"ה עם כנסת ישראל- הגאולה האמיתית והשלמה)

ובסופו של דבר כך או כך, המאמצים האלו והעבודה הזאת הם שמביאים לגאולה הפנימית שלנו.

(גם אם לא תמיד אנו משערים איך היא ניראת)

כי מה שקורה בחוץ זאת השתקפות של המצב הנפשי שלנו.

אמנם צריך לדעת איך להבין את זה- אבל התבוננות בעניין יכולה בהחלט לעזור.

לזכור תמיד את השותף השלישי והכי חשוב בקשר, ולפעול מתוך חיבור אליו, יביא בע"ה את החיבור למקום האמיתי שלך. בהצלחה.

אצל פסיכיאטר (זה כמובן לא אומר עליך כלום)

אבל יש תרופות שעוזרות להרגע כמו משפחת הציפרלקס

ואז אם את פחות עצבנית ויותר רגועה

החיים חוזרים למסלולם

זה כמובן יכול להיות בדיסקרטיות ולא

צריך להתרגש מזה יותר מידי

כי

ספרים ועצות זה טוב

אבל

לעיתים הנפש רק מדחיקה את התופעה

ואז זה כבר לא טוב

לא הייתי ממליצה למישהו על פסיכיאטר

בלי לדעת אם זה שייך באמת, כי לרוב זה לא.

ולא הייתי חושבת שאישה שהיא טיפה לחוצה או עצבנית

יותר מהרגיל צריכה לשקול אם לדחוף לעצמה ציפרלקס.

תרופות הן יכולות להיות פיתרון במקרים מסויימים,

לא נראה לי שזה קשור במקרה הזה...

גם לי מזה קשה עם זה...

אבל בעלי הוא יותר מסכן, כי באמת לפעמים אני זוכרת רק שאני מעריכה אותו, ולא שאני אוהבת אותו.

וזה כל כך מעצבן, כי אני כבר לא כזה מתלהבת מכל הקירבה הגופנית, וזה מבעס אותו (ואותי)...

אני קצת נהיית עדישה לזוגיות, במיוחד כי כל כך טוב לי(והרבה מאוד זה בזכותו).

אני יודעת שאין אף אחד אחר בעולם שיכול להגיע לטוב לב שלו, ולאכפתיות שלו כלפי,

הבעיה שאני בדיוק ההיפך ממנו, אומנם אני בנ"א מאוד אוהב, אבל אני ממש צריכה לעבוד על האכפתיות...

האמת, שכבר השתניתי המון, בעבר לא הייתי מסדרת את הבית שזה מאודחשוב לו, והיום אני ממש משתדלת,

אבל זה לא עובד לי על הרגש, ההיפך, ככל שאני מסתדרת יותר בבית אני רק מרגישה יותר עצמאית ופחות צריכה חום ואהבה... או פחות מעריכה דברים שבעבר הערכתי, כמו עצמאות וכו...

איך משתנים??

במיוחד עכשיו, כשלבעלי יש סבלנות שאשתנה...

תודה לכם מראש...

אלא שאני מהצד השני.

זה מזכיר את אשתי.

את לפחות מודעת לצורך בשינוי.

באמת, מה עושים?

הרבה סבלנות,

יכול להיות שזה קצת חלק מהחוסר יציבות של האישה...

השמחות קראו מהר מדי, ולא הספקתי בכלל לעכל, 

היום אני נשואה שנתיים וכמה חודשים, ויש לי בת אחת, ואני מתחילה לקלוט שהתחתנתי...

הסבלנות כבר יותר מ10 שנים...

בעיה קשה.

מזלך שאת מתעוררת כרגע. ביזה שהוא שלב, הסבלנות שלו תגמר.

אני חושב שאם תקראי ותפנימי את מה שכתבת,

התשובה הזאת תוכל לעזור לך, ולכל מי שיש לה את הבעיה הזאת.

את כותבת שבעלך אדם נפלא ושטוב לך בזכותו.

את כותבת שאת מסדרת את הבית ומשתדלת בשבילו.

זה נשמע שאת מאוד אוהבת אותו ולא ברור מה הבעיה,

להיפך זה נמשע שיש לכם זוגיות נפלאה. ובכל זאת את מרגישה רע. למה?

את התשובה את כותבת בהמשך – "זה לא פועל לי על הרגש". אז אני מבין שחסר לך הרגש. את רוצה להרגיש שאת אוהבת אותו וזה לא קורה. זה באמת כואב, אולי הדבר הכי כואב.

ישנם שני כיוונים שאפשר וכדאי ללכת בהם, בשניהם.

א.      שימי לב שאת מתארת את הקשר איתו כקשר של תמיכה.

טוב לך בזכותו, ואת משקיעה בו.

וכשאת רחוקה ממנו זה בגלל שאת מרגישה עצמאית.

אבל באמת את יכולה להרגיש עצמאית ועדיין להיות קשורה אליו מאוד.

האם את מחפשת משיהו "להתבטל אליו" או שהוא אלייך?

האם את מסתכלת עליו רק מההביט של מה הוא מעניק לך?

ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף,

והאדם הזה חי את החיים שלו, שהם שונים משלך כמעט בכל צורה שהיא.

ועכשיו הוא רוצה ואת רוצה שאת החיים העצמאיים שלכם תחיו ביחד.

מה זה ביחד? שכל אחד מבטא את המקסימום מה"אני" שלו

וגם נותן מרחב ומכיל את המקסימום של ה"אני" של השני.

כדי לאהוב את השני צריך להכיר אותו בלי טיפת רצון לשנות אותו.

ב.       להשקיע זמן.

הקשר נוצר באמצעות דיבורים שאתם מדברים ביחד,

ככל שתדברו יותר, ובדיבור הזה תרצו ותשדלו להיות כנים ופתוחים

לדבר מהנקודה הכי עמוקה שלכם

(לא לחפור ולחפש את זה, פשוט בטבעיות להיות זורמים וכנים

והעומק יבוא לבד, רק לא לחסום אותו) ככה הקשר בניכם יעמיק והאהבה תגדל.

כמובן שמכתיבה בלבד אי אפשר לאבחן את הבעיה במדויק, ויכול להיות שהדברים לא מדויקים למצבך, אבל אני מניח שאם הם כן, אז את כבר תרגישי בעצמך. 

זה נשמע נכון, אבל צריך לעבוד קשה,

אני חושבת שאחת הסיבות שממש רציתי אותו, זה בגלל שהוא מהגברים הבודדים שלא הסתנוורו ממני בדייטים. 

ושאני זאת שנשענתי עליו, ורציתי אותו (בלי שהוא ידע כמובן...) 

כן, חסר לי ממש הקטע שלהשען עליו, לתת לעצמי את האפשרות להשבר עליו, ולא כל פעם שאני נשברת לשמוע מוזיקה שהוא אוכל את עצמו שאני שומעת אותה, אבל מנסה להבליג...וללכת לישון ב04:00 בבוקר, לא לאכול כלום ופתאום לאכול הכול... כל אלה, תופעות שאני בורחת אליהם כשאני מתעצבנת.

והכי גרוע... לא סופרת אף אחד שמסביבי...

אולי תגידי לו כמה שזה מפריע לך.

זה ש"תישעני עליו" בכך שאת מספרת לו שחסרה לך ההישענות הזאת ומרגיזה אותך הבריחה שלך לדברים אחרים - זה עצמו, יתכן, יכול להיות התחלה טובה..

אולי בעלך יעזור לך. בדיוק מה שאת רוצה..

צרם לי קצת משפט אחד..

" ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף.."

גם אם לא נבין את בן הזוג שלנו עד הסוף - זו השאיפה שלנו - לא?

לדבר ולספר ולחוש אחד את השני, עד כדי מצב שלא נצטרך אפילו לדבר כדי להבין אחד את השני

(ואני לא מדברת רק בדברים טכנים, כמו גבות מכווצות ועיניים כועסות כשמגיעים אורחים לא מתוכננים )

זו השאיפה שלי, בזוגיות שלי..

ויש לי תחושה שגם התורה מכוונת אותנו לשם.

"אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"

יש עניין להגיע לכדי מצב הבנה בין בני זוג שהוא עמוק מכל.

ככה שמעתי מגדולים ממני, וגם הרגיש לי נכון ורצוי מלפני ה'.

ואדרבא, אין מישהו שיכול להכיר אותך לעמוק כמו בן הזוג שלך.

וככל שמכירים יותר, כך מחוברים יותר.

לא סתם החיבור נקרא "לדעת".

אבל יש מימד מסויים של שוני, שחשוב להכיר בו ולקבל אותו

וחשוב לדעת, שהוא תמיד יהיה מישהו "אחר"

שהוא לא "אני". כי אם מטשטשים את הגבולות

זה לא אמיתי, וממילא החיבור הוא גם לא אמיתי ונשאר שיטחי.

אז השאיפה שלנו היא לא להכיר אותו עד הסוף, אלא כמה שיותר. 

חוץ משנה אחת במדרשה

אף אחד ואף אחד לא קורא לי רב, כי אני לא...

אבל מבחינתי אפשר לקרוא לי גם "הראשון לציון" 

האמת שהייתי מעדיף "בבא יוני", או לפחות "הצדק מיד בנימין" וכדו' 

אולי כדאי שתסתכלי במה שהגבתי למעלה, בהתחלה. ותעשי כל יום "התבוננות" כזו, בנחת, לבין עצמך.

וכמו כן, להתענין אחד בשני, כשמדברים, בכנות. מה עבר, מה חושב, אמפתיה.

שתאהבי זה לא רק שתקבלי חום וכו'. זה צריך להתחיל מבפנים, הלב מתעורר מבפנים. מהתקשרות, התענינות ותחושת ההערכה.

ובאמת טוב שיש לך הערכה, זה מבוא טוב. גם בזה צריך להתבונן בנחת.

ב"ה

כשנכנסים מאנונימי זה ממש עושה בלאגן בשירשור,

וגם אי אפשר לפנות לאישי

הפתרון הוא לפתוח ניק חדש,

שנועד במיוחד להודעות כאלה שאת לא רוצה שיזהו אותך

אבל האנונימי לא נעים...

תודה

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏