כל הכבוד לך.. אם את מבינה שהשאלה היא: "מה הייתם מציעים שאני אעשה כדי לגרום לו הרגשה יותר טובה ורצויה? " - כבר עשית חלק חשוב מהעבודה. לפעמים, לוקח זמן עד שאנשים בכלל מבינים שזה מה שצריך לשאול במקום "לתרץ" שזה בכלל לא נכון וכו'...

היייתי מציע, דבר ראשון - בתוכך: תקבעי זמן ביום ("התבודדות" כזאת) שבו תתבונני, כמה יקר בעלך, כמה שהוא טוב, שזה חשוב לך. תתאהבי בו...    כלומר: בהיות שאת "שקועה בעניינים טכניים" את צריכה לתת מירווח להתפתחות ההרגשה מבפנים, בנחת. גם תתבונני איך שאהבה איננה בהכרח תוצר של "תלותיות" בלבד, אלא של יחס חם, עמוק ונעים, מתחשב.

אחרי זה (שיהיה אמיתי), תגידי לו את הדברים. תגידי לו שהתבוננת וחשבת, ושאת באמת אוהבת ומעריכה אותו, ואת תשתדלי גם לנהוג באופן שהדברים יהיו ניכרים.

בדרך כלל, איש מקבל די בקלות "הצהרות" כאלה של אשתו, ומוכן לתת להם צ'אנס. סה"כ, הוא רוצה שיהיה יותר טוב.

אחר כך, כמה "שיפורים" למעשה:

כשהוא מגיע הביתה - תשתחררי מכל ענין אחר, מעשית ו"בראש". תתעסקי בלקבל אותו. חיוך רחב, מה שלומך, התענינות במה שעבר, מעומק הלב.

כמו כן, להתענין מפעם לפעם הענייניו, בכנות. להקשיב, להשתתף בהרגשות.

וגם - לשתף. דברים שקורים אצלך, מה הייתָ מציע. לשמוע לו. איש אוהב לחוש שאשתו זקוקה לעצתו ומחשיבה אותה. זה דבר טוב - חלק מרצונו לתת לה ולתמוך בה.    

ואם קורית, חלילה, תקלה - להתבונן רגע, כדי שיהיה אמיתי, ולתקן. לבקש סליחה, להגיד שאיכפת לך ממנו, שאת שמחה בו.

ואידך - פירושא...

כך נראה לענ"ד.                                                               

דן תודה רבה!!!

אני חושבת שכל אחת צריכה להפנים ולעשות את זה..

לא רק מי שבעלה מרגיש ממנה רגשות כאלה..

זה עבודה לכולם ואני מתכוונת לאמץ אותה..

ואני חושב שהדבר שהכי היה עוזר זה הקשבה.

שהיא היתה משקיעה זמן בלהקשיב לי, בלי להביע דעה, בלי לשפוט, רק להקשיב ולעודד 

אותי במה שאני עושה, גם כשהיא חושבת אחרת. 

הקשבה ותמיכה. 

אם הוא לא נפתח, תנסי לשאול אותו (על היום שלו, הרגשות שלו וכו'), שישתף אותך. 

ומצד שני לתת לו מקום לתמוך בך בחיים, תחשבי במה בחיים שלך 

הוא יכול לעזור לך. 

אגב, לא רק אהבה, גם כבוד זה מאוד מאוד חשוב. 

אני מבינה מכך שכתבת בשמך ולא כאנונימי שאשתך לא יודעת מה הכינוי שלך בערוץ 7 (כלומר אתה נכסף ממנה)

אני חושבת שזה כבר מעיד על משהו לא בריא אצלך, לכן אני קצת יכולה להבין את אשתך בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה

מה זה משהו "לא בריא אצלו". מחילה, משהו לא בריא בשיפוטיות הזאת.

ואם הוא לא מעונין שאשתו - שגורמת לו לעיתים לדבריו, העדינים מאד, תחושת  חוסר-חשיבות-מספקת - תדע שהוא זה שכתב כאן, זה מראה על משהו כזה? מה פתאום? ההיפך הגמור. זה מראה שהוא אדם עם עדינות ודרך ארץ ואולי זה גם מראה שהיא אכן קצת "הגזימה" אם קשה לו לומר לה את זה ישירות או קשה לה "לקבל" את זה.

אז את כבר "יכולה להבין" את אשתו שאינה נוהגת אליו ביחס מספיק מכבד? וכי ראית פה משהו לא טוב שהוא עשה? ככה עונים את המעוקות?

סליחה. לדעתי טעית בתוכן התגובה ובצורתה. קורה.

את באמת חושבת שאם אשתו לו יודעת את הכינוי שלו

זה מעיד על משהו לא בריא אצלו?!

אולי זה מעיד שהיא לא נוהגת להכנס לאתר של ערוץ 7?

או שסתם הוא לא רוצה שהיא תיעלב?!

אולי אשתו בכלל לא פה?

או שזה ניק אנונימי שלו?

או שזה לא מעניין אותה?

מותר שיהיו דברים אישיים שהם רק שלי

מותר שלא בהכל הבנזוג יהיה מעורב.

מותר אפילו שיהיו סודות שלא קשורים ישירות לבנזוג.

ומותר שתהיה פרטיות

איזה הסתכלות יפה ואמיתית!

במקום לשאול מה הוא רוצה ממני, לשאול איך אני יכול/ה להשתפר..

לקחתי לתשומת ליבי.

תוך כדי קריאת השאלה עלתה לי לראש ההשוואה המתבקשת (מבחינתי) לילד.

ילד לכאורה הוא ה-מטרד שיכול להיות לנו בחיים... יש לו צרכים פיזיים ונפשיים מכאן ועד לירח,

הוא משגע את השכל בדיוק בזמן שאין לנו זמן אליו. ("יום שישי היום")

ובכל זאת הם ממלאים אותנו בכ"כ הרבה אושר ואהבה כלפיהם!!

אז מה הסוד?

נ-ת-י-נ-ה. כמה שזה נדוש לשמוע את זה אני באמת חושבת שזה המפתח לאהבה והרגשת האכפתיות. כשמשקיעים במשהו הוא לא "מטרד", הוא "אתגר" הוא מלהיב...

אז איך להשליך זאת על הבעל:

קודם כל, לצאת מהשגרה כמו שכתבו פה הצעות מעניינות מה לעשות. תקחי על עצמך בתדירות שמתאימה לך (פעם-פעמיים בשבוע) להפתיע אותו עם משהו מושקע ומעניין.

לקראת הביצוע את תרגישי מן התרגשות כזאת, הנה זה הולך לצאת לפועל...

בשלב השני זה ליצור "שגרת" התעניינות.

נניח כל בוקר/ערב, לכתוב פתק קטן מה היה בו מיוחד/ משמח ביממה שחלפה.

לגבי חזרה הביתה, שימי לב במה את עסוקה כשהוא חוזר (האם יש שעה קבועה שהוא חוזר בה?)

והאם זה סובל דיחוי לשעה אחרת ביממה. אם לא, תתאמו ציפיות. בהחלט ייתכן שתהיי עסוקה ולא יהיה לך פנאי להתייחס אליו כשהוא חוזר. (אצלנו למשל הוא חוזר כשאני בשיא ההתארגנות עם הקטנים לארוחת ערב/ מקלחות ואז הוא מתחיל לספר לי סיפורים על איך היה היום וזה ממש לא מתאים)

כשהוא לא יצפה לזה הוא לא ירגיש דחוי, אלא יעזור לך לסיים את המטלות "הדחופות" או יסיים את המטלות שלו, ככה שאחרי הסערה שניכם תהיו פנויים זה לזו ותרגישו רצויים ואהובים. (צריך לבחון האם כשאת פנויה, את שמחה בנוכחות שלו?)

בהצלחה!

יש לך פה מספיק כלים לקבל ולתהחיל לעבוד עליהם.

אני רק הייתי מוסיפה שגם לי זה היה מאד קשה בהתחלה, במידה מסויימת באמת הרגשתי שאני לפעמים מעדיפה שהוא נשאר בישיבה כדי שיהיה לי יותר זמן עם חברות וכדדו', אבל מה שעזר לי לשנות לגמרי זה שיעורים והבנה מהו

סדר העדיפויות שלי.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שבסופו של דבר, לפני הכל הכל הכל, הכי חשוב לי זה בעלי, זה הקשר שלי איתו, זה הבית שאנחנו בונים. התחתנתי, וזה החיים שלי עכשיו!! וגם אם בהתחלה הרגש לא היה "שלם" עם זה, השכל היה שלם לגמרי ולכן פשוט התחלתי לפעול דברים. כמו שאמרו פה- לקבל את פניו בחיוך, להגיד דברים גם אם בלב לא הייתי לגמרי שלמה- ידעתי שאני רוצה את זה ורוצה להרגיש ככה, ובאמת שב"ה תוך זמן לא רב זה פשוט השתנה...

אז בהצלחה..

כשמגיע הבייתה לנשק ולחבק אותו .

לומר לו שאת אוהבת אותו לפחות פעם ביום .

ליזום פעילות משותפת לפחות פעם בשבוע .

לחייך אלייו ולדבר עמו ברכות .

להבין מה הוא אוהב ולפנק אותו .

בהצלחה !!

הספר "לדעת להיכנע" של לורה דויל.  מניסיון שלי ושל עוד הרבה שקראו ועובדות עם הספר- השיפור מדהים.

(היה זמן שאי אפשר היה להשיג אותו בחנויות- הוא אזל. אני לא יודעת מה קורה עכשיו...)

בהצלחה רבה!!!

לאחרונה כה המליצו על הספר.

מהו תוכנו? למי מיועד? - סתם לדעת לשמוע ולקבל מהאחר, או ממוקד ליחס אישה לבעלה?

ואם ממוקד לאישה כלפי בעלה, למישהו יש רעיון כיצד ניתן לגרום לאישה לקרוא? (ודאי שלפני קריאת הספר, יקשה עליה לקבל שיש צורך בשינוי...)

תודה.

כך גם לא תצטרך לשכנע אותה לקרוא לבד ספר עם שם שלא ממש מזמין אישה
("לדעת להכנע".. אגב אני מכירה את הספר)

וגם תקבלו מזה הרבה צ'ופרים לחיים משותפים.

אני מוצאת אותו מדהים ומתאים, מניח כל אחד במקומו ותפקידיו, ויודע להסביר מה גורם לשני להרגיש טוב.

גברים ממאדים. היא 'עשתה טובה' וקראה קצת פה ושם. לא יצא כלום.

לא סיפרתי כאן, וזה לא העניין, אך עברתי כבר הרבה, וניסיתי הרבה.

על השאלה הנ"ל לא קיבלתי תשובה.

אולי, מישהו?

היא יודעת יותר טוב מכולם...

האמת שכבר התייאשתי מהכל

אני מציע שתיקח אותה לשיחה רצינית,

תסביר לה בנחת, אבל באופן ברור, שזה מצב שלא יכול להימשך. תסביר בצורה ממוקדת מה לדעתך הבעיה, תהיה מוכן גם לשמוע מה יש לה לומר ואם יש בזה משהו.

אם תגיעו להבנה על דרך של שינוי, אפילו בהדרגה, מה טוב, ולעודד כל התקדמות.

אם לא - אז אפשר להגיד לה שהמינימום זה להתייעץ ביחד עם אדם אובייקטבי מה עושים במצב כזה, איך מתקדמים.

וגם אם היא לא תרצה - תלך לבד לת"ח מבין ענין או יועץ מבין ענין, תסביר ותבקש סיוע איך להתקדם.

היעד, כמובן, שהדברים יזרמו ביניכם בטוב, ללא צורך בהתערבות אחרת. אבל לפעמים צריך קצת סיוע בדרך.

בהצלחה רבה.

כל מה שהיצעת, ויותר מכך, כבר נעשה!

המון כוחות נפש השקעתי משך שנים.

אני במסקנה שזה מקרה אבוד.

אם לא הילדים, הייתי מתגרש מזמן.

אינני מפרט כרגע את כל ריגשותי, אני חושב שזה מובן, בכלל המקרה שלי צריך שירשור בפני עצמו, ויש לי קצת צורך בשיתוף ותמיכה, אבל אין לי כרגע כח לכך, וגם אינני רוצה לחשוף יותר מדאי.

את המצב המאד לא נעים, ובמה מדובר.

לכן גם הגבתי כך.

אם אוכל לעזור/להשתתף באישי - ברצון.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל אינני רואה יתרון בכך.

ישנם מצבים בהם אסור לחפור יותר מדאי בצער,

ישנם מצבים שהצער לא שואל אותך והוא פשוט מופיע.

במקרה שלי, כרגע, אני הולך בין שני המצבים, ומנסה לפתח חסינות,

ע"י פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי.

זו עבודה עצומה, (הדורשת הכרת עצמך, ובניית חלופה חכמה ונכונה, וכוחות נפש עצומים)

אנו כבני אדם נולדנו עם "לא טוב היות האדם לבדו" וכו',

לאדם בריא, לעולם אין תחליף מוחלט.

זה כמו לאכול סויה - תחליף לבשר.

אבל כרגע, יש רק סויה...

דן, כפי שאני מכיר אותך מפי כתביך, אתה משער נכון מי אני.

אז שישאר כך, לא גיליתי איזה ניק אני, אבל אתה משער נכון.(משהו כמו מדיניות הגרעין העמומה של ישראל...)

אם אתה חושב שיש לך מה לתרום לי, אתה יכול לכתוב כאן, אני אשמח.

על "פיתוח הסיפוק העצמי מעצמי" הוא נכון לענ"ד. 

כעת - יש להבחין בין שני מצבים שההתייחסות אליהם שונה:

לפעמים לאדם יש מה לומר/להעיר/לבקש מאשתו, והיא "יודעת יותר טוב מכולם" כלשונך, ואינה מוכנה לקבל. זה מצב אחד. יוצא, שמה שהיה רוצה לשפר - לא "זז".

אבל לפעמים, יש משהו - שהוא באמת אחר לגמרי: שאשה נוהגת ב"התנשאות", נותנת פקודות והוראות, והיא יודעת יותר מכולם.. דהיינו: מנסה להשפיל את בעלה, ח"ו.

ההבדל בין שני המקרים הוא ממש שמיים וארץ. גם אם הראשון יכול לכאוב לו אף הוא.

כי באופן הראשון, יכול להיות שהיא מאד אוהבת את בעלה, ואולי סבורה אחרת ממנו בכמה עניינים, או שפשוט אינה מסוגלת לשמוע בכל מיני תחומים. היא יכולה להיות ב"כללי" גם מאד ענוה כלפיו. אבל יש דברים שלא רוצה/מוכנה/יכולה/חושבת לזוז.

אבל באופן השני, זה ניסיון - מודע או לא - לעשות מהבעל "סמרטוט"..

וחשוב להבחין במה מדובר, כי יש הבדל גדול בגישה אליהם.

כל טוב.

בגדול דבריך נכונים.

אבל

לא מדובר באפשרות השניה שהצגת.

גם לא בראשונה.

אדם יכול להיות אדם מאוד טוב, עם חיסרון אחד(שאינו מרוע) ששומט את כל הטוב.

ואם חסרה היכולת להשתנות, זה אבוד.

אני יודע שאני כותב בחידות, אינני רוצה לפתח.

שישאר כך.

זה מה שרציתי לדעת.

לדעתי זה לא אבוד. בכלל.

רק "לשקף", כדי לוודא:

אני מבין שאתה מתכוין שבחיסרון הספציפי המסוים, שאינו בא מ"רוע" אינה מוכנה לקבל ולעשות צעדים שיכולים להביא לשינוי.  אבל סה"כ - היא מצהירה שהיא מאד אוהבת ומסורה וכו'.

זה לא יהיה נכון לפתח מסקנות מהמעט שרמזתי. 

מה שאתה מציג, אלו בעיות סבירות בין בני זוג.

אני חושב שברור שאדם צריך לקבל חסרונות של בן זוגו ולא לנסות לתקן את כולו.

אלא שישנם מקומות שמורים על אישיות שאינה מתאימה לזוגיות. ליבת הזוגיות פגועה,

לא זוטות כמו "היא אף פעם לא מפנקת אותי" (האמת שזה לא כ"כ זוטות, אך ביחס לליבה, זה זוטות)

זה משהו אחר.

הייתי עוצר את הדיון כאן. כבר דיברתי יותר מדאי.

זה קשה עלי, וזה יכול להיות ארוך,

וזה לא משהו שיכול להיפתר ללא טיפול ע"י איש/ת מקצוע.

יתכן פיתרון המתפרש על פני שנים, עם השקעה רבה מצידי. 

אך כלו כוחותי.

גמרתי לדבר .

וכמובן - לא התכוונתי "להסיק" מהמעט שכתבת כאן - 

אלא לראות אם הבנתי נכון במי מדובר, על סמך דברים שנכתבו בעבר.

בס"ד

יש מצבים בזוגיות (ובחיים בכלל) שעליינו לזכור אך דבר אחד,

וזה שהקב"ה הוא ששם אותנו במקום הזה.

הוא נתן לנו את הניסיון, ואת הכוח לעמוד בו.

ההתמודדות עם הניסיון בכלים שיש לנו, אלו שכבר חשפנו בנפש, ואלו שאנו עוד עתידים לחשוף,

היא המפתח לאושר האמיתי שלנו.

היא מקלפת מעליינו את הקליפות מכל המסכות שיש לנו אל העצם האמיתי שבנו.

בסופו של דבר ההתמודדות הזאת מביאה אותנו להיות מחוברים יותר לעצמינו, אוהבים יותר,

שמחים יותר. כל הרגשות זכים טהורים יותר.

החל מהרגשות הכי בסיסיים של אהבת ה' ויראת ה', ומשם זה מסתעף לכל תחומי החיים.

לא תמיד אנו יודעים מהי הדרך הנכונה להתמודד במצבים שהקב"ה שם אותנו.

לא תמיד גם אנשי מקצוע יודעים את התשובות האבסולוטיות.

אבל תפילה כנה ואמיתית לבורא עולם שינחה אותנו בדרך הנכונה היא המחברת אותנו לקב"ה, ולאמת הפנימית שבנו, חלק אלוקא ממעל ממש.

גם אם נראה שהמאמצים עד כה לא נשאו פרי בכיוון שאליו אנו מייחלים, עצם העבודה הפנימית הזאת מקרבת

אותנו אל היעד החיצוני והפנימי שלנו.

האדמור הזקן כותב על זריעת קרקע, שאמנם אחוז גבוה מהזרעים לא צומחים, אבל הם מכשירים את הקרקע לאלו שכן מתפתחים.

גם כאן -יכול להיות שנראה כי חלק מהמאמצים הלכו לשווא, אבל בעומק הם כן משפיעים.

ובס"ד אתה עוד תקצור את הפרות של עבודתך.

הכי חשוב לא לאבד את האמונה שכל ההתעסקות והמאמצים להביא לשלום בית, הם עבודת ה' הכי גדולה של הדור הזה שלנו, (דור בו מצפים לחתונה של הקב"ה עם כנסת ישראל- הגאולה האמיתית והשלמה)

ובסופו של דבר כך או כך, המאמצים האלו והעבודה הזאת הם שמביאים לגאולה הפנימית שלנו.

(גם אם לא תמיד אנו משערים איך היא ניראת)

כי מה שקורה בחוץ זאת השתקפות של המצב הנפשי שלנו.

אמנם צריך לדעת איך להבין את זה- אבל התבוננות בעניין יכולה בהחלט לעזור.

לזכור תמיד את השותף השלישי והכי חשוב בקשר, ולפעול מתוך חיבור אליו, יביא בע"ה את החיבור למקום האמיתי שלך. בהצלחה.

אצל פסיכיאטר (זה כמובן לא אומר עליך כלום)

אבל יש תרופות שעוזרות להרגע כמו משפחת הציפרלקס

ואז אם את פחות עצבנית ויותר רגועה

החיים חוזרים למסלולם

זה כמובן יכול להיות בדיסקרטיות ולא

צריך להתרגש מזה יותר מידי

כי

ספרים ועצות זה טוב

אבל

לעיתים הנפש רק מדחיקה את התופעה

ואז זה כבר לא טוב

לא הייתי ממליצה למישהו על פסיכיאטר

בלי לדעת אם זה שייך באמת, כי לרוב זה לא.

ולא הייתי חושבת שאישה שהיא טיפה לחוצה או עצבנית

יותר מהרגיל צריכה לשקול אם לדחוף לעצמה ציפרלקס.

תרופות הן יכולות להיות פיתרון במקרים מסויימים,

לא נראה לי שזה קשור במקרה הזה...

גם לי מזה קשה עם זה...

אבל בעלי הוא יותר מסכן, כי באמת לפעמים אני זוכרת רק שאני מעריכה אותו, ולא שאני אוהבת אותו.

וזה כל כך מעצבן, כי אני כבר לא כזה מתלהבת מכל הקירבה הגופנית, וזה מבעס אותו (ואותי)...

אני קצת נהיית עדישה לזוגיות, במיוחד כי כל כך טוב לי(והרבה מאוד זה בזכותו).

אני יודעת שאין אף אחד אחר בעולם שיכול להגיע לטוב לב שלו, ולאכפתיות שלו כלפי,

הבעיה שאני בדיוק ההיפך ממנו, אומנם אני בנ"א מאוד אוהב, אבל אני ממש צריכה לעבוד על האכפתיות...

האמת, שכבר השתניתי המון, בעבר לא הייתי מסדרת את הבית שזה מאודחשוב לו, והיום אני ממש משתדלת,

אבל זה לא עובד לי על הרגש, ההיפך, ככל שאני מסתדרת יותר בבית אני רק מרגישה יותר עצמאית ופחות צריכה חום ואהבה... או פחות מעריכה דברים שבעבר הערכתי, כמו עצמאות וכו...

איך משתנים??

במיוחד עכשיו, כשלבעלי יש סבלנות שאשתנה...

תודה לכם מראש...

אלא שאני מהצד השני.

זה מזכיר את אשתי.

את לפחות מודעת לצורך בשינוי.

באמת, מה עושים?

הרבה סבלנות,

יכול להיות שזה קצת חלק מהחוסר יציבות של האישה...

השמחות קראו מהר מדי, ולא הספקתי בכלל לעכל, 

היום אני נשואה שנתיים וכמה חודשים, ויש לי בת אחת, ואני מתחילה לקלוט שהתחתנתי...

הסבלנות כבר יותר מ10 שנים...

בעיה קשה.

מזלך שאת מתעוררת כרגע. ביזה שהוא שלב, הסבלנות שלו תגמר.

אני חושב שאם תקראי ותפנימי את מה שכתבת,

התשובה הזאת תוכל לעזור לך, ולכל מי שיש לה את הבעיה הזאת.

את כותבת שבעלך אדם נפלא ושטוב לך בזכותו.

את כותבת שאת מסדרת את הבית ומשתדלת בשבילו.

זה נשמע שאת מאוד אוהבת אותו ולא ברור מה הבעיה,

להיפך זה נמשע שיש לכם זוגיות נפלאה. ובכל זאת את מרגישה רע. למה?

את התשובה את כותבת בהמשך – "זה לא פועל לי על הרגש". אז אני מבין שחסר לך הרגש. את רוצה להרגיש שאת אוהבת אותו וזה לא קורה. זה באמת כואב, אולי הדבר הכי כואב.

ישנם שני כיוונים שאפשר וכדאי ללכת בהם, בשניהם.

א.      שימי לב שאת מתארת את הקשר איתו כקשר של תמיכה.

טוב לך בזכותו, ואת משקיעה בו.

וכשאת רחוקה ממנו זה בגלל שאת מרגישה עצמאית.

אבל באמת את יכולה להרגיש עצמאית ועדיין להיות קשורה אליו מאוד.

האם את מחפשת משיהו "להתבטל אליו" או שהוא אלייך?

האם את מסתכלת עליו רק מההביט של מה הוא מעניק לך?

ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף,

והאדם הזה חי את החיים שלו, שהם שונים משלך כמעט בכל צורה שהיא.

ועכשיו הוא רוצה ואת רוצה שאת החיים העצמאיים שלכם תחיו ביחד.

מה זה ביחד? שכל אחד מבטא את המקסימום מה"אני" שלו

וגם נותן מרחב ומכיל את המקסימום של ה"אני" של השני.

כדי לאהוב את השני צריך להכיר אותו בלי טיפת רצון לשנות אותו.

ב.       להשקיע זמן.

הקשר נוצר באמצעות דיבורים שאתם מדברים ביחד,

ככל שתדברו יותר, ובדיבור הזה תרצו ותשדלו להיות כנים ופתוחים

לדבר מהנקודה הכי עמוקה שלכם

(לא לחפור ולחפש את זה, פשוט בטבעיות להיות זורמים וכנים

והעומק יבוא לבד, רק לא לחסום אותו) ככה הקשר בניכם יעמיק והאהבה תגדל.

כמובן שמכתיבה בלבד אי אפשר לאבחן את הבעיה במדויק, ויכול להיות שהדברים לא מדויקים למצבך, אבל אני מניח שאם הם כן, אז את כבר תרגישי בעצמך. 

זה נשמע נכון, אבל צריך לעבוד קשה,

אני חושבת שאחת הסיבות שממש רציתי אותו, זה בגלל שהוא מהגברים הבודדים שלא הסתנוורו ממני בדייטים. 

ושאני זאת שנשענתי עליו, ורציתי אותו (בלי שהוא ידע כמובן...) 

כן, חסר לי ממש הקטע שלהשען עליו, לתת לעצמי את האפשרות להשבר עליו, ולא כל פעם שאני נשברת לשמוע מוזיקה שהוא אוכל את עצמו שאני שומעת אותה, אבל מנסה להבליג...וללכת לישון ב04:00 בבוקר, לא לאכול כלום ופתאום לאכול הכול... כל אלה, תופעות שאני בורחת אליהם כשאני מתעצבנת.

והכי גרוע... לא סופרת אף אחד שמסביבי...

אולי תגידי לו כמה שזה מפריע לך.

זה ש"תישעני עליו" בכך שאת מספרת לו שחסרה לך ההישענות הזאת ומרגיזה אותך הבריחה שלך לדברים אחרים - זה עצמו, יתכן, יכול להיות התחלה טובה..

אולי בעלך יעזור לך. בדיוק מה שאת רוצה..

צרם לי קצת משפט אחד..

" ההסתכלות הנכונה על בן/בת הזוג צריכה להיות כאל אדם שונה,

עצמאי, שאת לעולם לא תביני אותו עד הסוף.."

גם אם לא נבין את בן הזוג שלנו עד הסוף - זו השאיפה שלנו - לא?

לדבר ולספר ולחוש אחד את השני, עד כדי מצב שלא נצטרך אפילו לדבר כדי להבין אחד את השני

(ואני לא מדברת רק בדברים טכנים, כמו גבות מכווצות ועיניים כועסות כשמגיעים אורחים לא מתוכננים )

זו השאיפה שלי, בזוגיות שלי..

ויש לי תחושה שגם התורה מכוונת אותנו לשם.

"אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"

יש עניין להגיע לכדי מצב הבנה בין בני זוג שהוא עמוק מכל.

ככה שמעתי מגדולים ממני, וגם הרגיש לי נכון ורצוי מלפני ה'.

ואדרבא, אין מישהו שיכול להכיר אותך לעמוק כמו בן הזוג שלך.

וככל שמכירים יותר, כך מחוברים יותר.

לא סתם החיבור נקרא "לדעת".

אבל יש מימד מסויים של שוני, שחשוב להכיר בו ולקבל אותו

וחשוב לדעת, שהוא תמיד יהיה מישהו "אחר"

שהוא לא "אני". כי אם מטשטשים את הגבולות

זה לא אמיתי, וממילא החיבור הוא גם לא אמיתי ונשאר שיטחי.

אז השאיפה שלנו היא לא להכיר אותו עד הסוף, אלא כמה שיותר. 

חוץ משנה אחת במדרשה

אף אחד ואף אחד לא קורא לי רב, כי אני לא...

אבל מבחינתי אפשר לקרוא לי גם "הראשון לציון" 

האמת שהייתי מעדיף "בבא יוני", או לפחות "הצדק מיד בנימין" וכדו' 

אולי כדאי שתסתכלי במה שהגבתי למעלה, בהתחלה. ותעשי כל יום "התבוננות" כזו, בנחת, לבין עצמך.

וכמו כן, להתענין אחד בשני, כשמדברים, בכנות. מה עבר, מה חושב, אמפתיה.

שתאהבי זה לא רק שתקבלי חום וכו'. זה צריך להתחיל מבפנים, הלב מתעורר מבפנים. מהתקשרות, התענינות ותחושת ההערכה.

ובאמת טוב שיש לך הערכה, זה מבוא טוב. גם בזה צריך להתבונן בנחת.

ב"ה

כשנכנסים מאנונימי זה ממש עושה בלאגן בשירשור,

וגם אי אפשר לפנות לאישי

הפתרון הוא לפתוח ניק חדש,

שנועד במיוחד להודעות כאלה שאת לא רוצה שיזהו אותך

אבל האנונימי לא נעים...

תודה

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע