אם את יכולה הייתי מנסה לא להגיב מהבטן. לפתוח את זה מולו בזמן רגוע. אולי גם את הפחד, אבל עוד יותר את החשיבות בפתיחות ושקיפות מלאה ביניכם.

כואב מאוד.

הבעיה מתחילה מזה שמחליטים בשביל מישהו אחר

הוא אדם מבוגר

זכותו לרצות ולבחור לעשות דברים

במיוחד כאלה שהם בעיקר שלו

כנראה זו הדרך שלו להתמודד כרגע עם חוסר ההסכמה שלך

אז לפני מה לעשות אם זה

לבדוק מה לעשות כשיש חוסר הסכמה

כי הדרך לקבוע עובדה ('אין מצב בחיים') לא נכונה וגם לא עובדת

והאמת, הייתי פוסלת אותו על זה.

מבחינתי זו אנוכיות. איבדתי חבר בגיל 16 בתאונת אופנוע.

ואם הוא לומד נהיגה על אופנוע כבעל ואב לילדים אז זה אנוכי ולא סתם . הוא לוקח את החיים שלו בידיים על חשבוננו. לא יודעת אם קיימים נהגי אופנוע שלא נפגעו.

ברגע שהוא מקבל החלטה כזו זה עלול לפגוע בנו ישירות.

ולהסתיר כי אני נגד זה לא הופך את זה למוצדק.

גם להיות עם אישה אחרת לא אסכים..

השקר וההסתרה נוראיים מבחינתי ולא יודעת אם אצליח לסלוח לו ולהאמין בו יותר

גם אם הוא הסכים לוותר על משהו לפי החתונה

זה לא אומר שאסור לו לשנות את דעתו כל החיים

יש הבדל בין דברים שנוגעים ישירות ל2 בני הזוג

לבין דברים שהם יותר של מישהו אחד

כמובן שאין פתרונות קסם

אבל לכל קונפליקט יש 2 צדדים

וצריך קודם להבין את שניהם

שקר זה דבר בעייתי

אבל גם לכפות את דעתך זה בעייתי

אז אולי הבעיה התחילה מלכפות דעה

והמשיכה עם שקר

היא אומרת שזה היה עוד לפני שנישאו

זתומרת שהוא יכל להיפרד ממנה על זה

אבל הוא בחר בה

ופתאום אחרי שנים לעשות משהו כזה בלי להודיע לפחות

זאת הפרת אמון כואבת מאד מאד

זה לא סותר שבעייתי לכפות דעה

גם אם היתה כזו הסכמה לפני שנים

להודיע למישהו שמאד מתנגד

זה בעייתי

זה לפתוח קונפליקט

לקבל סירוב

ואז אם עושים את זה מקבלים שפכטל

ומבינה שהיא קשה לעיכול.

לפותחת- המניע של בעלך זה לא לעשות משהו נגדך אלא לעשות משהו בעדו.

הוא שיקר לך כי הרגיש ש"אין מה לדבר על זה" איתך ואולי בתוספת המילואים הרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך להתעלם מהצורך הזה, אבל גם לא מסוגל לעבור תהליך מולך בהקשר הזה. אם נוסיף למשוואה תחילת הריון סיוטי שלך, אפשר להבין מאוד את שני הצדדים ואת גודל הפער מנקודת מבט של כל אחד מכם.

מבינה שלא קל לשמוע ובטח לא קל לקבל,

ואת הכי רוצה בעולם רק לכעוס ולהאשים אותו ולא לנסות לראות מעבר, בטח לא במצב הישרדותי שאת רק מנסה לנשום בלי להקיא וכד'

חיבוק ❤️

זה עלול להשפיע עליו ועל כל המשפחה.

כשאנחנו מתחתנים אנחנו לוקחים אחריות והאוטונומיה שלנו לעשות דברים מסויימים מוגבלת. זה אחד מהדברים לדעתי.

השאלה למי זה נוגע יותר

יש דברים שנוגעים באופן שווה

ויש דברים שנוגעים יותר לצד אחד

כשבאים לבחון קונפליקט צריך לקחת בחשבון כמה זה נוגע לכל צד

אפשר לראות בנישואים כניסה למוגבלות נוקשה

ואפשר שלא

זו בחירה

ומנסיון לש הרבה מגוייסות

שבאו ופסקו עובדה

אנחנו לא מסכימות שתלך

וזה לא ממש עבד

כי זה נגע במרחב מאוד משמעותי ועקרוני לבעל ..שלא יכל פשוט לשים בצד.

ומשהו בהז שהבת זוג שוללת משהו שממ שחושב לבעל כפסיקה ועובדה מוגמרת

לא נאשר לו מקום וזה חונק אותו

זה לא מצדיק לפעול מאחורי אגב

זה באמת לא בסדר ולא הגון

זה ביטוי לש מצוקה

וצריך באמת לעבוד על תקשורת .

האמת מ2 הצדדים

איך לבקש מה שחשוב ועקרוני לי אבל בלי לחנוק ןלא להשאיר לו מקום

ואיך לא לעשות ב

מאחורי הגב מצידו

אבל הז בהחלט פוגע ומטלטל גם אני היתי משתגעת מגילוי כזה

אני לא מצדיקה

אבל כן חושבת שאולי כדאי למנף את הז לשיח מהותי על פערים ואיך מתמודדים איתם

לחזור בתשובה/ בשאלה

זה מאוד מאוד משפיע על הבית כולו

ועדיין לחיות עם עצמך במקום שלא נכון לנפש שלך זה מחיר גבוה יותר מהמחיר של הצד השני להסתגל לשינוי.

פה מדובר על נטילת סיכון ולא על שינוי בפועל ביומיום ולכן עוד יותר צריך להבין שהטלת וטו היא לא מעשית.

חבל שהוא החליט לעשות מעשה באופן חד צדדי, אבל הגישה של הצד השני צריכה להיות שאי אפשר לכפות אורח חיים או נטילת סיכונים וכד' על הצד השני וההסכמות לפני החתונה פחות ופחות רלוונטיות בהמשך.

מי שתקוע בהסכמות שהיו ולא מוכן להתחשב בכך שהצד השני השתנה, מפספס את ההזדמנות להבנות ואז נגרר להגיב לאירוע במקום לנהל אותו באופן מפוקח.

למשל בדיון כזה אפשר לדון על אופנוע/ קטנוע

כמו שבדיון עם עישון אפשר לדון על סיגריה אלקטרונית/ רגילה

מאשר כשבלי דיון בכלל כי "התחתנתי עם לא מעשן" אין את יכולת ההשפעה הזאת.

ההגדרה של מה שקשור לשני הצדדים ומה שקשור לצד אחד,

בעיני (בלי ניתוח מעמיק)

נוגעת לשאלת ההשפעה. האם ניתן לשים את הגבול בהשפעה עלי (לנטרל או לצמצם השפעה) או שעצם המעשה בליבה שלו קשור אלי.

נניח עישון בתוך ומחוץ לבית, שמירת כשרות מחוץ ובתוך הבית.

השפעה כלכלית, ועוד.

בדוגמה הזו אפשר לומר שהיא לא מתכוונת להיות מטפלת סיעודית ואם יקרה משהו בסדר גודל כזה זה סוף הנישואים וזה זכותה ובאסה אם יקרה. אבל הרכיבה עצמה ביום יום לא משפיעה.

הבחירה של אדם לקחת סיכון על חייו או ליטול את חייו היא כמעט אך ורק שלו. אפשר ורצוי לדבר ולשקף ולצמצם סיכונים, ואפילו לעשות רגשי ולנסות להשפיע ככל האפשר,

אבל בסוף הבחירה לחיות או לשמור על החיים היא בחירה מאוד מאוד אישית של בנאדם ואי אפשר לבחור עבורו.

כשמכבדים את מה שממילא אין לנו יכולת אמיתית להכריע בו, אז הסיכוי לשיתוף פעולה גדל לדעתי.

אותו דבר לגבי נהיגה לא זהירה או הגעה למקומות עם סיכון בטחוני.

לאף אחת אין יכולת אמיתית למנוע מבעלה לסמס בנהיגה או לא לנסוע במהירות מופרזת או לערוך קניות בשטחי A או פעילות אקסטרימית.

ואני מסכימה עם כל מילה

ואני לא חושבת שזה עניין אישי כי חס וחלילה אם אחד נהרג או נפצע השני נשאר אלמן או הופך למטפל סיעודי.

מצד שני- כנראה שזה ממש בוער בו. אולי המילואים גרמו לו לרצון "לחיות את החיים" או וואטאבר.

הייתי משקפת לו כמה אני שבורה וכמה זה כואב ששיקר לי ואז מנסה למצוא פשרה/פתרון. אולי יש דבר כזה נהיגה כתחביב בתנאי שטח ולא בכביש (בהנחה שזה פחות מסוכן למרות שתוך כדי כתיבה אני מבינה שזה נשמע ההיפך… חחח… באמת לא מבינה בזה אבל הכוונה לנהיגה במסלול ייעודי שיש בו פחות סיכוי לתאונות)

נוהג על אופנוע במסגרת שיעורי נהיגה זה הכי בטיחותי שיש 😆

אולי הוא התכוון להישאר בזה, ולא לקנות אופנוע בהמשך?

@אמאשוני

ו @oo

בשרשור הזה.

אי אפשר 'להטיל וטו' על בחירה כזו של בן הזוג. וההסכמות שהיו לפני החתונה לא תמיד רלוונטיות להמשך. בדיוק כמו בנושא של רמה דתית, השמנה ולא יודעת מה עוד.

לא טוב שהוא שיקר לך, אבל גם להחליט לבן הזוג מה מותר ואסור לו לעשות זה לא טוב, ובמיוחד מגביל מאוד את מרחב השיח.

חשוב לציין שהווטו הזה היה קיים במסגרת הרווקות.

כמו שהוא יגיד שהןא בחיים לא יתחתן עם מישהי שעשתה קעקוע, ופתאום, בלי לדבר על זה, אחרי שאנחנו נשואים יותר מעשור- אני עושה קעקוע על דעת עצמי. בהסתר.

זה לא שהיינו נשואים והגבלתי אותו כאילו עם הבן שלי, אבל כל עוד לא התחתנו אז ציינתי מה קו אדום במבחינתי כי זה הרבה מעבר לכלי מסוכן. זה באמת השלכות אם חלילה יהיו- משפיעות על המשפחה כולה וזה חוסר אחריות לנהוג בכלי כזה כל עוד אתה לא רווק .

וגם אם הגישה שלי קיצונית- זה נאמר במכוון וכדי שתהיה מודעות. ומאז לא דיברנו על זה. אפילו לא רומזת או זורקת משפטים על אופנוענים בדרך. כלום.

לא הבאתי תחושה שצריך להזהר מלדבר על זה. ויש מקום לפתוח אם הןא כל כך רוצה, אבל להסתיר ולשקר אין מקום בשום צורה.

בכל מקרה הפגיעה היתה נטו מההסתרה והשקר. כי עכשו זה אופנוע ואחרי זה מה? כל עוד הוא שיקר והסתיר בביטחון זה פגיעה באמון ואין לדעת מה הדבר הבא ואם יהיה הדבר הבא. אבל האירוע הזה גרם לי לערער על כל מה שיגיד. אי אפשר לשנות את זה

לפעמים לאדם חשוב לעשות דברים

והוא לא מוכן לותר עליהם בגלל הנישואים

אפשר לדבר על זה

אבל רוב הסיכויים שהוא יקבל סירוב

והוא הרי לא מוכן לקבל סירוב

אז נשארה האופציה הנוספת

לעשות בסתר

וטו וקווים אדומים בדברים שאינם קווים אדומים בהכרח

מגדילים את הסיכוי שייעשו דברים בסתר

יכולה להגיד שהקו האדום לשי היה קם על משהו שבעלי ידע

אבל במשך השנים הדבר הזה התעורר בו מבפנים ובעבע והיה לו מאוד חשוב

והוא שתק ושת3

כי הוא עדין ורגיש וטוב ומתחשב וידע מה דעתי

גם אני לא דיברתי על שה שנים

וגם הוא לא כי הוא פחד כי ידע שזה יעורר התנגדות חזקה ואז כאילו הוא ירגיש שאין לו אופק לחלום והוא חסום לגמרי

הוא לא עשה משהו מאחורי הגב

אבל כן הוא די דחק אותי לקיר וסוג לש קבע עובדה בשטח

לא בכוונה רעה

פשוט לא יכל יותר

ובהמשך הוא גם התברר על זה ותיקן והתנצל

לכן לפחות מהנסיון שלי

גם אם משהו הוא קו אדום

וכאילו את אומרת

אבל למה הוא לא דיבר כל השנים

אני יכולה להבין 'אולי הז היה מפחיד מדי כשהוא יודע כמה את נחרצת

וזה נכון לעשות בסתר זה לא בסדר

מנחשת אגב שהסברה שלו היא

אני רק אךמד

שיהיה לי את האופציה

ואחרי הז נדבר ואולי נסכים על משהו שכן יעבור מסך אצלך או משהו כזה

כנראה הוא באמת לא חשב מספיק לעומק מה זה מייצר רגשית

אבל אנשים משתנים, כולנו.

גם את.

גם אני התחתנתי מאמינה בדרך מאוד מסוימת והיום היא שונה.

אי אפשר להחזיק את אותה רשימת קניות שהחזקנו לפני החתונה לאורך כל הנישואים.

אני דווקא כאן חושבת שיש כאן מימד של בגידה.

כי בגידה היא בעצם הפרת הסכם שמוסכם על שניכם (או לפחות חשבת כך) והפרה שלו ושמירה על סודיות.

אבל זאת גם לא בגידה במובן של "אני לא יכולה לסמוך עליו יותר"

זה הזמן להבין ולקבל את זה שהכללים שכתבתם פעם כבר לא מסתדרים היום.

זה קורה לדעתי לכל זוג, כל אחד בתחום שלו.

אולי תלכי לטיפול לעבד את החוויה של התאונה?

מה אם זה היה קורה ברכב ולא היית מוכנה שהוא ינהג? (יש לי חברה כשאת שלא נוהגת כבר שנים ונמנעת מנסיעות)

חרדה היא אחת התחומים הכי מטופלים כיום.

בגלל שהמקרה שלך ספציפי מאוד את מעדיפה להימנע ולמנוע מכל הסובבים להתקל בה.

זה הזמן שלך להבין עד כמה החרדות שלך מנהלות אותך, ויותר מזה את האנשים שסביבך.

אבל כן לבוא בגישה פתוחה שאולי גם אם לא נאמר במפורש, התחושה הייתה שאין מה לדבר על אופנוע.

כלומר לא לפסול את מה שעולה ממנו.

אפשר לומר ציער אותי מאוד ששיקרת כל הזמן הזה ואני מרגישה משבר אמון מול ההסתרה.

אני מבינה שנושא האופנוע הוא אישיו חזק ביננו וצריך לדבר גם על זה בנפרד.

אבל גם כשיש פערים ברצונות שלנו וזה בהכרח יוביל לשיחות קשות, ההסתרה קשה עוד יותר והיא מערערת לי את הביטחון בך.

תני לא לעכל ולחשוב ואל תפסלי את התחושות שעולות בו גם אם את לא מסכימה איתם.

למשל אם הוא אומר לא שיתפתי אותך כי ידעתי כמה את מתנגדת, אל תעני לא דיברנו על זה שנים.

אם הוא אומר בוער בי החופשיות של אופנוע אל תעני אבל התחתנתי איתך על סמך זה.

כלומר תשאירי מקום גם לתחושות שלו.

אפשר גם ללכת ליעוץ זוגי כדי לעזור לכם לשמוע ולהשמיע. אמון אפשר לבנות אבל זה תהליך ששני הצדדים צריכים להיות פתוחים אליו.

וזה בסדר לכעוס ולהיות פגועה כמה ימים. ולא ישר לחפש את המקום של התיקון.

כואב ממש❤️

בהחלט פוגע מאכזב ושובר את האמון🫶

יכול להיות שמבחינתו יש לו ממש תשוקה לנהוג על אופנוע אז השיעורים זה כמו חוג כזה בשטח מבוקר כדי למלא את הרצון, אבל תכלס הוא לא ינהג? או שהוא בכל מקרה מתכנן לקנות?

בכל מקרה ההסתרה זה בעייתי מאד, אבל השאלה מעבר לזה אם הוא מתכנן להפר את הסיכום ביניכם.

לגבי עצם הנהיגה אני לא מסכימה עם הדעה הרווחת פה. כשמתחתנים אפשר לסכם דברים לכל החיים לדעתי. נכון אנשים משתנים אבל אם היה סיכום אז ברור שמישהו פה ישלם מחיר, אז למה שזה יהיה את ולא הוא?

חושבת את זה גם על חזרה בתשובה/שאלה או כל שינוי מהותי אחר. אם זה כזה חשוב לו שיתגרש קודם.

בכל אופן בכל שינוי מהותי מבחינתך אני ממש ממליצה ללכת לגישור זוגי ולהבין עד כמה זה חשוב לך, והאם יש מסגרת כלשהי שבה זה סבבה לך או לא.

אני אומרת שאם זה מרגיש חריג זה חריג.

לכי לבדוק. אל תוותרי.

שאלתי ואמרו לי שזה הריון וזה נורמלי וככה זה.

המזל שהלכתי לרופא ליתר ביטחון.

הגעתי במצב של הלם- לחץ דם נמוך מאוד מאוד.

הרופא נבהל ממש.

השכיב אותי במקום והכניס עירוי בכמות שבעקרון אסור להכניס כי המצב היה ממש מסוכן.

ומשם כמובן אובחנתי עם היפראמזיס חמור והמשכתי עם כדורים ועירויים.

כשמשהו מרגיש לך לא תקין תבדקי!!

זה ממש קשה להרגיש שבהריון חושבים שהכל תקין אבל האישה יודעת בדיוק מה תקין ומה לא וכשזה חריג זה חריג

לבדוק ברזל הומוגלובין ומאגרים וכו

ולחץ דם

כי אחת התופעות לוואי זה עייפות

אבל גם בהריונות הקודמים הייתה אותה ואי אפשר להגדיר את מה שאני מרגישה כעייפות

כמו שאמרת, לבדוק לילדים רוב הסיכויים שמהם.

אפשרויות אחרות,

אם את עובדת עם ילדים.

או אם נפגשתם עם משפחה/חברים (מתאים יותר לחופש)

שהבנות נהיו בגילאי יסודי כזה זה בא אלי גם. (אליהם קודם ואז אלי)

ומאז אני לא נפטרת מזה לגמרי .

זה און אנד אוף לפי ההדבקות שלהם. וגם עם כיסוי מלא אני.

אבל אני מנקה אותן מלא ובסוף גרים באותו בית.. מגיעות אלי למיטה וכו' וכו'. וזה עובר..

קיבלתי את זה. מעבירה לי קבוע פעם השבוע מסרק סמיך. לפעמים יוצא יןתר לפעמים פחות. דואגת שיהיה בשליטה . מה עוד יכולה לעשות

אני אגיד שאני מבינה אותך מאוד, ומה שאכתוב לא בא בשביל להקטין את מה שאת מרגישה ❤️

ואחר כך אני גם אכתוב, שזה בסדר בעיניי שהילדים רואים שאנחנו טועים לפעמים. כועסים לפעמים.

לי כאדם מאוד קשה למחול על עצמי כשאני כועסת, ואני תמיד רוצה להיות הכי בסדר בעולם ושאצליח תמיד תמיד לשלוט ברגשות שלי.

ובאמת זה נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי והעבודה שלי על עצמי ואני יחסית במקום שבו אני מצליחה לשלוט בכעס שלי, בטח כלפי בעלי.

אז מצד אחד, הילדים רואים בית רגוע, רוב הזמן לא כועסים עליהם וזה מצויין נותן ביטחון.

מצד שני, אני רואה שקשה להם מאוד להתמודד עם מקרים שבו יש כעס, או חריגה מנעימות או עדינות. כי הם לא רגילים לזה.

וממש אחד זה משמח, מצד שני, הם במן בועה שלא תואמת להתנהלות בעולם וזה יקשה עליהם בעתיד

אז זה לא אומר שאני כועסת עליהם בכוונה

וכמובן שנגמרץ לי הסבלנות לפעמים

אבל אם יש מקרים שבהם אני מרגישה שכעסתי יותר ממש שלגיטימי בעיניי, אני שמחה גם על ההזדמנות ללמד אותם על טעויות שאנחנו כבני אדם עושים (במקרה הזה טעות שלי), ואיך להתמודד עם זה שמישהו כועס עלינו.

אני כן אגיד, שלא תמיד נכון כהורים להתנצל בעיניי. וצריך לשים לב האם אנחנו עושים את זה כי זה מה שאנחנו חושבים שנכון לילדים, או שזה מה שיעזור לנו עם המצפון.

מה שאני באה להגיד בסופו של דבר, זה שאנחנו בני אדם. ואילו אם לא התכוונו, ואם לא היינו עושים את זה מלכתחילה, טוב שהילדים יכירו אותנו גם כבני אדם. זה יכול ללמד הרבה.

איך להמשיך עם זה מחר - זה שלך. את יכולה להתנצל אם את חושבת שזה משהו באמת חריג. ואת יכולה גם לא. זה ממש תלוי דינמיקה ומקרה.

אבל זה לא צובע הכל ולא צובע את כל האימהות שלך בצבע אחד, ושימי לב לא לשקוע בזה יותר מידי

אצלי זה לגמרי קורה מדי פעם. אם אני מרגישה שזה לא פרופורציונלי אז אני מתנצלת אחר כך. ובכללי זה בדיבור עם הילדים שאני לפעמים צועקת כשלא צריך וזה משהו שאני משתדלת לעבוד עליו.

האנונימית הראשונה כתבה לך מקסים, אני מאד מסכימה איתה.

לא טוב לכעוס על הילדים ובטח שלא להתפרץ עליהם. אבל גם הורה אידאלי עם 100% שליטה (לו יצויר, כן?) זה לא טוב.

אנחנו יצורים של קשר. אנחנו זקוקים לקשר, זה צורך הישרדותי ממדרגה ראשונה - יותר ממזון, יותר ממחסה... לדעת שיש מי שאוהב ודואג לי ופנוי לטפל בי. גם אנחנו, קל וחומר ילדים שתלויים בנו ולא מסוגלים לדאוג לעצמם.

והדבר שהכי מאיים עליהם, הכי מכניס לסטרס ובהלה, זו פרידה - פיזית או רגשית.

לצערנו החיים מלאי פרידות, אי אפשר להימנע מהן. אבל אפשר לגשר עליהן -

לאסוף את הילד לתוך הקשר בחזרה: לתת הרבה חום, קשר עין, מגע, הזמנה לתלות.

להגיד: אני מצטערת שצעקתי עליך, ראיתי שכל כך נבהלת. הייתי עצבנית אתמול בגלל משהו שלא קשור אלייך. אני אוהבת אותך מאד.

שימי לב שהעיסוק באשמה משאיר אותך בתוך עצמך ומרחיק אותך מהילדים. כשאת אשמה את לא פנויה לקשר.

פרידות בלתי נמנעות שאלה הן הזדמנות בשבילך לעזור להם להסתגל לעולם.

כשהם יגדלו והבוס יתפרץ עליהם וףהם יוכלו להגיד לעצמם: "הוא עצבני היום, זה לא בגללי".

יום אחד הם יצעקו על הילדים שלהם ויוכלו להגיד לעצמם: " אני עצבני היום, מחר יהיה טוב יותר".

זה שזה מצב קיצון אצלך זה כבר טוב שזה לא בשגרה.

כשלי זה קרה פעם, התנצלתי והסברתי שהיה לי יום קשה וזה יצא עליהם ולא מגיע להם.

זה באמת הרגשה איומה כשאת מגיעה לקצה וזה יוצא על הילדים, אבל ב"ה שבכל שאר הזמן את אמא מהממת.

שלא תבינו לא נכון, אני כועסת על הילדים. אני גם מרימה ומקשיחה את הקול כשצריך.

אבל אתמול זה באמת היה חריג בכל קנה מידה מבחינתי.

הילדים נבהלו. ראיתי את זה עליהם. ולכן מרגישה את הצורך להתנצל, וגם בגלל שבאמת לא היה שום דבר חריג שהצדיק את זה, הם התנהגו כרגיל. זאת אני שלא הייתי כרגיל, רק שלצערי הבנתי את זה בדיעבד.

ומפחיד אותי שזה יכול להגיע לרמה כזאת. שאני ככה לא מסוגלת לשלוט בעצמי.

באיזשהוא שלב פשוט נכנסתי לחדר וביקשתי מהם לא לבוא אלא לשחק עד שאצא. אבל גם כשיצאתי לא הייתה לי טיפת סבלנות לאף אחד.

אני לא יודעת מה את מכניסה במילה לכפר, אבל בשביל ילד הוא רק צריך לדעת שלא מאשימים אותו סתם ושרואים אותו.

הייתי בארוחת בוקר אומרת להם - חמודים, רציתי לבקש סליחה צעקתי עליכם מאד אתמול וזה לא היה באשמתכם. קרו דברים שהלחיצו אותי ונהייתח כועסת. אתם הייתם בסדר. אני מבקשת סליחה ואשתדל באמת שזה לא יקרה שוב.

מבחינתם זה הכל..

שילד נבהל לפעמים

זה תלוי בתדירות

ובמה שקורה אחרי זה

זו הזדמנות טובה

גם להראות דוגמה אישית לילד

מה עושים כשטועים (מתנצלים/ מודים בטעות)

וגם ללמוד לפעם הבאה

מה הטריגרים לאיבוד שליטה/ איך לזהות אותם בזמן/ איך למנוע/ לצמצם אותם

החיים מביאים את כולם לקצוות

וההתנהלות תלויה

ביכולת להודות וללמוד מטעויות

ליישם ולהיות במגמת שיפור

רוצה ללכת לסדנת ניהול כעסים כמו ש @קמה ש. המליצה כאן פעם..

אני מבינה אותך ממממש

גם כשלי קורה התפרצויות כאלה או טעויות בתגובה שלי אני אוכלת את עצמי

אני אוהבת כנות

בעיני הז חינוכי גם

אומרת להם אחרי זה- אני רוצה לבקש מכם סליחה על שאתמול כעסתי או הגבתי לא יפה

זה בטוח היה לכם ממש לא נעים ואני מצטערת אני לא התכוונתי פשוט היתי עיפה מאוד וטעיתי.

ונותנת חיבוק

האמת הם לרוב לא צריכים הסברים

זה עוהש להם טוב עצם החום והקרבה

וזהו כאן צריך להמשיך הלאה ולא להתחפר

רש''י אומר- איך דרך שאחן בה עקמומיות

בכל דרך שאנינו במזע שלה..וסטח בהורות יש רגעים עקומים יצשטעויות

הכח לשנו

ללמוד מהם ולתקן

ולהמשיך הלאה

זה התמצית והמהות של תשובה

לק"י

אבל אולי להגיד תהילים, לנשום עמוק, להתעסק בדברים...

בשעה טובה! ושמה שזה יהיה, שיתקבל בברכה!!

תני לעצמך להרגיש את זה, וגם ךהתאכזב אם זה מה שתרגישי.

בעה עד הלידה יש זמן ותתחברי לתינוק/ת ולמין שיהיה. מותר בינתיים להרגיש אבל אם חלום לא מתגשם

אז ביקשתי מהרופא מיד כשנכנסתי לא לגלות לי את מין העובר. רציתי להתמודד לבד אם תהיה אכזבה

בסיום הסקירה ביקשתי שירשום על פתק לבעלי

ויצאנו מהבדיקה.

אבל בעלי לא יכל להחזיק את השמחה וגילה לי שזה בן!

תודה ה'

אני עוד מפחדת שלא יהיו טעויותתתתתת🙈

ובע"ה שיהיה בריא ומתוק!!!

שימשיך בבריאות ובידיים מלאות 🧡

המשך הריון קל תקין ובידיים מלאות

מלא נחת מכולם

אמנם אצלי זה לא בכזה יחס

אבל היה הריון שממש רציתי בן.. לא משנה למה

גם אצלי רוב בנות.

ולפני הבדיקה אמרתי לעצמי שאם זה בת אז הדבר הראשון שאני עושה ביציאה מהרופאה חוץ מלומר תודה שהכל תקין-

זה להזמין בשיין כמה שמלות יפות ומתוקות לתינוקות שבא לי!(טוב לא כל מה שבא לי אבל לפרגן לעצמי)

ותאמיני לי זה מצחיק אבל זה עזר ממש

משהו במתיקות של הבגדי בנות. הקטנטנים והיפים כל כך..ולדמיים עוד גורה קטנה וורודהצכזאת

פשוט עמעם את האכזבה ועשה לי ממצשחשק להכיר אותה

ו..היה שווה!! אימאלה היא החיים לשי באמת בחיים לא זוכרת כזה חיבור לאף אחד

. בטח כן היה אבל באמת אחרי הלידה הלב נפתח בלי קשר לבן או בת.

גם אם לא קיבלת בשמחה אל תלקי את עצמל