מה בעצם השאלה?

איך מעמקים את הקשר או איך מתגברים על הפגישה עם ההורים של הצד השני? 

מה את מחפשת ייעוץ או תמיכה?

בס"ד

כשאני אעמיק את הקשר אז אני אדע בצורה בהירה יותר מה היחס שלי לפגישה עם ההורים...

כי בכל זאת, אי אפשר להגיד שזו לא עליית מדרגה/שלב בקשר, ואני עדיין קצת בשלב של לסגור לעצמי דברים

ולהבהיר קצת יותר את התמונה.

אני מחפשת בעיקר ייעוץ, תמיכה ב"ה לא צריך יש לי "קו פתוח" לשמיים

ואם כבר אז אוסיף עוד שאלה, איך אומרים את זה לבחורציק בצורה שהוא לא יפגע / יחשוב שאני נסוגה?

תודה רבה רבה.

אהבתי!

נצלי את זה. תאמרי לי: אני את שלי עשיתי! עכשיו זה בידיים שלך, ואל תשאלי יותר מדי שאלות..

אחרי שהבחור יחזור מהמילואים (בשלום בע"ה!!)

תוכלי לומר לו שהזמן הזה בו הוא היה מגויס, גרם לך קצת לחשוב והגעת למסקנה שפגישה עם ההורים נשמעת לך קצת מוקדמת. תשמחי לעוד קצת זמן.

ולעניין איך להעמיק?

פעם ראיתי תגובה, מהפורום דווקא שהתייחסה לנקודה הזו ואמרה שהדרך להעמיק את הקשר

היא לשתף ברגשות ובדברים אישיים שחווינו. לקחת את עניין הפגישות למקום יותר אישי (חלילה לא במובן הלא טוב)

בהצלחה

זו לא עיצה, זו ברכה: שה' יצליח דרככם.

ד"א, תמיד ישארו נק' לא סגורות. בשאלה איך להתייחס לנק' האלו, יש להתחשב בעיתוי של הופעתם.

עם זה - אני לא חושב שצריך לנסות לראות אותו "בסיטואציות שונות/קיצוניות"..

בס"ד

תמיד יהיו נק' לא סגורות? כנראה שזה נכון. אבל תלוי בעומק הנק'. בכמה בירור יש עד שהם כן יתכווננו למקום קצת יותר בגור

מובן ונכון.

אני עוד לא במקום של החלטה, אבל צריכה להתגבש לאט לאט איזושהיא עמדה/שחלק מהנק כבר יתחברו לקו יותר ברור.

תקנו אותי אם אני טועה.... אבל צריך להיות איזה שהוא ישוב הדעת בקשר לא?!  גם אם לא ברמה של ודאות מוחלטת...

תמיד אומרים שמה שחשוב זה שתיהיה מציאת חן וחיבה ואח"כ בעזהי"ת נבנית האהבה, על בסיס הרובד של הנתינה שאינה תלויה

בדבר שמתגלית בשיא עוצמתה רק לאחר החתונה.

מה זה אומר לגבי התקדמות? מה צריך שיהיה על מנת להתקדם לשלב הבא? ומתי מרגישים יותר מוכנים לראות את ההורים?

(מבחינתו זה עוד שלב בהיכרות איתי, וזה ממש לא מחייב כלום)

סליחה על החפירה...  אבל רק אם מעמיקים מגיעים לתשובות אמת.

תודה לעונים.  יבורכו הידיים!  ושנתבשר רק בשורות טובות.

לכן את יכולה להגיד שאת מבקשת בכ"ז לחכות עוד קצת, שיהיה ברור לך יותר, כי מבחינתך זה בכ"ז משמעותי.

בנחת, בלי לחץ, אם כי לא ב"בטלנות", ותרגישי מתוך עצמך כבר אפשרי וסביר.

מה זה אומר?

לדעתי הקשר מתקדם מאליו. לא צריך לקדם אותו. הפגישות, השיחות, הבילוי המשותף, יקדמו את הקשר.

לכשיגיע הזמן הנכון בשבילך לפגוש את ההורים, אז תפגשי. לא מתאים לך עדיין? אז תבקשי לחכות קצת.

לא יפה לדעתי לעשות בחינות לבחור כיצד הוא מתנהג במצבים מסויימים. אם את רוצה לדעת כיצד הוא מתנהג

כשהוא לא איתך, בקשי ממנו שמות של חברים/ שותפים לדירה שאת יכולה לדבר איתם עליו. בדרך כלל נהוג לעשות את זה לפני שמתחילים את הקשר, אבל עדיין אפשר. (אולי בלי ליידע אותו).

אבל תקחי את כל מה שאומרים לך בעירבון מוגבל, אנשים משתנים בזוגיות לטוב ולרע. ויש ריבונו של עולם, שצריך להתפלל אליו שיוביל אתכם בדרך הנכונה והקלה...

בהצלחה

כלומר, הסכמה פנימית שלה, ברמת הסביר, שזה-זה;

ובוודאי שצריך...

לך זה נראה כ"כ מובן, שאת לא מבינה כנראה שזה מה שהיא שאלה. אבל זו שאלה לא נדירה אצל רווקות, שלא בטוחות איך "מחליטים"..

ואכן, כתבת כמו שגם אני כתבתי, שהיא יכולה לבקש לחכות עוד קצת. פשוט ביותר..

אני חושבת שברגע שאת מרגישה יחסית סגורה על עצמך ולא מבולבלת. סגורה על עצמך לאו דווקא להתחתן איתו, מספיק סגורה על עצמך בהמשך הקשר וראיה שהוא הולך למקום חיובי.....

דברים שחשוב לך מאנשים אמינים ,כמובן (חוץ מהפגישת שבהן אפשר להכיר ..אך מי שמכירו מקוב יספר לך על הבחור למשל: אם הוא רגוע, נדיב וכו'... זהלא לשון הרע חלילה אלא לתועלת חשובה)מובן שריך למצוא אדם שהוא גם ידיד אך אכפת לו גם מהמוצע לחברו..

אולי ברור(בהנחה שלא עשית..) יסיר ספקות..לדןג' חבר מפנימייה..

אם הקשר הולך לכיוון חיובי, בסה"כ טוב לך אבל את עוד לא סגורה ומנסה לברר עוד דברים, ובשלב הזה פגישה עם ההורים מלחיצה אותך מעט - 

אפשר להתחיל בקטן. לבקר יחד אח/ות נשואים, או לקפוץ לזוג חברים לארוחת ערב. זה לא רשמי כמו להגיע הביתה ולפגוש את ההורים, ויתן לך פרספקטיבה רחבה יותר על האישיות שלו - כמו שרצית "לראות אותו בסיטואציות שונות". יתכן שהשיחה בדייט מיצתה את עצמה, ובנוכחות אנשים אחרים (עדיפות לכאלה שאת מעריכה)/ילדים - תבאנה תכונות אופי נוספות לידי ביטוי וכך תוכלו להעמיק את ההיכרות ביניכם.

בס"ד

תודה רבה רבה לעונים, זה ממש עוזר. ב"ה שיש עם מי לשתף

ב"ה הבחורציק חזר מהמילואים, והייתה פגישה ממש טובה, ורק אז הבנתי שבאמת שבוע לא ראיתי אותו, ובאמת שדאגתי

לו, והיה לי חשוב שהוא אוכל/ישן/נח/חי טוב. שזה מבחינתי עוד נ.צ בקשר. הוא חשוב לי באמת. לא רק כי נחמד לנו ביחד.

לגבי בירורים עליו, ב"ה בררתי. תמיד אני מבררת מראש. אחרת איך יודעים אם רוצים להיפגש?!?!

שמעתי ב"ה רק דברים טובים, וגם קיבלתי עליהם הוכחות בשטח.

כרגע הפגישה נדחתה קצת מכל מיני סיבות וגורמים (דווקא לא ביוזמתינו... ), ועל זה נאמר "כל עכבה- לטובה".

אני ממש לוקחת את הדברים בנחת, ומנסה מאוד להכניס את הקב"ה לקשר, ולדעת שהוא מכוון, מייעץ ובלעדיו אנה אני באה?

וכן, לקשר יש קצת משלו, וכל שיחה וכל פגישה מקדמת עוד, אבל לא יצא לכם להרגיש שכאילו "על הדף" עבר כבר חודש וחצי

וממכלול האישיות שנחשפתם אליה נהניתם מאוד, התרשמתם לטובה אבל עדיין אתם מרגישים שיש עוד רבדים להיחשף

אליהם? איך יודעים מתי הקשר הוא ברמה כזו שהצלחתם/ן לגעת ברובד הכי עמוק?

אם יהיו לך נישואין מאד מוצלחים -

יתכן שעם השנים תצליחי להתקרב לרובד הכי עמוק...

בעניין הקודם.

לי תמיד היה חשוב שהמשפחה שלי תכיר ותחווה דעת. יראו דברים שאינני רואה או יחזקו את בחירתי המוצלחת. וגם לראות איך הוא משתלב.

מה שקרה זה שרציתי לראות את הורי בעלי בטרם אחליט ובאתי אליהם לשבת, תוך הבהרה ברורה שזה לא מחייב בכלל!

היה לי מאד חשוב לראות מאיזה בית בא. הביקור מאד הרגיע אותי.

קודם כל ההתרגשות והשמחה שלו כ"כ רוממו אותי.

ב. היתה לי נקודת שליטה: אני לא מחוייבת! אני אורחת לכל דבר!

ג. האוירה והסגנון מיקמו אותי.

אח"כ הוא בא אלינו ביום שישי אחרי זה, בדרך לשבת משותפת במקום אחר. ההורים שלי ישר מכרו אותי בלי לשאול. השמחה שלהם ושביעות רצונם היו עוד אבן דרך.

במוצאי שבת, אחרי שכבר נפרדנו, אמרתי לו שיצא החוצה. בלעתי טונות של אויר ופירפרתי כמו לא יודעת מה.

והשבתי לו חיובית.

והוא בכה...

ושתקנו.

וכל זה היה אחרי שבחנתי טוב טוב מכל הזויות וראיתי שאין לאן להתחמק. זהו זה. כאן ועכשיו.

הרובד הכי עמוק?- אני מייחלת לו!!!!

סגרתי את עסקת חיי. הייתי על האברסט, אבל אז התחיל הטיפוס והחיפוש האמיתי, אבל!!!!- מתוך מנוחת הנפש!!!! - "נחלת אשה בית אישה."כבר בלי דייטים ופגישות ותהיות. זה כאן! זו האמת שלי! זה האיש שלי! אין שאלות ובירורים וכן ולא. זה תמיד כן. תמיד כאן. על השולחן. מוכן ומזומן. לעלות ולצמוח מכל עניין ולחזק ולטפח את זה הבניין.

זה מה שעושה הקניין.

וככה חי זוג נאמן.

יותר משזה עזר לי להבין אם הוא מתאים לי או לא זה עזר לרוגע. כשאמרתי לו "כן" הרשתי הרבה יותר רגועה ופחות לחוצה.

הרגשתי שאני הרבה יותר "סגורה" על עצמי ושלמה עם עצמי (ןאני אחת שממש אבל ממש לא יודעת לקבל החלטות).

חוץ מזה שזה עזר לי לראות אותו הרבה זמן ובהרבה מצבים.

אנחנו עשינו שבת במקום שגרים בו כמה חברים שלו ואצלם ישנתי ואכלנו.

חברים זה אידיאלי בגלל שהם לא משרים אוירה לחוצה כמו משפחה והם בגיל שלכם וסה"כ גם הם היו בסירה שלכם לא מזמן....

אני הרגשתי עם חברים שזה הרבה יותר טבעי.

קודם כל התחברתי כי היה לי חשוב להגיד לך שאת נשמעת בחורה מעולה ממש!

את נשמעת מודעת לקשר, מודעת לעבודה שלך ולא שוקעת בדמיונות, את נשמעת לי מסתכלת על כל התהליך הזה מכיוון מאד נכון ועל כך קבלי ח"ח! אשרייך!

דבר שני, לא קראתי את כל התגובות כאן אבל כן חשוב לי להגיד שאת צודקת מאד שאת רוצה להגיע לשלב הזה ממקום שלו יותר. גם מבחינתי זה היה שלב משמעותי שנחשב אצלי ממש מדרגה ורציתי להגיע אליו מוכנה.

אני לא יודעת בדיוק בדיוק מה את מרגישה אבל לפי מה שאת כותבת זה נשמע שאת כן בכיוון החיובי, ואת לא מתכוונת עכשיו לחכות כדי "לבדוק אותו במצבי קצה" כדי "להחליט" אלא את בעיקר רוצה את זה בשביל שקט נפשי, ושתדעי לך שאני מבינה אותך מאד. גם לי היה ברור שאני מגיעה לשלב הזה מתוך מוכנות, אחרת נורא פחדתי שהקשר יתקדם ואני ארגיש שהוא התקדם בלי "הסכמה" שלי, וכמו שקרה לחברה שלי- פתאום אחרי האירוסין התחילו מחשבות של- עשיתי את זה מתוך לחץ ולא באמת רציתי  וכל מיני כאלה.

[חשוב לדעת שהמחשבות האלה בדר"כ יגיעו בכ"מ, ואל לך להיבהל מהם, ואני ממליצה לך גם לשמור לעצמך את מה שכתבת כדי לקרוא את זה בעיתות ספק ולהזכיר לעצמך איך היית נשמעת ואיך הרגשת כלפיו...]

אבל מעבר לזה, אני חושבת שאת במודעות מספיק טובה כדי להגיד לבחור שאמרת כן אבל את מרגישה שאת צריכה קצת זמן לעכל, כי זה עדיין מעבר (מבחינתך..) משמעותי, וזה לא כי את מתלבטת אלא כי את רוצה להרגיש יותר שלמה.

איך להרגיש יותר שלמה?

לדעתי- עוד מעט בע"ה יגיע השלב שאת כבר תרצי לפגוש את ההורים שלו... את תרצי להתקדם לשלב הזה.. זה עדיין  יהיה קצת עם חשש אבל את תרגישי שאת רוצה לקדם, רוצה לפגוש את המשפחה שלו, להכיר צדדים אחרים שעדין לא הכרת בו..

אני מאמינה שעפ"י מה שאת נשמעת (ושוב, בעירבון מוגבל..) את תגיעי לשלב הזה מהר מאד, ברגע שהוא הציע את זה זה יתבשל לך שבוע שבועיים ואז זה יתיישב אצלך במקום יותר שלם עד שכבר תרצי שהוא יבקש שוב...

בכללי ה"שלוות נפש" זה דבר שמגיע עם הזמן, ולאו דווקא עם בדיקות וחקירות כי זה שלב שכבר עברת, ולכל אחד הזמן הזה הוא שונה.. צריך להיות מודעים לא למרוח את זה יותר מדי עד שמגיעים ל"וודאות מוחלטת", אבל כן צריך שיהיה שמחה, שיהיה רצון!... רצון להיפתח ולספר דברים, רצון לעבור חוויות ביחד, רצון לבנות משהו משותף... והרצון הזה- עוזר להתגבר על הכל...

אז בע"ה שה' יהיה בעזרך. ואשריך על הבירור והרצון לעשות את זה הכי נכון שיש...

בהצלחה!

בס"ד

אשריכם ישראל שיש בין אנשיו ונשיו אנשים כמוכם.

תודה על הח"ח ^^^, זה ממש משמח לדעת איך זה נשמע בחוץ... באמת שאולי זה קצת שאלה עמוקה,

אבל באמת שזה חשוב לי לכוון למקום הכי נכון. 

ממש עזרתם לי, עשיתם לי סדר במחשבות, ברצונות, ברגשות, בתובנות ובעזהי"ת שיבוא רק לידי ביטוי

חיובי בקשר ובקידומו למקום הכי טהור ונכון בעבור שנינו.

אתם מקסימים, אשריי שזכיתי. 

בשמחות אצל כולם 

הייתה אצלינו שבת משפחתית של כל האחים וההורים,

אחי היה בקשר עם מישהי כמה חודשים, והזמין אותה לבוא.

הם התחתנו ב"ה ויש להם ילדים

לא מזמן נזכרתי בשבת, שאלתי את גיסתי אם היא זוכרת אותה,

היא אמרה לי ברור, זו הייתה שבת מכריעה, אחי הציע לה באותה שבת נישואין. הוא כבר ראה אותה חלק מאיתנו

אם מרגישים טוב יחד, יש משהו במפגש עם המשפחה שעושה את הקשר שלם יותר. ונינוח

בהצלחה,

ולא להחליט שום דבר מתוך לחץ,

אם מוקדם לך מדי לבוא להורים, אל תבואי.

שנינו פגשנו את ההורים לפני שהחלטנו, היה לנו חשוב שהם יראו .

יקירתי, זה מצויין שהבחור מעוניין לעבור לשלב הבא, וזה מצויין שגם לך נעים וטוב,

לעניות דעתי, אם תדחקי את עצמך לשלב הבא שאת עוד לא מוכנה אליו הדבר עלול להרוס מהקשר שאולי עוד כמה זמן יהיה בשל ונהדר!

אמרי לו בעדינות ובחביבות שטוב לך מאוד ושאת מעוניינת להעמיק ולהתקדם בקשר, אך המפגש עם ההורים מוקדם לך מדי ואת רוצה לחכות עד שתרגישי מוכנה.

כמו כן, אני ממליצה לכם לטייל ולעשות דברים כיפיים יחד, דברים הדורשים תכנון, נסיעה, חוויה משותפת כך שתוכלו להכיר טוב יותר ובכיף.

בהצלחה גדולה יקרה!

הדר

אני סבתא רבה , אישה קשישה (הכל מלעיל) .לדעתי זה טוב מאד להיפגש עם ההורים. תראי את הבחור (לא את ההורים!!!!) מזוית חדשה ולא מוכרת. כגון : כיבוד הורים, ג'נטלמן כלפיך....אצלי היה מקרה של אחד מבני הביא את המיועדת (בסוף לא נישאו) אלינו הביתה כדי שהיא תראה אותנו במקום הטבעי שלנו. האיש היקר מאד שלי , עמד לפני כניסה למאסר של 8 חודשים, והיה חשוב לבני להראות את משפחתו במקום הכי נורמלי. לא במקום חגיגי ופורמאלי. דווקא הטבעיות שבהכרות, היא לדעתי מצויינת.

לא נורא, אם את עדיין מהססת. כנראה שאת  ע ד י י ן    ל א  ה ת א ה ב ת !!!

אם תמצאי את עצמך חושבת עליו כ ל  ה י ו ם   ובגישה של ג ע ג ו ע י ם,  אז זהו זה!

בכל מקרה לא תמצאי בחור כליל השלמות וכן הוא לא ימצא בחורה כלילת השלמות.

לכי לראי ודברי עם המשתקפת ממנו.

אני חיה עם האיש שלי כבר 51 שנה. והמוטו שלנו הוא:

א נ י   א ו ה ב ת   א ו ת ו  ב ג ל ל   מ ע ל ו  ת י ו     ו מ ס י  י ע ת   ל ו   ב ח ס ר ו נ ו ת י ו

אל תתיאשי, החיים זה לא פיקניק. לא ראיתי אנשים צועדים ברחוב עם צידנית.

צריך  ריאות רחבות ובריאות ולראות במעלת חברינו.......

בס"ד

כל הזמן אומרים שלא צריך לחפש את ההתאהבות, אלא להרגיש טוב ביחד, להרגיש שנעים, שיש לו מידות טובות, שהוא

יהיה שם כשתצטרכי וכו'.... וזה ב"ה יש.

ובעז"ה עם הנתינה (שחלקה המכריע ביותר הוא רק לאחר החתונה) תבוא ההתאהבות... לא שלא צריכה להיות מציאת חן וחיבה כי ללא הבסיס הזה לא מתחתנים...אז איך זה מסתדר?

אל תתפלפלי ואל תתבלבלי, עם כל ההגדרות האלה..

וגם האשה היקרה הזאת שכתבה לך, לא ברור מדבריה שהיא חושבת מה שהבנת ושהיא בעצמה עברה משהו כזה.

מה שאמרו לך זה נכון במובן הזה שכאלה שמחפשים "להרגיש" משהו בעננים, הרי שמלבד שהם מחפשים פחות את השני ויותר את הרגשת-עצמם, זה עלול להימוג [ואנו רואים גם כאלה שלצערנו "בזבזו" את הרגש הזה יותר מידי ועל יותר מידי..].

בוודאי שאדם שהולכים להינשא לו, על סמך היכרות אישית, ראוי שיהיה יחס של אהבה כלפיו, לא משנה אם מגדירים את זה "חיבה" או שם אחר.

ובוודאי שעם הנתינה ואחרי החתונה - זה אמור להתעצם לסוג שונה. לפני כן - זה "סה"כ" בדיקה של היכולת שיהיה אח"כ..

תלכי בראש בריא, שכל ישר, הרגשה טבעית וישרה. תחשבי ותרגישי שאת רוצה להתחתן איתו, וגם הוא - אז יופי. תתחתנו ושיהיה במז"ט...

ובעזהי"ת שנזכה לבשר בקרוב ממש רק בשורות טובות

ובזכות העזרה הזו תזכו אתם לשלום בית, ילדים צדיקים וכל מילי דמיטב 

בעלי הציע נישואין לאחר 4/5 פגישות שנפרסו על טווח ארוך של זמן כי הוא היה בצבא.

אז זה התבסס בעיקר על שיחות.

בעצת רב שלי יצאנו 10 פעמים ורק אז התחלנו לערב הורים בעניין. הרב שלי הסביר את זה כך שצריך לראות את הבחור בכל מיני מצבים אפילו שאני הייתי שלמה לגמרי כבר בהתחלה בניגוד למה שאת מציגה כאן, עשיתי עוד פגישות.

בהצלחה ותבשרי לנו בשורות טובות בע"ה.

שלום,

רציתי רק להוסיף משהו שלא ראיתי שאמרו לך.

כשאני הגעתי לשלב בדיוק כמו שאת מתארת הרגשתי בדיוק את אותן הרגשות

של חוסר וודאות ושל רצון שמישהו ייתן לי להרגיש שזה זה וזהו.

ואז באחת הפגישות ה' פשוט הראה לי שזה, כמו פתח את העיינים והלב שלי

ונתן לי בראש תובנה שאיתו אני רוצה לחיות ושהוא טוב לי!

כ"כ שמחתי שזה הגיע ב"ה ופחדתי שהתובנה תתפוגג בטעות..

שמיד שנגמרה הפגישה כתבתי את כל הדברים הטובים שה' הכניס לי לראש באותה פגישה ואת כל היתרונות שאני ראוה בו...

וב"ה שלושה ימים אח"כ הוא הציע לי נישואין וכבר יכולתי לומר בלב שלם- כן.

בטחי בה'!

בהצלחה!

בע"ה שתמשיכי להתייעץ עם הקב"ה גם בעתיד!!! 

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏