שלום לכם,
הרהרתי ביני לביני לגבי חטאים, מעניינת אותי דעתכם:
האם ביהדות הרהור וכמיהה לבצע חטא (כל-שהוא, גנבה למשל)חמורה כמו ביצועו?
הרי נאמר לנו "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם", בפירוש! אז אם מהרהרים בחטא- זאת עברה בפני עצמה? והאם היא חמורה כמו הוצאה לפועל?
רק טוב...
אם זה הרהורים על תאוות נשים, על זה נאמר "לא תתורו", וזה חטא בפני עצמו, גם ההרהורים והמחשבות עצמם.
להרחבה אפשר לקרוא כאן:
ובמידה רבה הוא יותר חמור ממעשה, כי במעשה פוגמים רק בכח המעשה - שהוא כח חיצוני ובהרהור פוגמים בכח המחשבה שהוא יותר נעלה ורוחני
המעשה מוציא לפועל השלכות מצטברות- למשל- העלבת מישהו, הוא מתמרמר בגללך, נוהג בתוקפנות על מישהו אחר/מכה וכו'... (או הסיפור/משל הידוע על כרית הנוצות ולשון הרע)
מחשבה, זה ביני לביני ובין קוני.
ש"הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא דף כט'.)
ואולי בגלל שכמו שאמרו כאן מקודם, שפוגמים במשהו יותר עליון.
שבהרהור באשה יש הנאה גם מהרהור עצמו.
אבל אני יכולה להגיד כמה דברים ממה שאני מכירה+ תחושתי האישית
- לדעתי כן. מחשבה יכולה להיות קשה ממעשה, ובמרבית המקרים מעידה על חומרה גדולה יותר. ומדוע?
כי מחשבה לא צומחת על רִיק. היא צומחת על מצע כלשהו..
כלומר אם עלתה במוחנו מחשבה לא ראויה, כנראה שמשהו במעשינו אינו ישר
הרי איך מחשבה צומחת אילולא אנו מכירים אותה?
- עוד דבר: כתוב בבראשית "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום... ויאמר ה' אמחה את האדם.."
כלומר מקור הרע, שגרם להביא את המבול,
למחות את האדם מעל פני האדם הוא יצר המחשבות הרעות.
וזו נקודה שכדאי לעיין בה היטב.
ראי איזו חומרה. המחשבה הרעה גרמה לה' לרצות למחות את האדם מעל פני האדמה.
אלו לא דברים פשוטים..
- קשה מאוד לפרוש ממחשבה רעה, לעומת מעשה.
מחשבה רעה יכולה להשתרש בנו בחזקה לעומת מעשה ועל כן חומרתה גדולה יותר.
- וברמה הפשוטה: מחשבה רעה הרבה פעמים מביאה לידי מעשה. העין רואה והלב חומד ...
ואני חולקת:
מעשה יותר חמור.
מחשבה לא מזיקה לאיש, רק לי.
מעשה- לא מנותק מהמחשבה, אלא רק מוסיף מדרגה- הוצאתי אותה אל הפועל. איך שלא מסתכלים על זה- זה יותר חמור.
כנראה חז"לנו רצו להרתיע אותנו עוד בשלב ראשוני, ולכן אמרו- אפילו אל תחשבו על זה, כי זה יותר חמור מהמעשה. (בהנחה שבין ההגיג למעשה עוד ארוכה הדרך.)
על אותו עקרון- "יותר קשה לפרוש ממחשבה מאשר מעשה"- (כדברי לעולם חסדו)
שוב, המעשה לא תלוש מהמחשבה.
אפשר להסיט מחשבה הצידה ולמלא את החלל במשהו אחר (ככה התיאוריה הידועה גורסת...). מעשה זה יותר קשה. עליך לקטוע מנהג, הרגל, פעולה...
מעשה יכול להזיק לכלל. מחשבה לא.
דמייני לך עולם איום, בו כולם מתנהגים כראוי, אך חושבים רע. העולם ימשיך לתפקד (גם אם הוא רקוב ומגעיל בתוכנו)
אבל אם כולם ינהגו שלא כראוי... הלך עלינו.
א. יותר קשה לשלוט על מחשבות, מאשר לחטוא בפועל. כדי לחטוא בעריות/שמירת העיניים צריך לצאת לרחוב, וכו' או לעשות מעשה, כדי לחטוא ע"י הרהור- מספיק שנייה אחת שדמיינתי משהו אסור,חטא.ושנייה אחר כך,עוד איסור,ועוד איסור..ועוד איסור.בשניה!בשבריר מחשבה!
ב. האדם חושב שהוא בכלל לא חטא, כי מה זה..כולה מחשבה.ולכן גם לא יעשה על תושבה.
כשאדם פוגם בשכלו, במחשבות ובלב שלו, הוא פוגם בצד היותר עליון שלו. במהות שלו. זה הרבה יותר חמור..
נכון שלכאורה נראה שהמעשה בפועל זה העיקר, אבל הולכים אחרי המניע, אחרי הרצון והמחשבה.
ע"י מחשבה בלבד קורבן נהפך לפיגול.
ע"י אי -מחשבה בלבל אדם לא יוצא ידי חובה בחלק מהמצוות.
ע"י מחשבה בלבד מוציאים ידיי חובה.
ע"י מחשבה בלבד אפשר לעשות הרהור תשובה!
המחשבה זה מה שעומד מאחורי המעשה,והיא גם מה שהניעה אותו.היא עיקר המעשה.
ישנם צדיקים יחידי סגולה שמסוגלים לפעול על המציאות ועל ההוויה כולה בלי לנקוף אצבע, באמצעות המחשבה הטהורה והמכוונת שלהם.
בשיחות הרצי"ה מובא שבוקר אחד הרב קוק התעורר נסער.הרב צביודה שאלו לפשר הדבר, הרב ענה לו, שבלילה הוא הרג את השר ניקולאי(לא בטוח שזה השם)..ע"י מחשבה בלבד ללא מעשה.
כשאמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה דיברו על גילוי עריות ועבודה זרה שבהם יש משמעות למחשבות כשלעצמם גם בלי מעשה, בשאר עבירות אין למחשבה משמעות אם לא הצטרפה למעשה
וכמו שאמרו חז"ל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אך מחשבה רעה אינו מצרפה למעשה
אבל ההגדרה שמה שיש לי בראש זה ביני לבין הקב"ה אמנם נכונה אך לדעתי המסקנה שהסקת ממנה לא מדוייקת
את כולנו חינכו להקפיד בבין אדם לחבירו אבל לפעמים המורים קצת נסחפו ובמקום להעצים את חשיבות של ב"א לחבירו הם פשוט גימדו את בין אדם למקום ודחקו אותו הצידה עד כדי כך ש"ביני ובין ה'.... כבר נסתדר איתו" ח"ו
לגבי ממה יותר קל לפרוש ממעשה או מחשבה זה כבר דיון אחר שלא נוגע בחומרת העניין אלא בדרכי עבודה
אני עדיין מאמינה שקשה יותר לפרוש ממחשבה רעה מאשר מעשה.
מחשבה זה משהו שנחרט פנימה, ומעשה: אם אדם עובד על עצמו מאוד קשה הוא יתנתק ממנו.
לגבי הפיסקה הראשונה: ניסיתי לומר שמחשבה רעה, כוללת בתוכה -בהרבה מהמקרים- גם מעשה.
איך אדם חושב על משהו לא ישר אם הוא לא מכיר מציאות כזו?
כך שלמחשבה ייתכן שקדם מעשה וגם המחשבה עצמה.
ואכן- מעשה הוא עליית דרגה. ולכן בסופו של יום נידונים עליו.
וצריך להבחין: בין מה יותר חמור, לבין הענישה בפועל..
אע"פ שביני לבין עצמי הדברים עדיין לא מאוד מיושבים..
זה פשוט לא.
גם לא מבחינה מוסרית ואף לא מבחינה פסיכולוגית.
אדם שיש לו מחשבות רעות, זה מתבטא. מתבטא בשאלות, מתבטא בצורת חשיבה, מתבטא באיכות חיוו.
אדם שמחשבותיו נקיות, רואים עליו עד כמה הוא זך ונקי. עד כמה חיוו שונים מאשר אדם שמחשבותיו זבל וריק.
העולם שלנו, האנושות כולה בנויה בצורה מורכבת אך פשוטה.
כשאדם חושב מחשבה הוא מזיק לעצמו. ובתורת הכלל, פוגע גם בהוויה הגדולה.
כי כאשר אדם חושב, הוא נותן למחשבה זו טון בעולם, דיבור, גם ללא מעשה.
אני לא אתעכב מה יותר חמור, אלא אגע בנק' זו ספציפית.
לחשוב רע, פוגע בך - נכון.
לחשוב רע, פוגע גם בעולם כולו.
אנשים מאוד גדולים וצדיקים מצליחים אפילו להרגיש את הפגיעה בכלל.
אני טועה?
(וגם "יוסף6" ;) )
מבחינת העונש וחומרה טכנית - כמובן שהמעשה הוא זה שמכריע. אין כמעט פעמים שהמחשבה פוסלת (יש אמנם - בקרבן ובעוד, אבל לא הרבה...).
אבל במהות העניין - המחשבה חמורה הרבה יותר. הנזק שלה הוא פנימי יותר ומושרש יותר, ובסופו של דבר יהיה קשה גם לתקן אותו.
לא סתם אמרו "הרהורי עבירה קשים מעבירה" - אדם שרצח במחשבה של רגע, ואח"כ מתחרט על זה כל החיים- ייענש אמנם אבל תמיד ירגיש רע עם זה וישתדל לתקן ולשפר.
מנגד - אדם שכל חייו עסוק במחשבתו על כך שהוא רוצה לרצוח מישהו, והמוח שלו עסוק בתכנונים ובעניין הרע עצמו - אולי לא ייענש אף פעם, אבל ניתן לראות שעם הזמן הוא ייעשה חייתי יותר, שלו ורגוע פחות, הוא אפילו לא ידע ולא יודה שזה בעייתי שהרי הוא לא עשה כלום! אבל אם נבחן את מצבם של השניים לאחר שנים - אני בטוחה שכולם יוכלו לראות שהנזק שנגרם הוא בלי השוואה אפילו.
זה רק לגבי הרהור בנשים לגבי סתם עבירה. שאדם חשב ולא עשה על זה כתוב שאין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה.
בביאור זאת יש לי פירוש מפתיע מאוד, והוא שכאשר אדם עובר עבירה, הוא חוטא מבחינת המקרים הנספחים לחומר שלו, כמו שהבהרתי. כוונתי שהוא חוטא בבהמיותו. אבל המחשבה היא ממה שמיוחד לאדם ונספח לצורתו [=למהותו]. וכאשר הוא מהרהר במחשבתו בעבירה הוא חוטא בנכבד יותר מבין שני חלקיו (מורה נבוכים חלק ג פרק ח).
וגם אם היית מצטט לי ממשנה תורה זה לא תחליף לשאילת פוסק
שהרי לא פוסקים ישירות מהרמב"ם (מלבד רמבמיסטים, שאין לי שום בעיה עם זה)
יש עוד דעות וצריך להכיר אותם ולהיות עם שיקול דעת להכריע בניהם.
ומותר לפסוק רק על פי הי"ד החזקה (משנה תורה) ולא על פי המורה.
שלום וערב טוב לכולם ...
אז ככה כידוע כל נושא הוא מורכב מהרבה דברים...
ומה שצריך בשביל לפתור אותו זה להכיר את כל הפרטים ואז לפשט אותם ומזה להגיע למסקנה...
יש כן עירבוב של יותר מדי דברים שאני אשתדל לשים כל דבר במקומו ומקווה שמזה תצמח הישועה לכל מי שיעיין כאן.. (וגם לכל העולם - כי כבר הגיע הזמן!!!)
אז ככה אין ספק שיש את עולם המחשבה ועולם המעשה. וכמובן שעולם המחשבה נכבד הרבה יותר מעולם המעשה.. אבל,,, אנחנו נמצאים בעולם המעשה. ויש צדיקים (גם היום) שיכולים לפעול במחשבה.
עכשיו זה שאנחנו עדיין לא שם לא פוטר אותנו משום דבר, כי כל אחד ואחד פועל גם במחשבה.. רק שעוד שהוא לא ממש שם (וכשהוא יהיה שם הוא ידע טוב מאוד שהוא שם) מה שקובע הוא המעשה !!!!!!!
ועכשיו יותר לפרטים ...
אז ככה כידוע כל גדולי העולם נדרשו לשאלה מי יותר טוב מי שרוצה לעשות עברה ומתגבר עליה או מי שלא רוצה לעשות בכלל ???
והרי מצד אחד ודאי שמי שלא מתאווה לעברות הוא עדיף
מצד שני ידוע שהגדול מחברו יצרו גדול ממנו וגם נאמר לפום צערא אגרא (לפי הצער-השכר).
ויש עוד אמרות חז"ל רבות בעניין מה עדיף, שלפעמים נראות כסותרות, וכמובן שאפשר להביא כאן את הפסוק של לא תתורו שבעצם זה איסור, אז ודאי שעדיף מי שלא רוצה בכלל...
אז ככה רוב הדברים שאני אביא כאן לקוחים מתוך "ספר הברית השלם" לרבי פנחס אליהו מווילנא (חלק ב'-דברי אמת, מאמר ה'-הצדיק והחסיד. כל מי שיכול מוזמן לעיין שם בפנים. בכללי לדעתי זה אחד הספרים...)
יש טבע ראשון באדם איתו הוא נולד, וכל אדם נולד עם מידות שונות. וכל אדם מידותיו שונות מזולתו.
במידות,, מהם חזקות יותר ומהם חזקות פחות. (כשמם כן הם - מידות)
אבל,, יש טבע שני והמקום שאדם נמצא והחברה שהוא נמצא בה ומעשים שהוא עושה ומקרים שקורים לו משפיעים עליו ..
וגם אדם שנולד ביישן יכול להפוך את מדתו ולהפסיק להתבייש וכך בכל מידה ומידה... יש דברים קשים יותר ויש קשים פחות..
ויש לפעמים שנראה בלתי אפשרי לשנות ,, אבל עדין אפשר...
וכמובן כמו שכתבתי למעלה שיש השפעות חיצוניות,, וגם זה תלוי כמה האדם מוכן להשקיע.. וגם לעשות את זה נכון כדי שלא יקרו בעיות.
לדוגמא אדם שהוא פחדן ורוצה להפסיק לפחד צריך לעשות את זה בדרך מסויימת (כמובן שתלוי בו איך הוא לוקח דברים) ולא להרוס את עצמו. כלומר הוא מחליט שהוא נלחם בפחד, פנים אל פנים, והולך למקומות שמפחידים, אותו אז יש אנשים שככה יוצאים מהפחד, ויש כאלה שזה דופק להם ת'שכל, והם הופכים להוזיים והזויים- ואצלהם דווקא לאט לאט יעזור.. אז צריך להכיר את הנפשות הפועלות ו"חנוך לנער על פי דרכו"
ונחזור למחשבה ומעשה אז ככה בטבע הראשון מה שקובע זה רק המעשה בפועל !!! חוץ מזנות ומינות שעליהם נאמר "ולא תתורו" אבל עדיין הבעיה היא כשמחשבים בעניין, ולא המחשבה הראשונה... זה שאדם הולך ברחוב ופתאום רואה משו לא בסדר זה בעייה אבל על זה לא יעשו לו כלום. אבל אם הוא ממשיך לחשבן בזה כאן הבעיה, וזאת בדיוק הגמרא שהרהורי עבירה קשים מעבירה (רש"י מסביר שם שזה הרהורי נשים) כי ההרהור הוא הרבה יותר קרוב והמלחמה איתו הרבה יותר קשה וארוכה..
אבל !! אלה בדיוק החיים !!! כשרק המחשבה מגיעה...אז אם משתעשעים בה זה בעיה וזה יכול לפגום לפעמים יותר מהמעשה. אבל אם נלחמים איתה עוד ועוד ומנסים לגרש אותה אז עד שלא עושים מעשה הבן אדם צדיק גמור ולפום צערא אגרא !!!!!! וכמובן שגם אחרי שאדם עשה מעשה אז יש אפשרות לחזור בתשובה !!!
בהצלחה לכולנו...
בברכת גאולה שלימה בקרוב - כי עת לחננה כי בא מועד
חוץ מע"ז וג"ע
בעיקר על העצים הרחוקים יותר מהיישובים- אלה שערבים לא מנועים מלמסוק ואלה שאין בהם סכנה בטחונית מיוחדת אם ערבים יבואו למסוק (לדוגמה בצמוד לכביש)
אשמח לתשובות.
אני לא טוב בניסוחים מדויקים כל התייחסות זה מבורך.
ייתכנו אי דיוקים שלי מקסימום תשאלו ואסביר/אתקן.
א. האם קרבן התמיד הוקרב לפני נץ החמה? משנה ידועה ביומא - האיר פני המזרח.. אם כן אז למה תפילה אידיאלית היא בנץ ולא כבר משהאיר פני המזרח כמו קרבן?
ב. השוע בסימן פט מחלק בין תפילה בעלות השחר - רק בשעת הדחק. לתפילה משהאיר פני המזרח - בדיעבד.
למה תפילה שונה מהרבה מצוות שנאמר בהם שבדיעבד יצא כבר מעלות השחר..(ולא רק בשעת הדחק כבתפילה)?
ג. יש דעות בראשונים שתפילה אחרי הנץ (נניח בשמונה בבוקרל צורך הפשטות) היא רק בדיעבד ולא לכתחילה? ולכתחילה זה רק בנץ?
תודה
א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'
ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה
לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.
בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.
ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות
באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)
לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)
[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]
בפשטות מדאורייתא.
מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.
טיפות של אורחשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת
אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.
כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).
ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)
גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).
א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.
ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.
ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.
(פוצל מהשרשור הזה - נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת בארץ ישראל - בית המדרש )
שלום לכולם,
הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.
הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.
סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.
מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.
שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.
איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.
אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.
שבת שלום ומבורכת!
צוות עיתים לתורה
כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:
כל השיעורים הקצרים: הלכות שבת בקצרה – למעשה
השיעורים המורחבים: הלכות שבת מהמקורות
עוד שיעורים וכתבים בהלכה ובאמונה: אתר עיתים לתורה
מה הדין של אלמוגים? האם אפשר לסכך בהם מחמת דבר שגידולו מהקרקע? הרי הגמרא בסוכה אומרת שאלמוגים שבקרקע הים הם מ7 מיני ארזים.
ואצות? ומה לגבי קניית אצות בכספי מעשר שני? האם הן כדגים שמותר או כפטריות שאסור?
ומה דין האוכל שושנת ים? האם בגלל שמחוברת לקרקע היא צמח ודומם, או בגלל שזזה היא חיה?
לכאורה מצד אחדאדני השדה הם חיה למרות שמחוברים בחבל בשר לקרקע ואם ינתק ימותו (ואפילו מטמאים באוהל) ,מצד שני צמחים טורפים הם זזים ועדיין מוגדרים צומח ומותר לאכלם.
ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.
בארץ.
השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.
מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...
ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)
כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.
אם כן אינו גידול הארץ.
ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים
וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)
השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל
מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?
לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?
לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.
אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.
השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.
פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.
לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ
בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.
מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.
לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.
מה שלא זז?
מה שאחוז באדמה?
מה שיונק מהאדמה?
אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.
ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).
צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.
אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי
שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.
שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).
דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).
וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.
מחוברת לקרקע.
ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?
ומה לגבי דין סיכוך בסכך?
אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ
התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".
יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.
תנועה או חיבור לקרקע?
ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).
ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.
לא יודע אם זה המקום, אבל מישהו יודע אם יש שיעורים קבועים של הרבנים הבאים במקומות מסויימים מלבד הישיבות שלהם?
הרב דביר טל
הרב ארל'ה הראל
הרב ישראל אריאל
לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה
נראה לי שגם בגבעת אסף
הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.
מה דעתכם בעניין?
לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.
בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):
א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.
ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!
ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).
יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.
חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).
המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.
והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).
המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.
שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".
