ט"ו באב על פי הקבלה
--------------------------------------------------------------------------------
כתוב שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ שהיו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, והיו יוצאות בכלי לבן שאולים, בכדי שלא לבייש את מי שאין לו. והיו באים בחורי ישראל, ואומרות להם: אל תתנו עיניכם ביופי שאין אשה אלא למשפחה. ומובא שבבנות ישראל היו ארבעה סוגים: יפות אומרות אין אשה אלא ליופי, אחרות - אין אשה אלא למשפחה, וכן היו בעלות ממון, ומכוערות שבהן אומרות שלא צריכים להסתכל ביופי, אלא קח מקחך לשם שמים.
הרבי הברכת שלום זצ"ל שואל - מה ההסבר בכל הענין הזה? יוה"כ אנו יודעים שהוא יום גבוה מאד, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם", אך ט"ו באב מה ענינו? יכולים לומר שענין ט"ו באב מראה על סיהרא באשלמותא, לבנה במילואה, ולבנה מרמזת על השכינה הקדושה המקבלת את אור התגלות ה' מלמעלה, מז"א בעלה שהוא בחינת קוב"ה, בדומה ללבנה המקבלת את אורה מן השמש. וענין שהיו בנות ישראל יוצאות פרושו - יוצאות מן ההעלם אל הגילוי. וארבעת הבחינות הנזכרות הן ד' בחינות: חכמה, בינה, ת"ת ומלכות. ובימים טובים שהוא זמן אתערותא דלעילא אז יש התגלות אלוקות, והתגלות הספירות, כי בכל ספירה יש ענין התגלות אלוקות אחר. וזה ענין של יוצאות: יוצאות מן ההעלם אל הגילוי. ולמה דוקא בט"ו באב: כיון שט"ו הוא זמן מילוי הלבנה, סיהרא באשלמותא, שזה מרמז על כך שהשכינה מקבלת מקוב"ה את אור התגלות ה'. ויכולים לומר שלאחר ימי בין המצרים, שהוא זמן של התבוננות האדם בחסרונות שבתוך עצמו, המכונה קו שמאל, אז האדם צריך להתבונן רק בדבר אחד - בירושלים שבתוך עצמו, שהיא הנקודה שבלב, מדוע היא חרבה ובזויה, שבזמן שאדם רוצה לעשות משהו לשם שמים הוא מגיש טעם מר, בזיון, חרפה, אך לא מרגיש שמחה ואושר כפי שהיה צריך להרגיש, כפי שמרגיש בזמן שמקבל תאוות גשמיות. נמצא, בימי בין המצרים אדם צריך להתבונן בתוך ירושלים של עצמו, לא על ירושלים הגשמית, דהיא רק סימן על ירושלים הרוחנית שנמצאת בלב כל אחד ואחד. ירושלים הזו עומדת בחורבנה, כי אנו לא מקיימים מה שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והא ראיה - שבכל פעם שאנו רוצים לעשות באמת משהו שלא לתועלת עצמינו אנו מרגישים הרגשה של שפלות וחורבן. ובזמן הזה אנו רואים את החסרון, ואז נוצר הכלי לישועת ה'. ובט"ו לחודש שהוא זמן של סיהרא באשלמותא, הקב"ה משפיע את האור הכלי הזה. ולכן אז מתגלות ד' הבחינות הללו של יפהפיות, בעלות יחוס, בעלות ממון, ומכוערות, ויוצאות מן ההעלם אל הגילוי, וכל אחת ואחת מגלה את התכונה שלה.
הרבי הברכת שלום זצ"ל מסביר כך: יפהפיות – י' של שם הוי"ה, בחינת חכמה, שהיא בחינת מטרת הבריאה. כי יופי זהו לא דבר גשמי, רק ענין התגלות ה', כמ"ש "מלך ביופיו תחזנה עיננו", וכמ"ש על דוד המלך שהיה יפה עינים, ג"כ הכוונה על בחינה זו. נמצא, ספירת החכמה מצביעה על התגלות אלוקות.
ה' של שם הוי"ה היא ספירת הבינה, האומרת הסתכלו על המשפחה, על יחוס. דהיינו, לאיזו משפחה אדם מתייחס? מאיזה שורש הוא נמשך? כי בינה תכונתה השפעה בבחי' "כי חפץ חסד", כי היא מסתכלת על השורש שהוא הבורא, שהוא רחום, והיא גם משתדלת להיות רחום וחנון. וזה נקרא "משפחה", שמגלה את תיקון הבריאה.
ו' של שם הוי"ה היא ספירת הת"ת, כפי שמוסבר בספר הזוהר הקדוש שהוא בחינת עשיר, שכולל גם חכמה וגם חסדים ו"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", והברכת שלום מוסיף שהעשיר נקרא שמח בחלקו.
ה' אחרונה של שם הוי"ה היא בחינת מלכות, הנקראת מכוערת, כי לית לה מגרמא ולא מידי (אין לה מעצמה כלום). מלכות היא למעשה אנחנו, רצון לקבל ע"מ לקבל, (כי מלכות כוללת את כל הנשמות) וזה דבר מכוער. פירוש: כשהאדם עוסק באהבת הזולת, הוא בוכה, כי מרגיש את עצמו בבזיון ובשפלות. ולכאורה בזמן שאדם משפיע היה צריך להיות בשמחה, אך היוצרות אצלו הפוכות, כי כשמהנה לתאוות שלו אז הוא שמח ורגוע, וכשעושה דברים טובים של השפעה, קבלת עול מלכות שמים באמונה, הוא עצוב וצריך התגברות בכפיה עצמית, וזה דבר מכוער מאד.
וכל אדם כלול מכל הבחינות, דלמרות שאנו נמשכים מן המלכות, אך המלכות בעצמה כוללת את כל ד' הבחינות הללו. כלומר, לא מדברים כאן על ג' הבחינות שלפני המלכות אלא על הבחינות שנמצאות בתוך המלכות. יש נשמות שהן מבחינת חכמה ונמשכות אל ענין התגלות אלוקות יותר. כשאדם נמשך אל תיקון הבריאה, לעשות חסדים יותר, ובזה השמחה שלו, סימן שהוא נמשך מבחינת בינה. בחינת ז"א זו בחינה ממוצעת. בחינת מלכות זו בחינת שאדם הולך במדבר, בבחי' אמונה, ואת זה הוא מחפש, ודוקא בזה הוא נהנה.
ולכן כתוב שהן "מחוללות בכרמים". כרם פירושו כנסת ישראל המכונה כרם ה', מקום שעושה פירות, (כמו שדה שהוא חקל תפוחין קדישין), ופירות הם ענין הדביקות בה', והתגלות ה'. מחול מראה על שלמות, כי מחול הוא בעיגול כמ"ש (מסכת סוכה) "לעתיד לבא הקב"ה עושה מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה באצבעו "הנה אלוקינו זה". א"כ מחול פירושו שלמות התגלות ה'. ובנות ישראל יוצאות במחול, שאז כל ספירה מגלה את תכונתה, וזו שלימות גדולה.
אך יש להבין: מה פירוש יוצאות בכלי לבן שאולים? בפשטות - יוצאות בשמלות לבנות שמשאילות אותן, בכדי שלא לבייש את מי שאין לה. אך ע"פ דרך בעה"ס אפשר לפרש: כלי לבן מרמז על הלובן העליון, כפי שהאר"י הקדוש אומר בתחילת חלק ד' על הפסוק "והנה ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" - בחינת האור העליון אשר מתגלה בנבראים, עם ריבוי הבחנותיו. אך כלי לבן הללו שאולים, פירוש: אור לבן הוא אור החכמה, והכלים של אור זה שאולים, כמו שישראל שאלו את כלי המצרים. ומסביר הרבי: שהכלים של מצרים מרמזים על הרצון לקבל שאיתו ממשיכים את האור למטה, אך ישראל ענינם השפעה ואינם ממשיכים שום דבר, ע"כ ישראל שאלו את כלי מצרים כדי להמשיך את האור העליון, אך אלו כלים שלמצרים ולא של ישראל ולכן נקרא השאלה. כמו כן בפורים אנו מוצאים שהמלך שואל את המן: "מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"? מדוע לא שואל את מרדכי? אלא שאם היה שואל את מרדכי לא היה צריך שום דבר. על דרך "חנינא בני די לו בקב חרובים", שהולך במדבר, בארץ לא זרועה. ולכן שואל את המן, כיון שהוא יודע מה צריך להמשיך. אך כל זה מתגלה בכלים של מרדכי. ולכן יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא יתביישו, דהיינו בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא. כי במקום שיש ענין של מקבל לעצמו יש ענין של בושה, וכל הענין ההשאלה היה בכדי שלא יהא נהמא דכסופא, דלמי שלא יהא לו את התיקונים תהיה לו בושה, ולכן צריך לשאול כלים להמשיך את הלובן העליון.
מאמר מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א, תלמיד הברכת שלום זצוק"ל
