ישבנו בחצר הבית שלו באנגליה, בית לבנים שלושה קומות, וצמח גדול שמטפס עיילו עד לגג, עוד תוספת של בית מחובר מסויד לבד שמתעגל בפינה, ולמעלה בגג רעפים היו שלושה ארובות קטנות, בחצר האחורית רעו חזירים בשקט, והנענע הרפואית שבכוסות שלנו התחילה לתת את הטעם החזק של תה חלוט, את הנענע הוא לקח מגינת התבלינים הגדולה שלו, "מתחיל להיות קר" הוא אמר "ואני חושב שעוד מעט ירד גשם, רוצה להיכנס הביתה?" הסכמתי, האוויר היורקשרי היה קר מאוד, נכנסנו אל הבית שלו, גברת המילטון העוזרת (הוא קרא לה סוכנת בית) הדליקה אש, והוא נתן לי סוודר חום וכבד מצמר עיזים שהיה שייך לבן שלו, שנסע ללמוד בלונדון ווטרינריה " ו'או ממש כמו אבא שלו" ככה הוא אמר והתיישב על הספה המשובצת, התיישבתי מולו על ספה חומה ורכה, שנינו נאנחנו קצת ולקחנו שלוק מהתה, הכלב הזקן שלו סם רבץ מתחתו על השטיח, "קום סמי" הוא צעק בחיבה "יש לי נעלי בית גם בלעדיך, זוז כלב טיפש" סם פלט נביחה עצלנית הלך צעד קדימה ונשען על השטיח, הזקן הרים את נעליו הרכות(את נעלי העבודה הוא פשט שנכנסנו) והניח אותם על הכלב.
"אז אני מבין שבאת לשמוע סיפורים" הוא אמר אחרי שסיימנו את התה "אני מניח שיש לנו שעה עד שאישתי תחזור מן העיר , אנחנו מאוד אוהבים לעשות סיבוב במכונית שלנו לראות את הנוף" והצביע על החלון הרחב שממנו נשקף הנוף הררי הכפרי והפראי של יורקישר,
הוא הצית מקטרת וסיפר על העבודה שלו כווטרינר, על המלטות, ומחלות של חיות בכפרים, טלפונים בשעות לא שעות (יכולתי לדמיין לעצמי טלפון מחוגה ,שיושב על שולחן עגול) התמודדות עם סוסים בועטים, ועל יורקישר עם החוות היפות והפראיות שלה, "קצת כמו האנשים פה" הבטתי על הזקן עם מעיל הצמר הכחול שלו, וניסיתי לדמיין את הווטרינר הצעיר שיצא "לחווה של ג'ים ווקר ש'יה לו שם איז'ה סוס עצום עם פטרת רצינית ברגל" או על "הקולי הזקן של גברת נלסון ש'וא היה קטן אבל נהנה נורא להפחיד אותי תמיד" או על "מר בארג' ש'יה לו את הרפת אולי הכי גדולה בכל יורקישר אבל בחיים 'ני לא ראיתי ממנו פני שחוק אחד"
ואז אחרי כמה סיפורים כאלה הוא קרא לגברת המילטון שתביא עוד קצת עוגות שמרים, ושאל אותי באדיבות בריטית אם אני רוצה לספר על הארץ שלי.
ניסיתי באמת שניסיתי, אבל שרציתי להתחיל לתאר לו את הגליל היפה והשקט שלנו, ראיתי בחלון מאחוריו את יורקישר עם משטחי העשב הענקיים שלה, וכל מה שיצא לי מהפה זה תיאור של כמה שנלחמנו עלייה, מימי העלייה הראשונה ועד ימנו, המון דם ועצב ושכול היו בסיפורים שלי, והוא שפותח רדיו רק בשביל לדעת מה מזג האוויר מחר הביט בי ושאל אותי "וקצת שקט יש לכם שם?" הבטתי עיילו יושב רגוע עם צעיף על חצי מהפנים עם אישה ילדים נכדים ובית יפה, ובלי שום דאגות "לא אין לנו שקט" הודתי, "אבל אני מאוד אוהב אותה" "הוא הנהן אבל ידעתי שהוא לא יבין
והאמת גם אני לא מבין עד הסוף- אבל אני באמת אוהב את הארץ שלי