רציתי לצטט לכם מספר אהוב.
"נפוח בראוו האורך אין קץ נמנה - למעשה, נמנה - עם המיעוט המצומצם מאוד של היצורים בני האלמוות.
אלו הנולדים בני אלמוות יודעים באופן טבעי כיצד להתמודד עם אלמותם, אך נפוח בראוו לא נמנה עם אלו. למעשה הגיע לכדי שנאת האלמותיים-מלידה, קובץ הממזרים השלווים. אלמותיותו נאכפה עליו בשוגג עקב תאונה מצערת עם מאיץ חלקיקים אי רציונאלי, גלולת ארוחת צהריים וזוג גומיות. פרטי התאונה המדוייקים אינם חשובים כלל ועיקר, משום שאיש לא הצליח מעולם לחזור על הנסיבות המדויקות שבהן התרחשה, ורבים יצאו מזה, בסופו של דבר, אידיוטים, או מתים, או שניהם גם יחד.
נפוח בראוו עצם עיניו בהבעת עוגמה יגעה, השמיע מעט מוזיקת ג'ז קלה בסטריאו של הספינה והרהר לעצמו כי היה מסוגל לעמוד בזה אילולא ימי שבת אחר הצהריים. באמת היה מסוגל.
בהתחלה זה היה כיף; הוא בילה כהוגן, חי על חבל דק, לקח סיכונים, גרף רווחים של השקעות ארוכות טווח וגבוהות תשואה ובדרך כלל נכח בהלוויות של כולם.
אך לבסוף לא הצליח להתמודד עם ימי שבת אחר הצהריים ועם אותו פיזור נפש נורא המתחיל להשתלט עליך ב2:55 לערך, כשאתה יודע שכבר עשית את כל האמבטיות שאפשר לעשות באותו יום (...) וכשתביט בשעון ינועו מחוגיו ללא רחם לשעה ארבע ואז תכנס לשעת המנחה האפלה והמתמשכת של הנשמה.
וכך החלו הדברים להלאותו. החיוכים העליזים שנהג לעטות בהלוויותיהם של אחרים החלו נמוגים. הוא החל לבוז ליקום בכלל, ולכל אחד ואחד שבו בפרט."
(החיים, היקום וכל השאר / דוגלס אדאמס)
מעניין אותי מה אתם חושבים בעקבות זה 
