אני מצטערת אם זה יישמע דברי ביקורת, אבל מה שעלה לי מקריאת ההודעה שלך היא אמרה די ידועה:

מה שמפריע לך אצל אחרים, זה בד"כ מה שמפריע לך בעצמך.

שניכם נשמעים שחשוב לכם הסדר בבית ובצורת העבודה, פשוט אצל כל אחד זה מתבטא בדברים אחרים.

הבעיה שלשניכם מאוד חשוב שזה יהיה איך שאתם רוצים, ואתם לא נותנים מנוחה זה לזה.

פיתרון?

לדעתי- תיאום ציפיות, הסברים הדדיים מה חשוב לכל אחד מכם ובאיזה אופן (למשל, באיזו צורה את מסדרת את הדפים שלך). נשמע ששניכם מאוד אוהבים זה את זו, ואני מאמינה שתוכלו לדבר ולעזור אחד לשניה להבין.

וביחד...אור איתן!

לדעתי, זו תגובה מתעלמת, וקצת מקוממת(פותחת השירשור באה לשתף ולפרוק, כך שגם אם יש מה לבקר אותה, זה צריך להיות לאחר שיקול דעת ברור, והכלת כאבה)

התגובה מתעלמת מ"הדרת האישה" (סתם יצא לי ככה) מהמטבח והבית בכלל.

אני חושב שמתואר כאן מצב שהאישה חשה ש"גנבו לה את סיפוקה" המובנה כמעט אצל כל אישה - בית.

מבחינתי , זו נקודת מוצא, ועכשיו צריך לראות מדוע הוא עושה זאת, אלא שהוא לא כאן כדי להסביר את עצמו.

מה שבטוח, היא לא חשה שהוא עוזר. ובצדק. להרגשתה, הוא פשוט לוקח ממנה את שלה.

פיתרון?

רק שיחה שלך איתו, והבהרת צרכייך ומציאת דרך למלא גם את צרכיו.

מישום מה יש לי הרושם שלגבר ייקל יותר להיות על תקן של עוזר בענייני הבית, לא על תקן מנהל, גם אם נדמה לו אחרת. וגם אם אני טועה, צריך למצוא מה שיתן לו את סיפוקו בעניין, אך לא על חשבון סיפוקה של אשתו. אצלה זה יותר טבע מובנה, ולכן היא קודמת.

המטבח והכביסות הם קודם כל של האשה,והוא יכול לבקש את רושתה והסכתמה להתעסק בזה, כל זמן שלא סוכם שום דבר זה תחום שלה.

ואגב זה מעוגן הלכתית, שאשה שיש לה אפשרות לשכור עוזרת לסידור הבית היא צריכה לדאוג לו לאוכל ווכ'

מי שלא מבין בדרך הקלה שיבין בדרך הקשה

כמה מכתבים כתבתי לו וכמה דיברתי איתו וכמה ניסיתי להראות לו - והוא לא קולט ועוד רוצה להביא את אמא שלו שתראה לי איך לסדר.

אני מתביישת לפתוח בפניה את מגרות המטבח שנראות כמו ה"צפרדע" בחוץ...

אני מקדישה את כל שעותיי לסידור אחריו במקום להשקיע בדברים אחרים ובעצמי קצת...

אני טובעת!

עצבנית כמו שמעולם לא הייתי!

איך אני מסדרת?-ישר, נקי, נגיש!!! שמיש!!!

הוא - מהפך בתוך המגרה, מה שהיה למטה -עולה למעלה!

מה שלמעלה - למטה.

ישר - מתקמט.  מוכתם.

פתאום אני מוצאת קנקן שתיה שוכב במגרה של שקיות  ונירות אפיה. כמה חיפשתי אותו. לא חלמתי שהוא שם.

מטליות ושאר דברים - האריזות קרועות, הכל מפוזר.

ואיזו טינופת בארונות של מצרכי מזון...

כמאורסת, ביקרתי בדירה שלו. הייתי שם לבד ועבדתי קשה לנקות מלכלוך חום ודביק את הממתגים, ברזים, מקלדת, טלפון, ארונות מטבח. היה ארון מצרכים שסרבתי לקחת כנדוניה ממנו - מטונף, עקום. אח"כ הוא מצא דרכו לקרובים אחרים ולא ניתן היה להכיר אותו...כחדש - מבהיק, נקי, מתוקן, עם דלת יפה...- ככה בטח הייתי מוכנה להשתמש בו....

ומושיקו- מי ילמד בדרך הקשה- הוא או אני?

צריך להבהיר בצורה ברורה אבל בצורה יפה, אפשר זמן רגוע ושקט של שניכם בשביל להביר ענינים אלו או אחרים.

בכל אופן להסביר את זה בעצבים חבל, כי גבר מקבל אחרת ממה שחושבים צעקות של האשה 

אשה היא עקרת הבית ולכן הבית צריך להיות מנוהל על ידה.

זה נשמע מאוד רע (בפרט העניין עם אמא שלו, זה מעבר לקו האדום)

ודוקא בגלל זה, דווקא מישום שאת כ"כ צודקת...

מהתיאור הנ"ל נשמע כעס גדול על התנהגותו, וביקורת קשה עליו, 

יתכן, אולי השיחה ביניכם אינה נכונה? אולי צריך ללמוד, כמו כולנו, מה הדרך לליבו של גבר ולליבה של אישה?

לפעמים אנו פונים בשפה שאינה נכונה, וחוטפים "דווקא", כי תחשבי, הרי הוא נמצא בעמדת נחיתות בעניין, שלא נוחה לו, ודאי בתור גבר, זו ביקורת קשה.

אולי הוא עושה "דווקא"?
לפעמים,  כמה שנהיה צודקים, אם לא נפנה בשפה נכונה, עם כל הכאב שבכך, אפשר לחטוף - דווקא.

מה שברור הוא, לדעתי, את חייבת לנהוג באסרטיביות, ולעמוד על שלך המוצדק. יחד עם שפה נכונה, אולי זה יעבוד. ואם לא, אני באמת לא יודע מה עושים.

ואת החמות, אנא תשאירו רק לבדיחות...

ואגב, שפה נכונה לגבר, בשתי מילים, היא,

ישירות(כן! רמזים מרגיזים אותנו, ממש הפוך מאישה. - ולא לערבב ישורות עם בוטות),

כיבוד (שזה אומר, לא לדבר מלמעלה למטה, ולא "לתקן" את הבעל),

וכל זה צריך להיעשות מיתוך אהבה, והבהרה כמה הוא חשוב לך. (יש פה שירשור עם דברים בעניין שכתבה "אלירז". עייני שם) 

מעבר לכך, תמיד מומלץ לקרוא על כך (גברים ממאדים ונשים מנוגה, מצויין)

(כמה שזה "נורא"..)

יש אנשים כאלו. זה לא בדיוק מה שהעלתה הראשונה.

לזכור שה"סדר" זה לא העיקר. העיקר - האדם עצמו. היחס הנעים ביניכם. אפשר לבקש שיחזיר למקום וכו' - בקשות קונקרטיות, אבל לא  להיות בעמדת "מתלוננת" בגלל שהוא כך. תנסי להתמקד בטוב שבו, וזהו.

מה שכן - את יכולה "להסכים" איתו בחיוך (אם מציע שאמא שלו תלמדך לסדר..): בוא נעשה עסק: אני מקבלת אותך עם כל הבלאגן (אבל תשתדל כמה שאפשר פחות..), וזה לא מה שחשוב בעיני. חשוב בעיני שאתה זה אתה ושאתה.. (תִימני כל מיני מעלות טובות) - ואתה מקבל את הצורה שאני מסדרת.

יתכן שאם ידע שאינו "מאוים" ע"י הערותייך על התכונה הזאת שלו - גם יחדל להציע לך ללמוד לסדר.

תתרכזו בעיקר - אתם כאישיות. היחס ביניכם. נעימות המידות (שכוללת התגברות על עניינים "חצוניים", גם אם לעיתים זה קשה, ואפשר גם קצת "הסכמות" בענין זה). בנין הבית הפנימי.

הראל- חבל לי שאתה מרגיש שלא חשבתי על התגובה לפני שכתבתי ושלחתי אותה. אני לא חולקת על דבריך, ולא מרגישה שדבריך חולקים על דברי. ההסתכלות שלי היא על היבט אחר של הבעיה (אולי בגלל שאני הבלגניסטית ובעלי המסודר?), אך אתה יכול לראות שהפתרון הוא אותו פתרון- לדבר, לדבר, לדבר. נכון, לצערנו דיבורים לבד לא תמיד עוזרים, אך זו נקודת ההתחלה.

ולפותחת השרשור: מצטערת אם נפגעת מדבריי. לא התכוונתי כביקורת עלייך, אלא כנקודת מבט אחרת שאולי תביא לך קצת מרגוע, ואולי זווית חדשה לדיבורים שכמובן שאני בטוחה שכבר ניסית לדבר איתו.

ברוך השם, לא נפגעתי כלל.

להיפך. דברייך נכונים ואמיתיים. שאלתי אם אינך במקרה בעלי מתחזה...- כי כמובן הוא מדבר כמותך...

הראל פשוט קרא אותי נכון. או לפחות דיבר בכיוון.

הצלחתם לבלבל אותי.

המסר שלכם:  ד  ב  ר  ו.

העצבים הבוערים הם אחרי תקופה ארוכה מאד של כבישה עצמית והסתגלות להיפוך התפקידים. זה נח...

עיקר הכאב לא רק על "לקיחת סיפוק" ולא רק בגלל שזה "מובנה" אלא כי התחושה הכללית: זה לא הבית שלי. ולאט לאט, עם התנהגויות שליליות  שלי כתגובה - ז ו   ל א   א נ י ! !

אז עם מי למען ה' הוא התחתן?! ולמה בכלל התחתנו?!

פירגון לחמות:

היא לא מבקרת ומתערבת ואני מעריכה את הסדר המופתי שלה. היא גם עזרה לנו לסדר בעבר.

אבל איך אומר לה שאני לא חיה לבד?!

צריך ל  ש   מ   ו   ר   על הסדר. צריך לשים דברים במקומם וולהחזיר למקום לאחר שימוש ולהרים עכשיו מה שנופל, אחרת מהלכים על מהמורות...(הוא מחפש מברגים. קניתי לו תיבת כלי עבודה. הם לא בתוכה? - אבל איפה היא בעצמה? - היא עברה ונדדה בין מדפים וארונות....)

לעניות דעתי - יש לכם דווקא סיכוי טוב, אבל אתם צריכים קודם כל להכיר את מקום-הטעות שלכם, אח"כ ממה באות התחושות הלא-נעימות (עלבונות וכו'), אח"כ - לקבוע סדר מעשי קבוע.  אחרי זה - כבר היחס הטוב יוכל לפרוח, לענ"ד.

את מתלוננת על "תפיסת מקומך" במטבח ובסידור הבית. על כך שהסידור הזה אינו סידור ויש בלאגן גדול, ועל כך שכתוצאה מדחיקתך הדי-מעליבה, מגיעות תביעות ש"תהיי" היכן שהורחקת, כשצריך. הוא התלונן על "איכות האוכל" כביכול ועל שיטת הסידור, עשה מה שעשה - וכעת מרגיש לא נוח עם היחס שנוצר. ואת מרגישה עוד יותר לא נוח - היחס הזה זה בכלל לא "אני". נכון.

א. הטעות הראשונית של שניכם, לענ"ד (הבלתי-מכירה אתכם אישית. תראו אם זה "מתאים" לכם..): "היפוך פרופורציות", מתוך כוונות טובות. אתם באים מבתים מסודרים - יש תביעה לסֵדר בבית (אולי גם "תחרות יוקרה סמויה" - מי מסדר יותר טוב, שהרי לפי זה אתם אולי מרגישים קצת "נבחנים"); הבעל יודע לבשל ואוהב אוכל "ברמה" - יש תביעה לאוכל כזה גם ע"ח הערות וכו' וכו'.

קחו פרופורציות: שאלת בהמשך "עם מי הוא התחתן", "למה התחתנו".. אתם התחתנתם אחד עם השני. לא פועל ניקיון/טבח עם פועלת ניקיון/טבחית.  ואתם התחתנתם כדי להשרות שכינה ביניכם ע"י היחס הנעים אחד אל השני, ההתענינות, ההתחשבות, המידות הטובות שיתגלו מתוך הקשר ביניכם וכו'. שם נמצא שמו של הקב"ה. לא במטבח ולא בארונות.

נכון, שלמי שמסודר - בלאגן יכול להיות נורא ואיום. ומי שאוהב דווקא אוכל מסוים, יכול להיות שמפריע לו אחרת. 

אבל צריך להיות מובן לגמרי לשניכם, שיש סדר עדיפויות. הכי חשוב זה היחס הנעים ביניכם, גם אם הכל יהיה הפוך, ותאכלו סנדביץ'...

ברור שמי שחשובים לו הדברים הנ"ל - הם יכולים להוסיף לאוירה הטובה. אבל אם הם "במקומה" - קם הגולם על יוצרו.

נראה מתוך הדברים - שהמצב קצת העצים כמה עניינים: אם מראש היה הסדר חשוב לך - הרי שכעת התווסף לכך הצורך (המובן - גם מעבר למצב העובדתי) להראות שאכן בלי שאת מסדרת, זה בלאגן אמיתי. את לא "מיותרת" במובן הזה. הוא לא יודע למלא את מקומך באמת.. את נעלַבת מ"דחיקתך", ואפשר להבין.

ואולי גם אצלו: צריך להראות שהוא מסדר יותר טוב, בשיטה נכונה יותר..  הרי זה כביכול "מדד". הכל מהתפיסה הלא-נכונה של עיקר וטפל ובמה "נמדדים".

אני חושב שאת צריכה קודם כל לשבת עם עצמך (בלי להתעלם מכל תחושותייך הצודקות - זה יעזור לכך), להתבונן ולהחליט ממש בהסכמה פנימית חזקה שהכי חשוב זה היחס ביניכם. יותר מהסדר, יותר מהאוכל.  עם זה, לגיטימי רצונך להרגיש את "מקומך" בבית - ושהמקום הזה יזכה לכבוד ולהערכה.

אחרי הישיבה הזאת עם עצמך - תבקשי את בעלך (שסה"כ הוא אדם טוב כפי שאמרת) שתשבו ביחד, בנחת ותשוחחו. תגידי לו שיש לך דברים חשובים שאת רוצה לדבר איתו ואת גם רוצה את עזרתו. תשימי לב שלא יישמע "מאיים". הכל בכוונה להוסיף טוב.

תדברי איתו על זה שהכי חשוב הרי בנין היחס ביניכם - ושאת שמה לב שהדקדקנות של שניכם בענייני הסדרים ואיך וכו', מקלקלת את היחס. מה שווה הסדר מול היחס הטוב.  תגיעו למסקנה משותפת שאכן טוב שיהיה מסודר, אבל הכי חשוב היחס הנעים.

אח"כ תסבירי לו את הרגשתך ביחס לאוכל. תגידי לו שאת מאד מתפעלת מכשרון הבישול שלו, אבל הוא צריך להבין שאשה שבעלה "לוקח" לה טוטאלית את המטבח, או מעיר הערות לא נעימות על איכות האוכל שהיא מבשלת - זה פוגע בלי להתכוין באחד הדברים הכי בסיסיים של אשה, וגם "מוריד לה את הביטחון" במידת-מה. ברור שזה גם יכול להביא אח"כ לשיח לא נעים, ככל מי שמרגיש כך (הרב שלום ארוש אומר לבעלים שלא ייכנסו בכלל למטבח - כדי לא להוריד לאשה את הביטחון העצמי. אז לא חייבים כך - אבל אפשר לראות שזו בעיה מוכרת..). תבקשי שיבין את הרגשתך מההערות על "איכות האוכל". בווודאי גם הוא מבין שה"בין אדם לחבירו" ביחס לאשה, יותר חשוב מהטעם המדויק. את יכולה להוסיף שאין בעיה עם "בקשות מיוחדות" לגבי מה להכין. אבל שיסתכל בעין טובה על מה שכבר הוכן, שיעריך את ההשקעה, שיתן מילה טובה.

כמו כן, ביחס לסידור הבית: הרבה נשים נוהגות בשיטה שלך. זורקות הכל על הריצפה ומתחילות לסדר. ויש גברים שקצת "נבהלים" מהשלב הזה של הבלאגן.. זה לא בא משום תכונה של בלאגניסטיות אצלך...  תגידי לו: מה איכפת לך? כשאני מסדרת, אל תהיה על-יד, תבוא בסוף ותראה שהכל בסדר... כך גם נרוויח שנישאר חברים טובים, וגם לא תרגיש לא נעים בשלב שהכל על הריצפה. אל תתקפי את הכלאגן שהוא עושה. זה רק יגרום ל"התגוננות" אצל אנשים כמותכם. תעריכי את רצונו לסדר/לנקות בעצמו, כל הכבוד. הרבה גברים משאירים הכל לאשה.. אבל תגידי לו: מה איכפת לך? אתה עושה ממילא כ"כ הרבה - כל הכבוד - תשאיר לי להרגיש "בלבוסטע" קצת. בטוח שגם אתה תשמח בסוף איך שייראה..  הכל ללא שמץ של האשמה שתגרור נוגדנים.

ותגיעו אולי לסיכומים מעשיים: הוא מבשל לשבת - את בשאר השבוע. את שמחה במה שהוא מכין. הוא שמח במה שאת. הכל מתוך היסוד הראשי: הבין-אדם -לחבירו קודם לאוכל.

ומתוך אותו יסוד - גם כשמכין את האוכל לשבת, לזכור שאת - אשתו - יותר חשובה. אז את לא מתכוונת "להפריע", אבל בבקשה - דבר אלי בצורה נעימה. הרי אני יותר חשובה מהאוכל...

גם בקשר לסידור הבית: תקבעו ברור "תחומי גיזרה". תגידי לו שבשביל נעימות היחס ביניכם, שלא יהיה רוגז על "שטויות", נקבע מה כל אחד עושה. ולא מעירים אחד לשני. "תתנדבי" לסדר את כל מה שאת רוצה. ושם - זה בשיטה שלך. והוא יקח מה שהוא רוצה - נניח שטיפה לקראת שבת וכד', ואת תקבלי את האופן בו הוא עושה את זה. יותר חשוב מעוד ס"מ ניקיון.

את יכולה גם לבקש אותו, שישתדל מאד להחזיר למקום כל דבר שמוציא - כדי שהבית יישאר מסודר.

אבל זהו - לא יותר מזה.

יש לי חשש שחלק מהענין נובע מיחסך לנושא הזה:

אם הבעל מרגיש את הביקורת המוֹחצנִית שלך ביחס לבלאגניסטיות שלו (אם כי לא ברור לי אם הביקורת הזו בעצמה לא באה בגלל הביקורת שלו עלייך.. לא יודע מה קדם למה...), הרי שכהתגוננות הוא עלול לחוש צורך להראות במה הוא "יותר ממך".

את צריכה בענין הזה להחליט בהחלטה פנימית חזקה, שאת מקבל אותו כמו שהוא. את יכולה לבקש, בנעימות, אם אפשר להחזיר למקום וכו'. לא יותר מזה.  לזכור שהבנין היחס ביניכם חשוב יותר מכל "סדר". יש אנשים שאינם מסודרים, זה לא אסון. הרי הוא עושה הרבה דברים אחרים. אולי יותר מידי לטעמך. אז תסתכלי בעין טובה ותקבלי שבנושא הזה הוא כך. קחי את הבלאגן בחיוך. 

לענ"ד, אם שניכם תבינו את הפרופורציות. מה עיקר ומה טפל; תפסיקו לבקר - אפילו בלב - האחד את השני על נקודות "אי הצטיינות" הבלתי חשובות בעליל הללו (גם אם מפריעות); תתנו כל אחד לשני את ה"מקום" המיוחד לו בהסכמה מראש - 

יהיה לכם פנאי זה לזה, תתמעטנה מאד נקודות החיכוך; ושוב תוכלו באמת להרגיש את המשמעות האמיתית של היותכם נשואים.

בהצלחה רבה.

חנוכה שמח!

אני קוראת וקצת לא מצליחה להבין - 

יש לו רב? מדובר בבחור ירא שמיים?

כמה זמן המצב ככה? מתחילת הנישואין? כמה זמן אתם נשואים?

האם הוא יודע שאת פגועה מהמצב עד עמקי נשמתך?

הרבה פעמים אנחנו מניחות שהשקט שלנו ברור לצד השני כעלבון עמוק - 

והם מבחינתם - אם לא אמרנו כלום כנראה שגם הכל כרגיל.

לקבוע ערב! דחוף!

אני יודעת שזה קשה במיוחד כשכועסים!

להגיד את מילות הקסם לגבר

"אני זקוקה לך, אני זקוקה לשוחח איתך בצורה מכילה ואוהבת..

אתה מוכן לפנות עבורי חצי שעה הערב לטובת העניין?"

הוא יכול להסכים ויכול שלא, תאפשרי לו את זה, ואל תיפגעי אם ישיב לשלילה.

במידה והשיב לשלילה "מתי כן נראה לך שתהיה מוכן?"

באותו הטון, בלי עצבים!

לקבוע את השיחה הזאת וכמה שיותר מהר, אל תתני לדברים להמשיך להתפתח בכיוון המכאיב הזה..

זה הפסד של שניכם! גם אם את חשה שהכאב הוא רק אצלך!

כשמשוחחים - 

כתבת בהתחלה שבעלך איש טוב, רך עדין וחמוד

תגידי לו את זה לפני שאת מתחילה בדברים הקשים,

ספרי לו על מה את מעריכה אותו ומה משמח אותך שהוא עושה למענך.

זה ייצור מקום רך יותר אצלו לקבל את הכעס שלך ומן הסתם גם התגובה תהיה רכה יותר בהתאם.

בשום פנים ואופן לא לומר "אתה עושה ככה וככה ואתה אדם כזה וכזה"

אלא לומר "אני מאוד נפגעת כש.. זה גורם לי להרגיש כלפיך ככה וככה..."

לא יודעת מה יתפתח בשיחה, יכול להיות שזה ילך למקום מאוד טוב ויכול להיות שיהיו כעסים גם שלו שיצוצו..

בכל מקרה - בסוף השיחה תודי לו על כך שהסכים להיות איתך ולדבר, למרות שכואב לך - 

ושחשוב לך להמשיך את ההידברות הזאת, כי את מרגישה שלא הגעתם לפתרון..

אחד הדברים היותר קשים היא לנהל שיחה עם מי שהשפה שלנו ושלו היא שפה אחרת לחלוטין.

לפעמים ברגעים הקשים זה מרגיש כמו פער ענקי..

יבואו ימים טובים יותר - תהיי בטוחה! רק חייבים לעבוד פה על דיבור ותקשורת..

נשיקות וחיבוקים

והרבה הצלחה במשבר הזה-

את אישה עם הרבה אור ושרדת עד כאן -

את מדהימה ומכילה!

עם כאלו כוחות - בטוח תעברי את זה!

יה"ר שילך בקלות ובשמחה!!

האם אתה חושב שהכל דפוק אצלי?

האם אני עושה הכל עקום בעיניך?

אולי תופתעי מהתשובה, ואני מתכוונת באופן חיובי.

לא רק בשירשור זה.

אז זהו.

חלק מהמקסימות שלו זה שהוא זה שקורא לי לדבר ולקבוע חלוקת תפקידים ולברר סדרים וכיו"ב.

אנחנוממש כל יום מתמרחים...

כי תכלס אין כמעט שום שיחה מקדמת.

וכן, נקטתי בשיטת האני מרגישה ולא אתה אשם...

וכן אנחנו משוחחים באהבה על היתרונות ונשיאת החן וכו'.

אבל באמת יש פה שפה  מאד שונה ותפישה שונה.

והעניין לא עובר.

רק הצער ועגמת הנפש מצטברים- שנינו לא ממש פדנטיים ע"ח יחסים.

 חבל לי על ביזבוז הזמן שבלסדר ללא צורך  והכפלת העבודה שכבר נעשתה. וזה לא הבית שחלמתי עליו. אני רוצה להרגיש בבית!אין לי בעיה עם פשטות. יש לי קושי עם כיעור. מחנק. עם אבדן או השחתה של דברים.

ברור שזה סימפטומטי והבעיה שהוצגה כאן היא לא הבסיס האמיתי. רשימת הסימפטומים ארוכה ומורכבת יותר.

מצד שני אנחנו צוחקים ורוקדים והוא באמת מיטיב בדברים שלא כל איש היה עושה ודברים שגם אני לא עושה.

אבל אני לא מצליחה לדבר איתו והוא איתי. ודוקא משקיעים בזה שעות!! (-"אל תרבה שיחה"...)

כשהמצב היה פחות חריף ניסינו יעוץ. אבל לא זזנו...

אני פעם ראשונה בחיים מיואשת ושבורה וחסרת אונים...

וזה עוד שדה להתמודדות....(קראתי את הפרופיל שלך וממש התרגשתי...-כן, הזוגיות עם ה'...הכל מוביל לנפילה גדולה שלא הכרתי מעולם...)

והכי נורא?-

שב"ה הכי טוב לי בחיים ומלא אוצרות - הלואי על כולם!

ואני? -

בהצחלה וחיבוק!

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏