אז ככה..
אנחנו יוצאים כבר שלושה וחצי חודשים.
ההתחלה היתה מצויינת- לא הכרנו דרך שדכנים, אלא במסגרת עבודה משותפת על איזה פרויקט, עשינו קצת עיניים אחד לשני ובסוף הוא אזר אומץ והציע לי לצאת.
זה לא שנדלקתי עליו בטירוף, אבל חיבבתי אותו והיה לי כיף לעבוד איתו, ראיתי בו הרבה דברים חיוביים, וחשבתי שיש פה סיכוי ולכן כמובן שמחתי כשהוא הציע לי ואמרתי כן.
ובהתחלה באמת היה ממש כיף, זרימה, שפה משותפת וכו'.
אבל הבעיה היא.. שנתקענו שם. ומה שאולי כיף בחודש הראשון, כבר מתחיל להעיק בחודש השני, ולצרוח מתיסכול בחודש השלישי.
שנינו הרגשנו את זה, וגם פתחנו את הנושא והבנו שאולי אנחנו לא לגמרי יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו, עשינו הפסקה קצרה לחשיבה וחזרנו אחד אל השני.
אז פה ההתלבטות:
לכאורה אין לי סיבה לחתוך. יש בו המון תכונות שאני מעריכה, ומצד שני יש גם כמה דברים שמפריעים. אף אחד מהדברים שמפריעים הוא לא מספיק מהותי בשביל לחתוך- אלה דברים קטנים שאני יכולה לחיות איתם, וגם יכול להיות שהם יתרככו אחרי שנכיר אחד את השני (כלומר אולי הם מציקים לי כי אני לא באמת רואה אותם באור הנכון והשלם, ואני סתם מנחשת דברים לא לגמרי נכונים, על סמך התנהגויות שלו).
אבל... ופה מגיע האבל הגדול: עבר כבר כ"כ הרבה זמן, ועדיין ממש קשה לי לדמיין אותנו ביחד. אני לא מאוהבת בו, אפילו לא קצת. אני לא חושבת שהוא מכוער, אבל קשה לי להמשך אליו, וממש קשה לי לדמיין אותנו מתחתנים או נשואים.
והכי קשה לי (ואני חושבת שהקושי של המשיכה נובע גם ממנו)- אני מרגישה שחסרה זרימה, חסרה טבעיות בקשר שלנו.
למשל- אין לי שום פרפרים בבטן כשאני מקבלת ממנו הודעות, ואין לי צורך לדבר איתו לשתף אותו בחיים שלי. אני עושה את זה כי אני רוצה ליצור את הקשר וכל זה, אבל אני יכולה לחיות טוב מאד בלי זה.
מצד שני: היה לי קשר אחר שהסתיים, ב"ה, שבו זה היה לגמרי ההפך: כבר ממש מההתחלה זה היה קראש רציני ולבבות באוויר, וכל הזמן חשבתי עליו וכל הודעה שלו חייכתי, וכו' וכו' (כל הדברים שאני מקווה שכבר יקרו לי בקשר הזה)- אבל העניין הוא, שזה לא אינדיקציה לכלום. כי הקשר הזה היה לא נכון וב"ה שהוא נגמר לפני שעשינו טעות והתחתנו.
ואני כל הזמן אומרת לעצמי- אוקיי, אז איתו חשבתי שבגלל כל הרגשות וההורמונים האלה זה היה "זה", אבל זה לא היה. זה אומר שגם יכול להיות הפוך: אולי זה כן "זה", אבל אנחנו לא מרגישים את זה על ההתחלה.
ומי קבע ש"שלושה חודשים זה כבר מספיק זמן כדי לדעת דבר כזה"... [כמו שאני לפעמים מרגישה]
כאילו זה דבר נורא אינדיווידואלי.. ומי הבטיח לי שזה צריך להיות חלק?
ואולי אם אני אפרוש עכשיו (כמו שאני לפעמים מתפתה לעשות) אני בעצם מפספסת את אהבת חיי?
כי באמת יש פוטנציאל!
ומצד שני: אולי אני פשוט סתם שורפת את הזמן שלי?? מנסה ומנסה להחיות סוס שכבר מת..
אולי בכלל חצי מהסיבה שאני ממשיכה לנסות, זה סתם כי אני מפחדת להיזרק שוב לשוק הבשר האכזרי של הרווקות?
כלומר: איך יודעים להרים ידיים ולהגיד "אוקיי ניסיתי, זה לא זה"?? עד מתי מחכים שהאהבה פשוט תגיע? ומתי צריך להתייאש?
אז תודה על הפריקה, וסליחה על החפירה..
ואם יש למישהו תובנות/ סיפורים/ ניסיון משלו, בקשר לעניין הזה.. אני ממש אשמח לשמוע מה שיש לכם להגיד ולייעץ!!
תודה!! 

