לעמוד, לחייך, לחבק, להגיש ורד, לחייך, לחבק, להגיש ורד.

פשוט, קל, מועיל.

אני אישה, יש לי יכולת להאיר לאנשים את היום. אז אני אעמוד פה, אחייך, אחבק, אגיש ורד.

למה היקום העניק לי שפתיים, אם לא לחייך, עיניים, אם לא להאיר, גוף, אם לא לחבק, להחם?

אני פה, תחנת הרכבת, רציף 8, הרציף האחרון. ממש בפתח היציאה מהרכבת. אני חלק מאגודת הנחמדות העולמית, רוצה רק לתת ולהיטיב.

ההוראות ברורות, להעניק לכל יורד מהרכבת חיוך, חיבוק וורד, מתוך דלי הורדים הלבן שלידי.

הנה אחד יורד, נראה סטודנט, נראה מיואש, אולי עפוץ מהנסיעה, תיק גב עם סמל האוניברסיטה. חיוך, חיבוק, מבט מופתע, נותנת ורד. חיוך זחוח על פניו.

כן, אני פה, שמלה כחול עמוק, עצם בריח מבצבצת, שרוולים ארוכים ושרוכים מוצלבים מאחור כמו מחוך.

אישה זקנה, מחזיקה כלוב עם יונים, מטפחת פרחונית מהודקת מעל עור הפנים הנפול. חיוך, מבט מכיר תודה, נוותר על החיבוק, להגיש ורד.

אני לא נכנסת לחייהם של אנשים, לא מדמיינת מי היא ולמה היא מהדקת מטפחת על היופי היחיד שנותר לה, מה היונים עושות בכלוב ומה היא עושה בהם, איפה היא גרה ועם מי.

אני פה רק כדי לתת. ובסדר, בסדר, יש כלוב יונים! לא יכולתי לחבק!

דמות אדם מצומקת, צלקות לאורך מפרקי הידיים, גופיה מטונפת, מבט קפוא. אין לו בשר על העצמות, הולך מזוגג. חיוך, התעלמות.

אבל אני פה רק כדי לתת, וההוראות היו ברורות. לכל יורד מהרכבת לתת חיוך לתת חיבוק לתת ורד.

מגע בכתפו, הוא ממשיך ללכת, מזוגג. מחבקת, הוא קפוא, מושיטה ורד עם החיוך המתוק ביותר.

הוא נעצר בפתאומיות, לוקח את הורד באיטיות מלחיצה ובעודו עומד צמוד אלי הוא תולש עלה אחר עלה בדממה מוחלטת.

שריקות הרכבת נעלמו, אנשים ממשיכים לרדת מהרכבת ואני לא רואה כלום. רק נועצת עיניים בעיניו, עיניו בעיניי ורחש העלים הנושרים אחד אחד מאצבעותיו הגרומות.

אני שונאת רכבות. זאת אומרת, את רכבת ישראל.
אני אוהבת סדר. משהו גרמני.
רכבת ישראל היא ישראלית.
אני שונאת רעש ובלאגן, ואיחורים וקללות וחיכוך ומותק ונשמה (למרות שזה נעים לי איפשהו בנשמה) וחיוכים חסרי פשר.
אני חייבת שהכל יהיה מתוקתק. לא שזה מונע ממני להיות מיסיס איחור.
 

אני חייבת לנסוע היום ברכבת. מה לעשות שאין אוטובוסים בשעה נורמלית לחור היעד שלי?
אני שונאת חורים. אין להם אוטובוסים בשעה נורמלית.
 

אני בתחנת הרכבת, רק רוצה לברוח. אולי ארוץ-דדה אל השירותים, אנעל את התא המרוחק ואמרר את נפשי בבכי?
אני לא בוכה. אין לי נשמה.
לא, לא, זה עולה שקל, נראה לי (או שרק בתחנות מרכזיות יש את מתקני הכליאה עם הסלקטור האלה?). אולי אם יביאו לי אחד אצליח לבכות.
או ורד.
כן, כן, קוץ בעין בטוח יגרום לי לבכות.
הו, רומנטי.
 

אם ארוץ לשירותים ואנעל בתא המרוחק לא אמרר את נפשי בבכי וסתם ארגיש טיפשה, שזה מה שאני. לא, אני לא טיפשה. אני חכמה, לכן אני כל הזמן חושבת.
אז אני סתם פחדנית.
פשוט אלך ישר לעמוד הבטון הרחב הזה ואצמד אליו - בתקווה שאף אחד לא חיכוך ומותק ונשמה וחיוך חסר פשר לאורך כל הדרך - לפחות הוא בטוח וסט-טי, אני מקווה. מעניין אם העמוד ישרוד פיצוץ של מחבל בתחנה.
 

הגב שלי מזיע אבל אין דבר שהוא מחבק יותר מעמוד הבטון הארור הזה.
כשאני אעצב תחנות רכבת העמודים יהיו מרושתים. ויהיו הרבה כאלה. זה גם בטוח ישרוד פיצוץ של מחבל בתחנה.

היד שלי מזיעה אבל אין דבר שהיא לופתת יותר מרצועת התיק הפלסטי הזה. לפחות ידיים יש לי שתיים.
כשאני אעצב תיקים הרצועות תהיינה רק מבד נושם.

רק שאף אחד לא יקלוט אותי.
כמו מחבל.

בין השרעפים אני קולטת שיש פה איזו תכונה מסודרת. דוכנים אדומים עם חייכן גדול עליהם וזומבים משוטטים עקומי שפתיים ופרושי זרוע.
שיט, האישה הזאת, מהמחייכים. מה, אני לא מבינה, את לא מפחדת מכלום?
יש עוד מרחק בינינו אבל נראה שזה השטח שלה. אולי הוא נגמר בדיוק בעמוד הזה? אולי.
מזל שהעמוד רחב.

מה אעשה כשהיא תגיע אליי?
כואב לי הראש.
אני רוצה להקיא.
אולי זה הזמן לרוץ לשירותים ולמרר את נפשי בבכי?
חבל שהגב... ובכן...

אחייך?
בפעם האחרונה שהבחור הזה חייך אליי בתחנה (של האוטובוס, האוטובוס!) נשכתי את הלשון.
את הלשון אני לא חייבת לנשוך אבל בטוח שהלסת תרעד (ולא רק) והלחיים יאדימו.
 

הנה היא באה.
חבל שאין פה מחבל.

כמו הרבה אחרים, זה התחיל בצא'ט קליל, עבר לשיחת נפש ודי מהר קבענו להיפגש. בכל זאת אני כבר בגיל הנישואים, או כמו שאני קורא לו גיל הניסויים. לא באמת בא לי לפגוש את הבחורה המקסימה-סימה-סימה שהיא גם הבת של חברה של דודה רחל, או את האקסיות של חברים שלי מהישיבה.

אני לא יודע למה דילגנו על השלב של השיחות טלפון, זה די דפק את הכל יותר מאוחר.

קבענו להיפגש בתחנת הרכבת בשעה 6:00 בערב, אז ישר אחרי תפילת מנחה יצאתי בטרמפים לכיוון תחנת הרכבת.

קבענו באופן די ספונטני שניפגש, שיחקנו בפורום "סבבה והכל אבל.." בשלב מסוים היא כתבה שהיא לא לוקחת מישהו שבא עם מעיל עור, אז שאלתי אותה בשיחה אישית אם אני אפגוש אותה במעיל עור היא לא תיקח,

"תלוי איך יהיה השאר" אני לא יודע מאיפה הבאתי את האומץ אבל שלחתי לה חזרה "בא לך לבדוק?" אז קבענו.

היא רצתה את המספר טלפון, אבל פחדתי מזה משום מה, אז הצעתי שנעשה את זה בדרך הרומנטית מפעם.  אמרתי לה שאני אבוא עם מעיל קורדוריי הירוק, והיא תבוא עם חולצה כתומה.

"אני לא לובשת כתום, אבל אם רומנטי אז עד הסוף. אני אחזיק ורד ביד."

עמדתי בטרמפיאדה עם תיק הצד והרמתי את אצבעי לכל רכב חולף. השלישי עצר, ושאל "לאיפה אתה צריך בחור?" "אני? להגיע ל.. כלומר  אני צריך לרד-" שנייה לעצור, לאסוף מילים. "לתחנת הרכבת" "בוא אני אקח אותך" נסענו בשתיקה ברקע התנגן רדיו, את רוב השירים לא הכרתי. רק אחד שפעם מישהו העלה לערוץ השיר של להקת "נוטרייל" Not live שיר מוזר נורא יותר מדי מלודי, ולא ברור לקראת הסוף. כבר אז כשהעלו אותו לנסיו"פ הוא הטריד אותי. יותר מדי סקסופון, ופחות מדי פסנתר.

הוא הוריד אותי שלוש רחובות מהתחנה, ואמר "תלך ישר, כיכר שניה שמאלה, ושוב שמאלה, תעבור את הגדר והגעת"

כשהתחלתי ללכת, שמתי לב ששכחתי אצלו את המעיל קורדורי, אבל לא היה לי עליו שום פרט, אז הוא די אבוד. לפחות אני אוכל לזהות אותה. פעם אחרונה שאני יוצא לדייט בלי המספר טלפון של הבחורה, הבטחתי לעצמי.

אצל הראשונה זה היה ברור שזה לא היא, במרחק שני רחובות מהרכבת ראיתי בחורה עם מכנסיים צמודים, כובע ברט, ועגילים משתלשלים. היא החזיקה וורד, אבל זה היה ברור שזה לא היא, כנראה חבר שלה הביא לה או משהו כזה. אחריה הגיעו שלוש ביינש"ים עם ורדים בידיים. חשש התחיל מתגנב לליבי. נכנסתי לתחנה ושם הם היו בהמוניהם, עם וורדים בכל מקום. זה היה נראה כאילו מדרשה שלמה בדיוק ירדה מהרכבת והחליטה להצמיד לדשים שלהם וורודים.

עמדתי ובהיתי בהם, עד שאחת בהתה חזרה והפסקתי.

צעדתי קדימה, מנסה לאתר אותה, מחפש. בטח היא תישאר אחרי שכולם ילכו, אבל איך שהם הלכו ונשארו בודדות, הגיע רכבת חדשה, ואחריה עוד רכבת ועוד רכבת.

כבר החשיך והרציף עדיין היה מלא. חשבתי עליה, יושבת לה ברציף הענק ומחכה. היה לי חבל עליה, אבל לפחות אם נתחתן יהיה לנו יופי של סיפור. הגעתי הביתה וישר הלכתי למחשב, הניק שלה הופיע בירוק.

בצד שמאהל למטה עמדה התראה ממנה

"למה לא הגעת? חיכיתי לך?"

"הגעתי, אבל לא ניגשתי אליך בגלל כל האנשים האלו עם הוורדים"

"איזה אנשים עם וורדים? הייתי היחידה שם."

"לא יכול להיות שלא ראית אותם, בכל מקום היו אנשים עם וורדים בידיים.:"

"לא ראיתי אחד"

"איפה בדיוק חיכית?"

"ליד המכונה של המשקאות" רגע.. אבל..

"אבל אין מכונת משקאות בתחנה. הוציאו אותה משם בכוונה"

"אני עמדתי ליד המכונה, חיכיתי לך שעה ורבע ולא באת"

"רגע, יכול להיות – ואני רק מעלה השערה שחיכית בתחנת הרכבת הדרומית?"

"בטח, שם קבענו לא?"

בסוף לא התחתנו אבל היה לנו יופי של סיפור לספר לנכדים.

וואלה, נמאס לי מהילדות עם החצאיות הארוכות שבאות כל יום לבית חולים לשמח, אני רוטן בעודי צועד לכיוון תחנת הרכבת שמול התחנה מרכזית. גם כן ילדות טובות, עוד מעט יפלו מהחצאיות האלה. אני מגחך לעצמי כשאני מדמיין את הזאת'י המתולתלת, שהתעקשה לתת לי פתק עגול עם פרצוף של סמיילי והמילים המעצבנות "פורים שמח!" - מועדת בגלל החצאית שלה. לא, החצאית שלה לא הייתה ארוכה מספיק, אני חושב מדוכדך והתמונה המדומיינת במוחי מתנפצת. אולי החברה שלה, שהשיער שלה דווקא היה חלק, היא זאת שתיפול. אבל למתולתלת בטח כואב בשיניים בגלל הקוביות הצבעוניות האלו, אני מהרהר בשמחה לאיד. שני בחורים צעירים חולפים על פניי, אחד עם חולצה מקושקשת ואחד עם ספריי צבעוני בשיער. הנוער בימינו... למה הם כל-כך מתעקשים להתבלט בצבעוניות מעוררת בחילה? ואיך הילדה ההיא עם ה"פורים שמח!" לא נבוכה לחייך חיוך כל-כך גדול בזמן שהברזלים בשיניה מנצנצים לאור הפלורוסנט? באמת שהיה לה חיוך מעצבן, כלומר, חיוך שמעצבן אותי. מלבד זאת, אני רק עובד ניקיון, אז מה היא מביאה לי פתק?

אני מגיע לתחנת הרכבת. משום מה יש בה יותר אנשים מבדרך כלל. אני מפלס את דרכי למכונת הכרטיסים. היא בולעת את כספי ופולטת כרטיס וקבלה. את הכרטיס אני דוחף לכיס ואת הקבלה אני זורק. עכשיו נשאר רק לחכות לרכבת. אישה הקרובה לשנות הארבעים שלה, עם חיוך כמו של המתולתלת (רק שלה אין קוביות בשיניים, בטח שלא צבעוניות) ניגשת אליי ומגישה לי וורד לבן. "קח," היא אומרת לי בקול צרוד מעט שאני תוהה אם זה קולה האמיתי או שהיא סתם קמה ליום צרוד. "פורים שמח אדוני. מה שלומך היום?"

אני מחייך אליה בהתנצלות. "איי דונט ספיק היברו," אני אומר באנגלית.

עיניה מתעגלות בהפתעה. "הו! אר יו ספיק אינגליש?"

החיוך המתנצל נמחק משפתיי. "לא, אבל קיוויתי שזה יספיק כדי שתעזבי אותי," אני רוטן ולוקח ממנה את הוורד. אך כנראה זה לא מספיק לה והיא סופקת כפיים בעליזות. "טוב! אז מה שלומך?"

אני מגלגל עיניים ומנסה לעקוף אותה. למי אכפת שאני גס רוח?! אבל מבט בלוח מכונת הכרטיסים מבהיר לי שנותרו עוד עשר דקות לרכבת ואני נכנע. "אני בסדר, ב"ה."

"הו, אתה אומר ב"ה! אתה דתי נכון?" היא מציצה לעבר הכיפה שעל ראשי. כן, כן, אני דתי. ובכל זאת ילדות עם פתקי "פורים שמח!" שעושות רעש בבית חולים בניסיון לשמח מרגיזות אותי. אבל אני לא אומר את זה לאישה ורק שותק.

"נו, אז אתה אמור לשמוח! עוד מעט פורים! יש לך ילדים?"

איזו אישה חטטנית, אני חושב לעצמי אבל עונה לה. "לא, אין לי ילדים. אני לא נשוי בכלל."

"הו, ממש כמוני! רק רגע." היא מגישה וורד נוסף לנערה קירחת. "פורים שמח נערתי. מה שלומך?"

"לא טוב," עונה הנערה ומתרחקת משם במהירות.

מבטה של האישה חוזר אליי. "אז מה שימך?"

אני רוצה להתעצבן עליה ועל חטטנותה, אך במקום זאת אני מוצא את גבתי הימנית מורמת. "למה זה משנה לך?"

"זאת שאלה ששואלים בתחילת כל שיחה," היא מחנכת אותי. "אחרי שתענה לי, תצטרך לשאול גם אותי מה שמי."

סוף-סוף מפציע בדל של חיוך על פניי. "אני ישראל. ומה שמך?" אני שואל על פי כללי השיחה החדשים.

"אני? ציונה."

אנחנו מגחכים למשמע השמות הדומים במשמעותם. אנחנו ממשיכים לשוחח - על דברים שטותיים כמובן, כמו על סוג אוכל מועדף או צבע שנוא. ממש כמו תיכוניסטים צעירים ומעצבנים - כשמדי פעם היא עוצרת ומגישה וורדים לבנים לעוברי אורח תוך ברכת פורים שמח לבבית וחיוך.

הרכבת מגיעה סוף-סוף. אני נפרד לשלום מציונה, אך היא מתעקשת לתת לי פתק וורוד ועגול, עם פרצוף של סמיילי והמילים המעצבנות: "פורים שמח!"

"מצאתי את זה על הרצפה קודם. אני מקווה שזה ייגרום לך לשמוח לקראת החג." והיא מתרחקת משם, אולי להציק לעוד עוברים אורח עם וורדים לבנים.

אני עולה לרכבת, מעביר את הכרטיס במכשיר התיקוף ומתיישב, בוחן את הפתק בתדהמה. בצד הריק היה רשום מספר טלפון ומילים קטנות - "נשמור על קשר?" ממש כמו תיכוניסטים צעירים ומעצבנים, אני חושב כשהתדהמה לא עוזבת אותי.

פתאום החיוך של המתולתלת ההיא כבר לא נראה לי מרגיז ומוגזם כל-כך.

ובפורים הבא... טוב, אני לא באמת מצפה שיהיה לי ילד, אבל מותר לקוות. אפילו שזו תכונה של תיכוניסטים צעירים.

[טווווב , אני המתולתלת בסיפור הבאתי ת'פתק "פורים שמח" לעובד ניקיון בבית חולים כי הדמות שלו סיקרנה אותי, ופשוט בניתי עליו סיפור(:]

זה סתם תרגיל כתיבה נחמד.

וואו, יצא ארוך יחסית אבל אני ממש אהבתי. תקראו עד הסוף..

(אינני יודעת מהי האמת. אינני מאמינה גדולה באלוהים. אומרים שהוא מכוון הכול לטובה, שהכל ממנו. אז אומרים. ואני אומרת אחרי כולם.

יש כמות גבוהה מידי של צירופי מקרים בחיי, מעין טירוף לא מוסבר. איי פעם היה לי חלום לכתוב ספר אוטוביוגרפי על חיים אלו, אך מכיוון שהעלילה בו תהיה עמוסה מידי וללא סדר הגיוני- העדפתי לגנוז משאלה כמוסה זו.)

מאז ומתמיד חייתי בפיצול. שילוב של תמימות וחוסר אמון מוחלט גם יחד. האמנתי בחיים כמות שהם, בכך שמראה עיני משקף את המציאות. יחד עם זאת, לא קיבלתי כלום. לא הכלתי את הסביבה שלי, את העולם, את עצמי בעצם.

הדרך שסיגלתי לעצמי במהלך חיי בכדי להתמודד עם סערות הרגשות הנפשיות שחוויתי הייתה -איך לא- לברוח. 

אנשים חושבים שבריחה היא הפלגה לאי עלום ריק מנפש חיה. אני למדתי שכדי לברוח אפשר ללכת לים, אפשר לנתק את הטלפון ולצאת מהבית, אפשר אפילו ללכת לישון. 

כך גם עשיתי אז, ביום הארור ההוא. 

הבית היה שוקק, כולם היו עסוקים באורחים שהיו אמורים להגיע. לחץ וכעס ריחפו באוויר, שלחו את חיצם היישר אל ליבי. 

ואני, כמו שרק אני יודעת לעשות, התעלמתי. כאילו אין אף אחד. כאילו אין רעש. כאילו אני לא אני.

שטפתי את הבית, סידרתי את החדרים, ניקיתי אבק ואפילו איני יודעת מה עוד משום שראשי לא היה שם. המחשבות הכו בי ללא רחם. 

'למה? למה נולדתי בבית הזה? למה כולם שוכחים ממני כל הזמן ומתפנים רק לאחרים ולעצמם עד שמגיע הצורך שלי? למה צועקים עלי כביכול לא עשיתי דבר עד כה?' 

'הפסיקי להתמסכן. אלו הם חייך' קורא בי קול אחר, 'אלוהים מכוון אותם רק לטובתך'.

'כן? אז מדוע אני רואה רק רע? מדוע מה שאני מבקשת אינו מתקיים? מדוע הוא אינו עונה לי, האלוקים ההוא?'

'הוא אינו בובת ראווה שלך, הרגעי. הוא שם, שומע, ומיישם מה שיודע שטוב לעשות'.

די!

המלחמה הפנימית הזו הייתה קשה מידי עבורי בתוך כל העבודה. הצעקות מסביב התערבבו עם המחשבות, עד כי לא זכרתי אם "אי אפשר לסמוך עלייך" הייתה מחשבה פרי דמיוני או הערה גוערת מאימי.

בהחלטה רגעית הנחתי הכל ויצאתי בטריקת דלת. שידעו שכעסתי, שעזבתי, שברחתי.

התחלתי לרוץ בלי לדעת לאן, אנשים חשבו שאני בורחת ממישהו עד שראו שאני לבד. הם לא ידעו כי אני אכן מנסה ללא הצלחה לברוח ממשהו. מהמחשבות. 

זעקה עולה מתוכי ולא מרפה: 'את יכולה לגמור הכל כאן במקום להתלונן שוב ושוב. אם לא טוב לך וניסית הכל - עשי מה שלבך מרגיש שטוב לו'. 

החלטתי להישמע לזעקה ההיא ובפעם האחרונה - לברוח באמת. החלטתי לסיים בכוחות עצמי את הטירוף הזה שקוראים לו חיים.

הרעיון היחיד שעלה בראשי כדי לעשות זאת היה- רכבת. ביתי סמוך לתחנת הרכבת העירונית וחשבתי שתהיה זו דרך וודאית ונוחה לשים קץ לחיי. תוך כדי ריצה הגעתי לתחנה. טיפסתי מעל הברזלים, 'נו מילא', חשבתי, 'אחרי התאבדות - אלוהים הזה כבר לא יתייחס לזוטות שכאלה כגון גניבה, אם הוא בכלל יתייחס אל מסכנה שכמותי'.

צפירות הולכות וקרבות נשמעות. הרכבת נכנסת לרציף. מחשבה מהירה מזכירה לי כי לא איחרתי את המועד ואוכל לקפוץ אל הפסים טרם הגעת הרכבת הבאה. ממתינה לעצירתה של הרכבת. הנה אנשים עולים ויורדים, באים והולכים. ואני פה, תכף אלך לתמיד. 

מישהי יורדת מהרכבת עם ורד בידה. 'מעניין מי נתן לה אותו, למי היה אכפת ממנה כך. דווקא ורד יפה' הרהרתי לעצמי. 

בצעדים בטוחים היא פוסעת אליי ובחיוך לבבי מגישה את הורד ואומרת: "זה בשבילך".

- - - 

נאלמתי דום. לרגע עוד האמנתי, עד שנזכרתי והגבתי: "נראה לי שיש לך טעות חמודה". "לא, זה באמת בשבילך" היא הגיבה.

כעת כבר הייתי מוכרחה לשתף פעולה: "אני לא מכירה אותך. מדוע את נותנת לי?"

ההיא, עם יד מושטת עדיין ממשיכה לחייך ועונה בשלווה "זה לא ממני. אלוקים שלח לך".

סירבתי להאמין כמובן והמשכתי להקשות: "אלוקים? וכי את הנציגה שלו פה בעולם?"

"תתפלאי לשמוע, אבל כן. אני הנציגה שלו. גם את. כולנו." היא ענתה.

"טוב נו, אז תגידי שבאת להטיף לי מוסר", התעצבנתי, "כבר אמרתי לך מלכתחילה שהתבלבלת בכתובת".

"לא הגעתי כדי להטיף מוסר" היא משיבה ברוגע, "שאלת - עניתי".

מול תשובה שכזו נכנעתי. רק דבר אחד נשאר לי לברר: "נניח שאת אכן שליחה של אלוקים. מדוע החלטת פתאום לצאת ביום בהיר עם ורד ביד ולהביאו דווקא אליי?". כל כך רציתי להתקיל אותה. 

אותה בחורה-אישה מולי, שעדיין לא הצלחתי לשער את גילה, שיחררה מעט את ידה עם הפרח והניחה לה לרדת. בסבלנות היא החלה לספר לי: 

"אני לא החלטתי את כל זה כמו שחשבת. היום בסך הכל יצאתי בבוקר להיפגש עם חברה ליד הים. במהלך נסיעתי ברכבת היא הודיעה כי היא מצטערת אך היא נאלצת לבטל משום שהיא עסוקה מאוד ולא תוכל להגיע. מאוכזבת מאוד המשכתי לנסוע, עדיין לא יודעת מה לעשות והיכן לרדת. 

תוך כדי שאני עסוקה ברגשות האכזבה ותוהה מה לעשות מופיע מולי בחור אמריקאי נחמד עם זר ורדים בידיו ומגיש לי ורד. באנגלית רצוצה ניסיתי לברר מדוע הוא מביא לי פרח. הוא הסביר משהו על כי הוא נציג מטעם עמותת הנחמדות העולמית ועל כך שהם יצאו במיזם של חלוקת ורדים במדינות בהן האנשים פחות שמחים מהממוצע. 

משהו בדבריו היה נשמע לי הזוי למדי, אך קיבלתי את הורד בחיוך והודיתי לבחור. החזקתי את הפרח וחייכתי לעצמי תוך שאני חושבת 'זה דווקא נחמד לקבל ורד, לא משנה אם הוא מחברה ליד הים או מעמותת נחמדות תמהונית שמחלקת פרחים ברכבת. אעביר גם אני את הורד לאדם שאראה כאשר ארד מהרכבת, כך שגם לו יהיה נחמד'. זהו. זה כל הסיפור. את הראשונה שראיתי כשירדתי מהרכבת. אינני יודעת מדוע עניתי לך את מה שעניתי. אני מאמינה במילים שאמרתי אך לא תכננתי לומר אותן. כנראה שגם את זאת אלוקים כיוון".

היא סיימה את סיפורה הארוך, ואני בדמעות הבטתי בה ושתקתי. לא ידעתי אם אלוקים אכן החליט לשלוח לי ורד כמו שהיא טענה, אך בהחלט הסכמתי איתה שזה נחמד לקבל ורד. 

"אפשר לקבל אותו?" שאלתי. "הו, בוודאי. הנה קחי, יום טוב שיהיה לך". מרוב שהייתי עסוקה במחשבות לא שמתי לב כי היא ענתה והגישה לי את הפרח שוב, תוך שהיא שואלת: "את בסדר, צריכה עזרה? את נראית נבוכה".

"אהמ... אני פשוט, זאת אומרת, אני צריכה לחשוב". עניתי בגמגום. "אין מה לחשוב כל כך הרבה" היא חייכה. (לא נמאס לה לחייך הרבה כל כך?) "קחי, את יכולה לחייך, הכל בסדר!".

סוף סוף הואלתי לקחת את הורד מידה ובחיוך עייף הודיתי לה. תוך הנהון חוזר היא החלה ללכת ואני עקבתי אחרי צעדיה המתרחקים שוקלת את צעדיי כעת.

החיוך על פניי, יחד עם הדמעות שבלב והיד האוחזת בורד מנעו ממני לחשוב. הרגשתי רק שאני עייפה ורוצה ללכת הביתה לישון. 

ללכת? הביתה? כן, ללכת. איך אמרה ההיא? "את יכולה לחייך, הכל בסדר". אחרי כאלו הסברים לא נותרו לי הרבה מילים. הסתובבתי לאחור ונזכרתי ששכחתי להודות לעוד מישהו על הורד ההוא: "אה, תודה לך אלוקים. ו...סליחה. טוב?"

כאשר פתחתי את דלת הבית אף אחד לא אמר שלום, לא שאל היכן הייתי ומדוע החלטתי לבוא. הם כבר התרגלו לעניין. אך אני ידעתי שהפעם אני חוזרת, ולתמיד.

בס"ד

עמדתי שם, בין כולם, מכווץ.

"הרכבת לתל אביב תכנס מיד לתחנה, נא להתרחק מהפסים"

צפירה. הרכבת נכנסת לתחנה בדהרה, ונעצרת.

נצמדתי לפינה, חושש. חם בפנים, וממש לא מתחשק לי לצאת החוצה, לגשם לקור. לנדוד ממקום למקום, להתבלות, לנבול, מול כולם.

מבטו נפל עלי. זהו זה, ידעתי, גורלי נחרץ.

האישה שלמולו כמעט וברחה. הוא תפס אותי בזריזות, אפילו לא שם לב שזה כואב לי, ודחף אותי בחוסר זהירות לידי האישה הנחפזת.

התכווצתי. תוך כמה צעדים אני עלול למצוא את עצמי מושלך בין כולם, כדבר שאבד עליו הכלח. בכיתי לי בשקט. רציתי לצרוח, לצעוק. כאילו שאין לי רגשות!

עצירה פתאומית. היא התבוננה בי, כאליו אינה חייבת לרוץ עכשיו לילדה שבגן. כאילו האוטובוס לא יברח אם תשתהה. כאילו... כאילו אני שווה משהו.

היא חייכה אלי, חיוך עדין כזה, מאיר פנים. היא ליטפה אותי קלות, ובדקה את שלומי, אחר המשיכה ללכת, בזהירות, בעדינות, שומרת שלא אפגע, מחביאה אותי במעילה, שלא ארטב מהגשם השוטף.

נעצרנו מול שער ירוק, היא פתחה אותו בקלות. ילד קטן עם פני מלאך רץ לעברנו בחיוך מתוק מדבש, הוא התרפק עליה, מחמם אותי שם, בתוך המעיל. היא מוציאה אותי בזהירות, ואני חש את ידו הקטנטנה והרכה מלטפת אותי בעדינות.

"אמא" הוא מרים אליה את פניו, "מה זה?"

"ורד, ילדי, בשבילך."

.

היא הייתה ילדה קטנה ומתוקה, בת 6 לערך... שתי צמות עיטרו את ראשה, וסרט ענק היה קשור לה עליהם.

היא הייתה סמוקת לחיים, עם פנים עגלגלות- מותק כזאת!!

כולם אהבו אותה, וכינו אותה בשם, מתוקית!

מתוקית הייתה בת להורים גרושים, היא חיה עם אימא והייתה מבקרת את אבא אחת לחודשיים, כך קבע בית המשפט- ואין לערער אחריו,

בכל מקרה היא שמעה פעם את אבא אומר לאמא שהיא לא מעניינת אותו...
שלא אכפת לו שרק פעם בחודשיים ומצידו לא לראות אותה בכלל...

זה היה עצוב לה, אבל היא שמעה פעם מחברה בגן, שתמיד האבות אומרים ככה כשהם כועסים או עצובים, ככה הם מביעים את העצב שלהם...
ככה זה "גברים".

היא לא מאוד הבינה מה החברה אמרה,ובכלל המילים היו לה גבוהות, אבל העדיפה להיות בשקט, כדי אבא לא יכעס גם עליה...

(טוב לה עם אמא, אך לפעמים היא מתגעגעת נורא לאבא, ולחיים המשותפים של לפני.)

הכל התחיל בערב סוער אחד, מתוקית שמעה את אבא ואמא מתווכחים, היא הייתה ילדה קטנה, תמימה כזאת, עם מבט אוהב וחם,

היא לא דמיינה לאן יוביל אותו ערב...

אחרי כמה חודשים זה קרה- ומאז הם לא בייחד.

אבא ניהייה שונה מאז, הוא לא אותו אבא...
מתוקית כבר לא חשובה לו כמו לפני הגירושין, הוא דואג רק לעצמו...
וקובר את עצמו מתחת למליוני דפים, האשמת ותרוצים שונים...

ישנם לילות, שמתוקית שוכבת במיטה ובוכה, הדמעות שלה חמות ומוצפות געגוע...
געגוע לחיים של לפני, לטוב וליופי שהיה אז, אבל יותר מכל היא מתגעגעת לאבא שלה, לאבא האמיתי שלה בלי כל  המסכות שהוא עוטה על עצמו, בלי להיות כבול בעצמו..

איש אינו יודע מה עובר עליה, והיא עצמה בספק אם מודעת לכך.

"מתוקית, הגיעה הזמן לקום, בוקר טוב", היא שמעה את אמא קוראת לה מהחדר הסמוך, זה היה שעת בוקר, והיא ידעה שהיום זה היום הגדול.

היום היא תיסע לבד ברכבת, פעם ראשונה בחיים,

היא תסע לאבא לבד!!- כמו ילדה גדולה.

בפעמים הקודמות היא נסעה עם אמא, וחזרה עם אבא.
אמא תמיד הייתה מציידת אותה במשו קטן לדרך, ממתק קטן וכמובן נשיקה גדולה.
אבא לעומתה היה אומר שלום קר, ומנופף לה לשלום כאילו מתוך חיוב והרגל.

היא קמה ממיטתה, סידרה אותה, וצעדה לעבר חדר הארונות לבחור פריט לבוש שיהלום את הארוע
היא רוצה להראות יפה, היא רוצה שאבא יאהב את זה.

היא בחרה בשמלה וורודה עם תותים אדומים, כאלו שנוצצים בקרני אור.

היא אהבה את השמלה הזאת וידעה שגם אבא אוהב אותה, הם קנו אותה בייחד פעם כשהלכו במדרחוב.

היא התלבשה ...סירקה את שערותיה בקפדנות, ששום שערה לא תברח לה ,

בחרה סרט מתאים, קשרה אותו על צמותיה, ופסעה לעבר המטבח.

"בוקר טוב, אמא", אמרה מתוקית לעבר חלל המטבח, ואמא ידעה שהנה הנסיכה שלה מוכנה ליציאה...

היא ארזה לה כמה חפצים לדרך, את פרוסת הלחם, והרטיבה את לחייה הסמוקות במעט מים.

"מתוקית שלי", אמרה אמא,

היום הוא יום גדול עבורך, את כבר גדולה, ילדה שלי, את כבר נוסעת לבד.

אני רוצה שתשמרי על עצמך, רוצה שתזכרי מי את ולאן פנייך מועדות-

אל תדברי עם אף אדם זר, ואל תיקחי שום חפץ מאף אחד, אנשים כאלו עלוללים להיות מסוכנים.

"ברור אמא", ענתה מתוקית, ונשקה לאמא על לחייה,

"אני אזהר, ואסע בזהירות", "יהיה בסדר אמא", אתקשר אלייך כשאגיע...

אמא ציידה אותה בזר פרחים קטן, עם כמה פרחים צבעוניים, שתיתן שתגיע...כי ככה זה מכובד.

אמא נגבה דמעה קטנה שחמקה החוצה, וליוותה את ביתה הקטנה במורד המדרגות.

מתוקית  פסעה בין שבילי הגינה שמובילה אותה לתחנת הרכבת.
היא הייתה תמימה כל כך, עם ראש פתוח לחלומות...

כשהגיעה לתחנת הרכבת, פסעה בין כל האנשים, ונעמדה ברציף המתאים לה- זה שייקח אותה אל אבא

בעודה עומדת שם, הבחינה באיש גדול, אך קטן בנפשו, מסכן וחסר כל שיושב על רצפת הרציף ומחכה למישהו שייתן לו יד, יעזור לו ולו במעט מטבעות...

מתוקית הכירה אותו, היא הרי כל חודשיים רואה אותו...שם, באותה הפינה, על אותו רציף, עם אותם המלבושים והקופסאות...

היא רחמה עליו, ריחמה כל כך, 
היה לב טוב- היא ירשה את זה מאמא שלה...

היא ידעה שאין לו כלום, הוא אפילו פעם סיפר לה ולאימה שאין לו משפחה והוא יישן שם, על רצפת הרציף..

מתוקית חשבה לעצמה, וידעה שלמרות שההורים שלה לא גרים בייחד, יש לה הורים, למרות שהם עצמם לא אוהבים כבר אחד את השני,

הם שניהם אוהבים אותה מאוד, ורוצים ודואגים שיהיה לה הכי טוב בעולם.

היא הסתכלה סביבה, וראתה מליוני אנשים שעוברים, והולכים, ממהרים ורצים...ואף אחד לא מביט לעבר האיש המסכן ששוכב שם על הרצפה.

היא רצתה לעשות משו, היא רצתה לצעוק לעולם שיש פה מישהו, ואם כל אחד ייתן משו אחד קטן, משו מעצמו- הוא כבר לא יהיה כזה מסכן...

אבל היא ידעה שאיש אינו מקשיב לה, שהיא קטנה מידי בשביל להפוך עולם לטוב, ולגרום לאנשים לחייך ולשמוח.
היא ראתה את כולם מלמטה- עשרות פרצופים עברו לה מול העיניים...עשרות אנשים שכולם רצים וממהרים כל כך....

מתוקית הביטה בעצמה ובאיש המסכן, היא הרגישה שמשו בוער בה, היא חייבת לעשות משו, היא רוצה אותו מחייך...
"אם לא את כל העולם", חשבה לעצמה..."אז לפחות מישהו אחד".

היא התקרבה אליו, התכופפה ושאלה בשלומו-

האיש בקושי ענה לה, והנהן בראושו ....

מתוקית, חייכה עליו, וחיכתה לחיוך חוזר, אך הוא לא החזיר,

היא הייתה עצובה, עצובה כל כך עד שלא היה לה כח להסתכל בפניו....

אחרי כמה שניות, הוא הסתכל עליה, במבט מלא עוצמה, הוא הסתכל לה לתוך העיניים כמו אומר- אל תיהיי עצובה, יהיה בסדר.

מתוקית שמעה את הרכבת שלה מתקרבת, ולא רצתה לעזוב את האיש , היא אולי פחדה שיקרה לו משו, ואולי שייקחו אותו משם, אבל הכי היא פחדה, שלא תיראה אותו יותר...
שלא תיראה אותו מחייך...
היא לא יכלה לעזוב אותו...

היא התיישבה  ליידו על הריצפה,והדמעות הציפו את עינייה- לא היה לה מה להגיד לו, וגם לא משו לתת לו... היא ישבה שם וחשבה ובסוף מתוך יאוש-נתנה לאיש את זר הפרחים הצבעוניים שהייתה צריכה להביא לאבא.

"זה בשבילך איש יקר"" בשביל שתיהיי שמח", "בשביל שהיום שלך יאיר, כמו הפרחים..."
אני יודעת שזה לא הרבה אבל...

והאיש הסתכל על הפרחים וחייך, חיוך כזה שהחזיר לה את הצבע לפנים, והיא החזירה לו חיוך...
חיוך שמביע תודה והערכה.

הרכבת עזבה את הרציף , היא פספסה אותה...
אבל זה לא עניין אותה באותו רגע, היא רק ראתה את החיוך שלו...ולא הורידה את שלה לרגע...

היא חזרה הבייתה, בלי הפרחים אבל עם חיוך ענננק...
אמא בהתחלה נבהלה, ושאלה מה קרה ומדוע היא בבית ולא על הרכבת...

מתוקית סיפרה לה את הסיפור, ואמרה:"
אמא, היית צריכה לראות את החיוך שלו, את האושר בעיניים", וזה שווה לי יותר מהכל...

אמא חייכה, היא הבינה במה היא זכתה, באיזה ילדה ענקית היא זכתה...
ילדה שהחיים שלה אולי לא הכי יפים שיש, אבל מה שחשוב לה זה שהבנאדם השני יחייך...

אמא התקשרה לאבא והסבירה לו את הסיפור...הוא הבין ומתוקית יכלה לשמוע את החיוך שלו מאחורי האפרכסת...
הם קבעו שהיא תבוא אליו ביום שאחריו, ושהפעם תצטייד בקצת אוכל לאיש...

ביום שלמחרת, אגיע מתוקית לרציף, כמו ביום האתמול,
אך הפעם מראש ניגשה אל האיש ונתנה לו את האוכל והמצרכים ששלחה איתה אמא בשבילו.
"זה בשבילך חבר", בשביל שיהיה לך טוב, כי לכולם מגיע טוב...

הוא חייך והיא החזירה חיוך, ועלתה על הרכבת לכיוון אבא.

כשירדה מהרכבת אבא עמד שם, צופה בבת הקטנה שלו אבל הכלכך גדולה...
ועם חיוך ענק רץ אליה....
הם חיבקו אחד את השני...
ובין הכל, מתוקית הוציאה פרח קטן ואדום,ועם פרצוף תמים מלא אהבה הביאה אותו לאבא...

"זה בשבילך אבא" שתיהייה שמח"!...
והמשיכה לחבק אותו.

אבא נשק לה על לחייה,ועינייו היו רטובות...
הוא היה גאב בה, בבת הקטנה והיפה 
בבת שלא מוותרת לגדול, בבת שלו!!
הוא הידק ביניהם את החיבוק-
והחליט לשנות את החיים שלו בשבילה, לתת לה הכל,להיות האבא שמגיע לה שיהיה...

כי גם לא מגיע להיות שמחה...!

אנשים-אתם אדירייייים!!

פשוט יפפה!

דבר ראשון-הרעיון

(רציתי להגיב על הסיפורים, אבל מעצבן שזה אנונימי, למה אתם מתביישים ביצירות שלכם, ובמי שאתם?,

לא חבל...?!)

מדהים איך כל אחד לקח את הסיפור למקום שלו, למקום שונה- וזה אותו פואנטוה...

שאפו ענננק!!

(שלי ברעיון זה סיפור לתסריט, שנכתב בחמש דק', עימכם הסליחה

זה בכוונה ככה,ועם מעברים בין גוף ראשון לגוף שלישי.

ככה זה אצל אוטיסטים.הייתי עושה את הסיפור עוד יותר אויפני להם,אבל אם הייתי עושה את כך בטח הוא היה מובן בערך רק למי שמכירים מאוד מקרוב. אז רק שתדעו,השגיאות מכוונות.וסליחה על איך שיצא,כתבתי בחמש דק' בערך..

עכשיו 7:00. בשעה 7:30 העבודה מתחילה. האיש אמר להשחיל חרוזים. אדום, צהוב, ורוד.  אני אוהב אדום.

אדום זה יפה. יש קול. ארוך. למה בקול רם? אני מחייך, ואיש מולי הולך. 'מפגר 'ה וא אומר. מה זה מפגר?

למה הוא לא מחייך? לחייך זה כיף. ילדה קטנה חייכה אלי אתמול. היא הייתה חמודה. היא אמרה שהיא מחכה לאמא שלה, אבל אמא שלה באה ואמרה לה ללכת מהר. היא רצתה לחייך אלי וחבקה אותי. זה היה קצת לא נעים. נועם אמר להגיד כשמשהו לא נעים, יאיר ניסה אבל הוא לא יודע, הוא רק שותק, ואז הילדה הלכה והיה יותר טוב. איר לא אוהב חיבוקים.

בא מישהו. הוא חדש. את כולם אני מכיר. יש לו כובע מוזר על הראש. למה יש לו משהו כזה על הראש?

כולם מסתכלים עליו. גם עלי הם מסתכלים. אבל אין לי כזה כובע. אולי נועם יביא כובע. ואז אני יגיד לכולם שליאיר יש כובע.

כמו לאיש מהרכבת. הרכבת גדולה. יש קרון אדום. אני אוהב אדום, אבל לא את הרעש. יש שוב רעש.

מישהו אומר 'ששש...' וילדה אחת בוכה. למה היא בוכה? מה קרה? למה כזה חזק?

והנה נועם. נועם בא ב7:10. הוא תופס אותי חזק, ומחייך. 'שוב השתוללת? מה קרה, הרעש שוב הפריע?'

הוא אומר עוד כמה דברים, יאיר לא פה, הוא לא רואה, יש רק רעש, המון רעש, ופתאום צלילים.

טוק טוק טיק טיק טוק טיק טוק טיק. מישהו שר שיר, וזה הקול שלי, ושר ושר, ופתאום נועם פה, והוא אומר במכשיר

'הוא נרגע,התקף רגיל, הכל בסדר' ואז מגיע האיש עם הכובע, והוא מסתכל עלי, אני לא רוצה ונועם אומר 'הוא לא אוהב שמסתכלים עליו, אוטיסט' אבל האיש רק מסתכל, אבל זה לא הרעש, הרעש כבר נגמר, והוא לוקח יד ושם עלי.

נועם אומר משהו והוא מיד מושך את היד, אבל רק מביט, ומחזיק משהו. 'תביט ' נועם אומר 'פרח' והוא מחזיק עכשיו את הפרח .הפרח אדום, אדום  אני לוקח ונוגע.

אדום, קטן, דוקר.

'לא, לא בקוצים' נועם צוחק, וגם הילדה לא בוכה, ואני מחייך והיא לא בורחת, וגם לה יש את...זה.

את ...ה...פרח.

'תראה, לכולם יש פרח, אתה רואה יאיר?' נועם אומר, הוא שוב מדבר הרבה, הרבה מדי, ובשעון 7:25,

ויש שוב רעש ואנחנו עולים לרכבת, ופתאום כולם מחייכים ומחזיקים את האדם, האדום הזה, וצריך לשים חרוזים ואני נוסע

נוסע אל אדום, צהוב וורוד, ומחזיק חיוך אדום ביד, יש לי יד,עם חמש אצבעות, אני יודע לספור

אני סופר וסופר כיסאות, עד שזה נגמר ונועם אומר עוד משהו, ואני אומר לקננות כובע והוא שוב צוחק.

מבינה מאוד, וזה כתוב נכון כל כך, מתאר את המציאות כמו שהיא.

בקיצור - אהבתי.

נסיון.מאוד נסיוני.

השמים כחולים. הם תמיד כחולים. כמו תמונה בלבן.

רק לי לפעמים נראה שהדברים זזים, במעין צבעוניות סוחפת כזו, אבל תמיד באותו רקע?

יאללה, להתנער מהמחשבות הטרחניות האלה. יאיר מחכה. אני קם, מתארגן, ממלמל תפילה חפוזה.

מעניין מה היא חושבת על העבודה הזו.

מיכל...הפעם קוראים לה מיכל.

היא שאלה , אז, רק אתמול זה היה וכבר נראה כמו נצח, למה בחר. למה דווקא הוא.

מוזר, שאלו את השאלה הזו רבות, אבל רק היא נשמעה כאילו התשובה באמת חשובה לה.

אולי דווקא בגלל זה, אבדו המילים.

מלמלתי משהו, וברחתי

בדיוק כמו אז...

כבר 7:00. תתארגן, תזוז.

ושביל חום, משתרך לאט. חם. כל כך חם עכשיו? בחורף?

בטח הם שוב הלבישו אותו במעיל. בטח שוב צריך לשים לו את המעיל, לנסות לדאוג שלא ישכח אותו,

לתת לו בקבוק מים...

אם הם בכלל זכרו שצריך להביא לו מים.

אם הם בכלל מודעים לכך שעובדים במפעל כמעט בלי הפסקות.

וצפירות של הרכבת, כבר אחרי 7:00 בטוח, ואנשים נחפזים אל הקרונות, והנה הוא שם בצד.

בשורה 8, הצהובה. במקום הרגיל, ליד ספסל ירוק.

ובעיצומו של התקף.

והבוקר רק התחיל...

הו, זה עומד להיות יום מאוד מאוד ארוך.

הוא שם, משתולל, נושם ברעש.

'ארררררר- אווו--אי-ררר' זה כל מה שאני מצליח לקלוט.

כנראה זה לא זכרון, רק הצפירות. כרגיל בימים שהוא מתוח.

תופס אותו בחוזקה, הוא נאבק חלושות ואז נכנע, וגופו מתרפה תחת ידי.

ואז הוא נאנק שוב, ומחייך.

אוי, אני שומע את אמא לוחשת בחצי אנחה, מה עושים עם ילד כזה שגם מחייך?

אני מחזיר לו חיוך. אבל מגלה שהכל מטשטש מול עיני. מושיט יד. רטוב. נו, בטח הטל.

'שוב השתוללת?מה, הרעש שוב הפריע?'  אני שואל, יותר בשביל לשמוע קול כלשהו. בתוך ההמולה ונעיצות המבטים.

בלי להסתובב אני יכול לדעת שכולם, כולל עובדי הנקיון,  צופים בנו עכשיו.

תמיד חלמתי להיות קוף.

או, במחשבה שניה, ליצן עם אף אדום.

מעניין מה היא הייתה אומרת אם הייתה יכולה לראות אותי עכשיו.

אוחז חניך ששוב התחיל להתפרע, באמצע תחנת רכבת, החולצה האפורה כבר נקרעה וזקוקה לכיבוס מיידי,

באחיזה שלמדנו לפני שנים. ומנסה תוך כדי לנסח לה משפטים.

'כן , אז ככה, התחלתי עם החינוך מיוחד לפני חמש שנים, היה מעניין אז החלתטי להתמחות באוטיזם.

אוטיזם הוא הפרעה רבת השפעות על האדם...'

לא. נשמע יותר מדי כמו דיבור על חיות.

'תשמעי, רציתי....רציתי....'

 המשקפיים שלו נופלות, צריך לבדוק מה עם הביטוח, הוא כבר לגמרי כבוי, מתנשם בכבדות. אין ברירה, הרצפה היא הפתרון היחיד. מניח אותו, מנסה בעדינות. מסביב מישהו צועק, ועוד כמה רגליים ממהרות להבלע בתוך הקהל,

ואנחנו שוב ביחד ולבד, בתוך תמונה נעה.

איך זה מרגיש, להיות כל כך לבד, בלי שאתה יודע שאתה יודע זאת?

היה ילד, וכלב, ובית.

ואז היה עוד ילד, אחר.

הם היו יחד, למרות שלאט לאט הכלב נהיה יותר דומה לילד האחר, מאשר לילד הראשון.

ואז, יום אחד, הילד נאלם, והילד השני נעלם

ושניהם התחברו אי שם, בתוך חוסר קול.

נועם מרים אלי מבט מטושטש, במבט הרגיל של גילוי פתאומי של העולם , כשלפתע נחתת עליו במעבורת הראשונה שהגיעה. בטח לאינדיאנים היה מבט כזה, כשגילו את האדם הלבן.

הוא שר שיר ילדים, משהו על סירה וילד ואח, ואני מרגיש פתאום דקירה קלה ביד, בודק.

לא, היד בסדר. נו, בטח בגלל שחניך אחר שבר אותה. אבל...היא נשברה לפני חודש לוחש לי קול. ונאלם.

הפלפאפון מצלצל, עבודה. אולי מנהל התחנה התקשר אליהם?

עונה במהירות שהוא נרגע, היה התקף רגיל, והכל בסדר. מה הם חושבים לעצמם, שאפקיר אותו?

וילד אחד, מתבונן. שותק, ועיניו ריקות. כי הוא לא פה, הוא כבר לא פה, זה מה שאמא אמרה,

אבל נועם, אבל הוא לא פה, ואז מגיע שוב הסחרור שמשכיח הכל

איש אחד מתקרב, מחזיק זר מוזר של פרחים אדומים.

אני מנסה לגרש אותו בתנועת יד, אבל הוא מתקרב בצעדים בוטחים. הוא לא נראה מהמסוכנים, אבל....

ביחוד שהוא מסתכל ישר על יאיר. בעיניים.

' הוא לא אוהב שמסתכלים עליו, אוטיסט' אני אומר, מיישר אליו מבט.

הוא מתעלם ממני, ונוגע בו.

זה כבר עובר כל גבול. אפילו בדיור אסור להם לגעת, בטח שלא אדם זר.

' תזיז, מייד, את היד. זה פוגע בו' אני מסנן, מושך את המילה פוגע בלשון.

הפעם הוא נשמע לי. אבל עדיין מחזיק את הפרח. הפרח האדום הזה.

אני נאנח קלות, ולוקח ממנו את הפרח. לזר כנראה לא דקר, אבל אותי הוא דוקר, וחזק.

'תביט' אני מראה לנועם., 'פרח'  למרבה הפלא, הוא עוקב אחרי כל תנועה שלי.

ילד מתוק.... רגע, ילד?

נועם מחזיק את הפרח, כנראה ננתי לו אותו, והזר הלך. נו, יופי. גם אותו הוא דוקר.

'לא,לא בקוצים' אני צוחק, ויאיר מחייך.

'תראה' אני מגלה שהיום נהייתי פטפטן 'לכולם יש פרח, אתה רואה, יאיר?'

ומיכל תחכה, ואני עוד לא יודע, ואנחנו עולים לרכבת ואני מגלה ששפכתי את כל הפגישה בפני...חניך.

הו, אלוקים, זה כל מה שנשאר, החניכים?

אבל הוא שוב מחייך, ועיניים צוחקות. הוא שוב משחק משחק עלום שלעולם לא אהיה חלק ממנו,

והוא מלמל לי משהו כמו 'לקנות כובע' ומביט בי בחיוך.

ואני, עם חולצה קרועה, צוחק.

עוד נסיעה ברכבת. די רגיל. לא משהו מיוחד. לא מבינה מה שונה היום מכל ים אחר. סתם נסיעה. אז מה שהופך את היום הזה ליום קצת יותר מיוחד זה מה שאחרי הנסיעה. זה לא יום רגיל. אני לפחות מקווה שיהיה אחר. בלי משהו מיוחד. הרגשה שמתחילה מהלב. בחיוך אמיץ.

הגעתי וירדתי בתחנה. הלכתי כמו שאני רגילה. זה לא הפעם הראשונה שאני פה, בתחנת רכבת. זה די רגיל. כשאני נוסעת לכל מקום.

מה בעצם עשה את היום הזה לטיפה יותר מיוחד? מסרון אחד קטן. הודעה קטנה בפלא'. לא משהו יותר מידי גדול. ככה זה החיים שלי. מורכבים מהפרטים הקטנים. מאז שאז אני ילדה קטנה. חיוך קטן, והודעה. זה יכול לעשות לי הרבה דברים. במיוחד היום.

ירדתי והתחלתי ללכת, רגילה עם חיוך קטן. מחייכת לעולם. למאבטח ולקופאית. לילדים ומבוגרים. פשוט חיוך. הסתכלתי במסך של הפלא', אולי עוד משהו הגיע. התחלתי ללכת למקום שהחלטנו להיפגש.

כשהלכתי לא בדיוק הסתכלתי, חייכתי אבל בסבבה הלכתי ופתאום כמעט שלא הרגשתי וקיבלתי ורד. נעצרתי. עוד חיוך. חיוך גדול. ולהמשיך ללכת.

והעברתי את הורד הזה הלאה.

מוקדש לשירה ושמחה לילד

בס"ד

הדברים יגיעו אליך

8:00 בערב. אני עומד בתחנת הרכבת ומחכה בסבלנות לרכבת לכיוון תל אביב, משם אצטרך ללכת רגלית לכיוון האוניברסיטה.

לפעמים בלילה כשאני לבד, כמו עכשיו למשל, אני מרגיש מן ריקנות נוגה וגעגוע בלתי מוסבר. ניסיתי פעם לדבר על זה עם חבר, והוא לא הבין על מה אני מדבר. מצד אחד היה לי כיף לשמוע שאני מרגיש משהו שאחרים לא מרגישים, אבל מצד שני זה אכזב אותי. חוץ מזה שאמירות כאלו בונות אצלי את תפיסת ה'אמן המיוסר' שאני כל כך מתאמץ להדחיק (באמצעות טענה שאני קורא יותר מדי ספרים) .זה יוצר אצלי בדידות נוראה, שאף אחד לא מסוגל להבין אותי ולדבר איתי.

עכשיו מתנגן בראש שלי קטע משיר של אביתר בנאי, ששמעתי לא מזמן.

זהירות זהירות,

לא לשבור שום דבר

לבד, לא לחכות,

ואחר כך לשתות

בזמנים האלה, אני מרגיש צורך עז לשמוע מוזיקה אלקטרונית, כאילו היא נוצרה בדיוק בשביל השעות הקטנות האלו של הלילה. השעות האלה שלי.

הרכבת סוף סוף הגיעה, אני רואה את כל הנוסעים הולכים לכיוון הדלתות שמתרחקות מהם. כך העולם שלנו בנוי, אני חושב לעצמי. רצים כל הזמן ללא תכלית. מה הלחץ? תעצור, תירגע. אם רק נרפה הדברים יגיעו עד אלינו. או לפחות קרוב.

אני עולה לרכבת. היא די עמוסה. אין לי כח להתחיל לחפש מקום אז אני מעדיף לשבת לבד במעברים, לא אכפת לי לשבת על הרצפה. אני מוריד את התיק ומתמקם בפינה, יודע שכשהדלת מהצד השני תפתח אני אצטרך לקום.

אני מנסה להפעיל את האמפי3 שלי. אויש, שכחתי להטעין. לא עובר שיר אחד והוא נכבה לי. אני מוציא את המחברת לימודי מוזיקה שלי ומתחיל לעבוד. גם את זה אני לא כל כך מצליח.

ככלל, גם תחבורה ציבורית ממלאת אותי רגש של בדידות כזו. כל הנוסעים העצובים והמנומנמים האלה. כל כך שונים ממני. אני חושש שהעוברים ושווים חושבים שאני בדיכאון בגלל שהפרצוף שלי מתרצן. זה לא מדויק. אבל אני באמת מרגיש שונה מהרגיל.

רכבות בלילה. למרות כל תחושת ה'לבד'יות, אני מרגיש ממש ממד של נצחיות.

החלפת רכבת בחיפה. יורדים, מתמתחים, מתאווררים. אני רואה אנשים עם דוכנים אדומים מרחוק, עם דליים לבנים של פרחים. לא התקרבבתי אליהם. מה יש לי לחפש אצלם? אבל הם כנראה חיפשו אותי, או אנשים כמוני במיוחד. אדם מבוגר ממני לא בהרבה שנים מתקרב לכיווני, זוג ורדים אדומים בידו, ואני חושש שהוא זיהה אותי בגלל כובע הקסקט. ידעתי שלא הייתי צריך לקנות אותו. הוא מסגיר אותי.
אני נבוך, אני לא מכיר אותו בכלל, אז מאיפה הוא נוחת עלי? הוא מושיט לי את הורדים, ללא מילים, ואני מחליט להרפות, אז אני מקבל אותם. לא שיש לי מה לעשות עם פרחים, אבל 'כמו שיש ענין לתת יש ענין לקבל'. הוא הסתכל עלי כאילו על מנת לבדוק את המצב רוח שלי, ואז הושיט את שתי זרועותיו לחיבוק. נבוך עוד יותר, נעניתי. לאחר חיבוק קצרצר, הוא 'שיחרר' אותי, ואמר במבטא אמריקאי כבד "יום טוב".

הייתי צריך לדעת.

רק לאמריקאים יש את השטויות האלה בראש. מה זה הטוב-לב והנחמדות המוגזמת הזה?  למה הם מבסוטים כל היום כאילו אין מחר? אבל למרות המחשבות האלה, אני משועשע. יפה מצידו.

הרכבת מאחרת כבר ב10 דקות. מתעכבת משום מה. האנשים על הרציף מתמרמרים ביחד, ומשהו מהקרח שחצץ ביני לבינם מקודם, הפשיר (נסדק, נשבר).

[אני מרגיש שאפשר אפילו לסיים ת'סיפור כאן, אם היה לי כשרון כתיבה כלשהו.. אבל רציתי לצרף קצת מהסיפורים.. ]

רגע לפני שאני עולה לאוטובוס, אני נותן מבט אחרון באנשי הרציף. אשה אחת מ'אנשי הורדים' התקרבה לכיוון נערה צעירה שנצמדה לעמוד בטון בצורה מוזרה. קיוותי שהורד הזה יעשה לה טוב (יותר ממה שהוא עשה לי.)

הפעם התיישב לידי במעבר חייל צעיר עם נרתיק גיטרה על גבו. אני רוצה לדבר איתו על מוזיקה אבל אני מתבייש.

אחרי שבכמה תחנות אנשים ירדו, אני הולך לחפש סוף סוף מקום. לאחר שתי קרונות עדיין לא מצאתי מקום, אבל משהו צד את עיני.

ילד על כסא גלגלים. רואים שהוא אוטיסט, או עם מגבלה דומה אחרת. כמה נוסעים בקרון נעצו בו עיניים. גם אני, למען האמת, למרות שהרגשתי שזה לא יפה. נער צעיר לבוש חולצה של 'קו לחיים' עמד לידו.

"הוא לא אוהב שמסתכלים עלי" הוא מישיר לי מבט, כאילו בשביל להחזיר לי, "אוטיסט".

אני לא יודע למה אני מרתיע אותו, בגלל כובע הקסקט או בגלל הורדים. אולי בכלל שניהם. אני עושה את עצמי כאילו לא שמתי לב, ואני מתקרב עוד יותר. בדרך כלל אני נרתע מילדים עם מוגבליות, אבל הפעם הילד הזה פשוט משך אותי אליו, כמו בקסם. הסתכלתי לו ישר בעיניים, ובהחלטה של רגע, הנחתי עליו את ידי.

הבחור שלידו לא ראה את זה באופן חיובי. "תזיז, מייד, את היד. זה פוגע בו" סינן.

הרפתי. ולפתע שמתי של שהיד שאוחזת את הורד מזיעה, כאילו אומרת לי משהו. אני מביא לבחור שלידו את הורד ונותן בו מבט מלא משמעות. מקוה שיבין. הוא לא מחזיק את הפרח טוב, זה כנראה דקר אותו.

"תביט" או מראה לילד האוטיסט שלידו. "פרח".

הילד לקח לו את הפרח.

עכשיו הרגשתי שמילאת את חובתי בקרון הזה.

והמשכתי (ללכת)

(לקרון הבא).

---

כשאני קורא את זה עכשיו אני מרגיש שזה גרוע ואני'לא יודע למה. אתם מוזמנים לעזור

ובאמת מעורר השראה

תודה על זה

היא התחתנה לפני שבועיים. מזל טוב.

כאן? - פורום פרוזה וכתיבה חופשית

פורום שירים

עדיף בפורום אחר (צלילים ומוזיקה, או גיטרה)

ואפילו בצמע הגיוני יותר שיענו לך על זה...

כמה עוצמות יש בך.

נגעת בי ממש.

ואיתך בתפילות ובייחולים ובתודות לבורא עולם.

🤍