בעזרת בג"ץ.

המון שנים היו החרדים בקואליציה עם השמאל, ועניין שירותם הצבאי לא עלה לכותרות.

אחרי שהחרדים התחברו לימין, עלה עניין שירותם הצבאי. זה היה עוד לפני שברק היה ראש ממשלה (זוכרים?),  ברק יצא עם סיסמה גיוס אחד לכולם. ברגע שהוא נבחר להיות ראש ממשלה והצליח לעשות קואליציה עם החרדים, הוא התגמש, וגם התקשורת התגמשה.

אחרי זה היו גלגולים עם שרון וקדימה, וגם אז הכול היה שקט. אחרי שנתניהו נבחר להיות ראש ממשלה, עוד פעם העלו את הסוגיה.

בכדי שלא ייראה בולט הצביעות שבדבר, השמאל והתקשורת נעזרים גם בבג"ץ. הייתה פסיקה של בג"ץ...

זה בעצם כל הרעיון. לעשות שני כללי התנהגות: אחד עבור הימין, והשני עבור השמאל.

וזה לא רק בעניין גיוס חרדים, זה גם בקשר לעוד המון דברים כמו התנהגות ללא רבב. לאהוד ברק הייתה קופה של שרצים פי כמה יותר גדולה מאשר לאביגדור ליברמן - מינוי של שגריר. אבל אביגדור ליברמן נאלץ להתפטר.

והנה עוד דוגמה: מאז ומתמיד היו יותר מדי שרים בממשלה, כשנתניהו נבחר בפעם ראשונה, הוא הגביל את מספר השרים - דרך חקיקה - ביוזמתו הוא, אבל כשברק נבחר, הוא החזיר את הגלגל אחרונית, עכשיו כשנתניהו בשלטון עוד פעם דורשים ממנו להגביל את מספר השרים.

ויש עוד המון דוגמאות של איפה ואיפה.

וגם בזה, בכדי שזה לא ייראה בולט כל ךכ האיפה ואיפה, מחליפים את שמות המפלגות והרכביהם. אבל הנקודה היא אותה נקודה: מה שמותר למפלגות השמאל, אסור למפלגות ימין.

השאלה היא האם הימין החילוני והדתיים הלאומיים מסוגלים לעמוד נוכח המתקפות התקשורתיות של השמאל מלווה במתקפות משפטיות או לא.

עכשיו מנסים להכניס מפלגות אחרות לקואליציה שהאגנדה שלהם תהיה לערך ככה: אמנם זו מצווה גדולה לריב עם החרדים, אבל בשביל המטרה הנעלית של  נסיגות (תרגום של תהליך השלום), זה כדאי.

הימין עומד עם פה סתום. לא יודע מה לענות. תפעילו קצת את הראש. הימין היה צריך להגיד בדיוק הפוך, וזה האמת:

גיוס חרדים זו לא מטרה בפני עצמה, אלא בשביל לחזק את הצבא ואת מדינת ישראל. אבל האופציה השמאלנית הדורשת נסיגות מציבה בפני צה"ל מצב קריטי ביותר שאי אפשר יהיה להגן על המדינה, גם אם יגייסו את כל החרדים. לכן מעדיפים את החרדים על פני השמאל.

אבל לשם כך צריכים להסביר שאין יותר מקום לשום  נסיגות ועד כמה שזה מסוכן, אבל ברגע שהליכוד והימין יתחילו להסביר את זה, יאשימו אותם שהם נגד מדינה פלסטינאית, ויקוממו נגדם את כל העולם.

בקיצור: אנחנו בגלות. אבל קשה להודות בזה, כי זה יפריע לחגיגות יום העצמאות. אבל אם לא יודעים שנמצאים בגלות, גם לא ינסו לצאת ממנו...

אדם בסידני תקף כמה אנשים. העובדה שאביר המוסר, נציג הקב"ה עלי אדמות, הממונה על המצפון נשאר בשוויון נפש ולא פתח על זה שרשור מעידה על כשל מוסרי עמוק.

@סיעתא דשמייא1

בבחירות בגלל המבצע. אז הם מתחילים ללכלך עליו שהביא הפסד מביש.

אפשר לחלוק על ההחלטה להפסקת אש. אבל:

א. מה הם היו עושים במקום?

ב.הם יודעים עוד מה התכנון בעתיד?

ג. איך הם היו המתמודדים עם טראמפ?

ד. אין ספק שזה הישג מרשים שהחליש מאוד את איראן במחיר מינימלי מאיתנו. גם אם לא מה שציפינו לו

עפרה רם

בנוסף לכך הורים מסיירת הנח"ל כתבו מכתב מחאה לרשויות על כך ששולחים חיילים לפעולות קרקעיות,

והם משלמים בדמם ,

במקום להפציץ.

וגם במקום לבצע מצור ממושך כמו בתכנית האלופים

ביומיים האחרונים מתנהל ויכוח ער סביב המהפך בנחל העוג'ה: מי באמת חתום על ההישג? האם אלו נערי הגבעות ואנשי החוות ששינו את המצחאות במקום בגופם, או הפוליטיקאים שדחפו להכשרת המקום ברמה המדינית?

​האמת היא שהוויכוח הזה פשוט מיותר. ​מי שמכיר את המציאות בשטח יודע שזה אף פעם לא "או זה או זה". התהליך תמיד עובד באותה הדרך: השטח גורר את הממשלה. ​לפני שהנושא בכלל הגיע לשולחנות הממשלה, היו שם האנשים שפעלו בשטח.

קחו למשל את ח"כ צבי סוכות, עוד לפני שנבחר לכנסת, הוא ופעילים נוספים היו שם, יצרו נוכחות והעלו את הנושא למודעות. הוא לא עשה את זה כח"כ, אלא כפעיל בהתיישבות. אילולא הפעילות העקשנית הזו ושל צעירים טובים נוספים, נחל העוג'ה לא היה מגיע לסדר היום הממשלתי, וממילא לא היה מטופל.

​זהו דפוס חוזר שאנחנו רואים פעם אחר פעם בהתיישבות: ​בהר עיבל יש כבר שנים של תפילת שחרית בכל יום שישי, בכל מזג אוויר. בשנתיים האחרונות הצטרפו אליהם שני אברכים שהגיעו ללמוד במקום מדי יום, הם אלו שסללו את הדרך לאישור הממשלתי ולהקמתה של ישיבה במקום בשבועות האחרונים, בדרך להקמתו גם ישוב קבע חדש.

​בחומש, העמידה האיתנה של בחורי הישיבה על ההר, למרות כל הפינויים והקשיים, היא זו שהובילה בסופו של דבר את המערכת הפוליטית להכשיר את המקום. כך​ גם בתנופת החוות. בהתחלה זה לא התקבל בעין טובה, אבל לבסוף הנוכחות היהודית היא זו שקובעת עובדות בשטח ומונעת השתלטות זרה.

​הנוסחה פשוטה: התמדה מביאה הכשרה. ​ברוב המקרים, זה מתחיל בחיכוך. בהתנגשויות מול רשויות החוק או מול ניסיונות של ערבים למנוע מיהודים לשוב לאדמתם. אבל בסופו של יום, העקשנות הזו היא הדלק של המערכת המדינית. אילולא הצעדים הראשוניים והנועזים של אנשי השטח, הממשלה לא הייתה זזה. ואילולא הגיבוי הממשלתי וההכשרה המשפטית, זה לא היה הופך למציאות קבועה בשטח.

​לכן, המראה של פוליטיקאים הממהרים לשגר את עוזריהם לצייץ בטוויטר (ללא גילוי נאות על עבודתם אצל אותם פוליטקאים) כדי לתבוע בעלות מלאה על ההישג, הוא לא רק מביך אלא גם מנותק מהמציאות. הניסיון לצייר את המהפך כאילו נולד בהשקעה כספית חוטא לאמת ההיסטורית של ההתיישבות.

מי שמתהדר בכך שוכח את אלו שישנו בשטח בתנאים לא תנאים, מפספס את העיקר: הקרדיט אינו שייך בלעדית לאיש. במקום מלחמות קרדיטים מיותרות, כדאי להכיר במנגנון שעובד, אותו שילוב כוחות שבו החלוצים בשטח הם אלו שפורצים את הדרך וקובעים את העובדות, והמערכת הפוליטית היא זו שמגיעה בעקבותיהם כדי לתת את החותמת הסופית. זו השיטה - והיא עובדת.

למה נתניהו היה צריך להוציא שעתיים לפני ההודעה הרשמית על כך, הודעה מיוחדת על השארתו של אגמון "עד למציאת מחליף (שכבר נמצא)" ולחטוף כל כך הרבה תגובות (הזויות, אבל זה לא משנה) מבפנים?

האירועים הכי דרמטיים של השבועות האחרונים יהיו דווקא ביום טוב 

שאי אפשר לראות חדשות!!!!!