"בנימין נתניהו יורד מבמת ההיסטוריה, ללא חותם כלשהו, ללא הישג של ממש; הוא יהיה הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל". כך סיכם אמנון אברמוביץ' בשנת 1999 את הסיבוב הראשון של נתניהו כראש ממשלה. מאז נתניהו שב, נפל וקם, וחוזר חלילה. ב־29 ביוני 1996 נבחר נתניהו לראשונה לתפקיד ראש הממשלה לאחר שגבר בפער זעום על שמעון פרס. שלושים שנה (ויומיים) לאחר מכן, נתניהו עדיין כאן - וממש לא כהערת שוליים.
גם עבור מי שחושב שנתניהו הוא גדול המדינאים שקמו לישראל וגם מי שמשוכנע שהוא האחראי לרבות מבעיותיה, יתקשה להתווכח עם עובדה אחת: מדובר באחד הלוחמים הפוליטיים העיקשים ביותר שידעה מדינת ישראל. הקריירה הציבורית שלו אינה בנויה רק מניצחונות, אלא בעיקר מהיכולת להתאושש מהפסדים וממשברים. בעוד שפוליטיקאים רבים נעלמו לאחר מפלה אחת או שתיים, נתניהו הפך את החזרה מהקרשים לאחד מסימני ההיכר המרכזיים שלו.
הדבר בלט כבר במערכת הבחירות הראשונה שלו לראשות הממשלה. חודשים ספורים לאחר רצח יצחק רבין נדמה היה כי הרוח הציבורית נושבת באופן מוחלט לטובתו של שמעון פרס. הסקרים, התקשורת והאווירה ברחוב הובילו רבים להעריך שנתניהו עומד בפני קרב אבוד. אלא שהוא מצידו המשיך לחרוש את הארץ, לנהל קמפיין אגרסיבי ולשכנע מצביעים עד לרגע האחרון. בסופו של דבר, בניגוד לרוב התחזיות, הוא ניצח והפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות ישראל.
גם ההפסד בשנת 1999 לא סיים את דרכו. אהוד ברק הביס אותו בבחירות, ונתניהו אף הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. רבים האמינו כי מדובר בסוף הדרך עבור מי שהיה אז רק בן 49. פרשנים, יריבים פוליטיים ואפילו חלק מתומכיו העריכו כי הוא לא ישוב עוד למוקד קבלת ההחלטות. אלא שכפי שהתברר בהמשך, עבור נתניהו גם הפרישה הייתה לבסוף רק הפסקה זמנית.
כאשר אריאל שרון השתלט על הליכוד, נדמה היה שאין עוד מקום לנתניהו בצמרת. שרון נהנה מפופולריות אדירה והוביל מהלכים דרמטיים ששינו את סדר היום הישראלי. נתניהו, שנאלץ לפעול בצילו של מנהיג חזק ופופולרי ממנו, המתין בסבלנות להזדמנות, כולל ויתור על הובלת הרשימה כשכוחה בכנסת עמד על 19 מנדטים. לאחר ההתנתקות, הפילוג בליכוד והקמת קדימה, הוא שב בהדרגה למרכז הבמה והחזיר לעצמו את הנהגת המחנה הלאומי.
אלא שהמבחן הגדול ביותר שלו הגיע דווקא לאחר מכן. בבחירות 2006 התרסק הליכוד ל־12 מנדטים בלבד, תוצאה שנחשבה באותם ימים לאסון פוליטי של ממש. מפלגת השלטון ההיסטורית הפכה למפלגה בינונית, ורבים העריכו שנתניהו יתקשה לשקם אותה. היו שהאמינו כי דור חדש של מנהיגים יחליף אותו וכי זמנו חלף. ארבעה מחברי הכנסת של הליכוד אף דרשו את התפטרותו המיידית, אלא שנתניהו, כהרגלו, סירב לקבל את פסק הדין של והמשיך לבנות מחדש את כוחו הפוליטי.
שלוש שנים בלבד לאחר מכן הוא כבר חזר ללשכת ראש הממשלה. משם המשיך לכהן במשך תקופה חסרת תקדים כמעט במונחים ישראליים, והפך לראש הממשלה שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר בתולדות המדינה. גם במהלך השנים הללו לא פסקו ההערכות בדבר סופו הפוליטי הקרב. פעם אלו היו מחאות חברתיות, פעם משברים קואליציוניים, ופעם יריבים חדשים שהוצגו כמי שעומדים לשים קץ לעידן נתניהו.
העשור האחרון רק חיזק את התופעה. כתבי האישום, ארבע מערכות בחירות בתוך זמן קצר, הקמת ממשלת השינוי והפסדו בשנת 2021 נראו בעיני רבים כנקודת הסיום הבלתי נמנעת. גם אז נשמעו קולות רבים שהכריזו כי הפעם הסיפור באמת הסתיים. אלא שבתוך זמן קצר הוא הצליח לאחד מחדש את המחנה הפוליטי שסביבו ולחזור פעם נוספת ללשכת ראש הממשלה.
ייתכן שזו התכונה המרכזית שתיזכר מנתניהו, גם הרבה אחרי שהוויכוחים על מדיניותו יישכחו. לא רק היכולת לנצח, אלא בעיקר היכולת להמשיך להתמודד כאשר הסיכויים נראים קלושים. פעם אחר פעם הוא הוכיח שהוא אינו מקבל את ההנחה שהפסד אחד, ואפילו כמה הפסדים, אמורים לסיים קריירה פוליטית. איש אינו יודע כיצד יסתיימו הבחירות הקרובות ומה יהיה גורלו הפוליטי של האיש שמלווה את הפוליטיקה הישראלית כבר שלושה עשורים. גילו המתקדם, האתגרים הביטחוניים והמציאות הפוליטית המשתנה מציבים בפניו מכשולים שלא הכיר בעבר.
אבל אם יש לקח אחד שאפשר ללמוד משלושים השנים האחרונות, הרי שהוא זה: גם בבחירות האלו, כשהוא בשנתו ה־76 ומצבו לוט בערפל, נתניהו מסרב להרים את ידיו. ייתכן שינצח וייתכן שיפסיד, אבל דבר אחד כמעט בטוח - הוא ימשיך להילחם על מקומו עד הרגע האחרון, בדיוק כפי שעשה במשך שלושים השנים האחרונות.
