הספדתי את עצמי מאוד יפה. דמיינתי מה יאמרו אחרי מותי .זה היה סוחט עד דמעות, נוגע ללב. כמעט בקשתי להנציח את הרגע ולחיות כך עד 120. אך המצפון על חשבון המים אצל בני משפחתי, נקף את ליבי הרחום.
בכלל, זה ירעיש עולמות. המשכתי להרהר עוד טיפה. אולי גם ת'עליונים. בכל זאת - מקרה כזה שמקבל תהודה בכל הארץ..שיש עליו מאמרים מפה עד השמים.
סה"כ בחורה שמחליטה למות כי כבר קצה בחיי בדידותה האינסופיים, זה אינו מקרה של מה בכך שקורה כל יום, למרות שבלבב פנימה של הרבה בודדות זה שורץ ומרקיב יותר משנות האבולוציה.
האמת שקצת לא נעים, כי ייתכן מאוד שאחרי תחקיר יגלו שלא הבדידות היא מה שהכריע את הגורל, אלא יותר חוסר המיצוי. אבל ייתכן שחוקים גם יגיעו לכך שמיצוי עצמי של אישה מתממש כששמח לה וייתכן ויש קשר גומלין בין זה לבין בדידות מקשר אנושי.
נו, טוב. מה זה עוזר לי כל המחקרים האלה. יותר נחמד לחזור להספדים.
כן, כן, תמשיכו. זה נעים לי. מה אתם בוכים? אני כ"כ נהנית! סוף סוף אני שומעת על עצמי קצת דברים ומסמיקה בנחת.

