הי.. הוספתי כמה מילים למטה, אשמח לתגובתכם.
אלוקים שלי,
זה בא לי קצת פתאום...
לא הרגלת אותי למציאות הזאת,
לא הכנת אותי- מה עושים כשמרגישים ככה..
שמשהו נתקע בגלגלים.
אלוקים שלי,
אולי הכנת, אבל לי זה קצת פתאום.
פתאום ההצלחה לא מגיעה
פתאום לא עוזר לי כמה אני משקיעה
פתאום כולם סביבי...
ורק אני...........
אלוקים שלי,
אתה קורא לי להתקרב.
וזה קושי מלמד.
והמסלול עם נוף יפה!
אבל אנשים באים לי והולכים- מהר מדי.
לא מספיקה להיות בפנים. לא מספיקה לרצות.
לא מספיקה לפגוש, להתקרב. [להתאהב??]
קשר חדש התחיל אתמול, היום הוא כבר ישן.
מחר ישב בבוידם ,עם אבק של זכרונות.
אלוקים שלי,
איך התרחקתי. איך שכחתי להודות..
איך וויתרתי על הביטחון, של הדיבור הקרוב...
איך אדע לא לכעוס כמו ילדה קטנה,
אם תגיד לי שוב לא..
בלי לגלות את התשובה...
------------------------------------
גם אתם מרגישים שהקושי הזה הוא שונה לגמרי מכל מה שנתקלתם?
מרגישה כמו ילדה מפונקת.. שהכל הלך לי חלק בחיים
(וזה לא שהחיים שלי דבש בלי קשיים, בכלל לא. אבל בתחומים ה"קונקרטיים" שמסתיימים בהצלחה או אי הצלחה, ב"ה לרוב הלך לי בקלות ובלי קושי)
ופתאום אני מנסה, ומנסה, ומנסה... ומרגישה שהניסיון הזה.. הוא לא מוכר לי אפילו. אולי זה נשמע מטופש או קצת פטתי. אבל ההרגשה הזאת מחלחלת בי כבר כמה זמן.. עד שכתבתי.
