בס"ד ובהשתדלותי

לדעתי, כל התחביבים הם מסגרת שבה אנו מתמודדים עם עצמנו ועם החסרונות שלנו בדרך לידיעת ה' ותיקון עולם במלכות שמים. למשל - אם את לומדת, ואת עושה את זה להנאתך - את בדרך גם לומדת כל מיני דברים - את מתמודדת עם האנשים סביבך, את מתמודדת עם האתגר שבלימודים - שגם דרכו אפשר להתחבר לקב"ה (למשל - לפתח תכונות כמו התמדה, השקעה, הרפיה מהשקעת יתר, הבנה שהדברים תלויים בקב"ה ועוד).

אם את רוצה להכניס בכל הדברים האלה קצת יותר משמעות - אפשר לנסות לחשוב: "רגע, מה אני לומדת מזה? האם יש פה מידה רעה מסויימת שחוזרת על עצמה [דחיית מטלות, כעס על הסביבה, קמצנות וכו'] שצריך לעבוד עליה? איפה הקב"ה נמצא בסיטואציה הזאת? לא בהכרח יהיו תשובות לשאלות האלה, אבל ייתכן שעם הזמן יבואו כל מיני מחשבות ותשובות.

אז אהיה בן אדם יותר טוב,

אהיה קרובה יותר לקב"ה.

SO?

למי זה תרם חוץ מלעצמי?

לא נראה לי שאנוכיות יכולה להיחשב כמטרה.

בס"ד ובהשתדלותי

אבל מה רע בלהיות אדם טוב וקרוב לקב"ה? זה שאת אדם יותר טוב משפיע טוב על הסביבה. האם להיות אדם רע וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו זה מועיל למישהו? ובנוסף - אם את רוצה להשפיע טוב על הסביבה את צריכה בעצמך להיות מלאה בטוב - ואיך תשיגי את הטוב הזה אם לא תלמדי על עצמך ותתקרבי לקב"ה?

תסתכלי במהרש"א על הגמרא במסכת בבא קמא דף ל' עמוד א', שאומר שתכלית האדם שהוא צריך להיות טוב לשמים, טוב לבריות וטוב לעצמו.

בהצלחה!

אז נכון שכתוב שאנו צריכים להיות טובים לעצמנו,

ואם אנחנו טובים לעצמנו אז זה טוב גם לאחרים (אני קצת מסתפקת האם הציור שאצייר באמת יועיל למישהו, אבל נניח)

אבל לָמה? מה המטרה של כל זה?

מה העניין שאהיה טובה לאחרים ולעצמי?

אולי אני מכוונת לשאלה - מה המטרה של העולם? (ואולי לא, לא יודעת. אבל בטוח שלא יזיק לדעת את זה, איך שלא יהיה )

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90

יצא לי לדבר על כך עם חברה..

מה מטרתינו בעולם? והיא אמרה לי (כמובן על סמך מקורות ששמעה וקראה)

שמטרתינו היא להגיע לאהבת הבורא.

מכירה את המדרש? שהגענו לעולם משום שהתביישנו לקבל מתנת חינם מאת ד' יתברך

ועל כן רצינו לעבוד ואז נהיה מוכנים לקבל.

אבל בוא נחשוב רגע אם יש אהבה אז אין מקום כלל לחשבונות.

ראינו פעם ילד שאומר לאימו "אל תכיני לי אוכל הבוקר אני מתבייש"?

הרי האם כ''כ אוהבת את בנה והוא אותה שאין בכלל עניין של חשבון מי עשה/נתן יותר....

זה כמו בין בני זוג (לפחות ככה צריך לשאוף שיהיה)

אם כן כדי שלא נתבייש מהבורא אנו צריכים להגיע לאהבתת הבורא ואז אין בכלל חשבון וודאי שלא נבוש...

ולכן מטרתינו בעולם היא להגיע ולהגביר אהבת הבורא יתברך...

וגב לגבי ההערה הסופית, לא יודעת ממש למה התכוונת אך אני בהחלט חולקת...

אצטט "כשאני קוראת ספר, למשל, או שומעת מוזיקה, מה צריכה להיות המטרה שלי?

(ברור שזה לא משהו שכל הזמן חושבים עליו. הרי בסופו של דבר חיים בטבעיות. לא צריך לחשוב כל רגע מה המטרה, אבל כן לדעת מה הכיוון והאם הספר (לצורך העניין) מקרב אותי למה שאני רוצה או לא)"

אנחנו לא אמורים לחיות בטבעיות לא הגענו לעולם על מנת לזרום...הגענו לעבוד

וזה דורש "שיויתי ה' לנגדי תמיד" תמיד המטרה מול העיניים-מה ד' יתברך רוצה ממני עכשיו?

אבל לא הכל מסתדר עם זה, לדעתי:

קודם כל, למה להביא ילדים לעולם מגביר את אהבת הבורא?

וזה שעובדים על מנת להתפרנס? נראלי שזה מביא בדיוק את התוצאה ההפוכה.

ויש עוד דברים.

קראתי במקום (אני לא זוכרת אם אצל ר' ישראל סלנטר או אצל רבינו בחיי)

שהכל נובע מהבורא, וכן גם האהבה שלך לכל דבר

מזה אהבת ישראל ? ממה היא נובעת? מאהבת הבורא!

אני אוהב את החבר שלי כי הוא גילוי לד' יתברך-

אני מביא ילדים לעולם ומנהיג אותם בדרך התורה...איזה נחת עצומה יש לאמא

שהבן שלה הולך בדרכי ד' יתברך! נכון שאמא תאהב הבן בכל מקרה

אך על אחת כמה וכמה ככל שהוא מגלה יותר את דרכי ד' ומידותיו--לעילה ולעילה עולה האהבה

ברגע שאני מביא ילדים לעולם אני מגדיל את גילויי הבורא יתברך!
ברגע שאני עושה חסד- אני מגלה דרך שבה ד' יתברך נוהג!

ואני אוהב את ד' יתברך אז וודאי שארצה לגלותו ולראותו בעוד ועוד מקומות! וזה מגביר אצלי האהבה!

האהבה עוסקת בגילויים (כמובן שיש לשלב הדברים הנוספים, ובייחוד היראה שנקראות הן כשתי כנפיים כשם שציפור לא יכולה לעוף בכנף אחת כך האהבה והיראה אדם לא יכול רק עם אחת מהם)

אני לא יודעת איך להסביר כל פעולה בחיים לכיוון הזה, אבל וודאי שהכל מתקשר

כדאי ממש להתקדם עם השאלה הזאת!

ממש תודה רבה פתחת לי סוגיה גדולה שאכן מכוונת יותר למטרה בחיים!

אעיין ואנסה למצוא היכן קראתי על כך, אשמח אם נתקלת בעקבות השאלה במקורות- לשיתוף

כל דבר שאנו עושים, פועלים, אומרים, חוקרים גורם לנו להכיר צדדים בנו.

אנו מורכבים מאוד מכיוון שבתוכנו יש נפש, רוח ונשמה.

למה להביא ילדים מגביר את אהבת הבורא?

3 שותפים להבאת הילד לעולם; האישה הבעל ואלוקים.

כשילד מגיע לעולם, הבעל והאישה מגלים 'קומה חדשה" באהבה ובזוגיות שלהם.

הם מתחברים ונוצרת קומת אהבה חדשה. 

אלוקים מתחבר כאן - בקומה הזו.

כשאתה שמח במשהו שקיבלת, במשהו שיש לך או אפילו במשהו שהשגת - האהבה שלך וההערכה שלך גדלים. 

בקשר לעובדים ע"מ להתפרנס זה על אותו משקל של כל דבר שאנו עושים אנו רואים את ה'. גם בדברים הקטנים.

אנשים ברמה מאוד גבוהה רואים את אהבת ה' בכל דרך שהיא. 

מהקושי, מהעצב, מהצומח, מהדומם, מכל מקום.

(בקיצור נמרץ) שמטרת הבורא בבריאה להיטיב עם הברואים על ידי דבקותם בו לעתיד לבוא. הדבקות בה' היא העונג הכי גדול, שיא העונג, האור והאהבה שבעולם.

כדי להגיע לדבקות הזו קיבלנו את התורה. קיום המצוות גם כשהוא לעצמו מביא את האדם לדבקות בה', ברוחניות, בדיוק ההיפך מהתדבקות בגשמיות ובחומריות. ובעולם הבא אדם מקבל את השכר = דבקות בה' על פי מידת המאמץ שלו בעולם הזה להידבק בה' ובמצוותיו.

יחד עם זאת יש מצוה כללית לישב את העולם. הרבה פעמים מופיע בספרות חז"ל המושג "יישובו של עולם". את מוזמנת לחפש.

ובעצם המטרה היא ליישב את העולם תוך כדי קיום המצוות ובעצם הכנסת ה' לעולם הזה כך שכולם יכירו שהוא הבורא היחיד וכל המציאות באה ממנו.

הבאת ילדים היא כמובן יישוב העולם.

פרנסה היא כמובן יישוב העולם.

פרנסה ביושר על פי מצוות התורה ("נשאת ונתת באמונה?" היא השאלה שאדם נשאל למעלה, כך כותבים חז"ל) היא עצמה התדבקות בה', ברוחניות, בצדק, במידות הטובות.

כל הרעיון הוא לקדש את החיים המעשיים הפשוטים, לא להיות נזירים רוחניים מתבודדים אלא להביא את הקדושה לחיי היום יום ובזה לגלות את מציאות ה' בעולם. 

וכשהעולם לאט לאט ילך ויתעלה, המציאות הרוחנית של דבקות בה' תלך ותגבר עד ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון וכו'..."

ובחזרה לשאלה הראשונה שלך, כותב הרמח"ל בפרק א' של מסילת ישרים שראוי לאדם לקחת מענייני העולם הזה רק את המינימום שיאפשר לו "יישוב הדעת ונחת רוח", ושלא יבזבז את חייו אפילו על דברים נעלים כמו לימוד חכמה שאינה רלוונטית. התחביבים השונים יכולים להכנס בהגדרה הזו על פי הצורך, אבל במידה הראויה.

בנוסף, עניין ישובו של עולם, יכול להכיל בתוכו הרבה תחביבים ועניינים נוספים. אבל יחד עם זאת חשוב לזכור את העיקר: לא לשקוע בפיתוח העולם (ששת ימי המעשה) שזה תפקידם של שאר האומות, אלא לחיות את הרוחניות (משבת לשבת): לזכור את המטרה והמהות: להידבק בה' כל אחד כפי כוחו ולגרום לכל הבריאה להתקרב אל ה' גם כן.

מקווה שאולי הארתי במשהו.

כתבתם על אהבת ה',

דבקות בבורא, על חיים של קדושה.

אבל בואו נלך צעד אחד קדימה-

מה זה נותן???

מטרות אלו נראות לי אנוכיות למדי, שהרי המרוויחים היחידים מקרבת ה' הם אלו שקרובים אליו.

וכי יכול להיות שכל חיינו מכוונים לאנוכיות?

לא נראה לי.

וכמו שכתבתי למעלה-

אולי פשוט צריך להבין מה מטרת העולם כולו.

אם כן,

מהי?

יפה,

שלב ראשון דבקות בבורא! ואז נשאל למה?

האם הדביקות היא בשבילי או בשביל הבורא?

אם אני דבק בשביל הנאתי האישית- יש בכך אנוכיות

אך אם אני דבק בגלל שכך הבורא רוצה!! וזהו!!

זה מה שהבורא רוצה-זה מה שאני עושה! האם כאן יש אנוכיות?

איך אמרו חכמים "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"
כלומר תלוי למה אני מתכוון בעבודה הזאת של הדביקות..?? האם לעצמי או לרצון הבורא?

יש דרגות בעבודת ד' וזה מקביל לשוכר והשואל בפרשת משפטים (שוב, שיחה של הרב החלבן)

שומר חינם-שלא ע''מ לקבל פרס

שומר שכר והשוכר-עבודת ד' וקבלת רווח

שואל- רשע המרוכז בהנאת עצמו

שאלה בבעלים- מידתו של דוד המלך ע''ה

אז השאלה היא כיצד אתה עובד ? זה שצריך לעבוד את ד' יתברך כולנו מסכימים...השאלה איך?

אדם יכול לקיים כל המצוות מהקטנה עד הגדולה קלה כבחמורה אך הכל בשביל שיהיה לו עוה''ב

(אני ח''ו לא אומרת שזה לא טוב--אין לי מושג!!!)

נראה לי שצריך לכוון לעניין, מהו רצון ד' יתברך ולעשות "כי זה מה שהוא רוצה"

ואז וודאי שאתה לא מכוון לאנוכיות, אך כדי להגיע לדרגה כזאת צריך לעבור תהליך שלם וגדול

שאני בטוחה שיש ספרים המדריכים לכך- זה דורש המון עבודה

אבל בשביל זה אנחנו כאן ב''ה.

בהאנשה, כי לא ידעתי איך לנסח את זה...

מה 'נותן' לקב"ה שנהיה דבקים בו?

איזו מטרה זה משרת?

הרי ריבוש"ע הוא לא בן אדם שמחפש תשומת לב.

לאיזה דברים בעולם יש לך תשובה לשאלה "לשם מה"?

מהי בעינייך מטרה ראויה?

איזה דברים גרמו לך להרגיש ששוה היה להתאמץ בשבילם?

עדיין לא מצאתי על העניין שהכל נובע מאהבת הבורא...בעזרתו יתברך אקווה שיזכני ואמצא

בינתיים.....

בספר טללי חיים -בראשית         (שיחות שנאמרו ע''י הרב החלבן-מומלץ!!)

כותב שם- ש"תכלית כל חיינו היא הדבקות המוחלטת בה' יתברך להתאחד עימו ממש ביחודא שלים..."

אבל איך נדבק בדבר כ''כ נעלה ומרומם ???

"אלא שהתורה מלמדת אותנו את דרכי ההתקשרות עם ה' יתברך. הקב''ה, הנעלה והמרומם מכל, יורד אלינו ומתלבש במידות ולבושים המתאימים אלינו..."

"ממוצא הדברים למדים אנו שהיסוד והשורש של כל החיים

שלנו הוא הדבקות בה' יתברך, המסירות וההתבטלות לרצונו,

לעשות רצוננו כרצונו,ולהיות עבדים המוסרים עצמם למלכו של עולם.

כך האהבה וההזדהות באה רק בשלב השני. קודם כל מסירות והתבטלות,

קודם כל "נעשה", ורק אח''כ "נשמע", נזדהה ונבין...."
 

כן מצאתי ב

דף על הדף סנהדרין דף ז עמוד א

והנה אהרן הצדיק הבין שאם ישלחו ח"ו יד בו אז אין תקומה ח"ו, ולכן אמר אהרן בלבו מוטב שיתקיימו ישראל ויאבד הוא ויהי' מדת הדין מתוחה נגדו והמה ימלטו, אולם הבוחן לבבות ידע שכוונת אהרן הי' לתכלית אהבת הבורא ב"ה שלא יאבד אומה שלימה, וגדולה עבירה לשמה, ולכן נבחר הוא וזרעו אחריו להיות כ"ג עכ"ד.

חובת הלבבות

וכבר מצאנו אברהם אבינו עליו השלום, הראה אהבתו באלוהים בכל הפנים האלה, והתנדבו בממונו בגופו ובנפשו.
בממונו שהיה מוציאו על העוברים והשבים כדי להודיעם את הבורא. ומה שאמר למלך סדום (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל, ראיה על נדיבות נפשו ושהממון נקל בעיניו.
ובגופו בברית מילה, שלא נתעכב לקיים אותה בנפשו ובזולתו בשמחה.
אבל התנדבו באובדן נפשו באהבת האלוהים, מה שהראה בעניין יצחק מן המהירות והחריצות, והוא הורה על אהבתו הזכה באלוהים, ולבבו הנאמן בעבודתו. והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה באלוהים. וכמוה לא תתכן מכל אדם, לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית מפני שהטבע הפכה וכנגדה.

וכן בעוד פסקה בחובת הלבבות

ומי שמתמיד על האהבה שהיא לתוחלת או ליראה בעולם הזה או בעולם הבא, אשר ביכולת רוב המדברים לקיים מצוותיה ומשתדל בה תמיד, יאמצהו הבורא ויעזרהו אל האהבה הנאמנה, אשר תהיה לגדל ולרומם לבורא יתעלה, אשר היא למעלה מן היכולת הבשרית.
כמו שאמר הכתוב (משלי ח) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאוני.
(שם) וחוטאי חומס נפשו.

נראה לענ"ד שדבריו מבוססים על הגמרא במסכת סוטה(יד)

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו ואתו תיראו; ואת מצותיו תשמרו, ובקלו תשמעו, ואתו תעבדו ובו תדבקון? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא [אל קנא]!? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.

מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - אף אתה הלבש ערומים;

הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח א) וירא אליו ה' באלוני ממרא [והוא ישב פתח האהל כחם היום] - אף אתה בקר חולים;

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו [וישב יצחק עם באר לחי ראי] [2] - אף אתה נחם אבלים;

הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד ו) ויקבר אותו בגיא [בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה] - אף אתה קבור מתים."

הוא ממשיך שם בשיחה שלמה, הוא מבאר זאת ע''י "פתח אליהו הנביא" וכן מביא מקורות נוספים

לא הארכתי ע''מ לא להלאות אך אכן הבאת במקום במקור ובקצרה...תודה!

דבר ראשון, אין ספק שהתכלית היא לגלות את מלכות ה' בעולם.

וזה שרבים אומרים שהעולם נברא כדי שנדבק בה', כדי שנגיע לעולם הבא, כדי שנתענג על ה', כדי שישפיע עלינו מטובו, ועד ועוד-כל זה רק דרכים לגילוי מלכותו בעולם. זה דבר שחשוב להזכיר ולדעת.

אני אתחיל מהבסיס, מכיון שכדי לרדת לפרטים הקטנים צריך להבין איך הם משובצים במערכת הכללית

כתוב שאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה (פרשת שמע) ואח"כ לקבל עליו עול מצוות (והיה אם שמוע), ואח"כ פרשת ציצית, שזה משום שאחרי שקיבלתי עליי את החובות הבסיסיות, השלב הנוסף הוא השלמות-"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתי לכם לאלקים". (הסבר זה לגבי קריאת פרשת ציצית הוא של הרב קוק בעין איה על ברכות פרק שני.)

ז"א שאדם צריך לבדוק את עצמו בכמה חלקים, הדבר הראשון-בחובות הלבבות הקשורות לקב"ה עצמו-כל המצוות של האמונה, הייחוד והאהבה. וכך האדם יוצר את הקשר הראשוני עם המלך ומוכן לעבדו- קבלת עול מלכות שמים.

המצוות האלו הן מצוות בלי שום הגבלה, לא במי שחייב בהן (מישראל), לא בזמן ולא במקרה.

אח"כ צריך שאדם יקבל עליו עול מצוות-ובכלל זה לקיים כל מה שצוה ה' בתורה שנתן ע"י משה, הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ. בכלל התורה, זה גם לקיים כל מה שיצוו אותנו החכמים במהלך הדורות, ולכן צריך לעשות גם את המצוות שנמסרו לנו מחז"ל, ולקיים את גזרותיהם ותקנותיהם.

המצוות האלו מוגדרות כל אחת לפי הלכותיה, ויש גם הגדרות לכמה מצווה אחת עדיפה על חברתה, ולפי זה אדם צריך לשקול איזו מצווה עדיף לקיים. ובין המצוות יש שתים שאין להן שיעור גם בזמן, תורה וגמ"ח (בגופו), ככה שתמיד אדם יכול למצוא מה לעשות, ואין למצוות גבול. וישנו דבר נוסף שהוא תיקון וישוב העולם, שכשעוסקים בו פטורים מדברים אחרים מכיון שככה ה' ברא את העולם, שנעסוק בזה ובזה.

אבל, ישנן חובות וישנן מצוות, ולחובות יש גבול. ובגבול הזה נגמרת מידת הנקיות במסילת ישרים (כאשר גם בחובות הלבבות ישנן חובות שיש להן גבול)

עכשיו השאלה היא מה עושים אחרי שמסיימים את כל החובות ויש עוד זמן וכוח, וכאן האפשרויות מתחלקות בין ללמוד תורה-האפשרות העדיפה. או להרבות בגמ"ח, וביישוב העולם.

כאן ראוי לנסות לצמצם את עצמו למינימום מהדברים שאינם הכרחיים, כדי שיוכל להגיע למקסימום בלימוד תורה.

כל זמן שאדם עוסק בכל הדברים הגשמיים-זה נכנס להגדרה של תיקון העולם, בתנאי שזה אכן מועיל (לעניות דעתי). וראוי שכל הדברים מסוג זה יהיו מתוכננים מראש, ולא שאדם ינהג בהפקרות ויעשה דברים לבנין העולם הגשמי כל הזמן, אלא מתוך שיקול דעת-ועל כגון זה נאמר-סוף מעשה במחשבה תחילה.

ובתור מבדק לכל מעשה אם הוא קדוש וטהור, אני חושב שזה המבחן: (גם כשלומד תורה)

האם זה טוב או רע-

דבר ראשון-הוא צריך לבדוק שמה שמביא אותו לרצות בדבר אותו הוא רוצה לעשות-זה הרצון לעבוד את ה'.

דבר שני-לבדוק שהוא לא פוגע/מזיק לשום ענין אחר, שהרי לא שייך לבנות את העולם במשהו אחד ולהזיקו במשהו אחר.

ואיך לעשות-

דבר שלישי-המעשה צריך להעשות לשם שמים

דבר רביעי-להשתדל לעשות את זה בשלמות.

אם ננתח כאן את הפסוקים מפרשת ציצית-וזכרתם את כל מצוות ה'-החובות, ועשיתם אותם. ולא תתורו-שכל מה שנעשה-יהיה טהור מרוצונות זרים שאינם לשם שמים. וממילא והייתי לכם לאלקים-שבעצם כל מה שאנחנו עושים זה מתוך עבודת ה'.

וע"י זה שכל מה שנעשה יהיה לשם שמים-נראה שה' הוא מלכנו. בזה שהמעשה ינבע אך ורק מרצון טהור לעבוד את ה'-נראה שהוא מלכנו היחיד. בזה שנעשה את המעשה בשלמות, ובלי לפגוע בתחומים אחרים-נביא את מלכותו לשלמות.

מטרתינו היא לעשות את רצון הבורא שהוא....

ע''מ שתיכון מלכותו בשלימות?

אך אני מרכז את כוחי בעשיית רצונו וממילא זה יתקיים.

זאת הכוונה<?

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום