בס"ד ובהשתדלותי

לדעתי, כל התחביבים הם מסגרת שבה אנו מתמודדים עם עצמנו ועם החסרונות שלנו בדרך לידיעת ה' ותיקון עולם במלכות שמים. למשל - אם את לומדת, ואת עושה את זה להנאתך - את בדרך גם לומדת כל מיני דברים - את מתמודדת עם האנשים סביבך, את מתמודדת עם האתגר שבלימודים - שגם דרכו אפשר להתחבר לקב"ה (למשל - לפתח תכונות כמו התמדה, השקעה, הרפיה מהשקעת יתר, הבנה שהדברים תלויים בקב"ה ועוד).

אם את רוצה להכניס בכל הדברים האלה קצת יותר משמעות - אפשר לנסות לחשוב: "רגע, מה אני לומדת מזה? האם יש פה מידה רעה מסויימת שחוזרת על עצמה [דחיית מטלות, כעס על הסביבה, קמצנות וכו'] שצריך לעבוד עליה? איפה הקב"ה נמצא בסיטואציה הזאת? לא בהכרח יהיו תשובות לשאלות האלה, אבל ייתכן שעם הזמן יבואו כל מיני מחשבות ותשובות.

אז אהיה בן אדם יותר טוב,

אהיה קרובה יותר לקב"ה.

SO?

למי זה תרם חוץ מלעצמי?

לא נראה לי שאנוכיות יכולה להיחשב כמטרה.

בס"ד ובהשתדלותי

אבל מה רע בלהיות אדם טוב וקרוב לקב"ה? זה שאת אדם יותר טוב משפיע טוב על הסביבה. האם להיות אדם רע וחסר מודעות לעצמו ולמעשיו זה מועיל למישהו? ובנוסף - אם את רוצה להשפיע טוב על הסביבה את צריכה בעצמך להיות מלאה בטוב - ואיך תשיגי את הטוב הזה אם לא תלמדי על עצמך ותתקרבי לקב"ה?

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אז נכון שכתוב שאנו צריכים להיות טובים לעצמנו,

ואם אנחנו טובים לעצמנו אז זה טוב גם לאחרים (אני קצת מסתפקת האם הציור שאצייר באמת יועיל למישהו, אבל נניח)

אבל לָמה? מה המטרה של כל זה?

מה העניין שאהיה טובה לאחרים ולעצמי?

אולי אני מכוונת לשאלה - מה המטרה של העולם? (ואולי לא, לא יודעת. אבל בטוח שלא יזיק לדעת את זה, איך שלא יהיה )

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90

יצא לי לדבר על כך עם חברה..

מה מטרתינו בעולם? והיא אמרה לי (כמובן על סמך מקורות ששמעה וקראה)

שמטרתינו היא להגיע לאהבת הבורא.

מכירה את המדרש? שהגענו לעולם משום שהתביישנו לקבל מתנת חינם מאת ד' יתברך

ועל כן רצינו לעבוד ואז נהיה מוכנים לקבל.

אבל בוא נחשוב רגע אם יש אהבה אז אין מקום כלל לחשבונות.

ראינו פעם ילד שאומר לאימו "אל תכיני לי אוכל הבוקר אני מתבייש"?

הרי האם כ''כ אוהבת את בנה והוא אותה שאין בכלל עניין של חשבון מי עשה/נתן יותר....

זה כמו בין בני זוג (לפחות ככה צריך לשאוף שיהיה)

אם כן כדי שלא נתבייש מהבורא אנו צריכים להגיע לאהבתת הבורא ואז אין בכלל חשבון וודאי שלא נבוש...

ולכן מטרתינו בעולם היא להגיע ולהגביר אהבת הבורא יתברך...

וגב לגבי ההערה הסופית, לא יודעת ממש למה התכוונת אך אני בהחלט חולקת...

אצטט "כשאני קוראת ספר, למשל, או שומעת מוזיקה, מה צריכה להיות המטרה שלי?

(ברור שזה לא משהו שכל הזמן חושבים עליו. הרי בסופו של דבר חיים בטבעיות. לא צריך לחשוב כל רגע מה המטרה, אבל כן לדעת מה הכיוון והאם הספר (לצורך העניין) מקרב אותי למה שאני רוצה או לא)"

אנחנו לא אמורים לחיות בטבעיות לא הגענו לעולם על מנת לזרום...הגענו לעבוד

וזה דורש "שיויתי ה' לנגדי תמיד" תמיד המטרה מול העיניים-מה ד' יתברך רוצה ממני עכשיו?

אבל לא הכל מסתדר עם זה, לדעתי:

קודם כל, למה להביא ילדים לעולם מגביר את אהבת הבורא?

וזה שעובדים על מנת להתפרנס? נראלי שזה מביא בדיוק את התוצאה ההפוכה.

ויש עוד דברים.

קראתי במקום (אני לא זוכרת אם אצל ר' ישראל סלנטר או אצל רבינו בחיי)

שהכל נובע מהבורא, וכן גם האהבה שלך לכל דבר

מזה אהבת ישראל ? ממה היא נובעת? מאהבת הבורא!

אני אוהב את החבר שלי כי הוא גילוי לד' יתברך-

אני מביא ילדים לעולם ומנהיג אותם בדרך התורה...איזה נחת עצומה יש לאמא

שהבן שלה הולך בדרכי ד' יתברך! נכון שאמא תאהב הבן בכל מקרה

אך על אחת כמה וכמה ככל שהוא מגלה יותר את דרכי ד' ומידותיו--לעילה ולעילה עולה האהבה

ברגע שאני מביא ילדים לעולם אני מגדיל את גילויי הבורא יתברך!
ברגע שאני עושה חסד- אני מגלה דרך שבה ד' יתברך נוהג!

ואני אוהב את ד' יתברך אז וודאי שארצה לגלותו ולראותו בעוד ועוד מקומות! וזה מגביר אצלי האהבה!

האהבה עוסקת בגילויים (כמובן שיש לשלב הדברים הנוספים, ובייחוד היראה שנקראות הן כשתי כנפיים כשם שציפור לא יכולה לעוף בכנף אחת כך האהבה והיראה אדם לא יכול רק עם אחת מהם)

אני לא יודעת איך להסביר כל פעולה בחיים לכיוון הזה, אבל וודאי שהכל מתקשר

כדאי ממש להתקדם עם השאלה הזאת!

ממש תודה רבה פתחת לי סוגיה גדולה שאכן מכוונת יותר למטרה בחיים!

אעיין ואנסה למצוא היכן קראתי על כך, אשמח אם נתקלת בעקבות השאלה במקורות- לשיתוף

כל דבר שאנו עושים, פועלים, אומרים, חוקרים גורם לנו להכיר צדדים בנו.

אנו מורכבים מאוד מכיוון שבתוכנו יש נפש, רוח ונשמה.

למה להביא ילדים מגביר את אהבת הבורא?

3 שותפים להבאת הילד לעולם; האישה הבעל ואלוקים.

כשילד מגיע לעולם, הבעל והאישה מגלים 'קומה חדשה" באהבה ובזוגיות שלהם.

הם מתחברים ונוצרת קומת אהבה חדשה. 

אלוקים מתחבר כאן - בקומה הזו.

כשאתה שמח במשהו שקיבלת, במשהו שיש לך או אפילו במשהו שהשגת - האהבה שלך וההערכה שלך גדלים. 

בקשר לעובדים ע"מ להתפרנס זה על אותו משקל של כל דבר שאנו עושים אנו רואים את ה'. גם בדברים הקטנים.

אנשים ברמה מאוד גבוהה רואים את אהבת ה' בכל דרך שהיא. 

מהקושי, מהעצב, מהצומח, מהדומם, מכל מקום.

(בקיצור נמרץ) שמטרת הבורא בבריאה להיטיב עם הברואים על ידי דבקותם בו לעתיד לבוא. הדבקות בה' היא העונג הכי גדול, שיא העונג, האור והאהבה שבעולם.

כדי להגיע לדבקות הזו קיבלנו את התורה. קיום המצוות גם כשהוא לעצמו מביא את האדם לדבקות בה', ברוחניות, בדיוק ההיפך מהתדבקות בגשמיות ובחומריות. ובעולם הבא אדם מקבל את השכר = דבקות בה' על פי מידת המאמץ שלו בעולם הזה להידבק בה' ובמצוותיו.

יחד עם זאת יש מצוה כללית לישב את העולם. הרבה פעמים מופיע בספרות חז"ל המושג "יישובו של עולם". את מוזמנת לחפש.

ובעצם המטרה היא ליישב את העולם תוך כדי קיום המצוות ובעצם הכנסת ה' לעולם הזה כך שכולם יכירו שהוא הבורא היחיד וכל המציאות באה ממנו.

הבאת ילדים היא כמובן יישוב העולם.

פרנסה היא כמובן יישוב העולם.

פרנסה ביושר על פי מצוות התורה ("נשאת ונתת באמונה?" היא השאלה שאדם נשאל למעלה, כך כותבים חז"ל) היא עצמה התדבקות בה', ברוחניות, בצדק, במידות הטובות.

כל הרעיון הוא לקדש את החיים המעשיים הפשוטים, לא להיות נזירים רוחניים מתבודדים אלא להביא את הקדושה לחיי היום יום ובזה לגלות את מציאות ה' בעולם. 

וכשהעולם לאט לאט ילך ויתעלה, המציאות הרוחנית של דבקות בה' תלך ותגבר עד ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון וכו'..."

ובחזרה לשאלה הראשונה שלך, כותב הרמח"ל בפרק א' של מסילת ישרים שראוי לאדם לקחת מענייני העולם הזה רק את המינימום שיאפשר לו "יישוב הדעת ונחת רוח", ושלא יבזבז את חייו אפילו על דברים נעלים כמו לימוד חכמה שאינה רלוונטית. התחביבים השונים יכולים להכנס בהגדרה הזו על פי הצורך, אבל במידה הראויה.

בנוסף, עניין ישובו של עולם, יכול להכיל בתוכו הרבה תחביבים ועניינים נוספים. אבל יחד עם זאת חשוב לזכור את העיקר: לא לשקוע בפיתוח העולם (ששת ימי המעשה) שזה תפקידם של שאר האומות, אלא לחיות את הרוחניות (משבת לשבת): לזכור את המטרה והמהות: להידבק בה' כל אחד כפי כוחו ולגרום לכל הבריאה להתקרב אל ה' גם כן.

מקווה שאולי הארתי במשהו.

כתבתם על אהבת ה',

דבקות בבורא, על חיים של קדושה.

אבל בואו נלך צעד אחד קדימה-

מה זה נותן???

מטרות אלו נראות לי אנוכיות למדי, שהרי המרוויחים היחידים מקרבת ה' הם אלו שקרובים אליו.

וכי יכול להיות שכל חיינו מכוונים לאנוכיות?

לא נראה לי.

וכמו שכתבתי למעלה-

אולי פשוט צריך להבין מה מטרת העולם כולו.

אם כן,

מהי?

יפה,

שלב ראשון דבקות בבורא! ואז נשאל למה?

האם הדביקות היא בשבילי או בשביל הבורא?

אם אני דבק בשביל הנאתי האישית- יש בכך אנוכיות

אך אם אני דבק בגלל שכך הבורא רוצה!! וזהו!!

זה מה שהבורא רוצה-זה מה שאני עושה! האם כאן יש אנוכיות?

איך אמרו חכמים "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"
כלומר תלוי למה אני מתכוון בעבודה הזאת של הדביקות..?? האם לעצמי או לרצון הבורא?

יש דרגות בעבודת ד' וזה מקביל לשוכר והשואל בפרשת משפטים (שוב, שיחה של הרב החלבן)

שומר חינם-שלא ע''מ לקבל פרס

שומר שכר והשוכר-עבודת ד' וקבלת רווח

שואל- רשע המרוכז בהנאת עצמו

שאלה בבעלים- מידתו של דוד המלך ע''ה

אז השאלה היא כיצד אתה עובד ? זה שצריך לעבוד את ד' יתברך כולנו מסכימים...השאלה איך?

אדם יכול לקיים כל המצוות מהקטנה עד הגדולה קלה כבחמורה אך הכל בשביל שיהיה לו עוה''ב

(אני ח''ו לא אומרת שזה לא טוב--אין לי מושג!!!)

נראה לי שצריך לכוון לעניין, מהו רצון ד' יתברך ולעשות "כי זה מה שהוא רוצה"

ואז וודאי שאתה לא מכוון לאנוכיות, אך כדי להגיע לדרגה כזאת צריך לעבור תהליך שלם וגדול

שאני בטוחה שיש ספרים המדריכים לכך- זה דורש המון עבודה

אבל בשביל זה אנחנו כאן ב''ה.

בהאנשה, כי לא ידעתי איך לנסח את זה...

מה 'נותן' לקב"ה שנהיה דבקים בו?

איזו מטרה זה משרת?

הרי ריבוש"ע הוא לא בן אדם שמחפש תשומת לב.

לאיזה דברים בעולם יש לך תשובה לשאלה "לשם מה"?

מהי בעינייך מטרה ראויה?

איזה דברים גרמו לך להרגיש ששוה היה להתאמץ בשבילם?

עדיין לא מצאתי על העניין שהכל נובע מאהבת הבורא...בעזרתו יתברך אקווה שיזכני ואמצא

בינתיים.....

בספר טללי חיים -בראשית         (שיחות שנאמרו ע''י הרב החלבן-מומלץ!!)

כותב שם- ש"תכלית כל חיינו היא הדבקות המוחלטת בה' יתברך להתאחד עימו ממש ביחודא שלים..."

אבל איך נדבק בדבר כ''כ נעלה ומרומם ???

"אלא שהתורה מלמדת אותנו את דרכי ההתקשרות עם ה' יתברך. הקב''ה, הנעלה והמרומם מכל, יורד אלינו ומתלבש במידות ולבושים המתאימים אלינו..."

"ממוצא הדברים למדים אנו שהיסוד והשורש של כל החיים

שלנו הוא הדבקות בה' יתברך, המסירות וההתבטלות לרצונו,

לעשות רצוננו כרצונו,ולהיות עבדים המוסרים עצמם למלכו של עולם.

כך האהבה וההזדהות באה רק בשלב השני. קודם כל מסירות והתבטלות,

קודם כל "נעשה", ורק אח''כ "נשמע", נזדהה ונבין...."
 

כן מצאתי ב

דף על הדף סנהדרין דף ז עמוד א

והנה אהרן הצדיק הבין שאם ישלחו ח"ו יד בו אז אין תקומה ח"ו, ולכן אמר אהרן בלבו מוטב שיתקיימו ישראל ויאבד הוא ויהי' מדת הדין מתוחה נגדו והמה ימלטו, אולם הבוחן לבבות ידע שכוונת אהרן הי' לתכלית אהבת הבורא ב"ה שלא יאבד אומה שלימה, וגדולה עבירה לשמה, ולכן נבחר הוא וזרעו אחריו להיות כ"ג עכ"ד.

חובת הלבבות

וכבר מצאנו אברהם אבינו עליו השלום, הראה אהבתו באלוהים בכל הפנים האלה, והתנדבו בממונו בגופו ובנפשו.
בממונו שהיה מוציאו על העוברים והשבים כדי להודיעם את הבורא. ומה שאמר למלך סדום (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל, ראיה על נדיבות נפשו ושהממון נקל בעיניו.
ובגופו בברית מילה, שלא נתעכב לקיים אותה בנפשו ובזולתו בשמחה.
אבל התנדבו באובדן נפשו באהבת האלוהים, מה שהראה בעניין יצחק מן המהירות והחריצות, והוא הורה על אהבתו הזכה באלוהים, ולבבו הנאמן בעבודתו. והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה באלוהים. וכמוה לא תתכן מכל אדם, לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית מפני שהטבע הפכה וכנגדה.

וכן בעוד פסקה בחובת הלבבות

ומי שמתמיד על האהבה שהיא לתוחלת או ליראה בעולם הזה או בעולם הבא, אשר ביכולת רוב המדברים לקיים מצוותיה ומשתדל בה תמיד, יאמצהו הבורא ויעזרהו אל האהבה הנאמנה, אשר תהיה לגדל ולרומם לבורא יתעלה, אשר היא למעלה מן היכולת הבשרית.
כמו שאמר הכתוב (משלי ח) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאוני.
(שם) וחוטאי חומס נפשו.

נראה לענ"ד שדבריו מבוססים על הגמרא במסכת סוטה(יד)

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו ואתו תיראו; ואת מצותיו תשמרו, ובקלו תשמעו, ואתו תעבדו ובו תדבקון? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא [אל קנא]!? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.

מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - אף אתה הלבש ערומים;

הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח א) וירא אליו ה' באלוני ממרא [והוא ישב פתח האהל כחם היום] - אף אתה בקר חולים;

הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו [וישב יצחק עם באר לחי ראי] [2] - אף אתה נחם אבלים;

הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד ו) ויקבר אותו בגיא [בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה] - אף אתה קבור מתים."

הוא ממשיך שם בשיחה שלמה, הוא מבאר זאת ע''י "פתח אליהו הנביא" וכן מביא מקורות נוספים

לא הארכתי ע''מ לא להלאות אך אכן הבאת במקום במקור ובקצרה...תודה!

דבר ראשון, אין ספק שהתכלית היא לגלות את מלכות ה' בעולם.

וזה שרבים אומרים שהעולם נברא כדי שנדבק בה', כדי שנגיע לעולם הבא, כדי שנתענג על ה', כדי שישפיע עלינו מטובו, ועד ועוד-כל זה רק דרכים לגילוי מלכותו בעולם. זה דבר שחשוב להזכיר ולדעת.

אני אתחיל מהבסיס, מכיון שכדי לרדת לפרטים הקטנים צריך להבין איך הם משובצים במערכת הכללית

כתוב שאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה (פרשת שמע) ואח"כ לקבל עליו עול מצוות (והיה אם שמוע), ואח"כ פרשת ציצית, שזה משום שאחרי שקיבלתי עליי את החובות הבסיסיות, השלב הנוסף הוא השלמות-"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתי לכם לאלקים". (הסבר זה לגבי קריאת פרשת ציצית הוא של הרב קוק בעין איה על ברכות פרק שני.)

ז"א שאדם צריך לבדוק את עצמו בכמה חלקים, הדבר הראשון-בחובות הלבבות הקשורות לקב"ה עצמו-כל המצוות של האמונה, הייחוד והאהבה. וכך האדם יוצר את הקשר הראשוני עם המלך ומוכן לעבדו- קבלת עול מלכות שמים.

המצוות האלו הן מצוות בלי שום הגבלה, לא במי שחייב בהן (מישראל), לא בזמן ולא במקרה.

אח"כ צריך שאדם יקבל עליו עול מצוות-ובכלל זה לקיים כל מה שצוה ה' בתורה שנתן ע"י משה, הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ. בכלל התורה, זה גם לקיים כל מה שיצוו אותנו החכמים במהלך הדורות, ולכן צריך לעשות גם את המצוות שנמסרו לנו מחז"ל, ולקיים את גזרותיהם ותקנותיהם.

המצוות האלו מוגדרות כל אחת לפי הלכותיה, ויש גם הגדרות לכמה מצווה אחת עדיפה על חברתה, ולפי זה אדם צריך לשקול איזו מצווה עדיף לקיים. ובין המצוות יש שתים שאין להן שיעור גם בזמן, תורה וגמ"ח (בגופו), ככה שתמיד אדם יכול למצוא מה לעשות, ואין למצוות גבול. וישנו דבר נוסף שהוא תיקון וישוב העולם, שכשעוסקים בו פטורים מדברים אחרים מכיון שככה ה' ברא את העולם, שנעסוק בזה ובזה.

אבל, ישנן חובות וישנן מצוות, ולחובות יש גבול. ובגבול הזה נגמרת מידת הנקיות במסילת ישרים (כאשר גם בחובות הלבבות ישנן חובות שיש להן גבול)

עכשיו השאלה היא מה עושים אחרי שמסיימים את כל החובות ויש עוד זמן וכוח, וכאן האפשרויות מתחלקות בין ללמוד תורה-האפשרות העדיפה. או להרבות בגמ"ח, וביישוב העולם.

כאן ראוי לנסות לצמצם את עצמו למינימום מהדברים שאינם הכרחיים, כדי שיוכל להגיע למקסימום בלימוד תורה.

כל זמן שאדם עוסק בכל הדברים הגשמיים-זה נכנס להגדרה של תיקון העולם, בתנאי שזה אכן מועיל (לעניות דעתי). וראוי שכל הדברים מסוג זה יהיו מתוכננים מראש, ולא שאדם ינהג בהפקרות ויעשה דברים לבנין העולם הגשמי כל הזמן, אלא מתוך שיקול דעת-ועל כגון זה נאמר-סוף מעשה במחשבה תחילה.

ובתור מבדק לכל מעשה אם הוא קדוש וטהור, אני חושב שזה המבחן: (גם כשלומד תורה)

האם זה טוב או רע-

דבר ראשון-הוא צריך לבדוק שמה שמביא אותו לרצות בדבר אותו הוא רוצה לעשות-זה הרצון לעבוד את ה'.

דבר שני-לבדוק שהוא לא פוגע/מזיק לשום ענין אחר, שהרי לא שייך לבנות את העולם במשהו אחד ולהזיקו במשהו אחר.

ואיך לעשות-

דבר שלישי-המעשה צריך להעשות לשם שמים

דבר רביעי-להשתדל לעשות את זה בשלמות.

אם ננתח כאן את הפסוקים מפרשת ציצית-וזכרתם את כל מצוות ה'-החובות, ועשיתם אותם. ולא תתורו-שכל מה שנעשה-יהיה טהור מרוצונות זרים שאינם לשם שמים. וממילא והייתי לכם לאלקים-שבעצם כל מה שאנחנו עושים זה מתוך עבודת ה'.

וע"י זה שכל מה שנעשה יהיה לשם שמים-נראה שה' הוא מלכנו. בזה שהמעשה ינבע אך ורק מרצון טהור לעבוד את ה'-נראה שהוא מלכנו היחיד. בזה שנעשה את המעשה בשלמות, ובלי לפגוע בתחומים אחרים-נביא את מלכותו לשלמות.

מטרתינו היא לעשות את רצון הבורא שהוא....

ע''מ שתיכון מלכותו בשלימות?

אך אני מרכז את כוחי בעשיית רצונו וממילא זה יתקיים.

זאת הכוונה<?

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.