אבל השאלה מופנית לרווקים היותר מבוגרים כאן.. מה הם חושבים במחשבה לאחור..

בחור בן 18 אמור להיות בשל לכך בגיל כזה - 

אם חינכו אותו בהתאם.

(נכון שצריך להכיר בכובדה של האחריות, אבל זה אפשרי, ואפילו לא כזה נורא כמו שזה נשמע)

אם לא, ואם הוא גם לא מעוניין לקחת על עצמו את האחריות -

זה אכן לא שייך להתחתן כך.

אני רואה את האחים שלי, שבערך בגיל הזה, פלוב מינוס,

ומזדעזעת מהמחשבה שיתחתנו בקרוב.

מה הלחץ?

אם היית בת, אולי עוד איכשהו הייתי יכולה להבין.

אבל בתור בן, מה אתה לחוץ?

אתה יודע כמה בן אדם משתנה אחרי גיל 18?

הגמרא מעידה כאלף עדים בכמה מקומות שאנשים בגיל 18 מספיק בוגרים..

ואני גם חושב שכל בנאדם היוםבגיל18 יכול להחזיק בית מבחינה כלכלית..

ודווקא אצלב נים יש עניין שיתחתנו מוקדם מאשר שיפלו למקומות נוראיים ויעשו או יחשבו דברים שאין להם תקנה..

וחוצמיזה..עד שהבחור ישב ולומד שנתיים שלוש..לא כדאי שיעשה את זה בקדושה ובטהרה?

ולא יודעת איפה זה כתוב (ואם....) אבל כשהגמרא אומרת 18 לחופה,

זה הכוונה לבחור שכבר למד תורה והוא בקיא בש"ס...

לא נראה לי שרוב הבחורים כבר הצליחו..

בכל מקרה זה מה שאחי אומר לאמא שלי כשהיא אומרת לו שהוא צריך להתחתן כי "18 לחופה"

מעניין אם זה נכון או שזה סתם תירוץ..

וכמובן שיש יוצאים מהכלל.

לק"י

אולי אז היו בוגרים יותר..

בזה שאספו חצילים בשדות?

או בזה ישבו ועסקו בתורה בדיוק כמונו?

בגרות זה עניין פנימי לגבי כל אחד לעצמו..

זה  לא משתנה עם הדורות.

לק"י

אני מניחה שאז בניגוד להיום- בנאדם בן 18 ידע מה הוא רוצה מעצמו ומה הדרך שלו.

היום זה לא בהכרח..

חוץ מזה, אז מה היו עושים? לומדים תורה, עובדים..

היום נכנסים גם הצבא והלימודים האקדמיים וכו'.

חוץ מזה, תסתכל על בחורים בני 18 שאתה מכיר- כמה מהם נראה לך שמתאים להם להתחתן?!

אפילו סבא שלי (ששייך לאחד הדורות הקודמים..) התחתן קרוב לגיל 30, וב"ה זכה למשפחה ברוכת ילדים ..

כי לימדו אותו עול אחריות מגיל צעיר.

בעלי התחתן איתי בגיל 18... ואין כמוהו!

לק"י

ואם נסתכל על זה שפעם ילדות התחתנו בגיל 9 ומעלה- זה גם נראה לך האידיאל?!

השאלה אם חז"ל קבעו את גיל 18 לחתונה כגיל הכרונולוגי או כסימן דרך בחיים.

חיים!

זה לא משנה באיזה גיל מתחתנים

עוברים שינוי כלשהוא -

וחיי החברה תופסים מקום אחר.

והעבודה כמובן - היא עניין שלפעמים מעיב על החיים..

(חוצמיזה שכל אישה תבכה על זה בשלב מסוים, תתכונן נפשית לנחם את אשתך צדיק! )

ואגב - אני התחתנתי בת 20

אבל ביטלתי וורט הרבה לפני זה.

בעלי התחתן איתי בגיל 18, והוא מבין יותר טוב ממני מהי אחריות, מחויבות ושותפות אמת.

ועוד יותר - גם אם תהיה רווק בן 40

לא תדע למה אתה נכנס...

לא משנה כמה תלמד - זה יועיל, אבל לעולם לא יכין אותך לדבר האמיתי.

לק"י

מאוד מאוד (גיל 9 או 12- אני לא סגורה על זה).

וכתבת יפה מאוד!

רק שאני לא חושבת שחתונה היא המטרה היחידה בחיים..סליחה על הכפירה

וזה לא נורא בעיני להתחתן קצת אחרי 18..

ולמען האמת, שכדי להתחתן בגיל 18, צריך להתחיל להפגש לפני הגיל הזה (וגם אז לא בטוח שעד גיל 18 יגיע/ה האביר/ה).

ואז הבנאדם בגיל שהוא עוד עלול להשתנות,ככה שעד גיל 18 הוא יכול להתהפך לצד אחר.

זה לא נורא להתחתן אחרי 18.

זה יפה מאוד כשאיפה.

(במציאות ה' יכול לשלוח גם הרבה אחרי וגם הרבה לפני..)

[ונשים שהתחתנו בגיל 12 הרבה יותר הגיוני מגיל 9!!

סבתא שלי נישאה בגיל 13, והיתה מאורסת מגיל 3.]

לגבי השינוי- משתנים יחד!

כל החיים אנחנו עוברים שינויים ותמורות.

גם בין 18 ל-20 את יכולה לראות שעברת תהליכים, אפילו מכוננים לפעמים.

בגלל זה לא נתחתן עד 120?

חתונה היא לא המטרה היחידה בחיים.

המטרה היחידה בחיים היא להתקרב אל ה'!

ועושים זאת תוך עבודה על מידות

חיי נישואין הם מקפצה אדירה ליכולת שלנו לעבוד על המידות!

וזו גם הדרך היחידה ביהדות - שבה אנחנו יכולים להביא ילדים צדיקים לעם ישראל.

ולחנך אותם לאהבתו ויראתו - באמת.

קודם כל, אלירז, כתבת ממש יפה! במיוחד הסיום...

אך אני מבינה את יעל- זה נכון שאנחנו משתנים כל החיים. אני חושבת שבעלך הוא מדהים, ויחד עם זאת- בין מעטים.

אי אפשר להשוות את היציבות הנפשית בגיל 22 ליציבות הנפשית בגיל 16.

כמובן- אצל כל אדם זה משתנה- יש כאלה שכבר ב18 ואולי אף לפני, הם במצב שבו הם יודעים מי הם, יודעים איזה בית הם רוצים להקים, ויש להם מוכנות לעבודת מידות. אנשים אלו, גם אם אחרי שנתיים בגיל 20 יישתנו במעט, זה לא יהיה באופן קיצוני.

אבל יש הרבה- שלא. יש לי כמה בנות מהשכבה שבי"ב ואפילו בשירות לאומי היו כ"כ דוסות, ברמות מטורפות. אחת מהן חברה שלי. היא ממש רצתה להתחתן והתחילה לצאת בגיל 19, עם בחורים דוסים ברמות.

היום, היא עם מכנסי ג'ינס. לא יוצאת כי היא לא בטוחה שהיא יודעת עוד איזה משפחה היא רוצה. כשדיברתי איתה לאחרונה, היא אמרה כמה מזל שהיא לא התארסה בגיל 19, כשהיא כ"כ רצתה אז...

זו דוגמא קיצונית, נכון. 

אבל אם ניקח את הממוצע- בגיל ההתבגרות, גילאי 12-17, רוב הנערים והנערות לא יציבים. מחפשים את עצמם.

ולרוב- זה לא נפסק לגמרי באופן פתאומי בגיל 18, אלא זה מתייצב בהדרגתיות לאורך כל החיים.

אני שמעתי פעם שהרב אבינר אמר (לא בטוחה שזה נכון, סליחה אם לא!) כשנשאל מה הגיל המתאים לנישואין הוא ענה שזה בין 20 ל25, כשהממוצע בערך 22.

אני יודעת על עצמי ועל רוב מוחלט של חברותי בשירות לאומי מאד מאד השתנינו! ולא, לא היינו מוכנות לחתונה לפני.

ולכן- כל אחד צריך להכיר את עצמו, מתי באה המוכנות הנפשית שלו.

באידיאל - בחור צריך להיות מוכן לחתונה ויציב נפשית בגיל 18.

וזה אפשרי לעשות זאת.

עניין של חינוך. מהפכה של חינוך תורני בארץ ישראל!

לק"י

אחות של סבתא רבא שלי התחתנה בגיל 9 (זה כמעט בטוח), ואמא שלה הייתה באה לשבת לידה לפני השינה.

הילדונת הנשואה הייתה חכמה, וכדי שאמא שלה לא תוכל לברוח כשהיא נרדמת- היא הייתה שמה חלק מהבגד של אמא שלה מתחתיה, וככה כשהיא הייתה קמה ורוצה ללכת- הבגד היה נמשך והיא הייתה מתעוררת..

וזהו, הבענו את דיעותינו-  כנראה שלעולם לא נסכים..

אני לעולם לא אוכל להתחתן בגיל 18, ואני שמחה על התהליך שעברתי עד היום (למשל בנושא הפתיחות- היום אני הרבה יותר פתוחה וקל לי לשתף יותר אנשים זרים- חשוב בהיכרות חדשה, לא?! ).

אבל אני בנאדם מאוזן- אם מישו יתחתן בגיל הזה, אני לא אשכנע אותו לא לעשות זאת..

ויש כאלה שמתאים להם (אני מכירה כאלו שהתחתנו ב19+), ואולי גם לי זה התאים- אבל אני בכל זאת לא הייתי רוצה..

קצת שונה.

(אני חושבת שהרב יהושע שפירא אומר את זה. לא בטוחה: )

פעם היו מתחתנים מתוך צורך.

הגברים היו צריכים אשה שתנהל את הבית ותטפל בילדים,

הנשים היו צריכות בעל שיפרנס ויגן.

לא חיפשו זוגיות וקשר רוחני. (לפעמים היה, אבל לא חיפשו את זה מלכתחילה).

הראיה: ההורים קבעו עם מי מתחתנים.

ואז באמת מה ששינה זה המסוגלות הפיזית - טכנית ולא הבגרות הנפשית.

עם הדורות המצב השתנה,

והיום מתחתנים כדי להתקשר אל מישהו, לעבוד יחד, להתקדם יחד וכו'.

לכך דווקא כן צריך בשלות נפשית.

משום כך הגיל עלה.

בלחץ להספיק...

ועכשיו יש לו בת והוא בן 19.

לא ברור לי מאיפה החינוך הזה, בטח לא ממני.

גאה בו.

שמי שרוצה להתחתן בגיל 18 צריך להיות מלא בש''ס ובפוסקים..

להפך כתוב' 'מקריב מנחה- זה שנשא אישה ואח''כ למד תורה בקדושה ובטהרה..

כל ההיתר היום שלא להתחתן בגיל 18 הוא דעת בן עזאי שחפץ בתורה..שאם לא כן מה ההבדל בין ''18 לחופה'' לבין''מים אחרונים חובה ראשונים מצווה אמצעיים רשות''?

מכיוון שהגיע לעשרים ושתים אומר הקב''ה תיפח רוחו בעצמותיו וניראלי זה היה רב יוסף שהתחתן בגיל 16 ואמר שאם היה מתחתן ביל 14 היה יורה חיצים בעיניים של השטן..

יש פה מישו שלא רוצה לקיים את ציפייתו של הקב''ה?

או שלא רוצה לירות חיצים בעיניים של השטן?

או שרוצה שח''ו הקב''ה יגיד עליו ''תיפח רוחו בעצמותיו?

לוניראלי שיש מישו כזה...

בכתובה אתה בתור גבר מתחייב לפרנס את אשתך.

ואכמ"ל.

יש אלף דרכים למקום איך לפרנס אותנו..

חוצמיזה שלא שונה גיל 18 ל23 לגבי פרנסה...

אלא אם כן עושים תואר או משו..

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' הלכה י"א

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה

אנילא נוהג לפי הרמב''ם..וחוצמיזה  מי אמר שכשאני יתחתן לא יהיהה  לי בית?

ותראה לי מישו שלוקח את ההלכה הזאת ברצינות..

ומלאכה ב''ה יש לי כבר..

הרמב"ם מסביר עיקרון שהאדם צריך להיות מיושב ואחראי לפרנסה לפני החתונה.

בזמן חז"ל זה היה בגיל 18 או קודם.

כיום לדעתי זה לפחות אחרי או לקראת סוף הצבא.

גם משיקול של אחריות בטחונית וגם משיקול של בגרות ואחריות.

מותר לשאול בן כמה אתה?

נראה לי שבאזור 18.

כדאי לך להתבגר קצת 

יכול להיות.. בנאדם אינו מפסיק להתבגר עד גיל מאה..

אני עבדתי ב''ה לא מעט בחיי..ותודה לה' אני ניראלי יכול לפרנס את משפחתי בכבוד..

מה גם שבשנים הראשונות יש הורים..

וחוצמיזה שהתורה היא לא סמלים התורה היא מציאות חיים!

ולכן שהרמב''ם פוסק הלכה הוא לא בא להסביר עיקרון..הוא בא לפסוק הלכה..

והרבה מאוד עשו את זה והם חיים ממש באושר (עושר לא חובה.) ולא חסר להם כלום.

זה שיש מקרים לא טובים זה פשוט כי להכל יש יתרונות וחסרונות ותלוי איך מנצלים אותם וככה זה.

וההורים יעזרו מרצונם ומיכולתם.

אבל לא מומלץ לבנות על זה מראש.

ולא יכול להגיד אם אתה בוגר ובשל לחתונה.

מה שאני כן יכול להגיד שסטיטסטית בערך 3% הם כן. (כמובן לפי ההתרשמות שלי, אך רבים יסכימו איתה)

אוסיף ואומר, שאלו שכן היו מוכנים בגיל 18 לא היו להם תהיות בנושא, הם פשוט עשו זאת.

(אם יש ספק אין ספק וד"ל)

"בשנים הראשונות יש הורים" 

אוקיי, אז אתה בן 18 ונשוי וההורים מממנים אותך אז כנראה שאתה משחק באבא ואמא.

ובנוגע לרמב"ם לא אתווכח איתך, 

רק אמליץ שבין אם אתה מתחתן או לא, כדאי שתעמיק בנושא ההלכה והמשמעות שלה בחיינו

כי זה נראה שאתה לא ממש מבין את הסיפור

כל טוב

כל מי שמתחתן חושב לפני.

אתה לא סתם "מתחתן". 

גם אם אתה מוכן וגם אם לא אתה תחשוב על זה לפני. 

ואם לא זה מעשה פזיז נורא.

ולהגיד שזוג שהורים שלו ממנים אותו בשנים הראשונות לזוגיות זה לשחק באבא ואמא זה ממש אבל ממש לא נכון. ממתי אתה חושב שכל הצעירים של היום משחקים משחקים?!

אני מכירה מקרים כאלה אישית והדבר האחרון שאני יכולה להגיד עליהם זה שהם משחקים משחקים.

מי שנמצא שם יודע את זה ולא צריך אישורים חיצוניים (כמו פה למשל)

זה לא החלטה הגיונית ושקולה של נתונים ודברים מוחלטים.

לאחר מכן באה המחשבה.

זה קצת כמו להחליט עם מי אתה מתחתן, אין לזה תשובה ברורה, ומי שנמצא שם יודע.

ובנושא הכסף

זה אכן מצב נורא ואיום שהנורמה היום היא לחיות על חשבון ההורים

עד כדי כך שאת חושבת שזה "כל הצעירים של היום".

לדעתי זוג שמתחתן בלי אחריות כלכלית למעשיו ובלי מושג ירוק מאיפה הוא מביא כסף לפרנס משפחה. 

 משחק באבא ואמא. ועצוב מאד שיש הרבה כאלה במגזרנו.

ככה זה שאתה חי על חסדי אחרים ולא מסוגל להתמודד עם החיים האמיתיים.

לא רואה איך זוגיות בריאה יכולה לצמוח על כזו קרקע.

כי היום הצעירים צריכים ללמוד. איך הם יעבדו? איך הם ישיגו כסף?

זה שיטחי נורא. לא להתחתן כי אין לך מספיק כסף. 

כסף זה לא הכל בחיים, לא לימדו אותך את זה אף-פעם?

יש מספיק זוגות שעונים לתיאור שכתבתי.

שיטחי?

יותר שטחי להתחתן בגיל צעיר ולהסתדר "כמו כולם" 

עוד יותר שטחי להגיד ה' יעזור ולהתכוון בעצם להורים שלה

כמובן שכסף זה לא הכל בחיים. שימי לב שלא כתבתי כסף, אלא פרנסה.

אותי לימדו אותי שהאושר בחיים מגיע ע"י עבודה קשה אחריות וחריצות.

לא ע"י אכילת חינם וילדותיות במסווה של חוסר שטחיות

ברור שצריך כסף. מה לעשות.

אבל לא להתחתן בגלל זה??

מי שמתחתן וחי על חשבון הוריו לא עובד קשה?

זה נראה לך קל, לחיות על חשבון מישהו אחר? אתה חי בלחץ של רק לצאת מזה.

לפחות הרבים שאני מכירה.

אפשר לאמר שאתה פשוט מכיר מקרים שונים משלי. או שבעצם החלטת להתייחס לחלק מסויים מתון הצעירים, שזה ביעניי לא ממש נכון לעשות...כי הם לא ממש מייצגים את הרוב המוחלט....או לפחות את הצד של הדתי לאומי.

אולי גם כדאי לקבל פרספקטיבה של גיל

הוויכוח מיצה את עצמו לדעתי.

לילה טוב ובהצלחה

החיים של היום שונים מהחיים בתקופתו.. זה מאות שנים!!!

זה כמו שלא תשתמש בתרופות של הרמבם... שהיה רופא ענק..

ההלכה הזאת ברמב"ם מקורה בתלמוד (סוטה דף מג עמוד א אם זכור לי נכון). אני מאמין שאתה נוהג לפי התלמוד, ולוקח את מה שכתוב שם ברצינות...

יש אילוצים שבגללם בלתי אפשרי כמעט להיצמד להדרכת חז"ל בנושא הזה בזמננו, אבל בכל זאת צריך להתייחס לזה כאל קריאת כיוון. בן 18 ובן 23 שונים מאד מהבחינה הזאת, שכן השני על פי רוב כבר בונה בצורה כלשהי את עתידו הכלכלי, ובן 18 עדיין משלים בגרויות במתמטיקה...

ומה שציטטת על העדיפות להתחתן בגילאים 16 ו-14 (אגב, מדובר ברב חסדא - קידושין דף כט עמוד ב) כמו עונה מאליו על דבריך - האם אתה חושב שזה רלוונטי בזמננו? ישנם שני הבדלים גדולים בין תקופתנו לתקופת האמוראים: ראשית, הבגרות. אנשים בדורנו, משלל סיבות, אינם בוגרים בגילאים הללו. שנית, ישנם ציפיות גבוהות יותר היום מהקשר הזוגי ממה שהיו פעם. כאשר הציפיות נמוכות, גם נישואין לא אידאליים יכולים להחזיק מעמד (בזמנם לא יצאו לדייטים - "עסקאות" שידוכים היו נסגרים כמעט כלאחר יד). לטוב ולרע, המצב היום שונה. ולכן היום הבחירה הזאת צריכה להיעשות מתוך בשלות ובגרות, לפחות ברמה מסוימת.

האם אתה מספיק בוגר בשביל ההחלטות האלה? אני לא מכיר אותך, אבל 'לא פראייר' צודק בגדול בהקשר הזה (בתוכן דבריו, לא בסגנונם..). את ההחלטה אם אתה בוגר מספיק עדיף שתשאיר למבוגרים שמכירים אותך. נראה שאתה קצת משוחד לכיוון מסוים..

בהצלחה!

ברצף החיים..

וה3% האלה, שבשלים נפשית ופיזית לכך בגיל כ"כ צעיר- שיהיה להם בהצלחה. השאר (הרוב המוחלט)- שייבנו ויתבגרו קודם.

אז אם אתה בחור צעיר בן 18 שרוצה להתחתן, כדאי שתחשוב טוב אם אתה באמת בין המעטים שמסוגלים לכך... והאם הסיבות שגורמות לך לרצות את זה הן הסיבות נכונות.

בהצלחה

בס"ד

"והוא אשה בבתוליה יקח " והוא גימטריה 18, רמז למה שנאמר במסכת אבות "בן שמונה עשרה לחופה" (בעל הטורים).

עצם הגדרת גיל הנישואין מלמדת אותנו שיש צורך בבגרות מסויימת כדי להתחתן.

נבדוק מדוע נקבע דווקא גיל זה, ומתוך כך נבין מהי הבגרות הנדרשת לצורך נישואין.

המהר"ל מפראג כתב: "פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה כי כל זמן שלא נשא אינו אדם שלם ... וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו לכך אין צריך להשלים עצמו באשה שהיא תוספת יותר על עצמו, 
אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה שכבר נשלם עצמו בגופו יש לו להשלים עצמו באשה". 

הנישואין הם שילוב של איש ואשה, שילוב היוצר שלמות. כדי להגיע למצב בו השילוב יניב פירות מבורכים, יש צורך בשלמות אישית של כל אחד מבני הזוג כתנאי מוקדם לקשר ביניהם.

בפרקים בהם מתארת התורה את בריאת העולם ובריאת האדם מוזכר אדם הראשון שמונה עשרה פעמים בכינוי "אדם" (ממספר הפעמים המדוייק שמילה זו מופיעה בפרשה למדו רמז לדברי חז"ל שאמרו "בן שמונה עשרה לחופה") ועוד פעמיים בכינוי איש. 
פעם אחת בפסוק: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" ופעם שניה בפסוק: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". 

שני הפסוקים הללו מציינים שתי נקודות בהן האדם הפך מאדם שלם לאדם חלקי, מאדם לאיש, בפעם הראשונה מדובר על שינוי כפוי, על ניסור האשה מן האיש, ובפעם השניה מדובר על שינוי רצוני, על עזיבת הבית - בית אבא ואמא לצורך הקמת בית חדש.

שתי נקודות השינוי הללו מלוות את בניו של האדם מאז ומעולם. 
נקודת השינוי הראשונה מתרחשת באופן כפוי "ארבעים יום קודם יצירת הוולד", בזמן בו לוקח הקב"ה נשמה אחת מבית גנזיו מנסר אותה לשניים ונופח חלק אחד בבן וחלק אחד בבת. 

הילד והילדה שנולדים מוגדרים מבחינה רוחנית כ"פלגא דגופא", חצי גוף, אם כי הם אינם מרגישים זאת באופן מוחשי. נקודת השינוי השניה מתרחשת באופן מודע, בגיל שמונה עשרה, ביום בו עומדים הבן והבת על דעתם העצמאית, דעה שאינה מושפעת עוד באופן ישיר מדעותיהם של הוריהם.

המשנה נקטה דווקא בגיל שמונה עשרה, מפני שגיל זה הוא הגיל בו האדם נחשב בוגר דיו כדי להחליט בעצמו בענייני מסחר, עניינים הדורשים שיקול דעת שכלי היודע לשכלל נתונים רבים ומורכבים.

בשלב הזה הופך חסרון בן הזוג מדבר רוחני לדבר מוחש, החסרון הופך להיות מהותי וגלוי כפי שאפשר ללמוד מהפסוקים המלמדים אותנו שהאדם השלם הינו שילוב של האיש ביחד עם האשה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם", "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", והאדם יוצא לבקש את החצי החסר לו כדי להשיג שלמות (לא מדובר כאן על משיכה יצרית בין בנים לבנות שכן, זו מתגלה עוד הרבה לפני כן, כוונת הדברים היא להרגשה שאין לאדם עוד אפשרות לחיות לבדו, והוא זקוק לשותפה כדי לבנות לעצמו שלמות).
הדרכתם של חז"ל היא, אם כן, שהאדם לא יפנה לחפש לו אשה לשם הקמת בית ובניית משפחה כל עוד הוא עצמו אינו יודע בדיוק מי הוא ומה מקומו בעולם. למותר לציין, שכיום הגיל בו מגיעים הצעירים והצעירות לרמת בשלות שכזו שוב איננו עומד בדיוק על שמונה עשרה שנה, שכן, לא מדובר כאן על גיל ביולוגי של שמונה עשרה שנה אלא על על גיל נפשי, התפתחותי.

(לקוח  מאתר של מנחם מורדוף יועץ נישואים.)

בס"ד

לדעתי להתחתן בגיל 18 בימינו לא ממש קל...ברור שיש המון בחורים איכותיים שמרגישים שהם מוכנים מבחינה נפשית,אך העול הוא גדול מבחינה כלכלית  ואפשר להכנס ללחצים גדולים שיפגעו בשלום הבית...

הבנתי מחז"ל שאם לבחור יש ראש טוב והוא לומד תורה ובעל יראת שמיים כדאי לו להמשיך בישיבה והתורה שלו תפצה על החוסר הנפשי שלו לאישה וכך גם יכנס יותר מוכן לחיי הזוגיות.

אך אדם שמרגיש שהוא רוצה להתחתן והוא לא ממש בחור שיושב ולומד ראוי שישא אישה (גיל 18 זה גיל שבו בחור הוא בשיא כוחותיו...לא סתם בחרו שבחורים יתגייסו בגיל 18(נראה לי..)).

אך כמובן שצריך הדרכה טובה ועבודה על המידות לפני...

לא לזלזל בעניין הפרנסה אדם צריך לחשוב קצת קדימה ולעשות השתדלות...לצאת ידי חובת הרמבם זה קצת קשה...(גם בגיל 30 לא בטוח שאצליח לקנות דירה טובה )

כל אחד מכיר את עצמו וצריך לחשוב טוב טוב האם הוא מוכן לזה...רק שלא לדחות מתוך פחד (פחד אותיות "דחף" מה שאמור לדחוף אותנו לעשות דברים בחיים..)

והכי חשוב זה תמיד לנסות להתבגר יותר לנסות להבין את הזולת להתחזק בעבודת המידות ובהתקרבות לה'...ככה בטוח נהיה מוכנים לחופה לכשתגיע....

הצלחה רבה לכולם

פשוט לא.

ואם לא הבנת - לא!

 תן לי סיבה אחת טובה למה כן

לא מוצא אותו כרגע.

במילה אחת - לא.

אמנם הפנית את השאלה לרווקים. בכל אופן אני מרשה לעצמי להגיב.

מעיד על עצמי שעדיין איני בשל לנישואין, וזה למרות שאנו חיים כבר למעלה מעשור וחצי יחד, וב"ה הקב"ה הפקיד בידינו עד עתה 8 ילדים כ"י.

1. אם הייתי מתחתן בגיל 18 יכולתי כבר להיות עם נכדים!

2. אם הייתי מחכה עד שאהיה מוכן לחתונה, לא יהיה מי שיגיד עלי קדיש!

ועם זה, אם אתה שואל, כנראה שעדיין אינך מוכן..

אם הבחור מוכן לנישואין שיתחתן! ולא יחכה רגע מיותר.

"תיפח" "כל חייו בהירור עברה"

דבר ראשון..רוב האברכים אצלנו בישיבה מסתמכים על ההורים והם נראים די מאושרים ושמחים.

ב''ה אני יכול לעמוד בפני עצמי מבחינת פרנסה.אך הכוונה שלי היא שאני רוצה לשבת ללמוד תורה

ואם אני יחכה עד שאגמור ללמוד ורק אז אתחיל לעבוד ורק לאחר מכן אתחיל לצאת...חוששני שלא אתחתן לעולם.

לבנות על ההורים בתור המפרנס העיקרי בבית או אולי המשני אם הם יכולים ורוצים בכך על מנת שבנם יוכל ללמוד תורה אינו משחק באבא ואמא אלא דרך חיים שמאוד מקובלת היום בחברה הדתית לאומית וגם-להרוויח על הדרך כיבוד הורים..

לגבי מה שאמרת-לא פרייאר- שאם אתה מתלבט כנראה שאתה לא מהשלוש אחוז- אני לא מתלבט.אני מודע לגילי ויודע את מקומי.אך רציתי לשמוע דעות של אנשים אחרים בכל מיני קצוות בציבור.וכידוע..לא משנים דעה ברגע גם לא אחרי שחנ''ש עמוק קל וחומר שלא אחרי שירשור עם תגובות של אנשים שאינם מכירים אותי.

אני לא יודע מה אתה יודע לגבי הלכה..אבל אותי לימדו מגיל קטן שהלכה היא לא מתמטיקה.

ולכן כשאני רואה מספר מקומות בש''ס ומספר תלמידי חכמים עצומים מרבני דורנו המקובלים על רוב הציבור כמו הרב שמואל אליהו,הרב דוד בצרי הרב גינזבורג ועוד אחרים שסוברים שחובה בדורינו לישא אישה בגיל צעיר ואני מדגיש ביחוד בדורנו עם כל הנסיונות שיש בו וביחוד שאני מקשיב למה שליבי אומר ואני שומע איך הוא כמהה לקדושה וטהרה אני רוצה רק לקיים את רצון בוראי וזה כל שאיפתי.

ופרנסה...אם אתה חושב שאתה הוא שמפרנס את עצמך..אז אתה בבעייה..כי אתה סומך על גוש עפר ואפר רימה ותולעה שבאה מטיפה סרוחה-בפרנסה שלך.

אני לעומת זאת סומך על הקב''ה שהכסף והזהב שלו הם.תמים תהיה עם ה' אלוקיך.מה שנגזר עלי בתחילת שנה לקבל זה מה שאקבל.זה הבסיס..

מעבר לכך וודאי שחייבים לעשות השתדלות אבל ההשתדלות היא לא העיקר!

אם זה זמני ואם היא מסכימה לזה ואם ההורים שלך ושלה מסכימים לזה.

ככלל, דע שרוב האברכים בסופו של דבר יוצאים מהישיבה, מיעוט קטן מאוד נשאר בישיבה עד הפנסיה.

זה לא תמיד רק החלטה שלך אבל אם אתה באמת עושה זאת לשם שמים אז שא ברכה, שא אשה (ושא בתוצאות).

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

הרמב"ם שם רק אומר שהתורה ציוותה את עם ישראל לעלות עוד דרגה ולהתקדש (תרתי משמע), ולא לבטא צרכים גופניים בלי להתקדש ולהינשא גם כשהם פנויים ואין בגידה.

(גם איתו אני לא מסכים כי אמנם הגויים לא חייבים בגדרי צניעות הלכתיים כמונו אבל זה לא אומר שזו גזירת מלך. זו קריאת כיוון, ומי שחכם יקח אותה).

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

כמעט כל התגובות הם או ברור שכן או ברור שלא..

אין קשר לדעתי.

יש זוגות שלא שומרים צניעות ואהבה משגשגת שם

ויש הפוך לגמרי

אני כן חושב שיש קשר בין צניעות ושמירת ההלכה לבגידות וכו'

לדעתי זה מפחית משמעותית את זה

ובסוף.

לא בגלל זה ולא בגלל זה שומרים צניעות

אלא בגלל שזאת ההלכה.