אבל השאלה מופנית לרווקים היותר מבוגרים כאן.. מה הם חושבים במחשבה לאחור..

בחור בן 18 אמור להיות בשל לכך בגיל כזה - 

אם חינכו אותו בהתאם.

(נכון שצריך להכיר בכובדה של האחריות, אבל זה אפשרי, ואפילו לא כזה נורא כמו שזה נשמע)

אם לא, ואם הוא גם לא מעוניין לקחת על עצמו את האחריות -

זה אכן לא שייך להתחתן כך.

אני רואה את האחים שלי, שבערך בגיל הזה, פלוב מינוס,

ומזדעזעת מהמחשבה שיתחתנו בקרוב.

מה הלחץ?

אם היית בת, אולי עוד איכשהו הייתי יכולה להבין.

אבל בתור בן, מה אתה לחוץ?

אתה יודע כמה בן אדם משתנה אחרי גיל 18?

הגמרא מעידה כאלף עדים בכמה מקומות שאנשים בגיל 18 מספיק בוגרים..

ואני גם חושב שכל בנאדם היוםבגיל18 יכול להחזיק בית מבחינה כלכלית..

ודווקא אצלב נים יש עניין שיתחתנו מוקדם מאשר שיפלו למקומות נוראיים ויעשו או יחשבו דברים שאין להם תקנה..

וחוצמיזה..עד שהבחור ישב ולומד שנתיים שלוש..לא כדאי שיעשה את זה בקדושה ובטהרה?

ולא יודעת איפה זה כתוב (ואם....) אבל כשהגמרא אומרת 18 לחופה,

זה הכוונה לבחור שכבר למד תורה והוא בקיא בש"ס...

לא נראה לי שרוב הבחורים כבר הצליחו..

בכל מקרה זה מה שאחי אומר לאמא שלי כשהיא אומרת לו שהוא צריך להתחתן כי "18 לחופה"

מעניין אם זה נכון או שזה סתם תירוץ..

וכמובן שיש יוצאים מהכלל.

לק"י

אולי אז היו בוגרים יותר..

בזה שאספו חצילים בשדות?

או בזה ישבו ועסקו בתורה בדיוק כמונו?

בגרות זה עניין פנימי לגבי כל אחד לעצמו..

זה  לא משתנה עם הדורות.

לק"י

אני מניחה שאז בניגוד להיום- בנאדם בן 18 ידע מה הוא רוצה מעצמו ומה הדרך שלו.

היום זה לא בהכרח..

חוץ מזה, אז מה היו עושים? לומדים תורה, עובדים..

היום נכנסים גם הצבא והלימודים האקדמיים וכו'.

חוץ מזה, תסתכל על בחורים בני 18 שאתה מכיר- כמה מהם נראה לך שמתאים להם להתחתן?!

אפילו סבא שלי (ששייך לאחד הדורות הקודמים..) התחתן קרוב לגיל 30, וב"ה זכה למשפחה ברוכת ילדים ..

כי לימדו אותו עול אחריות מגיל צעיר.

בעלי התחתן איתי בגיל 18... ואין כמוהו!

לק"י

ואם נסתכל על זה שפעם ילדות התחתנו בגיל 9 ומעלה- זה גם נראה לך האידיאל?!

השאלה אם חז"ל קבעו את גיל 18 לחתונה כגיל הכרונולוגי או כסימן דרך בחיים.

חיים!

זה לא משנה באיזה גיל מתחתנים

עוברים שינוי כלשהוא -

וחיי החברה תופסים מקום אחר.

והעבודה כמובן - היא עניין שלפעמים מעיב על החיים..

(חוצמיזה שכל אישה תבכה על זה בשלב מסוים, תתכונן נפשית לנחם את אשתך צדיק! )

ואגב - אני התחתנתי בת 20

אבל ביטלתי וורט הרבה לפני זה.

בעלי התחתן איתי בגיל 18, והוא מבין יותר טוב ממני מהי אחריות, מחויבות ושותפות אמת.

ועוד יותר - גם אם תהיה רווק בן 40

לא תדע למה אתה נכנס...

לא משנה כמה תלמד - זה יועיל, אבל לעולם לא יכין אותך לדבר האמיתי.

לק"י

מאוד מאוד (גיל 9 או 12- אני לא סגורה על זה).

וכתבת יפה מאוד!

רק שאני לא חושבת שחתונה היא המטרה היחידה בחיים..סליחה על הכפירה

וזה לא נורא בעיני להתחתן קצת אחרי 18..

ולמען האמת, שכדי להתחתן בגיל 18, צריך להתחיל להפגש לפני הגיל הזה (וגם אז לא בטוח שעד גיל 18 יגיע/ה האביר/ה).

ואז הבנאדם בגיל שהוא עוד עלול להשתנות,ככה שעד גיל 18 הוא יכול להתהפך לצד אחר.

זה לא נורא להתחתן אחרי 18.

זה יפה מאוד כשאיפה.

(במציאות ה' יכול לשלוח גם הרבה אחרי וגם הרבה לפני..)

[ונשים שהתחתנו בגיל 12 הרבה יותר הגיוני מגיל 9!!

סבתא שלי נישאה בגיל 13, והיתה מאורסת מגיל 3.]

לגבי השינוי- משתנים יחד!

כל החיים אנחנו עוברים שינויים ותמורות.

גם בין 18 ל-20 את יכולה לראות שעברת תהליכים, אפילו מכוננים לפעמים.

בגלל זה לא נתחתן עד 120?

חתונה היא לא המטרה היחידה בחיים.

המטרה היחידה בחיים היא להתקרב אל ה'!

ועושים זאת תוך עבודה על מידות

חיי נישואין הם מקפצה אדירה ליכולת שלנו לעבוד על המידות!

וזו גם הדרך היחידה ביהדות - שבה אנחנו יכולים להביא ילדים צדיקים לעם ישראל.

ולחנך אותם לאהבתו ויראתו - באמת.

קודם כל, אלירז, כתבת ממש יפה! במיוחד הסיום...

אך אני מבינה את יעל- זה נכון שאנחנו משתנים כל החיים. אני חושבת שבעלך הוא מדהים, ויחד עם זאת- בין מעטים.

אי אפשר להשוות את היציבות הנפשית בגיל 22 ליציבות הנפשית בגיל 16.

כמובן- אצל כל אדם זה משתנה- יש כאלה שכבר ב18 ואולי אף לפני, הם במצב שבו הם יודעים מי הם, יודעים איזה בית הם רוצים להקים, ויש להם מוכנות לעבודת מידות. אנשים אלו, גם אם אחרי שנתיים בגיל 20 יישתנו במעט, זה לא יהיה באופן קיצוני.

אבל יש הרבה- שלא. יש לי כמה בנות מהשכבה שבי"ב ואפילו בשירות לאומי היו כ"כ דוסות, ברמות מטורפות. אחת מהן חברה שלי. היא ממש רצתה להתחתן והתחילה לצאת בגיל 19, עם בחורים דוסים ברמות.

היום, היא עם מכנסי ג'ינס. לא יוצאת כי היא לא בטוחה שהיא יודעת עוד איזה משפחה היא רוצה. כשדיברתי איתה לאחרונה, היא אמרה כמה מזל שהיא לא התארסה בגיל 19, כשהיא כ"כ רצתה אז...

זו דוגמא קיצונית, נכון. 

אבל אם ניקח את הממוצע- בגיל ההתבגרות, גילאי 12-17, רוב הנערים והנערות לא יציבים. מחפשים את עצמם.

ולרוב- זה לא נפסק לגמרי באופן פתאומי בגיל 18, אלא זה מתייצב בהדרגתיות לאורך כל החיים.

אני שמעתי פעם שהרב אבינר אמר (לא בטוחה שזה נכון, סליחה אם לא!) כשנשאל מה הגיל המתאים לנישואין הוא ענה שזה בין 20 ל25, כשהממוצע בערך 22.

אני יודעת על עצמי ועל רוב מוחלט של חברותי בשירות לאומי מאד מאד השתנינו! ולא, לא היינו מוכנות לחתונה לפני.

ולכן- כל אחד צריך להכיר את עצמו, מתי באה המוכנות הנפשית שלו.

באידיאל - בחור צריך להיות מוכן לחתונה ויציב נפשית בגיל 18.

וזה אפשרי לעשות זאת.

עניין של חינוך. מהפכה של חינוך תורני בארץ ישראל!

לק"י

אחות של סבתא רבא שלי התחתנה בגיל 9 (זה כמעט בטוח), ואמא שלה הייתה באה לשבת לידה לפני השינה.

הילדונת הנשואה הייתה חכמה, וכדי שאמא שלה לא תוכל לברוח כשהיא נרדמת- היא הייתה שמה חלק מהבגד של אמא שלה מתחתיה, וככה כשהיא הייתה קמה ורוצה ללכת- הבגד היה נמשך והיא הייתה מתעוררת..

וזהו, הבענו את דיעותינו-  כנראה שלעולם לא נסכים..

אני לעולם לא אוכל להתחתן בגיל 18, ואני שמחה על התהליך שעברתי עד היום (למשל בנושא הפתיחות- היום אני הרבה יותר פתוחה וקל לי לשתף יותר אנשים זרים- חשוב בהיכרות חדשה, לא?! ).

אבל אני בנאדם מאוזן- אם מישו יתחתן בגיל הזה, אני לא אשכנע אותו לא לעשות זאת..

ויש כאלה שמתאים להם (אני מכירה כאלו שהתחתנו ב19+), ואולי גם לי זה התאים- אבל אני בכל זאת לא הייתי רוצה..

קצת שונה.

(אני חושבת שהרב יהושע שפירא אומר את זה. לא בטוחה: )

פעם היו מתחתנים מתוך צורך.

הגברים היו צריכים אשה שתנהל את הבית ותטפל בילדים,

הנשים היו צריכות בעל שיפרנס ויגן.

לא חיפשו זוגיות וקשר רוחני. (לפעמים היה, אבל לא חיפשו את זה מלכתחילה).

הראיה: ההורים קבעו עם מי מתחתנים.

ואז באמת מה ששינה זה המסוגלות הפיזית - טכנית ולא הבגרות הנפשית.

עם הדורות המצב השתנה,

והיום מתחתנים כדי להתקשר אל מישהו, לעבוד יחד, להתקדם יחד וכו'.

לכך דווקא כן צריך בשלות נפשית.

משום כך הגיל עלה.

בלחץ להספיק...

ועכשיו יש לו בת והוא בן 19.

לא ברור לי מאיפה החינוך הזה, בטח לא ממני.

גאה בו.

שמי שרוצה להתחתן בגיל 18 צריך להיות מלא בש''ס ובפוסקים..

להפך כתוב' 'מקריב מנחה- זה שנשא אישה ואח''כ למד תורה בקדושה ובטהרה..

כל ההיתר היום שלא להתחתן בגיל 18 הוא דעת בן עזאי שחפץ בתורה..שאם לא כן מה ההבדל בין ''18 לחופה'' לבין''מים אחרונים חובה ראשונים מצווה אמצעיים רשות''?

מכיוון שהגיע לעשרים ושתים אומר הקב''ה תיפח רוחו בעצמותיו וניראלי זה היה רב יוסף שהתחתן בגיל 16 ואמר שאם היה מתחתן ביל 14 היה יורה חיצים בעיניים של השטן..

יש פה מישו שלא רוצה לקיים את ציפייתו של הקב''ה?

או שלא רוצה לירות חיצים בעיניים של השטן?

או שרוצה שח''ו הקב''ה יגיד עליו ''תיפח רוחו בעצמותיו?

לוניראלי שיש מישו כזה...

בכתובה אתה בתור גבר מתחייב לפרנס את אשתך.

ואכמ"ל.

יש אלף דרכים למקום איך לפרנס אותנו..

חוצמיזה שלא שונה גיל 18 ל23 לגבי פרנסה...

אלא אם כן עושים תואר או משו..

רמב"ם הלכות דעות פרק ה' הלכה י"א

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה

אנילא נוהג לפי הרמב''ם..וחוצמיזה  מי אמר שכשאני יתחתן לא יהיהה  לי בית?

ותראה לי מישו שלוקח את ההלכה הזאת ברצינות..

ומלאכה ב''ה יש לי כבר..

הרמב"ם מסביר עיקרון שהאדם צריך להיות מיושב ואחראי לפרנסה לפני החתונה.

בזמן חז"ל זה היה בגיל 18 או קודם.

כיום לדעתי זה לפחות אחרי או לקראת סוף הצבא.

גם משיקול של אחריות בטחונית וגם משיקול של בגרות ואחריות.

מותר לשאול בן כמה אתה?

נראה לי שבאזור 18.

כדאי לך להתבגר קצת 

יכול להיות.. בנאדם אינו מפסיק להתבגר עד גיל מאה..

אני עבדתי ב''ה לא מעט בחיי..ותודה לה' אני ניראלי יכול לפרנס את משפחתי בכבוד..

מה גם שבשנים הראשונות יש הורים..

וחוצמיזה שהתורה היא לא סמלים התורה היא מציאות חיים!

ולכן שהרמב''ם פוסק הלכה הוא לא בא להסביר עיקרון..הוא בא לפסוק הלכה..

והרבה מאוד עשו את זה והם חיים ממש באושר (עושר לא חובה.) ולא חסר להם כלום.

זה שיש מקרים לא טובים זה פשוט כי להכל יש יתרונות וחסרונות ותלוי איך מנצלים אותם וככה זה.

וההורים יעזרו מרצונם ומיכולתם.

אבל לא מומלץ לבנות על זה מראש.

ולא יכול להגיד אם אתה בוגר ובשל לחתונה.

מה שאני כן יכול להגיד שסטיטסטית בערך 3% הם כן. (כמובן לפי ההתרשמות שלי, אך רבים יסכימו איתה)

אוסיף ואומר, שאלו שכן היו מוכנים בגיל 18 לא היו להם תהיות בנושא, הם פשוט עשו זאת.

(אם יש ספק אין ספק וד"ל)

"בשנים הראשונות יש הורים" 

אוקיי, אז אתה בן 18 ונשוי וההורים מממנים אותך אז כנראה שאתה משחק באבא ואמא.

ובנוגע לרמב"ם לא אתווכח איתך, 

רק אמליץ שבין אם אתה מתחתן או לא, כדאי שתעמיק בנושא ההלכה והמשמעות שלה בחיינו

כי זה נראה שאתה לא ממש מבין את הסיפור

כל טוב

כל מי שמתחתן חושב לפני.

אתה לא סתם "מתחתן". 

גם אם אתה מוכן וגם אם לא אתה תחשוב על זה לפני. 

ואם לא זה מעשה פזיז נורא.

ולהגיד שזוג שהורים שלו ממנים אותו בשנים הראשונות לזוגיות זה לשחק באבא ואמא זה ממש אבל ממש לא נכון. ממתי אתה חושב שכל הצעירים של היום משחקים משחקים?!

אני מכירה מקרים כאלה אישית והדבר האחרון שאני יכולה להגיד עליהם זה שהם משחקים משחקים.

מי שנמצא שם יודע את זה ולא צריך אישורים חיצוניים (כמו פה למשל)

זה לא החלטה הגיונית ושקולה של נתונים ודברים מוחלטים.

לאחר מכן באה המחשבה.

זה קצת כמו להחליט עם מי אתה מתחתן, אין לזה תשובה ברורה, ומי שנמצא שם יודע.

ובנושא הכסף

זה אכן מצב נורא ואיום שהנורמה היום היא לחיות על חשבון ההורים

עד כדי כך שאת חושבת שזה "כל הצעירים של היום".

לדעתי זוג שמתחתן בלי אחריות כלכלית למעשיו ובלי מושג ירוק מאיפה הוא מביא כסף לפרנס משפחה. 

 משחק באבא ואמא. ועצוב מאד שיש הרבה כאלה במגזרנו.

ככה זה שאתה חי על חסדי אחרים ולא מסוגל להתמודד עם החיים האמיתיים.

לא רואה איך זוגיות בריאה יכולה לצמוח על כזו קרקע.

כי היום הצעירים צריכים ללמוד. איך הם יעבדו? איך הם ישיגו כסף?

זה שיטחי נורא. לא להתחתן כי אין לך מספיק כסף. 

כסף זה לא הכל בחיים, לא לימדו אותך את זה אף-פעם?

יש מספיק זוגות שעונים לתיאור שכתבתי.

שיטחי?

יותר שטחי להתחתן בגיל צעיר ולהסתדר "כמו כולם" 

עוד יותר שטחי להגיד ה' יעזור ולהתכוון בעצם להורים שלה

כמובן שכסף זה לא הכל בחיים. שימי לב שלא כתבתי כסף, אלא פרנסה.

אותי לימדו אותי שהאושר בחיים מגיע ע"י עבודה קשה אחריות וחריצות.

לא ע"י אכילת חינם וילדותיות במסווה של חוסר שטחיות

ברור שצריך כסף. מה לעשות.

אבל לא להתחתן בגלל זה??

מי שמתחתן וחי על חשבון הוריו לא עובד קשה?

זה נראה לך קל, לחיות על חשבון מישהו אחר? אתה חי בלחץ של רק לצאת מזה.

לפחות הרבים שאני מכירה.

אפשר לאמר שאתה פשוט מכיר מקרים שונים משלי. או שבעצם החלטת להתייחס לחלק מסויים מתון הצעירים, שזה ביעניי לא ממש נכון לעשות...כי הם לא ממש מייצגים את הרוב המוחלט....או לפחות את הצד של הדתי לאומי.

אולי גם כדאי לקבל פרספקטיבה של גיל

הוויכוח מיצה את עצמו לדעתי.

לילה טוב ובהצלחה

החיים של היום שונים מהחיים בתקופתו.. זה מאות שנים!!!

זה כמו שלא תשתמש בתרופות של הרמבם... שהיה רופא ענק..

ההלכה הזאת ברמב"ם מקורה בתלמוד (סוטה דף מג עמוד א אם זכור לי נכון). אני מאמין שאתה נוהג לפי התלמוד, ולוקח את מה שכתוב שם ברצינות...

יש אילוצים שבגללם בלתי אפשרי כמעט להיצמד להדרכת חז"ל בנושא הזה בזמננו, אבל בכל זאת צריך להתייחס לזה כאל קריאת כיוון. בן 18 ובן 23 שונים מאד מהבחינה הזאת, שכן השני על פי רוב כבר בונה בצורה כלשהי את עתידו הכלכלי, ובן 18 עדיין משלים בגרויות במתמטיקה...

ומה שציטטת על העדיפות להתחתן בגילאים 16 ו-14 (אגב, מדובר ברב חסדא - קידושין דף כט עמוד ב) כמו עונה מאליו על דבריך - האם אתה חושב שזה רלוונטי בזמננו? ישנם שני הבדלים גדולים בין תקופתנו לתקופת האמוראים: ראשית, הבגרות. אנשים בדורנו, משלל סיבות, אינם בוגרים בגילאים הללו. שנית, ישנם ציפיות גבוהות יותר היום מהקשר הזוגי ממה שהיו פעם. כאשר הציפיות נמוכות, גם נישואין לא אידאליים יכולים להחזיק מעמד (בזמנם לא יצאו לדייטים - "עסקאות" שידוכים היו נסגרים כמעט כלאחר יד). לטוב ולרע, המצב היום שונה. ולכן היום הבחירה הזאת צריכה להיעשות מתוך בשלות ובגרות, לפחות ברמה מסוימת.

האם אתה מספיק בוגר בשביל ההחלטות האלה? אני לא מכיר אותך, אבל 'לא פראייר' צודק בגדול בהקשר הזה (בתוכן דבריו, לא בסגנונם..). את ההחלטה אם אתה בוגר מספיק עדיף שתשאיר למבוגרים שמכירים אותך. נראה שאתה קצת משוחד לכיוון מסוים..

בהצלחה!

ברצף החיים..

וה3% האלה, שבשלים נפשית ופיזית לכך בגיל כ"כ צעיר- שיהיה להם בהצלחה. השאר (הרוב המוחלט)- שייבנו ויתבגרו קודם.

אז אם אתה בחור צעיר בן 18 שרוצה להתחתן, כדאי שתחשוב טוב אם אתה באמת בין המעטים שמסוגלים לכך... והאם הסיבות שגורמות לך לרצות את זה הן הסיבות נכונות.

בהצלחה

בס"ד

"והוא אשה בבתוליה יקח " והוא גימטריה 18, רמז למה שנאמר במסכת אבות "בן שמונה עשרה לחופה" (בעל הטורים).

עצם הגדרת גיל הנישואין מלמדת אותנו שיש צורך בבגרות מסויימת כדי להתחתן.

נבדוק מדוע נקבע דווקא גיל זה, ומתוך כך נבין מהי הבגרות הנדרשת לצורך נישואין.

המהר"ל מפראג כתב: "פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה כי כל זמן שלא נשא אינו אדם שלם ... וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו לכך אין צריך להשלים עצמו באשה שהיא תוספת יותר על עצמו, 
אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה שכבר נשלם עצמו בגופו יש לו להשלים עצמו באשה". 

הנישואין הם שילוב של איש ואשה, שילוב היוצר שלמות. כדי להגיע למצב בו השילוב יניב פירות מבורכים, יש צורך בשלמות אישית של כל אחד מבני הזוג כתנאי מוקדם לקשר ביניהם.

בפרקים בהם מתארת התורה את בריאת העולם ובריאת האדם מוזכר אדם הראשון שמונה עשרה פעמים בכינוי "אדם" (ממספר הפעמים המדוייק שמילה זו מופיעה בפרשה למדו רמז לדברי חז"ל שאמרו "בן שמונה עשרה לחופה") ועוד פעמיים בכינוי איש. 
פעם אחת בפסוק: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" ופעם שניה בפסוק: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". 

שני הפסוקים הללו מציינים שתי נקודות בהן האדם הפך מאדם שלם לאדם חלקי, מאדם לאיש, בפעם הראשונה מדובר על שינוי כפוי, על ניסור האשה מן האיש, ובפעם השניה מדובר על שינוי רצוני, על עזיבת הבית - בית אבא ואמא לצורך הקמת בית חדש.

שתי נקודות השינוי הללו מלוות את בניו של האדם מאז ומעולם. 
נקודת השינוי הראשונה מתרחשת באופן כפוי "ארבעים יום קודם יצירת הוולד", בזמן בו לוקח הקב"ה נשמה אחת מבית גנזיו מנסר אותה לשניים ונופח חלק אחד בבן וחלק אחד בבת. 

הילד והילדה שנולדים מוגדרים מבחינה רוחנית כ"פלגא דגופא", חצי גוף, אם כי הם אינם מרגישים זאת באופן מוחשי. נקודת השינוי השניה מתרחשת באופן מודע, בגיל שמונה עשרה, ביום בו עומדים הבן והבת על דעתם העצמאית, דעה שאינה מושפעת עוד באופן ישיר מדעותיהם של הוריהם.

המשנה נקטה דווקא בגיל שמונה עשרה, מפני שגיל זה הוא הגיל בו האדם נחשב בוגר דיו כדי להחליט בעצמו בענייני מסחר, עניינים הדורשים שיקול דעת שכלי היודע לשכלל נתונים רבים ומורכבים.

בשלב הזה הופך חסרון בן הזוג מדבר רוחני לדבר מוחש, החסרון הופך להיות מהותי וגלוי כפי שאפשר ללמוד מהפסוקים המלמדים אותנו שהאדם השלם הינו שילוב של האיש ביחד עם האשה: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם", "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", והאדם יוצא לבקש את החצי החסר לו כדי להשיג שלמות (לא מדובר כאן על משיכה יצרית בין בנים לבנות שכן, זו מתגלה עוד הרבה לפני כן, כוונת הדברים היא להרגשה שאין לאדם עוד אפשרות לחיות לבדו, והוא זקוק לשותפה כדי לבנות לעצמו שלמות).
הדרכתם של חז"ל היא, אם כן, שהאדם לא יפנה לחפש לו אשה לשם הקמת בית ובניית משפחה כל עוד הוא עצמו אינו יודע בדיוק מי הוא ומה מקומו בעולם. למותר לציין, שכיום הגיל בו מגיעים הצעירים והצעירות לרמת בשלות שכזו שוב איננו עומד בדיוק על שמונה עשרה שנה, שכן, לא מדובר כאן על גיל ביולוגי של שמונה עשרה שנה אלא על על גיל נפשי, התפתחותי.

(לקוח  מאתר של מנחם מורדוף יועץ נישואים.)

בס"ד

לדעתי להתחתן בגיל 18 בימינו לא ממש קל...ברור שיש המון בחורים איכותיים שמרגישים שהם מוכנים מבחינה נפשית,אך העול הוא גדול מבחינה כלכלית  ואפשר להכנס ללחצים גדולים שיפגעו בשלום הבית...

הבנתי מחז"ל שאם לבחור יש ראש טוב והוא לומד תורה ובעל יראת שמיים כדאי לו להמשיך בישיבה והתורה שלו תפצה על החוסר הנפשי שלו לאישה וכך גם יכנס יותר מוכן לחיי הזוגיות.

אך אדם שמרגיש שהוא רוצה להתחתן והוא לא ממש בחור שיושב ולומד ראוי שישא אישה (גיל 18 זה גיל שבו בחור הוא בשיא כוחותיו...לא סתם בחרו שבחורים יתגייסו בגיל 18(נראה לי..)).

אך כמובן שצריך הדרכה טובה ועבודה על המידות לפני...

לא לזלזל בעניין הפרנסה אדם צריך לחשוב קצת קדימה ולעשות השתדלות...לצאת ידי חובת הרמבם זה קצת קשה...(גם בגיל 30 לא בטוח שאצליח לקנות דירה טובה )

כל אחד מכיר את עצמו וצריך לחשוב טוב טוב האם הוא מוכן לזה...רק שלא לדחות מתוך פחד (פחד אותיות "דחף" מה שאמור לדחוף אותנו לעשות דברים בחיים..)

והכי חשוב זה תמיד לנסות להתבגר יותר לנסות להבין את הזולת להתחזק בעבודת המידות ובהתקרבות לה'...ככה בטוח נהיה מוכנים לחופה לכשתגיע....

הצלחה רבה לכולם

פשוט לא.

ואם לא הבנת - לא!

 תן לי סיבה אחת טובה למה כן

לא מוצא אותו כרגע.

במילה אחת - לא.

אמנם הפנית את השאלה לרווקים. בכל אופן אני מרשה לעצמי להגיב.

מעיד על עצמי שעדיין איני בשל לנישואין, וזה למרות שאנו חיים כבר למעלה מעשור וחצי יחד, וב"ה הקב"ה הפקיד בידינו עד עתה 8 ילדים כ"י.

1. אם הייתי מתחתן בגיל 18 יכולתי כבר להיות עם נכדים!

2. אם הייתי מחכה עד שאהיה מוכן לחתונה, לא יהיה מי שיגיד עלי קדיש!

ועם זה, אם אתה שואל, כנראה שעדיין אינך מוכן..

אם הבחור מוכן לנישואין שיתחתן! ולא יחכה רגע מיותר.

"תיפח" "כל חייו בהירור עברה"

דבר ראשון..רוב האברכים אצלנו בישיבה מסתמכים על ההורים והם נראים די מאושרים ושמחים.

ב''ה אני יכול לעמוד בפני עצמי מבחינת פרנסה.אך הכוונה שלי היא שאני רוצה לשבת ללמוד תורה

ואם אני יחכה עד שאגמור ללמוד ורק אז אתחיל לעבוד ורק לאחר מכן אתחיל לצאת...חוששני שלא אתחתן לעולם.

לבנות על ההורים בתור המפרנס העיקרי בבית או אולי המשני אם הם יכולים ורוצים בכך על מנת שבנם יוכל ללמוד תורה אינו משחק באבא ואמא אלא דרך חיים שמאוד מקובלת היום בחברה הדתית לאומית וגם-להרוויח על הדרך כיבוד הורים..

לגבי מה שאמרת-לא פרייאר- שאם אתה מתלבט כנראה שאתה לא מהשלוש אחוז- אני לא מתלבט.אני מודע לגילי ויודע את מקומי.אך רציתי לשמוע דעות של אנשים אחרים בכל מיני קצוות בציבור.וכידוע..לא משנים דעה ברגע גם לא אחרי שחנ''ש עמוק קל וחומר שלא אחרי שירשור עם תגובות של אנשים שאינם מכירים אותי.

אני לא יודע מה אתה יודע לגבי הלכה..אבל אותי לימדו מגיל קטן שהלכה היא לא מתמטיקה.

ולכן כשאני רואה מספר מקומות בש''ס ומספר תלמידי חכמים עצומים מרבני דורנו המקובלים על רוב הציבור כמו הרב שמואל אליהו,הרב דוד בצרי הרב גינזבורג ועוד אחרים שסוברים שחובה בדורינו לישא אישה בגיל צעיר ואני מדגיש ביחוד בדורנו עם כל הנסיונות שיש בו וביחוד שאני מקשיב למה שליבי אומר ואני שומע איך הוא כמהה לקדושה וטהרה אני רוצה רק לקיים את רצון בוראי וזה כל שאיפתי.

ופרנסה...אם אתה חושב שאתה הוא שמפרנס את עצמך..אז אתה בבעייה..כי אתה סומך על גוש עפר ואפר רימה ותולעה שבאה מטיפה סרוחה-בפרנסה שלך.

אני לעומת זאת סומך על הקב''ה שהכסף והזהב שלו הם.תמים תהיה עם ה' אלוקיך.מה שנגזר עלי בתחילת שנה לקבל זה מה שאקבל.זה הבסיס..

מעבר לכך וודאי שחייבים לעשות השתדלות אבל ההשתדלות היא לא העיקר!

אם זה זמני ואם היא מסכימה לזה ואם ההורים שלך ושלה מסכימים לזה.

ככלל, דע שרוב האברכים בסופו של דבר יוצאים מהישיבה, מיעוט קטן מאוד נשאר בישיבה עד הפנסיה.

זה לא תמיד רק החלטה שלך אבל אם אתה באמת עושה זאת לשם שמים אז שא ברכה, שא אשה (ושא בתוצאות).

אני חושבת שקודם כול צריך להפריד בין הקושי שמייצרות הנסיבות לבין קושי שנובע מהקשר עצמו.

חודשיים שבהם נפגשים פעם בשבועיים הם לא חודשיים של היכרות כמו בקשר שבו נפגשים פעמיים בשבוע.

קשר בתנאים מורכבים מצריך יצירתיות וגמישות משני הצדדים. אפשר לייצר חוויות משותפות גם מרחוק, בשיחות וידאו, משחקים משותפים, ואולי גם למצוא הזדמנויות לנסוע אליו ולהיפגש מעבר ליציאות הרגילות.

חשוב גם לשים לב שההתקדמות הרגשית ( וגם הטכנית) לא נשענת בעיקר על שיחות טלפון, כי קרבה שנוצרת משיחות ארוכות לא תמיד משקפת את עומק ההיכרות במציאות.

וכשכבר נפגשים, צריך להבין את המגבלות של שני הצדדים. הוא מגיע מותש פיזית ונפשית מהצבא, אבל גם עבורה ההמתנה וההתמודדות עם המרחק אינן פשוטות. כדאי להתאים את הציפיות מהמפגשים למציאות הזו.

לא כל מחשבה, חשש או התלבטות צריכים להפוך לשיחה זוגית. בשביל זה כדאי שיהיו אנשים נוספים שאפשר להתייעץ איתם, שאפשר לעבד איתם מחשבות בלי להעמיס הכול על הצד השני.

ובעיקר, לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה ולא כל דייט צריך להסתיים במסקנות. צריך להשאיר מקום גם לצחוק, ליהנות ופשוט להיות יחד. בטח באינטנסיביות כזו של קשר.

ביטחון בקשר לא מחייב ודאות לגבי סופו וגם לא ממש אפשר להיות מושקעים כל כולך בקשר אם סדר הפעולות מתהפך. הוא יכול להיבנות גם מתוך התחושה שיש מספיק טוב כדי לרצות להמשיך להכיר. לא צריך לצפות שהקשר יהיה כולו שמחה ונטול ספקות, אבל כן חשוב שהספקות לא יתפסו את רוב המקום. כי אם כל הזמן עסוקים בלברר האם טוב לנו יחד, לא משאירים מספיק מקום לחוויות שיאפשרו לנו באמת לדעת את זה. חלק משמעותי מהבירור הוא לא רק לדבר על הקשר, אלא גם לחוות אותו.

בהצלחה לזוג ושיחזור לשלום בעזרת ד'.

אעביר להם.

אשמח לעוד תגובות...

עם מישהו או מישהי שמתעסקים בל'קראת זוגיות',

לא כל כך יודעת איך זה נקרא היום,

אבל זוכרת שיש הדרכה לקראת, לייעוץ והכוונה וכל זה.

תודה 🩷

צאו להליכה

לכו לעשות קניות

לכי איתו לקנות טלפון/מחשב

לך איתה לקנות משהו שהיא אוהבת

לכו ביחד אפילו לתחנת דלק וניפוח צמיגים.

לא יושבים על ספסל ומדברים.

אבל הפוך. זה מה שגורם לקשר להיות לא מספיק נקי ונעים.

כי הם מדברים על דברים מעיקים גם, כמו התלבטויות בקשר וכזה,

וזה לא במקום של דייטים רישמיים ולכל אין את ההכנה למפגש בינהם כמו לדייט ואין את הניסיון לדבר בצורה ספציפית שץעשה אוירה נעימה וכזה.

וזה טבעי, כי באמת השלב הוא שהקשר כבר לא דייטים רישמי, ולכן השאלה היא איך שם שומרים על הקשר מרגש ונעים ולא מייצר מועקה.

קלילות זה אופי.

אני זוכרת מדוייט שכל דייט איתו היה נורא כבד, עמוק וכבד, התחרפנו בכל נושא, חזרתי עם מועקה למרות שעל פניו הכל התאים.

משהו בחיבור של שנינו (גם לי יש צד כבד) יצר תסבוכת מכל דבר קטן.

אם אחרים צדדים אחרים שלי גם יוצאים.

החיים לא כאלה כבדים בטח לא בגיל הזה.

אם כל דייט יוצר מועקה, אולי כדאי להעלות את השאלה האם זה מתאים ברגש ולא על הדף.

ועוד עצה

אולי שלא ידברו על התלבטויות בקשר ופשוט ינכחו בקשר?

לסכם שלא מדברים על זה מספר דייטים ושכל אחד ימצא מישהו אחר לפרוק לו על ההתלבטות בזמן הזה.

הם גם מאד יודעים להנות יחד.

כשהם כן מצליחים לעבור את המוזיקה הם ממש נהנים יחד.

רק שכל הקשר בשיחות למשך שבועיים מייצר שמעלים נושאים כבדים לשיחה, וגם שעיפים מותשים נפשית ופיזית כשהן נפגשים כבר.

והם באמת מבינים שהחיים לא אמורים להיות כבדים,

רק לא מבינים איך לשנות את זה.

לא לשתף אחד את השני בלבטים מחשבות?

לשים לב על מה מדברים? זה לא מייצר קשר פלסטיקי?

גם ההבנה שהתלבטות על הקשר עדיף לספר למורה/מתווכת/ חברה ולא לבן זוג, נותנת תחושה קצת של קשר לא מספיק פתוח וכנה. לא?

וממש תודה על התגובה 🩷

לא נראה לי שנכון להעלות כל התלבטות כל הזמן.

זאת תקופה של רכבת הרים והרבה רגשות וחששות

אם נשתף כל רגש חולף זה יכול ליצור בלבול וחוסר ביטחון אחד אצל השניה.

אולי לסכם זמן של כמה דייטים להנאה בלי חפירה על הנושא.

זה לא אומר להסתיר, זה אומר לשתף מאוחר יותר כשהדעה מגובשת.

בזוגיות אחרי חתונה זה שונה, יש כבר ביטחון בקשר ושיתופים של רגשות לא מערערים את הביטחון.

אעביר להם.

ממש שמחה על כל תגובה פה.

כי אני מרגישה שממש אין לי מושג בנושא כי לא הייתי שם,

ואין להם יותר מידי עם מי להתייעץ מעבר אלי.

לפעמים גברים חושבים שכנות מחייבת לשתף בכל ספק והתלבטות, אבל חשוב להבחין בין פתיחות בריאה לשיתוף יתר.

התלבטויות הן חלק טבעי מהיכרות, אך לא כל ספק צריך להעלות מול הבחורה. לפעמים נכון לקחת זמן עם עצמך להבין מה מפריע ולהתייעץ עם אדם שאתה מעריך.

היה גבר שמאוד הערכתי שידע לומר לי ,אני צריך קצת זמן עם עצמי, וחזר אליי אחרי שעיבד את הדברים. בעיניי זו בגרות ואחריות רגשית.

לעומת זאת גבר אחר שגם היה כמה אבל אובר שיתוף חוזר של :רוצה, לא רוצה, מתלבט" עלול לערער את תחושת הביטחון של הבחורה בקשר!

המסר הוא לא להסתיר רגשות או להימנע מכנות. להפך, כנות היא בסיס לקשר בריא. אבל יש הבדל בין לשתף את הצד השני באמת שלך, לבין להפוך אותו לשותף לכל סערה פנימית שעוברת עליך... ולזרוק את זה עליו.

בעיניי, גבריות בוגרת היא לדעת להיות כן ופגיע, ובו בזמן לגלות אחריות רגשית ושיקול דעת לגבי מה משתפים, מתי ואיך.

לא מעט קשרים עלולים להסתיים דווקא בגלל התנהלות כזו, ולא בהכרח בגלל חוסר התאמה. שימו לב לזה.

תאמת שאצלם זה דווקא הבחורה שיותר מעלה הכל מאשר הבחור.

הוא מדבר איתי ומעלה הרבה מולי ומשתדל מולה פחות. אבל היא כל התלבטות מעלה בפניו.

אעביר להם את דעתך.

תודה!

זה הגיוני

אישה מטבעה יותר משתפת .. הדעה שלה גמישה יותר .

בסוף, תחושת ביטחון היא דבר בסיסי בקשר.

ולא צריך להרגיש באופן כרוני התשה

אין עניין לייצר שמחה בכוח כשהיא לא קיימת גם אם בהתחלה היה מאוד טוב.

אם כשהם נפגשים אין תחושת הקלה ורוגע, זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת.

ואם יש אפשרות לקחת קצת הפסקה מהמילואים לטובת הדייטים, אני חושבת שזה יכול לעשות טוב ולאפשר לבחון את הקשר בצורה רגועה יותר.

מסיים עוד חצי שנה.

הם מאד יודעים לשמוח ולבנות יחד,

רק שהרבה פעמים זה לוקח להם זמן כי קודם יש מועקות ורק אחרי זה נרגעים ושמחים.

מרגיש לי קצת שהיא מחפשת אצלו ביטחון מעבר לרגיל, משהו שעובר כבר לתלות קצת אולי.

איפה הגבול?

אני חושבת שחשוב לא למהר לפרש את הצורך שלה בביטחון כתלות. לקבל תחושת ביטחון מהבחור שאיתו היא בונה קשר זה צורך בסיסי וטבעי(:

לפעמים אנשים חושבים שנשים מחפשות בעיקר ביטחון חומרי אבל בעיניי, מה שאישה באמת מחפשת הוא קודם כל יחס יציבות אכפתיות ותחושה שיש לה על מי להישען.

במקום לשאול אם היא זקוקה ליותר מדי ביטחון, הייתי שואלת מה עוד לא ניסינו לעשות כדי שהיא כן תרגיש בטוחה בקשר?

אולי לדבר איתה יותר, ובעיקר להקשיב לה באמת. לא רק הקשבה פסיבית, אלא הקשבה פעילה, מתוך רצון להבין את עולמה הפנימי.

אפשר לשאול מאה שאלות שלא נוגעות בנקודה, ואפשר לשאול שאלה אחת מדויקת שפותחת את הלב.

והשאלה החשובה בעיניי היא: מה פותח לה את הלב? 🩵

זה באמת מאד מורכב.

כי יש כביכול חורים בדרך של בנית הקשר. ושיחת טלפון לא יכולות להחליף נוכחות אנושית.

מה שהייתי מציעה זה לדבר על זה- כלומר על מה שאת שואלת אותנו, שישטחו אחד בפני השני את עצם המורכבות הזו. שיחה כזו כנה, של לפגוש את האמת של המציאות יכולה דוקא לייצר העמקה בקשר וקירבה. וגם אם לא - זאת האמת ומאמינה שכדאי לפגוש אותה. ביחד.זה חשוב.

ועוד משהו לא כדאי לתת לזה כותרת של מועקה, אלא זו התמודדות מאתגרת, כי באמת גם המציאות של המילואים והמלחמה הקיומית היא מאתגרת בלי קשר, ואין דרך יותר יפה להציג את זה. זה אמיתי.

שיקבלו את השמחה כל אחד לחוד ושניהם ביחד- מכך שהם עושים את התנועה הנכונה, פוגשים מבררים משוחחים, מסכימים להרגיש לחשוב לתקשר את כל מה שעובר... בלי הלקאה עצמית. אדרבה הם הם הגיבורים שמתמודדים ושואפים לבניית בית בתוך כל הכאוס. ועוד דבר- אולי אחרי שיחה כזו ילכו שניהם לכותל להתפלל על זה... שיכניסו את רבונו של עולם איתם... שיעלו את הכאב לתפילה ... וההליכה הזו ביחד לשם ההתכווננות הזו היא תנועה נכונה במאמצים..

אני מקווה שכל אלו יכולים להרפות את המתיחות ולהוסיף נינוחות. העיקר לא להיאבק עם המצב. אלא לפגוש אותו בענווה ולהתמודד. בשכל ישר ברגש ישר בישרות.

הייתי מציעה אולי שילכו כזוג לשוחח עם רב מסוים או דמות רוחנית שתחבר אותם לאמונה ולרצון השם בנקודה הזו, לגודל, שתתן מאור פנים, הארה של תורה , שתתן כוחות להמשיך ולבחון את הקשר.. בנחת...ותסייע ב"ה לנקות מהמרחב את מה ש"מיותר"..

מקווה שהובנתי

בהצלחה

אפשר ל משיך לצאת, קשר טוב קשה לייצר ככה. שיורידו את מימד הזמן והלחץ. ויתנו לזמן לעשות את שלו. לפי מה שאת מתארת זה יכול לקחת הרבה זמן. אם טוב להם ככה. שיהיה. לא להילחץ.

בהצלחה בחיפוש

שם גם שדכנים שמשדכים מסורתיים. (התגובה בראש הפורום של "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו" ושם בקישור "רשימת שדכנים מתעדכנת")

אני רואה שם ברשימה נגיד את השדכניות רחל בן דוד וחבצלת מורי ונאווה תמר, תסכלי יש שם מספרי טלפון.

(ונראה לי גם באתר שליש גן עדן יש).

בהצלחה רבה

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

סיפורים כאלו לדעתי בעיקר מחלישים. על רוב מקרים שבהם הסגולות לא עובדות, לא כותבים סיפורים מרגשים, ואז אנשים תולים תקוות ונופלים לייאוש יותר חזק.

גם לא אהבתי את המסגור שאסור שהבת הצעירה תתחתן לפני הגדולות. כידוע, במקורות מי שהקפיד על זה במיוחד היה לבן הארמי. לא בדיוק דמות להערצה. מקרים של נישואי אח צעיר לפני הבכור הם מורכבים וצריכים להתנהל ברגישות, אבל אין עניין שהצעיר יסבול רק כי האח הגדול עוד לא מצא.

(ומסכן הבא בסיפור הזה, שכיאה לציבור החרדי, צריך לממן 4 חתונות במחירי עתק כולל דירה ומחייה לשנה לכל בת. היה עדיף לבקש מהחתן המהולל להתפלל ברווחים גדולים יותר כדי שהאבא יוכל לחסוך...)

במיוחד שאצל כל אחד יש קושי אחר.

כל הסגולות הן גורנישט, נאדה, כלום ושום דבר. כל סיפורי המופתים מתבססים על חומר פלצבו שבמקרה עזר, פעם אחת מתוך טריליון, ואז הכריזו עליו כעל תרופת פלא. להבדיל, גם לנוצרים ולמוסלמים יש סגולות, קמעות, קברי צדיקים ושאר האמצעים למשוך לקב"ה בזקן שאין לו.

אך נימת הזלזול שלך בעניינים שרבים מחכמי ישראל ייחסו להם משמעות גם אם שולית, מקוממת ויש בה טעם לפגם. חוץ מזה, אתה בהחלט מוזמן להחזיק בעמדתך, אך דע לך שאין כמעט דרך לחקור בכלים אמפיריים את אמיתות הצלחת סגולות ואמיתות מופתים, וכנראה שגם לו היתה כזו, רובן לא מעולם לא נחקרו וכנראה שלעולם לא ייחקרו.

אתה יכול לטעון שאין שום סיבה להאמין שדברים כאלה עובדים, אך קביעה נחרצת שהכל שקר ושטויות היא לא מדעית, לא רצינית, ולדעת רבים וחכמים - גם לא נכונה.

וזה הולך ככה:

אם גדולי ישראל הם כאלה גדולים, ובעלי המופתים מחוללים ניסים בסיטונות, והסגולות עובדות, אז איך זה שבעיתות משבר עם ישראל אוכל אותה? איך זה שאותם ה"גדוילים" על עצותיהם וסגולותיהם לא היו מסוגלים להתמודד לא עם תנועת ההשכלה, לא עם עזיבת הדת, לא עם המשטר הסובייטי ולא, להבדיל, עם "גזירת הגיוס"? איפה אסטרטגיות מבריקות (חוץ מהפגנות חד-גוניות ועצרות משמימות), איפה פולסא דנורא, איפה פיטום הקטורת שפועל את פעולתו, מה עם קמעות, לחשים וקברי צדיקים? מה יש לרבי נחמן לומר על המלחמה באוקראינה (כשבוע לפני הפלישה אורגן אירוע רב-משתתפים על הציון שלו באומן)? האם רבי מגור ביטל את הקורונה כפי שהאדמו"ר מוויז'ניץ ביקש ממנו?

אם מישהו טוען שהוא ברווז, אך בשעת השי"ן מתברר שהוא לא יודע לשחות כמו ברווז ולגעגע כמוהו, ברווזיותו מוטלת בספק רב.

אני מראש מתנצל על התקיפוּת, אני לא אוהב להתבטא כפי שאתבטא כאן, אך הזלזול שלך בחכמי ישראל חייב לקבל תגובה הולמת, אל נא תעלב:

טענתך משולה לטענה שחץ וקשת הוא כלי נשק דמיוני שלא עובד, מכח העובדה שהתברר שמישהו ירה חץ פעם לכיוון מטרה ולא היה פיצוץ בקנה מידה של נשק גרעיני. וכמו כן, התברר שפעם מישהו ירה והחטיא.

אפילו המופתים הכי עוצמתיים, כמו ירידות האש של אליהו הנביא - לא היתה לגביהן וודאות ברמה שאפילו צדיק כמותו היה יכול לסמוך עליהן, ולכן אליהו נס על נפשו מפני איזבל.

"וַיַּעֲנֶ֣ה אֵלִיָּ֗הוּ וַיְדַבֵּר֮ אֶל־שַׂ֣ר הַחֲמִשִּׁים֒ וְאִם־אִ֤ישׁ אֱלֹהִים֙ אָ֔נִי תֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וְתֹאכַ֥ל אֹתְךָ֖ וְאֶת־חֲמִשֶּׁ֑יךָ וַתֵּ֤רֶד אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל אֹת֖וֹ וְאֶת־חֲמִשָּֽׁיו"׃ - מלכים ב, פרק א

"וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל־אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יֽוֹסִפ֔וּן כִּֽי־כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ וַיַּ֗רְא וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־נַפְשׁ֔וֹ" - מלכים א, פרק יט.

כמובן שאין בכלל מה להשוות בין נסי הנביאים לסגולות של אדמו"רים, אך קל וחומר בריבוע - יש כאן.

גם הדוגלים בסגולות מבינים שאין הבטחה שהן תעבודנה, וגם כשעובדות - השפעתן מוגבלת ומצומצמת מאד. אבל למה לנו לדבר על סגולות, הרי ברור (לי לפחות) שתפילות יש להן פעולה חזקה הרבה יותר מאשר סגולות, וגם התפילות הכי עמוקות ונשגבות אין לגביהן שום וודאות שתישאנה פירות כפי שהמתפלל קיווה.

בקיצור, ה"הוכחה האמפירית שלך על דרך השלילה" לא פחות ממגוחכת, לא הוכחה ולא אמפירית, אך שלילה של הנחת מוצא שיש לך הבנה כלשהי בנדון - בהחלט יש כאן.

יאללה, שאדמו"רים והבאבות יגזרו על שופטי בג"ץ להפסיק את המרדף אחרי החרדים. כל כך פשוט, לא?

היא הנותנת: בתנ"ך הניסים היו גלויים, עוצמתיים, ובמשורה, ואילו בחומש הסגולה היחידה היא נחש הנחושת. החל מתקופת הגמרא התחיל מעין פס ייצור של ניסים וסגולות.

לחשוב שצדיק גוזר והקב"ה מקיים זה איזהו חוק פיזיקלי, שפשוט עובד כך, זו הבנה שגויה מאד שהופכת את יחס העובד והנעבד ביהדות למעין עבודה זרה. ה' ירחם. לא לזאת היתה כוונת חז"ל.

תיארת מקרים שבהם אדם עשה מעשה (סגולות עם מקור מאוחר מאוד-אם בכלל יש לזה מקור- לא מצוות של ממש) ומיד מה שהוא רצה קורה בדיוק ברגע הנכון, מקסימום עם טיפה שינוי. ממש כספומט ברור שלוחצים על כפתור, ומיד הקב"ה עובד אצלך ונותן לך תוצאה ברורה.

מעבר לכך שזה ממש לא מציאותי, זה גם לא נכון מבחינה רעיונית.

וגם כן חולקת על כך שזוגיות זו איזו סגולה רוחנית שנופלת על מי שצדיק, ולא קשר אנושי שדורש עבודה והשתדלות מעשית, שיש לו ערך רוחני בשמיים. יש המון אנשים לא צדיקים בלי מידות ובלי כלום שנשואים. זה הכל שאלה האם מצאת מישהו שמוכן לקחת אותך ואתה מוכן לקחת אותו. כמובן שמידות טובות וכו מעלות את הסיכוי ומשפרות את איכות הקשר. אבל בתכלס, שני טיפוסים בעייתים בכל הבחינות, כל הם מחליטים שמתאים להם ביחד, יכולים לקיים חיי נשואים ארוכים יציבים. אין לזה קשר לסגולות.

אני לא מבין איך הסקת את שהסקת מתוך דבריי, אך נניח לכך.

כאמור, אני רחוק מלחבב סגולות, וחושב שגם לקיים מצוות של ממש מתוך גישה של 'כספומט' כפי שתיארת, זה בעייתי מאד, וסגולות לא שונות מזה.

בעיניי, סגולות לגיטימיות הן כאלה שעומדות ב3 תנאים, (הגיוני שיש עוד תנאים שטרם חשבתי עליהם):

• שהן נכנסות תחת קטגוריה רחבה של 'מעשים טובים', כגון עניינים שיש בהם חיבוב מצווה או כיו"ב.

• שהאדם יעשה זאת שלא מתוך מחשבה בעייתית שיש באפשרותו 'להפעיל' את הקב"ה בסגולה שהוא עושה.

• שהעיסוק בסגולה או באכזבה כשהיא לא פועלת כפי הרצוי לא גורם לזלזול או פקפוק ביסודות האמונה, ולא מביאים את האדם להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.

אני חושב שקיימת גישה לפיה הסגולות פועלות לפי חוקי טבע רוחניים, ולכן גם שימוש בסגולות בתור דבר מנותק לחלוטין מעבודת ה' הוא דבר לגיטימי, כי זו כמו השתדלות טבעית, פשוט במישור המטא-פיזי. ייתכן שיש גם מחכמי ישראל שנקטו כך, אינני בטוח. בין כך ובין כך - אני מסתייג מאד מגישה זו. וסבור שיש בכך חשש 'דרכי האמורי'.

ראשית, התורה מבטיחה עושר, אושר וביטחון לעם ישראל כולו בתור קולקטיב, בתמורה לקיום מצוות קולקטיבי. השכר האישי שמור לעולם הבא. מאז ומעולם לא היו חסרים צדיקים שרע להם, ולא רק צדיקים.

שנית, אנחנו חיים בתקופה של היעדר הנבואה ושל העלם והסתר. אמפירית, זוג של הומואים הייטקיסטים אוכלי שרצים יהיה עשיר ומאושר הרבה מאברך משי, אשתו הגננת ושבעת ילדיו.

ככה יש רוחניקים, א-רוחניקים, ואנטי-רוחניקים. התגובה הפבלובית נגד כל אמירה רוחנית היא לא א-רוחניקית אלא אנטי-רוחניקית. נוקשות שאינה רציונלית אלא רציונליסטית. שלילה מראש מבלי לבדוק או לאפשר בדיקה.

לפני עלייתם של מדעי המוח זילזלו בכל מיני טכניקות מנטליות כפסיכוחוגיה בגרוש או פסאודו-מדע, והיום "פסיכולוגיה חיובית" למשל מתגלה כדבר מאוד ממשי, למרות שבשמיעה ראשונה זה נשמע כמו הבלים ניו-אייג'יים.

אתה מתגנדר במשפט "מתאם אינו סיבתיות" אבל אתה מתכוון לומר "אין שום סיכוי בעולם שיצליחו לגלות בכלל איזו סיבתיות". אמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.

במבחן התוצאה, התרופה עדיפה. לפסיכולוגיה חיובית יש השפעה קטנה מאוד. העולם שלנו מאוד, אבל מאוד חומרי וגשמי.

לא, אין שום סיבתיות בין חזרה על טקסט/טקס בואכה הפרשת חלה כלשהו לרצונו של ה' להיעתר או לא להיעתר לבקשה. אחרת המגזר החרדי היה המצליח, הבריא והעשיר ביותר בין כל המגזרים, והוא לא, בלשון המעטה.

תרופה היא אלמנט תומך בלבד, בהקשר הנפשי. פיגום, או קביים, אם תרצה. טכניקות מנטליות, כאשר מבוצעות נאון ובהתמדה, משיגות אפקטים יציבים יותר. יותר מזה, יש פעולות שאדם יכול לעשות ששוות בערכן, מבחינה מחקרית נכון להיום, לתרופות ברמות מסויימות - כמו כושר ברמת מאמץ בינונית באופן קבוע. אפילו אכילה מודעת, כלומר ללא טלפונים ועם מעט דיבורים ועם ניסיון להרגיש את תהליך האכילה בשרירים וכו', התגלתה כאירוע/טכניקה שמחזק מערכות מוחיות. זה שמעתי מד"ר טרייסי מרקס.

והפיסקה השנייה שלך נהדרת, היא הודאה מפורשת בכך שאתה אנטי-רוחני. אתה שולל מראש ומניח שאין היתכנות לקשר כזה, גם אם קשר מורכב. יש תרופות שעוזרות ב40% ועדיין אתה תקבל אותן, אבל סגולה של 40% אתה תטען שזה רק מתאם מקרי. זה לא היגיון, לא רציונליות, ולא כלום. זה אמונה הפוכה; דוגמטיזם מהצד השני.

לאירוע בעל אופי רוחני בהחלט תיתכן השפעה משמעותית (נניח, לפלוני היה דייט מדהים שבעקבותיו הוא לא הצליח להירדם, קיבל אנרגיות והשלים את העבודה הסמינריונית שהיה צריך להגיש מזמן). מאידך, אם פלמוני יטען שדייטים הם סגולה להגשת עבודות סמינריוניות, זאת הכללה והטעיה.

אזי הייתי מייחס אפילו לסגולות המפוקפקות ביותר סיכוי גדול יותר להביא לריפוי על פני התרופות הנ"ל לאחר ניכוי אפקט הפלצבו...

כמובן שאם מדד היעילות הוא לא יעילות בריפוי, אלא יעילות בתחומים אחרים, למשל בגרימת תופעות לוואי - התרופות לוקחות ללא ספק.

*הבהרה - אני לא טוען שלא תיתכן השפעה חיובית לתרופות הנ"ל, אך לא בתור גורם ישיר לריפוי. (כמובן שמדבור בתחום רחב ויש הבדלים גדולים בין סוגי ההפרעות וסוגי התרופות, ואין לראות בדברים ייעוץ רפואי וכו'...)

"וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" - יחזקאל מד, ל

שואף לאפס, לא מחזקים אף אחד, רק גורמים לאנשים לפקפק בסיפורים אמתיים ופחות גרנדיוזיים על השגחת ה'.

לפני שבוע חבר קרוב שלי התארס, הבחור הכי מבוגר בישיבה כמעט. שאלתי אותו במה הוא תולה שפתאום השידוך הצליח?

הוא אמר שארוסתו הלכה 40 יום לכותל. ביום ה-41 הם נפגשו, ובפגישה השביעית הם סגרו.

אנחנו יהודים מאמינים. כפי המצוות והעברות - כך יהיה לנו טוב או רע בחיים (גם אם יש דיליי בעונש או בשכר). מי שלא מאמין בזה, חסר לו יסוד עצום בעבודת ה'. זה העיקר ה-11 ביג' עיקרים.

כנראה אתם חושבים שמועיל לשידוך זה להתקשר לעוד שדכנים ואתרים ולשפר מיומנות תקשרות. "כוחי ועוצם ידי". לא. לשידוך צריך זכויות רוחניות. ההשתדלות זה לצאת ידי חובה.

וכן, יש מצוות מסויימות שמועילות לשפע כזה או אחר ספציפי. והצדיקים מגלים זאת.

ואם זה מחליש - זו הסתכלות לא נכונה, אנחנו לא מכריחים את ה' לתת לנו כמו כספומט. צריך לבוא בענווה ולתת את המתנה הזו לה', ואם יהיה טוב בעיניו, הוא יתן לנו את מבוקשנו. ואם לא, העבודה הרוחנית שלנו תישאר לזכותנו לנצח בכל מקרה. "האומר סלע זו תהא לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". (פסחים)

ומה שאמרו במסכת אבות [א ג] "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", דהיינו, באופן שהוא מתחרט על הצדקה שעשה, אם לא יקבל את השכר שהוא מצפה לו. אבל אם הוא מתכוין רק שהצדקה תועיל לו, ואם לא תועיל, גם לא יתחרט על הצדקה, הרי זה צדיק גמור. (תוספות)

מאיפה הבאת את זה? מה הקשר?

וכי יש לנו איזו שהיא הבטחה לקשר ישיר כזה?

או שהכותב מעולם לא למד אף מקור תורני שעוסק בשאלות 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שהתנ"ך, דברי חז"ל, הראושנים, והאחרונים כל כך גדושים בהם.

"חייבים אנחנו לקבוע בדעתנו שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה, יעשיר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים זה הוא עיקר הדת.

ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו? אין זה ראיה כי היה להם עון הגורם או יסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר אין דעתנו משגת דיני הבורא ית' בבני אדם היאך הם בזה העולם ובעולם הבא".

תקרא אותה להרחבה.

"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ומסביר: "ואל יאמר אדם והרי רבים עשו כן ולא הצליחו – אין זה ראיה, כי היה להם עוון הגורם, או ייסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה". כלומר, העובדה שאיננו רואים תמיד צדק גלוי בעין אינה סותרת את העיקרון, שכן "אין דעתנו משגת דיני הבורא".

ולכן, כפי שכולנו יודעים ורואים וחשופים יום יום הן בחדשות ואירועים אקטואליים והן באירועים היסטוריים מהעבר הלא רחוק, מהתקופות של הורינו והסבים והסבתות, לא רואים שום קשר ישיר בין קיום מצוות ושכר ועונש.

לא אומר שלא מאמינים ב'תועלת עבודה רוחנית לזוגיות' כלשונך. (ולמען האמת, לא רק לזוגיות, אלא לכל עניין).

לסיעתא דשמיא למציאת זיווג.

לזה התכוונתי אתם לא מאמינים בתועלת עבודה רוחנית.

אתם בגדול מאמינים שיש שכר על מצוות, אבל שאי אפשר להקדיש אותו.

אחרת לא הייתם מזלזלים בדבריי.

וזה טעות, "הנותן צדקה כדי שיחיה בנו הר''ז צדיק גמור" (גמרא)

לפיו יש להאמין שהקדשת שיר השירים מועילה למציאת זוגיות. בניגוד למה שכתוב בגמרא לגבי צדקה עליה נאמר במשלי: "וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת".

עם זאת, אני לא שולל את האפשרות הזו. וגם לא זלזלתי בדבריך.

חייבת לשתף. שלפני כמה שנים קראנו 3 חברות 40 יום שיר השירים על חברה, לאו דווקא אחרי חצות, כל אחת מתי שהסתדר לה, וביום ה40 היא התארסה והיינו בהלם...

ועוד דבר לפני 3 שנים החלטתי לסיים 40 יום תהילים ופרק פד כל יום למציאת דירה וביום ה40 חתמנו אצל העורך דין.. בחסדי ה'

אם X אנשים במשך Y ימים יקראו טקסט כלשהו, בין אם מדובר במזמורי תהילים, בשיר השירים או בטורים של יאיר יעקבי, למישהו מהם יקרה משהו חיובי.

זה לא סותר את זה שמי שחווה 'על בשרו', צירוף מקרים משמעותי שבעקבותיו לתחושתו קיבל את בקשתו, או לחילופין נענש, עשוי מאד לזכות לתובנות בעניין השגחה פרטית. בוודאי כשאדם גם ככה מאמין בהשגחה פרטית, והחוייה רק ממחישה לו את אותה האמונה. ומחזקת אותה בליבו, ולא רק בשכלו.

אני למשל חוויתי נסים מטורפים כשהכרתי את אשתי. ה אם אני מודע לכך שאפשר להסביר את הדברים בכל מיני אופים ולצנן בכך את ההתרגשות - בהחלט כן.

האם אני בכל זאת מתחזקת אצלי בלב תודעת האמונה בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלי? גם כן. אין סתירה.

כמו שהידיעה שקיימת היתכנות סטטיסטית להיפגע מברק (לא פגיעה ישירה) ולשרוד עם פציעות קלות בלבד לא תאפיל על התפעלותו של השורד (המאמין) מה'נס' שקרה לו.

מקור: ילקוט יוסף, הלכות פסח, כרך ג, עמ' תשמז — מובא שם בשם יש אומרים שקריאת שיר השירים ארבעים יום היא סגולה לזיווג. (מביא שברוקח כתוב שעל ים סוף המלאכים אמרו את שיר השירים. וזיווג דומה לקריעת ים סוף)

ו40 יום ע"פ הגמ' שכותבת "יש תפילה שנענית לאחר 40 יום". וכן משה שהתפלל 40 יום לאחר חטא העגל ונענה.

והסברה: כשאתה מעורר את האהבה הזוגית בינך לבין ה' יתברך, שזו מהות שיר השירים, מידה כנגד מידה ה' יתן לך לחוות אהבה זוגית על אשתך אי''ה.

בפרט שאחרי הקריאה מתפללים ישירות על הזווג.

מעתיקה - לקראת נישואין וזוגיות

שאלה מצוינת! ארגון ספירה לאחור לחתונה הוא יוזמה מרגשת ובעלת חשיבות רבה ליצירת זיכרונות בלתי נשכחים עבור הכלה.

מבנה הרשימה המקיף: 4 מעגלים מומלצים לפנייה

* מעגל המשפחה הקרובה והמורחבת 👨‍👩‍👧‍👦

* 👵 סבים וסבתות: תמונה מרגשת שמביאה עמה המון נחת וברכה.

* 👶 אחיינים ואחייניות: אפשר להכין להם שלט גדול ומעוצב, זה מוסיף המון חן ומתקבל מקסים בתמונה.

* 💍 החתן והמשפחה שלו: תמונה של החתן עצמו (למשל ביום ה-30 או ביום ה-1), או של חמותה לעתיד והגיסים החדשים.

* מעגל העבודה והלימודים 💼

* 💻 קולגות מהעבודה הנוכחית: תמונה קבוצתית במשרד או ליד פינת הקפה.

* 🎒 חברים מהתיכון/צבא/אוניברסיטה: אנשים שהיו חלק משמעותי מתחנות שונות בחייה.

* 👩‍ר מנהלת או בוס מפרגן: מחווה מפתיעה ויוצאת דופן שמראה על יחסים חמים.

* מעגל הקהילה והשגרה 🏡

* ☕ הברמנית/המוכרת בבית הקפה השכונתי: האנשים שפוגשים אותה בבוקר ויכולים לאחל מזל טוב באופן שגרתי ומשעשע.

* 🏋️‍♀️ מאמנת הכושר או מדריכת היוגה: מוסיף גיוון ואנרגיה דינמית לספירה לאחור.

* 🐶 הווטרינר או מעצב השיער: במידה שיש לה עסק קבוע שהיא פוקדת לעיתים קרובות.

* אורחים מיוחדים ודמויות נוסטלגיות 🌟

* 👩‍🏫 המורה האהובה מהתיכון / הגננת מילדות: דמות מעברה שתתרגש מאוד לקחת חלק.

* ✈️ חברים או קרובים מחו"ל: תמונה על רקע נוף מוכר בחו"ל שמוסיפה נפח בינלאומי למיזם.

טבלת השוואה: חלוקת ימים מומלצת לספירה לאחור

| מעגל משתתפים | ימים מומלצים בספירה | רמת יצירתיות נדרשת |

|---|---|---|

| משפחה קרובה | ימים 1-5 (הכי קרובים לחתונה) | גבוהה (שלטים מושקעים) |

| מעגלי שגרה וקהילה | ימים 10-20 (אמצע הדרך) | בינונית (אווירה קלילה) |

| חברים מחו"ל/דמויות עבר | ימים 21-30 (תחילת הדרך) | גבוהה (רקע ייחודי) |

> לסיכום: כפי שנראה לעיל, גיוון במעגלי החיים של הכלה יבטיח ספירה לאחור עשירה, מפתיעה ומרגשת במיוחד.

>

מקווה שמידע זה עזר לך! האם תרצי שאפיק עבורך רשימה נוספת או ארחיב על אחד הסעיפים שנזכרו לעיל?

מן הסתם הסיסמה היא 4

או 1234

או 0001

נסה את שלושתן ותחזור אלי עם המסקנות

אבל כדאי לייחד אותן ספציפית לאדם שעליו עושים את הספירה.

תעשי רשימה של כל המעגלים שהיא נמצאת בהם, ותראי מה רלוונטי. נגיד אם היא בחוג נגרות, אפשר להכניס את החברות מהחוג לספירה, למרות שזה לא מופיע ברשימות הסטנדרטיות.

גם לא חייבים שזה יהיה דווקא 30 יום. אם אין לך איך למלא את זה, גם 16 יום ספירה זה מכובד.

ואל דאגה, רוב הספירות שראיתי היו מלאות בפאשלות ואנשים שבקושי זורמים ושולחים תמונה ישנה עם מספר שנוסף בעריכה. לא צריך לצפות שזה יהיה מושלם.

תיקח את החברים או המשפחה תחלק אותם כל אחד או 2 ביום אחר.

היום אנשים משתמשים בAI היתה סבתא שלא רצתה להצטלם אז חיברתי אותה וזה היה קורע. והם אהבו ממש

א. אם הייתי מאמין שזה מתאים ונכון וכדאי ויעיל בסיטואציה, בוודאי. אם זה יפגע בהתקדמות הקשר או לא יועיל, לא

ב. אם הוא קוהרנטי ואני מסוגל להבין מה הוא חושב, זה ישנה מעט מאד. הגיוני שלאדם אחר יש ערכים שונים ממני

ג. לגלות שהערכים של אדם אחר מנוגדים משלי יוצר מתח וממילא משפיע על הקשר. לא לדבר על תוכניות לעתיד משותף

ד. אם זה יגרום לפרידה - עדיף לדעת מההתחלה

ה. תלוי באיזה תחום:

• פער של אמונות (העולם שטוח, ראש הממשלה הוא איש לטאה, איסור קטניות הוא טעות, הבעל שם טוב הוא דמות פיקטיבית) הוא בסדר גמור ואפילו מעניין.

  • כל עוד לא מדובר בדבר שבעיני הוא כפירה, שזה כבר פער ערכי

• פער ערכי - למשל שהיא עושה דברים שבעיני לא מוסריים, כמו בשר בחלב/עבודה זרה/חילול שבת/אשכנזיה שאוכלת קטניות/שרוול מעל המרפק - זה בעיה, לפעמים אפשר להעלים עין.

• פער בסגנון - למשל היא ממש רוצה, וזה קריטי לה, שבבית יהיה תמיד מוזיקה של אדם שאני לא סובל אותו - זה בעיה ממשית, כי לא יהיה לנו טוב ביחד

א. לא, לא אוהב להתווכח

ב. עד גבול מסוים, מותר שתהיינה דעות ולא אוהב לריב סביב זה

ג. לא ממש, ב' וג' בתנאי שזה לא משהו שתופש אצלם את כל היום והשיח

ד. לא מעניין אותי כל־כך

ה. כל פער שלא נוגע למרחב הבין־אישי, או למרחב ההלכתי, לא רלוונטי. בשני אלה, כל עניין לגופו.

הבעיה היא כאן - "וזה מתוך אמונה בצדקת הדרך הזו." זה צועק לי באוזן "אני דעתנית" ולכן זה לא יגיע לשלב הסעיפים בכלל.

והשואלת שייכת למחנה הימין (ליכוד-ציונות דתית-עוצמה יהודית).

האם לצאת איתו? אם הוא מצביע למפלגת שמאל-על-מלא (הדמוקרטים, הרשימה המשותפת), פערי ההשקפה ביניכם יהיו גדולים מדי. אם הוא "ימין ערכי" ונאיבי שמעדיף את בנט, ליברמןף איזנקוט-הביטחוניסט-כמו-רבין, מוטי לייטנר, אפשר לצאת איתו ולתהות על קנקנו. כלל לא כדאי לנהל ויכוח פוליטי בדייט הראשון, זה בטוח, זה לא יעזור ויעכיר את הקשר. אם הוא מצביע ג', ש"ס או נעם, אפשר לצאת, אך לחשוש לפערי מנטליות.

א. אין שום טעם ועניין בלשנות את דעתו מבחינה זוגית, אם לא רלוונטי כבר הקשר וחשוב לך מבחינה פוליטית ערכית אז למה לא.

ב. נראה לי שברגע שאנחנו שומעים משהו כזה נרצה או לא דעתנו משתנה יכול להיות שזה לא בצורה שאנחנו שמים לב במודע ויכול להיות שזה לא מפריע לנו אבל עדיין משנה את איך שאנחנו תופסים את מי שמולנו כמו שנגלה שמישהו צמחוני גם אם זה לא מטריד אותנו התפישה אותו מושפעת מזה.

ג. זה עשוי בשלב שאתה צריך לבחור האם לקשור את החיים שלך כמו שכתבו כאן יש הבדל משמעותי בין לבחור בין מפלגות עם בסיס ערכי דומה או לא רחוק בצורה קיצונית לבין מפלגות עם בסיס ערכים שלא מתאים לחלוטין לתפישת עולם שלנו זה מצביע שאולי הערכים שלו שונים מאלה שאנחנו רוצים להקים אליהם בית וצריך לדבר על זה ממקום של להבין את הערכים האלה לא מתוך שיפוטיות למה אתה בוחר בזה.

אפשר לגשר על הרבה פערים אם יש רצון מספיק וחיבור השאלה האם מלכתחילה נכון להכנס לקשר שמטרתו הקמת משפחה עם תוספת על הקושי המובנה בלחיות עם אדם נוסף עוד הבדלים ערכיים.

יום נעים

האפיקורסים המומרים נקראים זדים בלשון חכמים,

ועליהם נכתבה התפילה בשמונה עשרה מכניע זדים,

הם כולם כופרים בתורת משה ולועגים לכל הצדיקים ולכל אורח החיים היהודי, ואני לא רוצה לחזור על מילותיהם.

במקום שאין תורה אין פלא שגם רוצים לבטל את מוסד הנישואין, פונדקאות וכו', יש ביניהם הרבה ממזרים, הרבה חצאי יהודים, ובני כהנים שנישאו לאסור להם וילדיהם אסורים להתחתן בכהנים.

יש ביניהם שרוצים לבטל את ברית המילה והשחיטה הכשרה, ועוד איסורי תורה רבים.

דרכיהם היא בעיקר פילוסופיית יוון העתיקה שחכמינו נלחמו בדרך זו.

ולסיום והגרוע מכל: אין להם שום הבחנה בין יהודי למוסלמי - מבחינתם שניהם דתיים!

ולכן שמוסלמי הורג יהודי הם אומרים: הדתיים שוב רבים...

ואם בחרת להתחתן עם שמאלני אז הבעיה אצלך.

זה כבר לא מובן מאליו

א. אם מרגישה שיש לי השפעה עליו - אני אנסה לשכנע.

ב. ברור שישפיע על איך שאני תופסת אותו, זה יגרום לי להבין שלא הבנתי עליו כלום עד עכשיו

ג. כן

ד. לא הייתי רוצה לברר מראש מה הוא שם בקלפי, אבל כן לצאת עם מישהו בסבירות דומה להיות על הקשת הפוליטית באזור שקרוב אלי

ה. פערים בדעה על סוג העיסוק בחיים, פערים שקשורים לתחביבים, אופי מנטליות, ולא פערים שקשורים לערכים ודרך חיים שעליהם אני חייבת להרגיש שמי שאוחז בהם דומה לי... אחרת לא אוכל לבטוח בו שיהיה המנהיג של הבית שלי

לא בגלל עצם המפלגה, אלא מברר מה מוביל אותו לבחור במפלגה הזו. זה יכול להיות שורש פגום מאוד שגם יכתיב את אורחות חייו. אולי בלבול ותעייה במה צריך להיות עבודת ה'. או מה חשוב בחיים. או האם עובדים מהשכל או מהרגש. או עד כמה הוא מושפע מחיצוניות. יש עמוק בפנים המון גורמים שיכולים להיות מקולקלים מאוד. וזה לא נדיר בכלל. אדם שמצביע למפלגה באמת איומה, יכול להיות אדם שכל חייו הולכים להיות טעות אחת גדולה. עם אדם כזה לא הייתי מקים את ביתי. אבל זה כמובן דורש בירור וייעוץ, לא שליפה מהמותן

כמו כל פער, השאלה היא אינדיבידואלית. אני אדם דייקן ולא הייתי מסתדר יום אחד עם מאחרת כרונית, אבל יש לי חבר דייקן שכן מסתדר. השאלה כמה קריטי לכם הפער הזה

ר' שרשור תובנות:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

וזה פחות או יותר מה שרציתי להגיד כאן.

אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מודעים לזה שביני לבין כל אדם אחר יהיו פערים.

פער פוליטי ייתכן, אבל גם סביר להניח שיהיו דברים שאולי פחות מדוברים, ואפשר לחשוב על מיליון דברים יומיומיים ופשוטים כמו מה שהדגמת, וגם על דברים גדולים יותר, כמו גישות רוחניות והלכתיות.

והשאלה היא איך אנחנו - הכוונה היא למי שיוצאים איתו כרגע - מתמודדים עם פערים.

האם אני מסוגלת לכבד את דעתו של האחר, לא להסכים איתה, ובכל זאת לרצות בזוגיות הזאת?

מתי כן ומתי לא? האם אני מרגישה את ההפך - כאשר הוא לא מסכים איתי, הוא הוא מסוגל להבין\להעריך\לכבד ולא להסכים ולרצות להמשיך?

איך הוא מציג את הטיעונים שלו, ואיך הוא מתייחס לשלי?

האם הוא מנסה לכפות עליי את דעתו?

האם זה משהו שיש לו השלכות גם על חינוך ילדים?

מה שאני מנסה להגיד -

בכל קשר יהיו פערים.

כדאי לדעתי לא לברוח מהם, אלא להתמודד איתם, ולראות איך אתם מבחינה זוגית מתמודדים איתם.

הכוונה היא לא לחפש מישהו ששונה ממך במאה אחוז, לא לחפש דווקא את השוני, אלא מתוך הנחה שיצאתם עם מישהו שיש בינכם פוטנציאל כלשהו שבגללו הסכמתם לצאת - גם שם יהיו פערים.

בחיים לא הייתי יוצאת עם מישהו שמאלני קיצוני ..

אמרת 180

אבל אם הוא מצביע לבנט בסדר שיהיה מה נעשה

זה יצור הרבה התנגשויות בחינוך הילדים ובערכים שעליהם מקימים את הבית

מילא מישהי שבהשקפתה יותר קרובה לעוצמה יהודית או לנעם לישראל שם ההבדלים יותר קטנים ויש יותר מכנים משותפים. אבל שהיא מגיעה לגמרי מגישה אחרת? ממש לא אין הרבה מכנים משותפים. ויהיו יכולות להווצר הרבה מחלוקות

אתה רואה את זה בתור אידיאה כללית שמתפרטת למעשה בצורה מאוד מסויימת.

הרבה אוהבים את ארץ ישראל באופן כללי, ופחות רואים איך האהבה שלהם מתפרטת ביחס לערכים אחרים.

גם הרב עובדיה זצ"ל אהב את ארץ ישראל לא פחות ומסר שיעור במרכז הרב על כך שעקרונית על פי דין תורה אפשר למסור חלקים מא"י תמורת שלום.

לכן כל הדיון הפוליטי הוא לא בהכרח ערכי במובן הכללי אלא במובן יותר פרטני שהרבה מאוד אנשים פשוטים שלא גדלו ביו"ש או שכן גדלו ביו"ש רואים את זה.

עד פה..

מי שרוצה לחלק שטחים לא נסתדר

אני דווקא כן אסתדר, אבל זה בסדר גמור, כל אחד הגבולות האדומים שלו.

לק"י

בדרך כלל זה היה לי נחמד.

תמיד היו נותנים לי גילאי 15-16.

עד שב"ה התחתנתי ואז המטפחת חסכה לי את הבושות

חושבים שאני בן 27 נשוי +3 או משהו כזה... ואני סך הכל בן 21 אוטוטו..

וגם אני באופן עקבי במשך השנים נראה כ5-6 שנים מתחת לגיל שלי

פעם אחת בשיעור ה' עליתי על טרמפ וחשבו שאני שמיניסט חח

בגיל 27, מלא חשבו שאני בן 18. לקחתי את זה כמחמאה.

הרבה סיטואציות סביב זה

בעיקר כשהסתובבתי עם הילדים הגדולים

פעם אחת מישהי חשבה שהילד הוא בעלי

הורידה לי 20 שנה

ולגבר להפך

שאלו אותי בפורים אם התחפשתי לחייל. אז היה לי חוגר.

בגיל צעיר זה היה מעיק כי אני ילדון וזה. אבל כשמתבגרים קצת ונראים עדיין בני 18 זה נהיה מחמאה.

של מישהו שאפילו לא יכול להיות בגיל שיכולתי לעשות עליו בייביסיטר

בעלי כבר אבא ל2

לא מוכרים לו אלכוהול בלי תז

מכיר גם בחורה כזאת, שהרושם שלה באופן עקבי הוא שהיא מבוגרת יותר.

ההפרש הצטמצם לשנתיים-שלשו בלבד.

המטפחת עוזרת, אבל אני עדיין נראית כמו ילדה מחוצ'קנת לצערי.

גם בעלי שחוגג השבוע 28 נראה בכיף שיעור ג' או פחות. לפחות עם זקן יש גבול כמה נמוך אפשר לרדת עם הערכת הגיל. (כנראה שגם עם מטפחת? למרות שאולי המדובר באיזו כת שמחתנת קטינות, ואז שום דבר לא מחייב...)

אני לא חושבת שזו מחמאה להיות צעיר מידי, ולא מבינה את הרדיפה האינסופית הזו אחרי "אנטי אייג'ינג" וכל זה.

שמעתי שיש כאלו שרוצות להסתובב עם הבת שלהן בת ה15 ושאנשים יחשבו שהן אחיות. לי זה נשמע מפדח ומוזר.

כשאני אהיה בת 30, אין לי שום בעיה להראות בת 30. כנ"ל 40, 50 וכולי. לא מבינה גם את הפאדיחה לספר שאתה בגילאים האלו.

זה נראה כאילו תרבות הפרסומות (/המערב? לא יודעת איך לקרוא לזה) רוצה שכולן יראו כמו תלמידות קולג' בנות 22 שהולכות למסיבות כל היום. בגלל זה יש לחץ על נערות אפילו בגיל 13-14 להיראות סופר מטופחות ומאופרות, ועל מבוגרות בנות 40 לקנות את כל הקרמים והשטויות של הטיפוח המוגזם גם כן.