יפה שאת שופטת אנשים שהגיעו לשם

וזה אכן יצא מפורפורציות.

אבל פגשתי את דב קלמנוביץ והערתי לו על זה

והוא אמר שלקח לתשומת ליבו

נקווה שמשהו שם ישתנה

שנה ראשונה שלא הגעתי אחרי 7/8 שנים שהייתי שם

באמת התלבטתי אם ללכת או לא בגלל השירת נשים.

בסוף החלטתי ללכת,היה חבל לי להפסיד ערב משמעותי כזה בגללחלק שולי ממנו.

כשהנשים שרו פשוט לא הסתכלתי,ושרתי יחד איתן.

גם בזמן הפולמוס על השירת נשים בצבא אני הייתי בדעה שהם לא היו צירכים לצאת

אולי אני לא נחשב "המגזר שלנו",לא יודע.

מה שכן,גם אותי הפתיע (לאו דוקא לרעה) כמות ה"דוסים" הגברים שהחליטו כמוני והלכו לטקס.

נקודה נוספת שחשבתי עליה,ברגע שעושים טקס /הופעה שאיננה רק לנשים,ויש בה נשים שרות

(נגיד הופעה של זמרת) האם לא מן הראוי שגם בנות שחושבות שאל לגברים לשמוע שירת נשים

להימנע מלהגיע לטקס?

מקומה של ההלכה הוא תמיד בראש,לפני הכל. שהדברים הם חד משמעיים לאסור,

אז כל העניינים והערכים האחרים מפנים את מקומם אל מול ההלכה.

(לצורך העניין,גם מורעל צבא ממלכתי שכמוני היה מסרב פקודה אם לדוג' היו

אומרים לו ליסוע בשבת לצורך שאינו מבצעי)

בטקס הנ"ל לא עברתי על ההלכה.כמו שכבר פירטתי יש הרבה דרכים שניתן היה

למנוע את האיסור,כמו לא להסתכל,לשיר ביחד,להתכוון שלא להנות וכו'.

בכל זאת התלבטתי אם ללכת או לא,מכיוון שמעבר להלכה יש את מה שנקרא "רוח הדברים"

(או "רוח ההלכה" אם תרצו") שהם בעצם עיקר העניין,לפחות להרגשתי,בדור שלנו.

הדבר הוא עד כדי כך שיש מי ששומר על כל ההלכות ונקרא "נבל ברשות התורה"

אחרי שעשיתי את שיקול שלי של רווח מול הפסד,ולקחתי בחשבון את אופי האירוע,את כמות

שירת הנשים בו,ואת מה שהייתי עושה בערב מיום הזיכרון אם לא הייתי הולך (נשאר בבית,מסתבר)

החלטתי שכן ללכת,וכמו שאמרתי ראיתי שם שאכן רבים וטובים החליטו כמוני.

נ.ב-אין לי שאיפה להיות כמה שיותר "דוס",בכללי, אני ממש לא אוהב את המילה הזאת,

אבל מי שחושב שהוא גילה את הדוסומטר ויודע לבחון מי יותר יר"ש ומי פחות,

אשמח אם יספר לנו איך מודדים את זה.לא חושב שהציבור שהיה שם פחות יר"ש מהציבור

שנמצא פה בפורום.

אבל תוכן ההודעה שלך לא לגמרי תואם את החתימה...

ננסה לעזור לך ללמד יותר סנגוריה על עבודת השם של אנשים אחרים בעמ"י

(שהרי את בת- מה אכפת לך משירת נשים? וכמו שכתבו פה- אם אכן את חושבת שאירוע ציבורי עם שירת נשים לא הולם- למה הלכת בעצמך? או שהמצאת שיטה חדשה שדוגלת שנשים הן ה"משגיח רוחני" של הגברים?)

שאלת לגבי "אנחנו" "הציבור הד"ל"

אני אשאל אותך- מי זה "אנחנו" הזה בעצם? יש כ"כ הרבה תת-גבוצות במגזר שלנו

שאי אפשר לומר שאילו שיצאו משירת נשים בטקס בצה"ל- הם אילו שראית בטקס בערב יום הזיכרון

מדובר באנשים אחרים, מתת-זרם שונה, גם אם נראה לך שיש להם אותה כיפה על הקודקוד

ומצד הבירור ההלכתי-

כמה פוסקים בזמננו כתבו כמה כיוונים של היתר בזימרת נשים, למשל-

קול ברמקול הוא לא הקול המקורי של האישה

לא להסתכל בפנים של מי ששרה

לשיר בעצמך ביחד איתה

(ויש עוד)

את הבירור ההלכתי עושים מול ספרי הלכה- לא בפורום (מי יכול לנדב לה כמה קישורים או הפניות לספרים? תודה!)

עד כה.

בד"כ רק הרבנות הצבאית (הלהקה - גברים) היו שרים בחידון התנ"ך.

בקיצור-

כשציבור משדר חפיף, ולא מחזק את חייליו שיוצאים בשירת נשים-

כולם מחפפים..

כשציבור משדר אמת ועוצמה - אנשים מכופפים את עצמם בפני האמת הזו.

ורוצה להוסיף..

שנה שעברה הלכתי לבריכת הסולטן.. ובאמת,, יצאתי עם אותה מחשבה,, 

נכון שיש היתרים רבים, מקום פתוח, רמקול, לא להביט בפנים.

 ונכון שיש הבדל למה שהיה כשהדיחו קצינים- כי שם הכריחו אותם בפקודה להישאר, כפיה אנטי דתית, ופה- מי שמרגיש נוח עם זה מגיע, ומי שלא- לא מגיע,

אך זו אמירה ציבורית.. המונים הגיעו לשם, למרות שידעו מי יופיע.. 

אחר כך התחדדו לי כמה נקודות:

התופעה הזו, אכן מצויה, (ושוב, יש היתרים, אך זה לא לכתחילה לרוב הדעות(יש אפילו דעות שאין שום בעיה לכתחילה..))

הבעיה הרבה יותר שורשית,,

אם בקבלות שבת באולפנה הרב נשאר, ואח"כ, במדרשה, (שלי לפחות..) הרב נשאר שיש שירה שלנו, -אז שוב, זה שירה של כולן יחד, ולא סולו.. אפשר להתיר,..

אבל

זה משדר משהו!!

באולפנה שאני מלמדת השנה הפיקו טקס בליל הזיכרון פתוח לציבור הרחב, ובנות התיכון הופיעו במקהלה לכולם.

היה שם הרב בבי"ס, רב השכונה, ועוד רבים וטובים..

אז אם זה מה שקורה במוסדות החינוך שלנו,

 זה מה שמחנכים אליו... אין מה לשאול ככ שאלות..

זו אכן נקודה רצינית..

 האם החיים שלנו הם לכתחילה או בהפיכת ה"דיעבד" ל"לכתחילה"..

יהיה טוב!!!

אני נגד הופעה של דתיים בתכניות מסוג דה ווייס, לא *רק* בגלל שירת נשים, אלא בגלל שזה הדבר הכי פחות ערכי שקיים.

ולגביי כל השאר - כנראה ששרים וזכרים לא שייך לציבור הרחב. אולי. 

אולי זה יעלה אצלך פחות שאלות

שהרבה אנשים שוכחים שישנה הלכה מאוד ברורה בעולם.

ודרך לעבוד את הקב"ה- זאת לא דרך שמחפשים בה היתרים כל היום.

סליחה על הנחרצות- אבל שירת נשים- כל ההקלות וכו'- זה היתרים מאוד דחוקים- וממש ממש לא לכתחילה.

ציבור שמגדיר עצמו כשומר תורה ומצוות-

ורבים מבחוריו ובחורותיו (כי לדעתי גם לבחורות אין מה לעשות במקום שלא מכבד את ההלכה, מבחינת מה שהן מייצגות..) 

הולכים לטקס שמזלזל בהלכה- צריך לחשוב על החינוך שלו למצוות שוב.

המטרה בחיים זה לעבוד את הקב"ה- לא לרצות את מי שלא עושה את זה ע"י וויתורים בעניין...

"מי אמר שיש היתרים?"

ובלי קשר לזה - אני עומד מאחורי כל מילה שאמרתי אחרי זה

בכל הודעה שנייה שלך, ומנסה להעליב אנשים כל הזמן ללא סיבה.

בעלבונות.. 

הוא הזמין זמרת לערבים שהיה מאגן..( לא זוכרת איזו.. )

שתהיה, אנשים אבדו לחלוטין את היכולת להגן על עצמם.

כי... "הנה, היה את ההוא, היי תיזהר הוא רב! אל תזלזל! גחלתן!!"

בלה בלה בלה - ואי אפשר להביע דעה בכלום, אי אפשר לשלול כלום.

המצב חמור רבותי, תתעוררו...

וזה המדהים! האמת שלנו היא ככ רחבה,, 

כמו שהקבה יושב במרכז ואנחנו סביבו במעגל,,

במעגל כל הנקודות הן באותו המרכז מהמרכז,, ויש נקודות שרחוקות ככ זו מיזו על המעגל..

לא ככה?

 יש קו אדום?

והנזקים כבר קיימים, מחילה, צאו מזה. (לגמרי לא אישי)

קצת עצמאות, קצת נסיון להבין ולהתחבר, אדם צריך קצת משל עצמו ולא כל הזמן להיזכר בעוד איזה רב..

פשוט איבדו את היכולת להגן על עצמם, וזה בזמן בו ה-סכנה היא לא התנחלויות - אלא בעיה ב"דעות".

איך שאתה מחזק את הטענות שלי נגד מה שאתה אומר בלי שאצטרך לדבר בכלל

ילד אחד שלך ירדוף אחרי משיח אחד, השני אחרי משיח אחר..

בעוד שאתה תמשיך לרדוף אחרי רב.. כי בלעדיו אתה לא תחשוב ולא תשלול.

אני לא רודף אחרי אף משיח.

אני מחכה לו בכל יום שיבוא, כמובן בעקבות השתדלותי לקיים את דבר ה' (תוך כדי בדיקה של מה-כל-רב-אומר וחוסר יכולת לשלול שום דבר). 

גרים אנשים שמאמינים במשיח מת, לו היית נופל בחלק אחר - היית איתם.

וזה.. כי לא היה רב שהיה עוזר לך לזוז..

לא הבנתי איך...

קראתי לא נכון בהתחלה

היא הצרה פה.

כי השתתפות עם הציבור וכבוד הנופלים ניתן לעשות גם ללא היתרים הלכתיים כאלו ואחרים,

לא חסרים טקסים כאלו.

אגב- הטקסים הממלכתיים- הם ללא בעיות כאלו ואחרות.

נקודה למחשבה.

אבל אני שואל:

איך אני אתחבר יותר למסר של יום הזיכרון? איך יותר ארגיש חיבור רגשי וקשר למדינה לצבא ולנופלים?

איפה אני נמצא בסיפור הזה?

טקס ממלכתי זה ממש לא מרגש, זה כדי לצאת ידי חובה של כבוד רשמי שכזה.

אם אנחנו כציבור רוצים לפעול ולהשפיע בצורה משמעותית ועמוקה הרי שערב כזה הוא דרך מצויינת להגיע ללבבות של העם.

וכאן צריך לעשות שיקול האם ההלכה היבשה (שכמו שכתבתי לא ממש רלוונטית במקרה הזה) וההיצמדות לטקסט או שמא ללכת בכיוון של רוח הדברים.

(לא התכוונתי לפגוע)

לעשות טקסים של דתיים,

ששם הולכים לפי ההלכה,

ואגב- טקסים ממלכתיים זה ממש לא כדי לצאת ידי חובה.

זה הדבר הכי מרגש שיש

במיוחד למשפחות של הנופלים..

עשה לי אסוציאציה למוות..

ברררר...

יהיה טוב.

זה ברור! יש לך ספיק?

 לשם העולם חותר,,

 האור והטוב מתרבים בעולם..

(וגם הבלבול.. אבל יבוא תשבי ויתרץ קושיות.. )

יהיה טוב!! 

בעזרת ה כמובן ובהשתדלותנו..
 

לא ככה כתר??

ראיתי גם (כמדומני) בפניני הלכה) שיש כאלה שעושים הפרדה בין זמרת מכובדת לבין כל מיני דברים שנפוצים היום. לא זוכר את המקור המדוייק.

תגיד לי אלפי ספרים תורניים ב"ה שעזרו לי שנים

באיזה הקשר זה פורום? 

ותגלי מקום מעניין מאוד. זה לא 'אוצר החכמה' עצמו - ספריית הספרים הענקית, אם כי יש ביניהם קשר כמובן.

זה פורום תורני, רובו חרדי אך לא כולו. חלק מהכותבים מוכרים (הרב איתם הנקין ז"ל, יבל"א הרב יוסף בדיחי, הרב יואל קטן, ועוד מן הסתם), אם כי כולם משתמשים בשמות אנונימיים כמו כאן.

מי ששם בפורומים אלה מי שנחלשו רוחנית והתדרדרו לפורומים. אצלנו, החזקים לא משוטטים בדברים כאלה באינטרנט וממילא לא תראה מקבילה.

זו פרשנות בלבד.

כלומר, מן הסתם יש שם רבים כאלה, אבל ודאי לא כולם. יש שם אנשים גדולים, ידענים ומעניינים, יראי שמיים בהחלט.

חלקם גם רבנים מוכרים, כפי שכתבתי להפי.

בסוף השימוש בכלים כאלה מועיל לפיתוח של שיח תורני, לפתרון שאלות, ועוד.

אה, ואני מכיר חברה חזקים מאוד אצלנו שמכירים את הפורומים האלה. כל מי שמחפש באינטרנט מדי פעם תשובות לשאלות תורניות עיוניות (לא הלכתיות פשוטות), כמעט בטוח נפגש בזה. דווקא חברה ברמה גבוהה לדעתי. אז אמנם הצדיקים הנ"ל אינם משוטטים יומם ולילה באינטרנט, אבל יוצא לפעמים להיכנס.

לעצם העניין. כנראה בעולם הדתי לאומי יש לא מעט פעילות כאן (פחות משהייתי רוצה) ולא מעט גדולי תורה צעירים כותבים דווקא בפייסבוק.

לדעתי, לאדם הממוצע טלפון ב-1,000 ש"ח (מהדור האחרון של שיאומי למשל) יכול לספק את כל הצרכים +++. 

אבל אם למשל חשוב לך מצלמה מעולה, כזאת שתאפשר לך לפתח את התמונות שצילמת בלי שיראו שזה צולם בטלפון (כלומר בלי פיקסולים, מריחות וטשטושים), אז המחיר כבר קופץ פי כמה...

נתונים נוספים שאם הם חשובים לך, יכולים להשפיע על המחיר: עמידות למים ואבק, בהירות מסך (לנוחות צפייה באור שמש), עמידות לנפילות, זיכרון RAM (ככל שגבוה יותר - הטלפון יוכל לשרוד יותר משימות גם בלי להאט ולהיתקע), קליטה של דור 5 (מאז שיש לי דור 5 - אני כבר לא מחפש WIFI באף מקום, כי האינטרנט שלי במכשיר יותר מהיר מרוב הרשתות הביתיות), אפשרות לסים וירטואלי (בשביל להתחבר לחברות סלולר בלחיצת כפתור בלי צורך בסים פיזי, כולל למשל אם רוצים חבילת גלישה בחו"ל כמעט בחינם), טעינה מהירה, סוללה חזקה...

מכשיר שמצטיין בכל מה שכתבתי עכשיו, כנראה יעלה לפחות 3,000 ש"ח. אבל מי שלא חייב את כל התכונות האלה, בהחלט יכול לקנות מכשיר פשוט יותר.

נקודה למחשבה: מכשיר פשוט של היום שעולה רק 1,000 ש"ח, הרבה יותר משוכלל ומתקדם ממכשיר דגל שעלה לפני 5 שנים 3,000 ש"ח.

הכל תלוי מה תרצי לעשות עם זה

לאחרונה קולגה רכשה את הדגם האחרון של אייפון הכי טוב.

עלה 7000+

שאלתי אותה מה הצורך, היא הסבירה שהיא מצלמת הרבה סרטונים לפרסום העסק שלה והיא חייבת שזה יהיה הכי טוב שיש

לעומת זאת.

אצלי התכונה הכי חשובה במכשיר סלולרי זה אינפרא אדום. לצורך שליטה במזגנים במקום עבודתי. לכן חיפשתי דווקא את התכונה הזאת. 

כי זה יכול להיות כלי זניח שאת לא נוגעת בו כמעט וזה יכול להיות מרכז היום שלך ללימודים / עבודה וכאלה.

אם למשל את מצלמת ועורכת סרטונים זה גם שיקול ובגלל זה כדאי לחשוב עם עצמך מה הפונקציות שחשובות לך ומה התקציב.

זה תלוי למה את משתמשת...

וגם לכל חברה ודגם יש יתרונות וחסרונות

אני מציע לך אם את באמת פחות מבינה ומכירה את העולם הזה של מפרטים של פלאפונים וההבדלים ביניהם

אז פשוט תכתבי מה השימושים שאת עושה בפלאפון וכמה מהם במקביל

אם בא לך אז יכולה גם לומר איזה מכשיר יש לך עכשיו ומה את מרוצה ולא מרוצה ממנו ככה יהיה מקום להשוואה וידעו לתת לך יותר מדויק

אם יש לך גם חברה של פלאפונים שאת רוצה רק מהם אז תכתבי

מכשירי ביניים (1500+) מספיקים לדעתי לרוב השימושים. אני עצמי מסתפק במכשיר ביניים שקניתי בפסח של 2021 ועבר מאז קצת שדרוגי תוכנה קצת יותר מורכבם (כן, בניתי לו רום !). הוא אחלה ומשרת אותי יפה לבינתיים.

נמחקה לי כל היסטורית הצטאים בווצאפ במכשיר *הישן* .. ואחרי דו שיח ארוך עם הצאט GPT/גמיני נראה שאין לי שום גיבוי... מצד שני אם להיות רציונלית מה כבר איבדתי? הודעה ממשהי מהעבודה שמארה לי כמה אני מיוחדת.. נראלי נחיה.. 

שלך באופן שוטף 

זה מונע מהמצב להדרדר למקומות לא נעימים.

יש צד טוב שאפשר להתבטא ככה, כשאתה ממש לא מול השני.

השיקול שלך מאוד רציני, וזה יכול למנוע הרבה דברים לא נעימים.

קשה להכריע.

ברור לי, צריך להיזהר מאוד במה שכותבים, אבל אולי לא יותר מדי.

אתה שואל כמה היינו מוכנים לשלם בכדי שיצנזרו לנו סרטים? אם גוי היה עושה את זה.. הייתי משלם הרבה.

בטח לא 2 שקל..

במקום לצנזר ולשפר את בעיות הצניעות בעיתונות החילונית, יש עיתונות המותאמת לציבור הדתי.  

נראה לי מוזר לצרוך תוכן ומדיה עם בעיות צניעות גם אם יש מי שיחתוך וידביק וינקה את מה שמפריע. 

ולא רק מצנזר בקטע של להסתיר, אז אולי יש בעיה אחרת של עצם הסרט והתוכן שלו. זה כבר דבר אחר..

יש גם בעיה של אלו שצופים כדי לסנן, אבל אולי אתה מתכוון אם איזה אלגוריתם.

מדובר כמובן על סרטים או סדרות שבגדול הן 'נקיות', אבל לפעמים יש פתאום כמה שניות של בעיה.

הסינון מתבצע ע"י AI ולא ע"י שום אדם יהודי וכד'.
השאלה הייתה האם מבחינתכם הייתם משקיעים סך מסוים שעבור כל סרט או פרק שאתם צופים - תוכלו לשים אותו בתוכנה שתעבור על כולו ותחתוך את המקומות הבעיתיים.

גם מבחינה רעיונית אז כן

אבל הרבה פעמים סרטים אפילו בלי קשר לחוסר צניעות לא תואמים את הלך הרוח של יהודי.

נ.ב

המטרה של סרטים היא לא לשרוף את הזמן או להוות ריגוש אלא ללמד דרך חוויה

כי זה גם ככה מחנך מהדלת האחורית... אז צריך לראות שזה עונה גם על זה 

וזה מסובך, לכן הפיתרון הוא כמו שכתב @פ.א. 

סרט זו חוויה חזקה ולכן זה כלי שאפשר לרתום אותו לקדושה את לא חושבת?

לשעתיים מטרדות היום יום, מלחצים ודאגות.

הולכים לקולנוע או צופים בבית בסרט, יוצאים להצגה,  כדי להכנס לזמן קצר לעולם אחר.  ההפוגה הזו מעניקה למוח "מנוחה" מרעשי הרקע של המציאות.

לפעמים אנחנו נהנים אפילו מסרטים שגורמים לנו לפחד או לבכות. זה קורה כי המוח שלנו יודע שזה "רק סרט" 🙃

מי מחפש לקבל שעת חינוך בצפייה בסרט?

לשם כך יש שיעורים ולימודים.

סרט הרבה מחצין דברים ומציג אותם בדו מימד ולפעמים תלת מימד חזותי

יש נושאים יפים וחשובים שמעבירים אותם בסרט,

עדיין הדיבור ןהעומק שבשיח או לימוד אמיתי מתוך ספר, נותן מימד אחר שא"א להעביר בצורה שטחית וצבעונית

נראלי שמסר או תוכן אמיתי או רעיון זה דבר שצריך עיבוד או שיח עמוק, לא דרך רדודה

שתעביר אותו

או תתיימר לחנך איתו  

בסרט יש יתרון שאין בלימוד מספר וכן להיפך.

זה כמו סיפור רק בצורה משודרגת וחיה יותר. בעיניי אין רע בלשלב... כל עוד הסרט חיובי.

ולאו דווקא בתור שעת לימוד, גם בשביל העשרה.

בין אם תרצה ובין אם לא הסרט מעביר מסרים, ובצורה הכי חזקה שיש... שאגב המטרה שאתה מתאר לענ"ד לא אידאלית בכלל. זה לברוח מהמציאות. אבל אם כבר, אז לפחות שיהיה משהו יחסית מועיל ולא מזיק. (מסייגת שאין בעיה בעיניי שיציאה לסרט תהיה שעת בילוי מדי פעם, אבל שוב שזה יהיה סרט חיובי)

בניגוד למדיום ויזואלי שבו הכל מוגש לנו "מוכן", הקריאה דורשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה. כששוקעים בספר טוב ומעניין, אנחנו בונים בדמיון שלנו את הדמויות, את תיאור המקומות, המוח שלנו הוא זה שמפיק את הסרט מהמילים הכתובות. וממש נכנסים למציאות המתרחשת בספר, ומתנתקים זמנית מהמציאות סביבי בזמן שאני שקוע בספר.  

וכשעוצרים באמצע קריאת ספר וחוזרים אליו כעבור יום/יומיים, שוב צריך להכנס למציאות המדומיינת של העלילה. 

סרט יכול למלא בהשראה, להעשיר וללמד כמו ספר, אבל אם המטרה היא להסיח את הדעת מהמציאות אז משהו במציאות לא תקין. אלו שתי מטרות שונות. לא קוראים או צופים רק בשביל להפעיל את הרגש ולכבות את השכל... מסכים?

וככה גם מספר טוב.

נראה לי מרחיק לכת להגדיר יציאה לסרט שנהנים ממנו, ובעקבות כך התנתקות לשעה/שעתיים, כבריחה מן המציאות. 

כי המטרה מוגדרת, כמו שמכניסים מנוחה בלו"ז אבל זה לא מה שהיה נשמע שאמרת. חוץ מזה גם בילויים צריכים להיות כשרים, ותאמין לי שאין בזה אמצע בד"כ... או שזה חיובי וממלא, או שזה מוריד.

אכן אפשר היה להבין ממני משהו אחר ממה שהתכוונתי

אז אני בא להדגיש שאני מדבר על יציאה לבילוי מידי פעם כדי להינות מהפנאי ולא כדי לברוח ממציאות חיים, מצרות ובעיות. 

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

בסוף, זה תלוי במינון של כמה אתה צורך. כי אם תגזים אתה בסוף תמצא את עצמך בחמש לפנות בוקר מתעורר ליד פח זבל עם גרביים שהם לא שלך.

ככה זה בחיים. צריך לקבל אותם כמו שהם. כל ניסיון להתכחש להם נועד לכישלון. כי מה הם החיים אם לא צבר אירועים שמפריעים לנו לישון?

אבל בסוף מה יקרה איתי בפועל זה רק ה' יודע ומוביל

לשנות הרגלים רעים

ליצור הרגלים טובים

כשהבנתי את הקונספט של ההרגל זה הפך קל

ממליצה על ספר כוחו של הרגל

הוא מסביר את הרעיון של

טריגר- פעולה- תגמול

איך להיפטר/ ליצור הרגל

או ליצור הרגל זה תהליך מתמשך

הרבה אנשים אוהבים תוצאות של כאן ועכשיו

לא אוהבים תהליכים

וזה גורם לקושי בהשגת דברים

אני כן אוהבת תהליכים

מסוגלת לראות את התוצאה העתידית ולחכות בסבלנות

לרוב גם נהנת מהדרך

לכן בעיניי זה לא קשה

אחרים בטח יקראו לזה קשה עד בלתי ישים

ממליצה לקרא קצת טורים של הרב יצחק פנגר

ללכת בצעדים קטנים 

ולחלק את החזון הגדול למטרות קטנות ברות ביצוע

לפני כמה שבועות בעלון הידברות הרב פנגר רשם טורים בנושא שינוי התנהגות

ופירט איך לעשות את זה צעד צעד

זה עלונים לפני חודש- חודש וחצי ככה.

לגבי הצעדים הקטנים-

נגיד שאתה רוצה לרוץ מרתון שזאת המטרה הגדולה, אז

קודם אפשר כצעד ראשון להגביר מוטיבציה ובמקביל להוריד את המושג המופשט (רוצה לרוץ מרתון)

לפס מעשי (שינויים קטנים - לשים את הנעליים ליד הדלת, אפילו בלי לנעול, בשלב מאוחר יותר לקבוע זמן לריצה)

כשהייתה לי מטרה גדולה

השיטה של צעדים קטנים עזרו לי להגיע אליה....

היום אני מתמודדת עם דברים שאותה טכניקה בהחלט תשמש אותי

רק צריך לרצות

ולעשות משהו קטן בכיוון. 

ומוסיפים כמה שיכולים