טוב אז ככה. לפני 8 שנים סבא שלי היקר נפטר, ואני הנכדה הגדולה, היחידה שזוכרת משהו מהתקופה שלו. הנכדים שאחריי או היו ממש קטנים או שהיו בחו"ל, והתחלתי לפחד שהזכרונות יעלמו. אז הנה הם לפניכם. אשמח לשמוע הערות והארות..
סיפורי מעשיות משנים קדמוניות
לפעמים איילת תהתה אם מה שחוותה באותם ימים קרו באמת. אושר צרוף כזה היה נדמה לה לפעמים כלא מציאותי. האוויר היה כל כך צלול,היא היתה נזכרת, שהוא היה צורב את הגרון. קריספי כזה.
היא בחרה להתעלם מהברבורים של המחנכת על גיל הנישואין המתאים,לדעתה,כמובן- ועצמה את עיניה, חוזרת לילדות ההיא.
ז'קט קורדרוי בצבע אדום וכף יד קטנה מוצנפת בזו של אמא. צעדים קטנים ומתאמצים על שביל הכניסה. כבר משם שומעים את צחוקן המתגלגל של האחיות שמגיע מהמטבח. הרצפה המרוצפת מחזירה את קרני השמש הישר אל הפרצוף הקטן והמסתנוור. מבט למעלה וכלוב התוכי מחכה שם רק בשבילה. ריצה מסורבלת ומתרגשת אל עבר תוכי משה המפוחד,והיא מתכבדת בכמה נדנודים אגרסיביים משהו והוא צווח.
איילת,בואי,סבתא מחכה למעלה. היא מצטרפת לאמא ועולים למעלה במדרגות האדומות החלולות. מבטים בתמונות ובתצלומים הקבועים של אדמת ירושלים העירומה ומדביקים את הקצב של אמא. עם כל מדרגה קולן של האחיות מתחזק וקצב הלב עולה. היא ידעה שיחד עם האחיות מגיעה עסקת חבילה- שעות על גבי שעות של תשומת לב. נכנסים למטבח משמאל,והאור מסוונר שוב. ריח של בריסקט עם ארומה של ירושלים. חיבוקים,צחקוקים ונשיקות מסבתא.
סבא שמחה נכנס למטבח,אפוץ משינת הצהריים עם חיוך שבע. ''איילת,'' הוא לחש, במבטא הייחודי רק לו. חיבוק. היא מושבת על אדן החלון הצופה לגינה ולתוכי משה. משה! היא צועקת. הוא צווח בתשובה. תוך כמה דקות מוגשת לה פיתה קריספית מהמצנם עם אבוקדו ומלח.רעש של סירים וטעם של אהבה נספג בה.
אחרי האבוקדו קפיצה מאדן החלון וריצה קטנה אל המרפסת מהחדר של שושי.הרחוב ניבט אליה בברכת שלום של חבר שהתגעגע. האנשים עוברים ושבים והיא נטועה במקומה,מוקסמת. מימין מונחים בולי העץ שסבא הביא בשביל האח בחדר האוכל. קולה של חוה אלברשטיין קורא לה בקול פעמונים חזרה אל המטבח,אבל היא שקועה בשלוותה. וכך היו עוברים ימיה, בשיטוט תענוגות נינוח בין החדרים המקיפים את חדר האוכל הגדול.
החדר של שושי,עם קלסרי הלימודים ומחברות שירים של לאה גולדברג. מגירות עם סנדלים וחד פעמי שוכנים זה לצד זה בשלווה בארון מתחת לבגדי הצמר הירושלמים. משמאל ארונית,עליה נחה מערכת משוכללת השומרת בנאמנות על מגירות הגדושות כל טוב. מטפחות,צעיפים,גרביים ותחתונים. כלי כתיבה וחרוזים לרוב. מאחוריה שולחן כתיבה. שולחן שכל תפארתו היתה בסך הכל לוח עץ מונח על שני חמורי ברזל מחלידים. אך כמה אהבה היא את לוח העץ. מעליו היתה מונחת זכוכית קרה ובין פרוסות הסנדוויץ' נמעכו תמונות ישנות של אנשים מתהלכים ברחובות מוארים. מעל השולחן חיכו לה מדפים עמוסים לעייפה בתיקי איפור וספרוני שירים.משם נהגה לפלח ליפסטיק ישן או סומק מתפורר. במעבר בין החדר הנוכחי של שושי לחדר הסלון- חיכתה לה האטרקציה הגדולה מכל- שטיח הקיר הענק. ידעה היא שסבא וסבתא לא מרשים,כי זה מסוכן ויכול ליפול עליה. אבל הפיתוי! הוא היה מאוד מפתה. השטיח כאילו קרא לה –בואי! תתחבאי מתחתי, ביני ולבין הקיר המחוספס ונעשה כייף! והיא כמובן התפתתה.כמעט אף פעם לא נתפסה, ועד עצם היום הזה הוא עוד תלוי, ולא נפל על אף אחד.כמה חשוך ומסתורי היה מתחת לשטיח הקיר. היא היתה רצה מתחתיו, מרגישה את הגלים שהיא בוראת בו. ומשם, אל הסלון.
מימינה תלויה מראה גדולה, ממוסגרת בפח מעוקם, ולידו המחשב הישן של סבא. איורים ורישומים של אנשים זקנים תלויים על הקירות. ומשמאלה,שכן פלא הבריאה בכבודו ובעצמו. ארון ספרים ענק, שכיסה את הקיר כולו, חיכה רק לה שתמצא בו איזה משהו מעניין במיוחד. במדפים הנמוכים חיכו לה האנציקלופדיות הפלאיות שנידבו לי בשמחה את תמונותיהן הססגוניות. ספרים על הטבע- צמחים, בעלי חיים ואדמה. כמה תמונות! הנחשים השורצים על העץ,העיניים הזוהרות של חתול הבר בלילה. לעולם לא מאסה בהתסכלות בתצלומים האלה. מעל מדף האנציקלופדיות שכן ברוב פאר והדר הרדיו הישן עם אינספור כפתורים כסופים משלל גדלים וסוגים.מסתובבים,מתרוממים,נלחצים ונמעכים. בקצה השני של הארון, על יד הספות, היה מדף האלבומים, שלעולם לא מאסה בו. כמה הוקסמה מהתמונות הישנות האלה, עם הארומה הכתומה. מהם ניבטו אליה פרצופיהם של כל אהוביה. הנה אמא באמבטיה, ואסתר בגינה, וסבא עם שמואל ויעקב בנואייבה ומרים קופצת לגובה ונריה במוצאי שבת אחרי הסניף ונתן שמן ושושי רזה ורחל מחייכת ברחוב. וכולם קטנים, כמוה! שמנים,רזים,מחייכים, בוכים או סתם בוהים. וכולם דומים! כמה רצתה גם להיות דומה להם,לשחק איתם בגינה ובאמבטיה.(אבל תמיד אמרו לה, שהיא בכלל לא דומה להם. היא דומה לאבא.) שעות על גבי שעות דפדפה בין התמונות. תענוג נוסף אשר סיפק לה הסלון היה אדן החלון מעל הספה הגדולה ששכנה מול דלת הכניסה. הייתה היא לוקחת כריות מהספה, מרפדת את החלון ומתיישבת. בבת אחת הרוח הקרה של ירושלים נשבה בפניה, והיא החזירה לה שלום. מתחתיה, רחוב רחל אמנו שרוע. אופיים של אנשים הרחוב היה משתנה לפי זמן ומזג אויר וסתם מצברוח. בשבתות בצהריים של האביב היו עוברים צעירים וצעירות בהליכה עולצת אל עבר סניף תנועת הנוער, משפחות עם ילדים יוצאים לטיול שבת ולגינה. שתי נשים זקנות אוחזות אחת בשניה כמו בעוגן.
בלילות קרים הרחוב היה שומם, למעט איזה חתול משועמם וזוג אחד או שניים שעוברים בשלווה. איילת הרגישה כמלכה הצופה על ממלכתה ברגעים אלו. אלה אנשיה, ואדן החלון המרופד היה כס המלכות. שיאה של החוויה היה כאשר ישבה שם בשבת בבוקר, השמש מלטפת והיא מחכה לאבא ולדודים שיגיעו מבית הכנסת. הנה הם! היא רואה אותם מסוף הרחוב והלב הקטן מפרפר מאהבה. אבא! נריה! סבא! נתן! כך היתה קוראת לכל אחד בשמו. והם מביטים למעלה אליה ומאחלים שבת שלום והיא מצחקקת. האושר שבה הולך ותופח והולך.
החדר הבא היה החדר של נריה, האח הצעיר. הוא עוד לא פינה לחלוטין את חדרו ועל כן חיכו לה במגירות הפתעות לרוב. משחקים,ספרי ילדים ואוסף עצום של נשיונל גיאוגרפיק באנגלית בריטית. במגירות שכנו להם מוצרי בנים למיניהם אשר הקסימו אותה. פנסי כיס ואולרים ופנקסים קטנים עם שורות צפופות. מעשה שהיה, שמצאה איזה פנס, ושמחה על המציאה כאילו חיפשה אותה כל ימיה. התרוצצה בחדר המואר, מחפשת את האלומה של הפנס שלה. והוא איננו. רצה למטבח, לשמוע את עצתה של סבתא. אך גם היא איננה כרגע. והנה, על השיש הנמוך (סבא תמיד אמר שמשטח העבודה במטבח צריך להיות בגובה המותן) שהיה בגובהה שלה,שכב דג. פעור פה, חסר חיים. הם הביטו אחת על השני מספר שניות, והנה עלה בראשה רעיון גאוני מאין כמותו. כיוונה את הפנס אל פיו הפעור של הדג, ולחצה על הכפתור. הנה האלומה האבודה! והנה, החלה בוחנת את תוכיותו של העתיד להיות ארוחת הערב. צלעות חלולות ועצמות מזעריות. עד סוף זנבו ראתה. מרוצה לא היה ממנה. תענוג נוסף הציע החדר של נריה, והוא חדר הכביסה הצמוד,שהיה מעין מרפסת. מחוצה לו נתלו שלטים לפי צו השעה. העם עם הגולן, ואח"כ העם העביר נאמנותו לגוש קטיף וצפון השומרון. לאחר מכן נתלה השלט הזועק זעקתו האילמת של המרגל האבוד,ומאז לא הוחלף. נדמה היה כאילו כמות הכביסה בחדר סטטית. לעולם היו חולצות שזקוקות לגיהוץ ובגדים שצריך להעביר אל הייבוש. אחרת יעלו עובש. לא ידעת איילת? ובחדר ההוא עמדה סבתא, צעירה ונמרצת,מתיזה עמילן ריחני על החולצה ומגהצת. ואיילת נוהגת היתה להתיישב על ערימת הכביסה (אין זה חשוב אם היא נקייה או מלוכלכת) ומלהגת ללא סוף, מאושרת שמצאה בת שיח אשר תחייך למשמע כל מוצא פיה.
