דבר ראשון, ממש כיף שמתייחסים לתגובה שלך 
אבל באמת תודה על ההשקעה..
דבר שני- ניסיתי להמשיך. את הבריחה האחרונה, הצלחתי. כי היא קשורה פה.. אבל את הבריחה אז, פעם- לא ממש הבנתי איך אני יכולה להכניס פה... היא לא ממש קשורה..
ושוב פעם, תודה ממש!!
_____________
לברוח!!
הלב דופק. הידיים מזיעות.
הרגל נתקלת באבנים, מתעקמת. נופלת, קמה, רצה. לברוח!!
צעקות מסביב. "תעצרי!!" הן זועקות. "חכי רגע!!" מתחננות.
ואני, לא רוצה לחכות. לא רוצה לשמוע. כשרציתי, לא נתתן.
ועכשיו, לברוח. לוקחת נשימה עמוקה. מתקפלת. הלב כואב, כואב כ"כ.
והן מתקרבות. זינוק. לברוח. לברוח. אסור לי לעצור, אסור להישבר.
בסיבוב הזה, אני אנצח.
ושוב, עיקול חד. אני קורסת. שומעת את הצעדים שלהן, המאיימים, מתקרבים.
הן עוצרות, מתנשמות במהירות כמעט כמוני.
האוויר קר, קר מאוד. כל נשימה מלווה בכאב מפלח, בייסורים.
"אבל לא כמו אז!!" אני רוצה לצרוח.
היו ימים אחרים, קרים יותר.
היו רסיסים. של קור. מה שזכרתי, ומה שידעתי.
מה שראיתי, והרגשתי. ובעיקר, חשבתי.
ואז, היה כאב. חד, מפלח. מרעיד. והייתי צריכה, כל כך. כשרגליי כשלו, רציתי אותכן. הייתי זקוקה לכן, שתרימו בעדינות, תלטפו. תחבשו את פצעי השותתים דם. כן, בדיוק כמו שעשיתי לכן.
הכאב בי בער, בוער. מכלה. ואני זעקתי. ואתן, שמעתן. ראיתי עליכן.
וחיכיתי לכן. בכמיהה. שתשקו מים, מים טהורים. שירגיעו. ממש כמו שרציתן אתן, אז, פעם. אבל אתן לא באתן.
אז נותרה לי ברירה אחת. לברוח.
אז עכשיו אני אקום. רגליי רועדות עדיין, פצעי פתוחים. הלב שלי, גם הוא. פתוח, פתוח לאהבה. מחכה לטל, שינוח ויביא עימו שלווה. עכשיו, אתן יכולות לחזור. אני אמשיך לרוץ, לבד. לא אחוש מאויימת יותר, לא נותר בי כוח לברוח מכן, מהמסכות שאתן לובשות על הפנים. אלך לי, לחפש מקם אחר. עד שאצטרך לברוח שוב.
ואני קמה. עוד פעם.
מנערת את בגדי, משילה מעלי זכרונות, דמעות ועבר חוסם.
ופשוט, בורחת. אל הלא נודע, אל מקום אחר.
הרגליים רועדות, ואני לא נכנעת. ממשיכה ללכת, צעד אחר צעד.
מסביבי, שקט. כזה המזמין מחשבות, חלומות. אבל אני לא נסחפת. לא נותנת לעצמי להיסחף, לחלום. לשמוח.
פשוט הולכת. רגל, ועוד רגל, ועוד אחת. עד שייגמר הכוח.
חתול מבוהל עובר לידי במרוצה הססנית. בדיוק כמוני.
כ"כ רוצה לצעוק אליו, לרוץ איתו ביחד.. אולי יש מישהו בעולם שעוד מבין אותי.
ומסביבי, הרים גבוהים ועלטה מתקרבת. האופק רחב, שקט, מאיים.
נושאת את עיני. הלב צורח. מאין? מאין יבוא עזרי?!
והרגליים, שעברו כל כך הרבה בריחות מתחילות לבגוד בי. גופי קורס, וכמו פעם, אני על האדמה. למטה.
המחשבות מתערפלות, הידיים שרועות ברפיון לצידי הגוף המותש. יודעת שיום אחד אקום, ואמשיך לברוח.
אבל עכשיו, בינתיים, אני בורחת.
בורחת מעצמי.
