מה לעאזזל אני לא עושה בסדר? אני בן 24, נותן את החיים שלי עבור הצבא,
ישן כלום שעות בעבור ארצי ומולדתי, מדוע אני עדיין לא מגיע למנוחה ולנחלה שלי?
מדוע עדיין אני לא נשוי ואב לילדים מקסימים? אני לא ממש יודע בני כמה אתם,
אבל בגיל שלי, הרצון להיות אב לילדים, בעל לאישה, ממש בועט!
רוב הנשים שדיברתי איתן לא התאים להן, ואלו שנפגשתי איתן פסלו אותי על הסף,
אפילו לא שאלתי למה, אין זה ענייני, ושוב אני חוזר לצבא, הורג את עצמי בעבודה,
העיקר למלא את הריקנות שבתוכי, אז יוצא לעוד פעולה, לעוד נסיעה, לעוד משימה,
משתדל להגיע כמה שיותר הרוג מעייפות, כדי שהמחשבות לא יציקו לי לפני השינה,
כדי שהריקנות לא תצוף בתוך האין כלום,
הרבה פסלו אותי, גם בגלל שאני שומע המון לועזית, גם כי אני בכללי אדם די מוזר למי
שלא מכיר אותי לעומק, וגם בגלל העול הזה של להיות נשואה לאיש צבא, - והינה, שוב
המחשבות צפות ומדירות שינה מעיני, הינה שוב "Tunnel of Love" מתנגן בראש,
פעם חבר טוב שלי בסדיר אמר משהו נכון, "משום מה, הציבור חושב שאנשי צבא הם קרש,
שלא מגיעה להם אהבה, שלא מגיעה להם משפחה" - פסלתי את דבריו, אך במחשבה
שניה, אולי הוא צודק, - לעזוב את הצבא אני לא אעזוב, רק המוות או הפנסיה יפרידו ביני
לבין הצבא, נכון, שסגרתי שבתות, וחגים על ימין ועל שמאל, אך אני אוהב את עמי, את מולדתי,
ואת הצבא, - ויש לי את כל ההבנה והאמפתיה לאישה שפוסלת אותי, מכיוון שאיזו אישה רוצה
להיות לבד בחגים, בשבתות, ביום יום, לגדל לבד ילדים... נכון שיש מצווה דאורייתה לשאת
אישה, להקים בית, ולהמשיך את הדורות ואת קיומו של העם היהודי (והאנושות בכלל)
אך כנראה לא לי ולא בשבילי, - עם כל הצער, הצביטות והריקנות, כנראה שזה הדבר הראשון
בחיי שאני נכנע אליו ומרים ידים, נפשי כבר לא יכולה לשאת את הכמיהה הזאת, לכן אני מניח
לזה, לצערי אין לי את היכולת הנפשית להכיר אישה, לחשוב שזה יצליח, ולהתאכזב שוב, לצאת
שוב למטווח כדי לשכוח מהקרע בנפש, לגמוע עוד סיגריה עם בקבוק נסטי, לקום שוב, ולעשות
את המוטל עלי...
אני רוצה להודות לכם על העיצות, על הפניות, על הכל, אשריכם ישראל! בעזרת ה' בחתונות של כולכם
(ומי שנשוי בעזרת ה' בבריתות ובר/בת המצוות וחתונות ילדיו) אני עוד אבקר כאן, אך לא למטרת
הכרות, אחסוך מכן את בזבוז הזמן,
בהצלחה לכולם, לכל בית ישראל,
מתוך שמחה ואושר!!!