סוציאליזם הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית ליישומן, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח ממשלתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. כשיטה כלכלית, סוציאליזם מקושר לבעלות משותפת על אמצעי הייצור. שליטה זו על אמצעי הייצור יכולה להיות ישירה - באמצעות בעלות קולקטיבית כגון קואופרטיב - או לא ישירה, בשם "העם", על ידי המדינה.
קיים מספר רב של זרמים שונים שניתן לקרוא להם, או שכונו על ידי אחרים, כ"סוציאליסטים". מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ר' סוציאליזם שוק[1]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים עוד מספר זרמים אחרים.
הסוציאל-דמוקרטים גורסים כי חירות ושוויון פוליטיים הם ריקים מתוכן בהיעדר שוויון חומרי, במידת עושרו של האדם.
יסוד נוסף של הסוציאל-דמוקרטיה מתייחס לפגיעה מסוימת בחירות למען השוויון; בעוד תומכי הליברליזם מדגישים את עקרון החירות והשוויון בפני החוק, הרי שהסוציאל-דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון החומרי בכל תפיסה דמוקרטית. כדברי ריצ'רד הנרי טוני: "בשעה שרואים את החירות ראייה מציאותית כהסדר שמחייבים ממנו לא מינימום של זכויות אזרחיות ופוליטיות בלבד, אלא גם ערבויות שהחלש מבחינה כלכלית לא יהיה תלוי בחסדו של החזק מבחינה זו, ושהאספקטים של החיים הכלכליים המשפיעים על מצבם של הכל יהיו כפופים לרצונו של הכלל – הרי מידה גדולה של שוויון לא זו בלבד שאינה סותרת חירות זו, אלא אדרבה, היא אף חיונית לקיומה"[1].
חלק מהסוציאל-דמוקרטים השלימו עם כך שלא ניתן להשיג שוויון מוחלט בעושרם החומרי של בני האדם. ואולם הם גורסים – בניגוד לליברלים – כי ניתן וראוי לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים באמצעות מיסוי ותשלומי העברה.
קפיטליזם היא תורה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות של פרטים וקבוצות לקניין פרטי והחופש לסחור בו כרצונם, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות הרשות השופטת וזרוע אכיפה יעילה. תחת מונח זה נכללות גם תורות מוסר (דוגמת הליברליזם) התומכות בזכות הבעלות הפרטית ובצמצום הגבלות ממשלתיות על מימוש זכות זו
קפיטליזם הוא שיטה כלכלית וחברתית שבסיסה הרעיוני הוא התפיסה שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תישמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד כשתישמר זכותו לבעלות פרטית על קניין. שאר עקרונותיה של התאוריה נובעים מתפישת יסוד זו.
בעלות פרטית על הקניין מוגדרת בתאוריה הקפיטליסטית כיכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי בעיניו בגופו, מוחו, הונו ורכושו. הסייג היחיד שמציב הקפיטליזם לשימוש זה הוא שמימוש הבחירה החופשית של אדם לא יפגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה.
