המתח לא היה באוויר, הוא חתך אותו בשריקה מקפיאת עצבים. לב כל גבר ימס למשמע הבשורה הנוראה שבנו מת, אך אני נותרתי קר וענייני והכנתי מספד -העיקר לא לחשוב!- בעוד המלאכים רוכנים ונאבקים מעל אשתי. אך אולי זה לא הסוף. עוד מנשימים. ועוד. ספרי חיים וספרי מתים בידרו דפיהם בסערה וקול שאון האמבולנסים עורר את האויר הכבד כאשר צליל פעמונים מרוחק בישר שהשחר הפציע ונתקבלה הכרעה. הילד יחיה.
תלתלי זהב חיוורים נדבקו על מצחו הלוהט בעת שצרח. צרחה עדינה, קרובה יותר לציוץ, אך כזו המעידה על הענקת הזכות לחיות. אות חיים. צבעו נהפך אט אט מכחול לארגמן, ומארגמן לנהוראי, וזהו. ניתק חבל הטבור.
סר מלאך המוות ופינה מקומו לתפילה מהוססת, אך המתח שישב וחיכה בסבלנות על אדן החלון עוד הוסיף להביט בו בערגה, כאילו חומד את נשמתו המפורפרת שנאחזת בתקווה שלנו. תינוק קטון בן אפס, שנידון לחיי כלא בגוף של זהב.
צינת הבוקר פיזרה ענני מחשבות ושינה ורדפה אותנו לשערי בית החולים. מחלקת פגים.
ציפצופים, צלילים. אחיות זריזות ורופאים טרוטי עיניים מהדסים במבט אטום בפני קוביות זכוכית גדולות פוקעות חוטים ומכשירים העוטפים צללי חיים מהוסים. זעירים. זרועותיהם של העוללים הרכים כאורך אצבע, משקלם משקל נוצה והם נעים באופן כמעט בלתי מורגש. את בכיים לא ניתן לשמוע, אם בוכים הם בכלל. מבעד לחלון שבדלת מנסים הורים נפוחים מדמעות לזכות לרגע יקר של תקשורת, בעודם ממלמלים פסוקי תהילים ללא פשר ושימת לב.
מידי פעם מוציאים גופה.
אחות מיוזעת קוראת לי להכנס. אני לבדי. האמא עדיין במחלקת יולדות מופרדת משאר הנשים במחיצה ובשתיקה. ואני פוסע חרש, מחוטא מבפנים ומבחוץ, לפגוש את שייחלה נפשנו כל כך. רתיעה. מי זה? אל הנער הזה התפללנו? המבט מסרב לפגוש והלב ממאן להדבק, אך עיניים קטנות, אדומות מכאב שאינן רואות מאומה, נכנסות בי ושורפות כל מה שנותר.
וכך הכל התחיל.