אז קודם כל אני מודה לה' (כי בילדים הקודמים שלי זה לא ההי כך) אני מטורפת על התינוק שלי. נמצאת בחופשת לידה ארוכה ארוכה (מאמינה שאחרי שתעבור שנה אאלץ לחזור מסיבות כלכליות). אני פשוט אוהבת אותו וכיף לי איתו והוא כזה תינוק נח וחמוד ומקסים וחייכן.
טוב- אז מה הבעיה?
ב"ה יש לו עוד אחים. כל הבוקר אני רק עם התינוק ומן הראוי שכשהילדים מגיעים אני יותר אניח אותו בצד וישקיע בהם אבל זה בא לי במאמץ גדול. כל יללה קטנה שלו ישר אני עוזבת הכל וניגשת אליו, על אף שאני יודעת שהם זקוקים לי באותה מידה ואפילו יותר. הכל מתנהל סביבו, אני יעשה ויביא לך ככה אחר שהוא יאכל, נצא החוצה אחרי שהוא יישן וכ'. בלי לשים לב כל משפט שלי קשור אליו, תראו איך הוא מחייך, תראה הוא מסתכל עליך תחייך אליו, הילדים גם מטורפים עליו אבל אני צריכה קצת לשחרר. מה עושים?
כשאנחנו יוצאים החוצה אני בלחץ שהוא יהיה רעב/יבכה ובתכלס הוא ממש תינוק נח וגם אין לי בעיה להניק אותו בחוץ (ע"ע שירשורים רבים בנושא) אז באמת שזה לחץ מוגזם כי גם אם הוא בוכה בד"כ אם מרימים אותו נגמר הסיפור אז חוץ מכאב ידיים ( הוא שמן) לא הפסדתי כלום. אני מרגישה שאני מפסידה קצת את הילדים שלי (בני 5 ו3 וחצי) אני איתם אבל הראש כל הזמן מכוונן אליו.




לא ידעתי אם גם במסגרת פרטית זו בעיה
