נראלי ....

שאלת אותנו מה כל אחד מבין ממושג זה.

ענינו.

עניתי.

זה מה שהמושג מהווה לי. וצר לי לומר לך, זה באמת הפשט. 

אם אתה רוצה שנתחיל לחפור עכשיו בנושא של מה הקבלה אומרת וכו', אני לא יכולה מכיוון שמעולם לא למדתי מה המושג הקבלי הזה אומר.

אבל אל תשכח, יש דרגות לכל מושג ביהדות וניתן לפרשו בכמה אופנים וצורות.

 אתה לא יכול לדרוש מאנשים לדעת את כל סודות הקבלה כשהם לא למדו אותם, הם אומרים את המשפט ומתכוונים להביע באמצעותו את האמונה שלהם באלוקים

לא מחייב שזה באמת משמעותו הנסתרת....

וקבלה היא בהחלט תורה.

אבל זיל קרי בי רב, זה פסוק מפורש בספר דברים, וממש ממש לא כל מי שמזכיר אותו מתכוון לעומק הקבלי שבו - ואין בכך שום בעיה.

ב"ה

לא אני

לא אתה

ולא הוא

ולא כלום-

אלא.הקב"ה בלבד. ורצונו.

שום דבר לא חשוב בעולם הזה מלבד ה',

כי הקב"ה הוא המנהל של העולם!

בסך הכל- יש כאן אך ורק אותו (שהוא אינסוף טוב)

מקובלים שאני מכיר לא מנפנפים בידיעות בתורת הסוד כדי להקטין פירושים אחרים שגם הם וודאי תורה מסיני.

אם חשוב לך שנדע יותר לעומק אז אדרבא כתוב וזכה את הרבים. אל תמנע טוב מבעליו

אין עוד מלבדו  זה פסוק וכמו כל התורה שלנו אפשר להבין אותו בדרכים של פשט דרש רמז וכמו שהתחלת לומר , גם סוד.

מה יהיה מחר כשתכיר עוד רובד? תצחק על כל מי שלא התקדם איתך? 

חשוב מאוד לשמוח בלימוד ולשתף אבל לא בצורה שפוגעת באחרים ויכולה אפילו להחליש 

בהצלחה אחי 

תודה לך שהארת את עיניי. הפירוש באמת בעל עומק, ואפילו אפשר להבינו מהפשט.

נראה לי מקור הבלבול הוא הביטוי "אימא יש רק אחת", ממנו אנשים הגיעו לפרוש גם בורא יש רק אחד.

טעויות כאלה הן נפוצות, חוקרים ורבנים מצאו רבות כאלה, אין מה לעשות, ככה זה בני אדם.

הייתי בשיעור אצל אחד מגדולי הרבנים.

הוא שאל משהו כמו - אם הקב"ה הוא אינסוף, איך הוא מופיע בבריאה.

אחת המשתתפות ענתה לו - יש סוד הצמצום.

במשך דקות ארוכות, ואח"כ עוד כמה תזכורות,

הוא רק אמר לה בתקיפות גדולה -

את מבינה מה זה "צמצום"?

לא.

אז איך את משתמשת במושג הזה?

מה שאת לא מבינה - אל תגידי!

למרות שתמיד הייתי מהדייקנים במילים, זה היה בכל זאת אחד השיעורים החזקים של חיי.

עם כל הכבוד למדרגות, ולהבנת פשט, צריך מאוד מאוד להזהר לא לרדד מושגים רוחניים.

זה הרסני ומסוכן.

בין הזהירות והאחריות לא לרדד,

לבין הרצון הנכון והבריא לפשט.

למדתי דבר גדול מהרב אבינר: היכולת לפשט היא יכולת גבוהה הרבה יותר מהיכולת להבין דברים עמוקים ומורכבים.

אתה יכול לפשט, לחדש, לפרש, רק אחרי שאתה טובע בים של הבנה, שזה כבר זורם לך ואין לך קונפליקט מול האחריות.

זאת הייחודיות של הרב אבינר.

לי אישית יש עוד מה ללמוד בדרך לשם.

ואני חולקת בצורה מאוד חריפה על האמירה "מה שבן אדם מבין מפסוק יש לו מקום".

התורה היא לא פולקלור, ספר סיפורי עם שכל אחד יכול להשליך עליו את הגיגיו הפרטיים.

התורה היא אמת אלוקית מחייבת. וכל סטיה קטנה ממנה - זה שקר.

נכון.

בקשר לאימרה החריפה, כשאת מציגה את זה כך - אני מסכימה איתך לחלוטין.

התורה היא אמת אלוקית מחייבת.

ואהבתי את מה שהרב אבינר אמר. כ"כ נכון.

הוא שאנשים שהתקדמו מאוד בהפשטה ובהעמקה של ההבנה, והגיעו ללימודים מאוד עמוקים, לפעמים נוקטים שאת הלימודים ה'נמוכים' יותר (שגם הם עצמם עברו במהלך חייהם!) כדאי שלא ללמד את הדור הבא, כדי לא לגרום נזק או קיבוע מחשבתי לתפיסות לא נכונות.

אלא שהדור הבא צריך לבנות את תפיסת עולמו מההתחלה. והרבה פעמים לימוד מופשט חייב לבוא מעל ואחרי רובד של לימוד נמוך יותר - לפעמים זה כי בן אדם עסוק בתחילת לימודו בפיתוח כוח אחד מכוחות ההבנה וההכרה, ורק כשהוא יבוא לידי איזון מסויים והבשלה, יתאפשר פיתוח של הכוחות הפנימיים יותר - שיאפשרו להשתמש במושגים המופשטים, כדבריך, באמת.

לפעמים אדם צריך, כדי לבנות את תפיסת עולמו, לעבור את התהליך ההיסטורי של האנושות מתחילתו. גם אם התהליך הזה כולל בניה והריסה; ואם הוא מדויק, הוא לא חייב, הוא יכול פשוט להיות בניה ברבדים (עבור הכרות שונות של האדם, חדר לפנים מחדר).

בהקשר הזה, פתיחת לימודי האמונה ברב קוק, או קריאה להתחיל את לימוד התורה לתשב"ר מפרשת לך-לך, הם דברים שאני מצטער עליהם מאוד.

[אני מתנצל על הניסוח של ההודעה הזאת, אבל באופן כללי קשה לי להתנסח, אני מקווה שאובן או שמישהו חכם יותר יסביר אותי.]

שאדם משליך את התהליכים האישיים שלו על אנשים אחרים.

גם אם אני, ואתה, ועוד הרבה אנשים - מרגישים שעם התקדמות הלימוד וההבנה, כבר אי אפשר ללמד "פשט" כי זה הרסני,

צריך הרבה ענווה לקבל שגדולי הדור כנראה התקדמו עוד כמה צעדים מזה.

והם כבר באמת יכולים להכריע מה ללמד ובעיקר כיצד - ולא מתוך פחד, אלא מתוך הבנת האמת והבנת המציאות.

הכלל הוא, להבנתי הדלה, כמו שלמדתי מהרב אבינר.

אם תלמד משהו מבחירה, מהבנה, מראיית רוחב, בהשלמה - כנראה כך צריך להיות.

אך אם אתה מלמד אותו מתוך גישה של "אין ברירה" ו"ככה זה" - אז לא.

אדם צריך ללכת עם ההרגשות שלו. ואם אני מרגישה שאמירות מסויימות הרסניות בפשטותן, כנראה זה לא תפקידי לומר אותן (ואם אדם לא מרגיש שהוא עלול להרוס - אז גם כן עדיף שישתוק).

מעבר לידע המקיף שצריך לרכוש, צריך גם בשלות נפשית וחינוכית לדעת כיצד הדברים מתקבלים.

אני לא מבינה למה חשבת שלא מבינים אותך - מבינים מצויין, וכתבת דברים חכמים ונכונים.

רק משפט אחד לא הבנתי - על מה אתה מצטער (שפתחו את האופציה ללמוד הרב קוק וגם שהרצי"ה קרא לא ללמד בראשית-נח? זה קצת סתירה...)

אלא החוסר בהשקעה רצינית בלימודי מחשבת.

ובזה אני מסכים בהחלט. השאלה היא איך תוכל לגרום לאנשים ללמוד מחשבת?

(אצלנו בישיבה, אני עודדתי הרבה חבר'ה לעשות 5 יחידות מחשבת (ולא 2), וגם למדתי עם אנשים (סיימתי השנה כוזרי עם אחד החמשושים!), ולפעמים גם סתם פתחתי שיחה אודות נושאים חשובים, בניסיון להעשיר את הידע של האנשים בסביבתי... אבל עדיין אני מרגיש שכל זה, זה כלום מול מה שהיה צריך להעשות...)

ואגב, עוד הערה: מפגישה עם מושגים קבליים, ראיתי שכמעט תמיד, המושג הוא בעצם הבנה שורשית וברורה יותר של הפירוש הפשוט של המילה/ביטוי. וזה נכון גם לגבי "אין עוד מלבדו".

שענווה היא אכן הדבר שאני כ"כ שואף אליו, ושכ"כ צריך בי חיזוק. באמת ובכנות.

ולמדרגת המחנך כמובן שלא הגעתי, ואני אומר את הדברים מתוך החניך, שהייתי ושעודני. ובהנחה שהמחנך צריך להיות קשוב ליכולת הקבלה של החניך.

וענווה. אכן. מי יתן...

זו ממש לא סתירה. דילוג על ההבנה הפשוטה - ועל השכלית אחריה - והתחלה ישירות מסגולת ישראל ומעניינים עמוקים, מקבילה לי לגמרי לדילוג על ההבנה הפשוטה שמקנים לילד שה' ברא את העולם - בפשטות הזאת, הבנה שהילד ילמד לפשט בשלבים מתקדמים יותר של הבנה, ושעד אז, תעניק לו יראת שמים באופן מתאים להבנתו. אני תוהה איך ילד תופס את התגלות ה' לאברהם בלי הכרת הבריאה.

למה חשבתי שלא מבינים אותי? יש לי נטיה כזאת, אבל נראה לי שגם אובייקטיבית הניסוח שלי 'מלומד' ו'קודי' יותר מהרגיל. אני צריך ללמוד להתנסח בצורה פרוזאית נורמלית. אבל ב"ה אני לא מוטרד מזה יותר מדי, וב"ה גם מבינים אותי יותר טוב ממה שאני חושב...

ברכה והצלחה..!

אבל אני חושבת שזאת מחשבה "מבוגרת".

אם תתבונן בילדים, תראה שבאופן טבעי הם הרבה יותר מתחברים לסיפורי האבות.

הם עוד לא בשלב שלך - של לתהות מאיפה העולם הזה הגיע.

להם זה ברור מאליו שיש בורא. אך טבעי הוא שהבורא יתגלה לאברהם, וכך תתחיל שרשרת דורות של תיקון עולם שהם שותפים אליה.

דיבורים על באיזה יום נברא מה - לשם מה?!

איך זה מגדל ילד?

אלה סתם פרטים טכניים, מעיקים ולא רלוונטיים בשביל מציאות חייו.

ילד צריך סיפור חיים, של דמות שהיא אבא שלו, שיש לו שייכות אליה, 

והיא מלמדת אותו על עצמו, בהיותו בנה. יראת שמיים, מידות טובות ושליחות.

תספר פעם לאחיין שלך על אברהם אבינו, תראה מיד איך הוא יעשה את החיבור לעצמו. אם אברהם היה גומל חסידים - גם אני, ברור!

בצורה הכי פשוטה, טבעית וחיה.

מעשה אבות סימן לבנים.

אח"כ, כשהוא יגדל, ויתחיל לשאול מה מגמת העולם, מה הוא עושה פה, ומי זה אלוקים...

כשהפשטות הבסיסית תתחיל להתערער, אז שיתחיל להתעמק במעשה בראשית. בלימוד אמונה.

סליחה שאני הופכת את הקערה על פיה -

אבל באת לדרוש פשטות, ויוצא שאתה דורש בדיוק ההפך.

ואני חושבת שזה מתחיל מהמקום שלך, שאתה לא מספיק שלם עם זה שבאמת, האמונה מתחילה בסגולת ישראל ולא בהימצאותו של בורא, כפי שהורגלנו לחשוב.

אולי זה מוכיח עד כמה לא צריך להתעסק בזה בגיל צעיר (אבל אני מניחה שעיקר הקושי לקבל זאת טמון בתרבות המערב הפסבדו-שכלתנית שדורשת חוויה ותחושה).

אין דבר יותר פשוט מאשר בחירת ה' באברהם, ביצחק, ביעקב ומשם בי.

אם אנשים לא מבינים אותך - כנראה אתה צריך למצוא אנשים אחרים שיהיו מספיק ראויים לך.

תסתכל על זה ככה ולא הפוך!

צריך לעשות את ההבחנה, בין "התחלה" בסדר הבריאה, ל"התחלה" בסדר התפיסה. הם נוטים להיות הפוכים.

אבל אני בהחלט מבין מה את אומרת.

אני חי, אני קיים.

ומתוך זה - מי מקיים אותי? הבורא.

איך אכיר בקיומו של בורא המחיה אותי, בטרם אכיר בקיומי שלי?

שצריך לדלג על הבריאה עצמה, כי היא באמת לא התחלת התפיסה.

כלומר, לדלג.

השאלה על מה.

כשאתה רואה שאברהם הוא קודם כל ילד, המתבונן בחייו ובמציאות הנגישה לו, ורק אז הקב"ה מתגלה אליו - 

זאת התשובה.

מובן שאני אומר לדלג על לימוד מעשה בראשית וסתרי תורה, ועוד להגיע אליו הרבה הרבה יותר מאוחר, אחרי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים... אבל זה באופן היותר נסתר, ואמיתי.

שאר מה שאמרת יפה ומתקבל. תודה רבה לך על ההתייחסות.

פשוטו כמשמעו,אין אחר מבלעדי השם,הוא השולט,ין שום דבר במקומו וגם אם נדמה לנו שיש דברים אחרים זה הכל מכוחותיו

מצטער אם אני עונה קצת בתקיפות אבל אחי לפני שאתה מדבר על קבלה דבר ראשון זה פסוק שהוא חלק מפרשיה מסוימת והפשט של הפסוק זה שה' הוא האלוהים והוא אחד ואין אחר והוא מנהל פה את הכל וכל שאר האלילים הם כלום!!! זה פסוק שמופיע בפרשיה שמשה מזהיר את עם ישראל שלא לחטוא ושאם יחטאו אז הוא יפיץ אותם מהארץ ואז הפרשיה מדברת על תשובה ושעלינו להסתכל על מה ששריבונו של עולם עשה עימנו ושאם נחקור נראה שאין עוד אלוהים כמוהו ושאין מה שישווה לערכו!! אז אח שלי לפני שאתה קופץ לא נתנה התורה למלאכי השרת ובמיוחד שזה פסוקים ומתאים לכל אחד מישראל לקרוא שהרי כולנו היינו בסיני לא רק אתה וחבריך המקובלים! ואם את המחפש המקור של הפסוק הוא בדברים פרקק ד' פסוק לה'!

באהבה אחי!

הוא אומר לי כל כך הרבה....

הוא אומר שאין מי ששופט מלבדו, 

הוא אומר שאצלו ההכרעה לדרגתו של אדם,

הוא אומר שחשבונות שמים- הן רק בידו, ולא בידינו, ולא בידי אף איש פשקווילים מנוול...

הוא אומר שהוא הא-לוהים שלי. אין לי עוד אחד שאני אוהבת אותו ומקדשת אותו כל כך.

הוא אחד, יחיד, מיוחד.

הוא אומר שכל סגידה שדומה לזו שרואים אצל דוד המלך בתהילים כלפי א-לוקים, כל סגידה שמחליפה את א-לוקים בדמות אחרת, גדולה ככל שתהיה- לא מתקבלת, ולא עולה על הדעת בכלל.

אני לא יודעת מה זה בקבלה, לא עסקתי בתורת הנסתר, וגם בסביבתי הקרובה- לא עסקו, ואני מניחה שלא יעסקו-

אני יודעת שזו התגובה האוטנטית שלי, כלפי "אין עוד מלבדו".

[הייחוד: השוואת הלב והלשון] אמר המחבר: "בגדר יחוד האלוהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שווים בייחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתת אחדותו מדרך העיון. מפני שייחוד האלוהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.
מהם, מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע בני אדם אומרים דבר, והוא נמשך אחריהם מבלי דעת עניין מה שהוא אומר.
ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו, ויבין עניין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו, ואיננו יודע בירור מה שקבל מהעניין ההוא.
ומהם, מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמיתת העניין, אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים, ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות, מפני שאיננו יודע אמיתת ייחודו ועניין מציאותו.
ומהם, מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין עניין האחד והאמת והאחד העובר, ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמיתת ייחודו. וזהו החלק השלם בעניין הייחוד.
על כן אמרתי בגדר הייחוד השלם, שהוא השוואת הלב והלשון בייחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתת אחדותו מדרך העיון. "
(הועתק מהאתר דעת)

אמנם מדרגת הייחוד היא בסיסית מאוד, שודאי ראוי לכל אדם להגיע למדרגת הייחוד השלם, אבל עד אז, מוטב יאחוז בחצי המדרגה, מאשר לא יאחוז בכלום, למרות שזה עלול להביא אותו למחשבה שהגיע למדרגת הייחוד השלם.

מלבד זאת, כמו שאמר כאן מישהו, זה פסוק, ולכן לגיטימי להשתמש בו.

עוד הערה: בק"ש טמונים ג"כ עניינים גדולים מאוד בהבנת מלכות ה' וייחודו, ועם זאת כל יהודי חייב לאומרה פעמיים ביום.

(ואני יודע מה משמעות המושג "אין עוד מלבדו")

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה