תתרגשו!!
עמיקם!
הרקיע צבע את עצמו באפור כהה. דכאוני משהו. עמיקם הביט בחלון ארוכות מנסה לחפש קרן שמש שתעודד אותו. הוא הסתובב לשמע צהלת בנו אלכסנדר. אלכסנדר, נעמד על רגליו, צעד צעד אחד ונפל צוהל לרצפה, ושוב נעמד. כך כמה פעמים, נופל, קם נופל.. הנפילות היו מלוות בצחוק טהור ונקי. הדלת נפתחה בדיוק כשרעיון מסויים החל לחלחל למוחו. נאוה אשתו עמדה בפתח וגירשה את כל העצב וגם את הרעיון ההוא לירכתי מוחו. הוא ניגש אליה במאור פנים וסיפר לה את החדשות: "נאוה'לה! את לא תאמיני! אלכסנדר צעד צעד לבדו!" היא חייכה בסיפוק וכרעה על ברכיה לחבוק את בנה. "ומה עוד חדש?" שאלה, פניו נעצבו. "כלום, אתה עולה חדש מגרמניה, עברית שלך לא טוב. לך למקום אחר, אולי שם אתה למצוא עבודה." היא קמה עם אלכסנדר בידיה והלכה להכין לשניהם קפה. "לי היום קראו גרמניה.." ***
עמיקם הקשיב לשיחה של מר אביגדור הורביץ. "ואז, לאחר השואה שעברתי אני ומשפחתי שהיא כאמור נספתה כולה.." קולו רעד והוא הוציא ממחטה וקינח את אפו, "הבנתי שאמנם נרצחו שש מיליון, ולא נשכח ולא נסלח, אבל עמי- עמ"י- קם! עמ"י חי! הם לא ניצחו אותנו! אנחנו כאן!" עמיקם הרהר בדבריו והמחשבה ההיא משבוע שעבר שוב עקצצה במוחו 'עמי-קם... אלכסנדר..' מחיאות הכפיים היסו את מחשבותיו והוא הצטרף למחיאות הכפיים." ***
"יקה! אתה זוז הצידה ומהר! אני עם משא כבד!" צבר צעיר חלף במרוצה כשמשא כבד על גבו, לא טורח להביט בעיני האדם בו פגע עכשיו. עיניים גדולות עצובות, וגוף רזה וחיוור. עמיקם. הוא חזר לאמצע השביל, מנסה לשכוח את ההליכה בצדדים בגרמניה..
מנסה לא לכעוס.
מנסה.. ***
על הדלת ניצב שלט מוכר: "עיריית ת"א, האגף לאבטלה." הוא נכנס פנימה למקום המוכר, מתיישב על כסא ההמתנה הקבוע, ממתין לתורו. הפקיד הרים את עיניו. "כן?" שאל בחוסר סבלנות, "אני לחפש עבודה" התאמץ עמיקם לדבר עברית תקינה "בכל דבר." הפקיד נאנח והתמתח "מה אתה יודע לעשות?" שאל את השאלה הקבועה שעייפה את שניהם. "כל דבר, אדוני, כל דבר." ענה בנכונות, "מה שמך?" שאל הפקיד, "שם שלי עמיקם, שם של משפחה רוזנבלום." אמר לאט. "אה, זה אתה, היית פה כבר לא פעם אחת, מדוע אינך עובד בעבודות שהוצעו לך, הא?" כעס הפקיד. "בגלל אני יקה." ענה עמיקם בקול שקט, רועד וכנוע. ***
"נאוה אשתי האהובה! ואלכסנדר בני הקשב גם אתה!" אמר עמיקם בגרמנית, "עברית, עברית.." הזכירה לו נאוה בחיבה. הוא חייך "עברית... טוב, אני לראות את אלכסנדר בן שלנו. מנסה ללכת, נופל קם, נופל קם. שוב. שוב. עם חיוך גדול על הפנים. לא מתייאש. לקום מחדש אפילו שזה כואב. לנסות שוב. השם שלי הוא: עמי- קם, עם של ישראל לקום מהשואה. אני- קם עם עם שלי יחד, עם חיוך." הוא עצר, בוחן את פניה של נאוה שלו, מחכה שתבין. חיוך הפציע על פניה כשהבינה, "מצאת עבודה?" שאלה, והוא הנהן מחייך. "לא כמו של פעם, אבל אנחנו נתגבר."
קרן שמש הבליחה לרגע מתוך השמים האפורים והאירה את עמיקם, אשתו ובנו.
