שני כוכבים בחשכה:

"שמעת מה קרה לו?"                                                                                                                                    

ככה זה מתחיל. העיניים שבו בזמן משדרות לך עצב והשתתפות בצערך גם מביעות ריחוק. כי הרי אף אחד לא באמת מבין את מה שעובר עלייך. אף אחד לא באמת מסוגל לסבול כמו שאת סובלת. ושוב הפחד הזה שמחלחל לך בכל הגוף וממלא לך את הלב, כשאת שואלת "מה קרה?" ובעצם את כבר יודעת את התשובה אבל לא מעיזה להגיד אותה בקול, ועדיין מתפללת שזה לא יקרה, שזה טעות. שזה לא זה.                                                                                                              

ואז, כשהוא אומר לך "הוא הלך." ומחבק אותך בהשתתפות, את לא בוכה. את לא צועקת. את מסתכלת עליו בדממה ומנסה לעכל. את מבולבלת. כאילו שזאת שאלה במבחן, שלא התכוננת אליו ועכשיו מצפים ממך לענות את התשובה לשאלה בלי להסס.                                                         את לא יודעת מה לעשות. או לאן ללכת. את רוצה קודם כל ליהיות לבד, אבל את גם רוצה לדבר עם מישהו. את רוצה לצרוח. אבל את רוצה לבכות בשקט. את רוצה להרים את הסדין שמכסה אותו ולחבק אותו חיבוק אחד אחרון חזק ואוהב – אבל את לא רוצה לראות אותו ככה. במצבו. את רוצה לזכור אותו לנצח. ואת רוצה לשכוח אותו. את רוצה לעבור הלאה ולהתקדם בחיים,  ואת רוצה לחזור בזמן ולעצור את הכל.                                                                                                                              

את רוצה הכל – ואת לא רוצה כלום.                                                                                           

את לא רוצה לבכות. את רוצה ליהיות חזקה, אבל הדמעות כבר זולגות לך על הפנים וחורצות שבילים באבק. הכל נגמר מבחינתו, והכל ממשיך מבחינתך..                                                                  

איך להמשיך? איך להסתכל על התמונות הישנות שבהם הייתם מאושרים ולהיזכר בו?                               

ולוואי שהייתה תשובה, כי אז היית יכולה לחיות. והדבר היחיד שנשאר עכשיו זה להישאר לבד, עם כאב הלב שאומנם דוהה באיטיות אבל אף פעם לא נעלם, ולזכור. לזכור רק אותו. ואותך. וזה רק שניכם לבד, בלילה מואר כוכבים. ואת יודעת שמיד, כן מיד, את תצטרפי אליו. ואז תיהיו שניכם יחד שוב. ולא יהיה עוד מי שיזכור. ולא יהיה עוד מי שישכח. רק שמים זרועי כוכבים, ומתוכם שניים שזורחים חזק יותר הלילה. שני כוכבים בחשכה. שוב יחד.

**

אני יעלה משו על תשעה באב גם, אבל לא עולה לי כלום עכשיו..

מרגיש לי מוזר לפרסם שיר.. מחקתי

הם היו שני אחים

ובידיהם הבחירה.

אחד עזב את הדרכים,

השני בחר בתורה

אתה בטוח? שאל האב

בהחלט! ענה הבן, דבק בהחלטתו

הוא היה משולהב,

בטוח בצדקתו

אך קיבל התורה מידי האב-

הוא עזב את דרכיו.

הוא עבר על חוקיו

לא שמר מצוותיו

הוא הפר את הבטחותיו.

שוב מהר, הזהיר האב

כי אם לא- כאב תכאב

אלך לדרכי, סירב הבן

לך לדרכך, אם כן.

והכאב גם בא, ואיתו החרטה

הכל הלך, אבדה השליטה

אז הוא חזר אליו

לבסוף אתה שב, מילמל האב

אבא, בכה הבן, התיתן לי לחזור?

לא בני, לא, כי בלכתך פערת בור.

אבל אבא! הוסיף להתחנן,

הרי שבתי לבסוף. הרי ראיתי את האור!

לא בני, כי לא ראית. כי חזרת לעת צרה.

וכשיהיה טוב- אתה, אנה תעבור?

אז נפל הבן על ברכיו,

מבין כי בא קיצו עליו

הקשר בינו ואביו- הרי אבד הוא. חרב.

אך דבר אחד אשאיר לך בן, חייך האב

מובס, הרים הבן את עיניו.

ליטף האב את ראשו, כועס אך קורן מאהבה.

מה משאיר אני לך בן? משאיר אני לך את התקווה.

זהו סיימתי. מוזמנים להגיב ולהעיר לי בכיף  

מבטא את הענין בצורה ממש חזקה..

אני ממש מסכימה איתך עם הדרך שבה תארת את התהליך שקרה, התהליך ההסטוריה. לא רק מרגע הכמיהה לשיבת אלא הכל מהתחלה עד הסוף..  (לא יודעת איך להסביר את זה כמו שצריך אבל נראה לי הבנת...)

תשמעו סיפור מאוד עצוב מימינו המתקשר לבית המקדש.

זה היה בימי הקיץ הקרים.

"תמוז" צעקתי "תמוז" 

לעורר את האנשים.

וקיבלתי בחזרה קריאות "חופש" "חופש"

וירושלים - אין.

אמרתי - טוב תמוז. באב כולם יבואו בצעקה גדולה ומרה.

הגיע אב חושך מכסה השמים.

"אב" צרחתי  מנשמתי "אב"

"אסור ללכת לבריכה" נשמעה צעקה עצובה "וגם לא לים" נשמע בכי "ולסרט? גם!".

באמת באו בצעקה גדולה ומרה..

בקיצור לא הבינו ת'מסר

במקום לחשוב על בית המקדש חשבו על מה אסור וכן - גם על מה מותר.

צריך להבין שתשעת הימים נועדו למחשבה על בית המקדש - כי למה אתם חושבים אסרו כול כך הרבה איסורים?

בעצב רב!

המחכה לישועה במהרה!

אבל זה מתאים.. כמובן, כמו לכל דבר, אני (לא יודעת מה איתכם..) אוהבת שמעירים לי איך אפשר לשפר, לייעל וכו'.. תודה..

לראות!

לראות את הטוב שיש,

לאהוב כל יהודי כמו אש,

די למחלוקות, לשנאה,

הגיעה עת האהבה.

ואתה, כשהינך אוהב אותו יתברך,

ליבך כמו מתמלא לזקן, איש, אישה וילד רך,

עמ"י!!

הגיעה שעתנו!

להראות לכולם מי אנו,

וכי איזה הבדל יש ביננו?

עם או בלי כיפה, אנשים אחים אנחנו.

נתקן את עצמנו תחילה,

וכך תבוא הגאולה!!

הלוואי והמסר היה נלמד לכול עם ישראל!

היה לי קצת עמוס, צפוץ מידי, כאילו אני חייבת לקרוא מהר הכל כדי להספיק לגמור...

(כן, לפעמים אני מוזרה) אולי תמיד... לא חשוב

ומשו קטנטן:

"ליבך כמו מתמלא לזקן"- אולי משו שיפריד בין המילים שיבינו שהלב מתמלא לזקן לאיש ולאישה-

לקח לי כמה שניות להבין ...

ועמ"י- עדיף שיהיה בלי הסוגריים סתם כי זה יותר יפה

ואינשאללה שניישם את זה

מנורה של זהב.

במקדש.

מנורה גדולה ומאירה.

מנורה של בית המקדש.

מנורה מאירה בקדושה וטהרה.

ואור מבצבץ ומאיר את החשיכה.

אבן על אבן מונחת

דמעות זולגות ולא מפסיקות..

באות ולא הולכות

אוי הכותל! איו אלוקים!

אני לא יכול יותר, אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

תפילה חרישית, בקשות אישיות

וגם בקשות כלליות

ובין הבקשות הכלליות..

אוי רחם על עמך ישראל.

אוי הכותל! אוי אלוקים!

אני לא יכול יותר. אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

הפה רוטט  מבקשים עזרה

אבא בשמיים אל תעזוב

רוצים בקרוב

רוצים עכשיו

שבית המקדש השלישי יבנה. עכשיו.

אוי הכותל! אוי אלוקים!

אני לא יכול יותר. אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

היום! תמשיכו את התרגיל!

דבר ראשון אני מצפה לסאגה אפית לפחות כמו החלל במוח האדם

אני כל־כך אוהב את מוטיב ה"היטמעות" וה"זרימה" של הדמויות עם ההזייה והשיגעון, "בוא נראה"

you have it

אשקיע את כל כולי

מעניין שהאפילוג הוא לפני התרחשות האירועים. מה הכפית מנסה להשיג, למה אמיל כל־כך כועס בקונטקסט החברתי הזה.

הרבה אקספוזיציה הנוזלת בין האצבעות כחול ויוצאים אנו בלא־כלום, וכנראה זה חלק מהעניין.

באמת מעניין לאן כל זה הולך...