שני כוכבים בחשכה:

"שמעת מה קרה לו?"                                                                                                                                    

ככה זה מתחיל. העיניים שבו בזמן משדרות לך עצב והשתתפות בצערך גם מביעות ריחוק. כי הרי אף אחד לא באמת מבין את מה שעובר עלייך. אף אחד לא באמת מסוגל לסבול כמו שאת סובלת. ושוב הפחד הזה שמחלחל לך בכל הגוף וממלא לך את הלב, כשאת שואלת "מה קרה?" ובעצם את כבר יודעת את התשובה אבל לא מעיזה להגיד אותה בקול, ועדיין מתפללת שזה לא יקרה, שזה טעות. שזה לא זה.                                                                                                              

ואז, כשהוא אומר לך "הוא הלך." ומחבק אותך בהשתתפות, את לא בוכה. את לא צועקת. את מסתכלת עליו בדממה ומנסה לעכל. את מבולבלת. כאילו שזאת שאלה במבחן, שלא התכוננת אליו ועכשיו מצפים ממך לענות את התשובה לשאלה בלי להסס.                                                         את לא יודעת מה לעשות. או לאן ללכת. את רוצה קודם כל ליהיות לבד, אבל את גם רוצה לדבר עם מישהו. את רוצה לצרוח. אבל את רוצה לבכות בשקט. את רוצה להרים את הסדין שמכסה אותו ולחבק אותו חיבוק אחד אחרון חזק ואוהב – אבל את לא רוצה לראות אותו ככה. במצבו. את רוצה לזכור אותו לנצח. ואת רוצה לשכוח אותו. את רוצה לעבור הלאה ולהתקדם בחיים,  ואת רוצה לחזור בזמן ולעצור את הכל.                                                                                                                              

את רוצה הכל – ואת לא רוצה כלום.                                                                                           

את לא רוצה לבכות. את רוצה ליהיות חזקה, אבל הדמעות כבר זולגות לך על הפנים וחורצות שבילים באבק. הכל נגמר מבחינתו, והכל ממשיך מבחינתך..                                                                  

איך להמשיך? איך להסתכל על התמונות הישנות שבהם הייתם מאושרים ולהיזכר בו?                               

ולוואי שהייתה תשובה, כי אז היית יכולה לחיות. והדבר היחיד שנשאר עכשיו זה להישאר לבד, עם כאב הלב שאומנם דוהה באיטיות אבל אף פעם לא נעלם, ולזכור. לזכור רק אותו. ואותך. וזה רק שניכם לבד, בלילה מואר כוכבים. ואת יודעת שמיד, כן מיד, את תצטרפי אליו. ואז תיהיו שניכם יחד שוב. ולא יהיה עוד מי שיזכור. ולא יהיה עוד מי שישכח. רק שמים זרועי כוכבים, ומתוכם שניים שזורחים חזק יותר הלילה. שני כוכבים בחשכה. שוב יחד.

**

אני יעלה משו על תשעה באב גם, אבל לא עולה לי כלום עכשיו..

מרגיש לי מוזר לפרסם שיר.. מחקתי

הם היו שני אחים

ובידיהם הבחירה.

אחד עזב את הדרכים,

השני בחר בתורה

אתה בטוח? שאל האב

בהחלט! ענה הבן, דבק בהחלטתו

הוא היה משולהב,

בטוח בצדקתו

אך קיבל התורה מידי האב-

הוא עזב את דרכיו.

הוא עבר על חוקיו

לא שמר מצוותיו

הוא הפר את הבטחותיו.

שוב מהר, הזהיר האב

כי אם לא- כאב תכאב

אלך לדרכי, סירב הבן

לך לדרכך, אם כן.

והכאב גם בא, ואיתו החרטה

הכל הלך, אבדה השליטה

אז הוא חזר אליו

לבסוף אתה שב, מילמל האב

אבא, בכה הבן, התיתן לי לחזור?

לא בני, לא, כי בלכתך פערת בור.

אבל אבא! הוסיף להתחנן,

הרי שבתי לבסוף. הרי ראיתי את האור!

לא בני, כי לא ראית. כי חזרת לעת צרה.

וכשיהיה טוב- אתה, אנה תעבור?

אז נפל הבן על ברכיו,

מבין כי בא קיצו עליו

הקשר בינו ואביו- הרי אבד הוא. חרב.

אך דבר אחד אשאיר לך בן, חייך האב

מובס, הרים הבן את עיניו.

ליטף האב את ראשו, כועס אך קורן מאהבה.

מה משאיר אני לך בן? משאיר אני לך את התקווה.

זהו סיימתי. מוזמנים להגיב ולהעיר לי בכיף  

מבטא את הענין בצורה ממש חזקה..

אני ממש מסכימה איתך עם הדרך שבה תארת את התהליך שקרה, התהליך ההסטוריה. לא רק מרגע הכמיהה לשיבת אלא הכל מהתחלה עד הסוף..  (לא יודעת איך להסביר את זה כמו שצריך אבל נראה לי הבנת...)

תשמעו סיפור מאוד עצוב מימינו המתקשר לבית המקדש.

זה היה בימי הקיץ הקרים.

"תמוז" צעקתי "תמוז" 

לעורר את האנשים.

וקיבלתי בחזרה קריאות "חופש" "חופש"

וירושלים - אין.

אמרתי - טוב תמוז. באב כולם יבואו בצעקה גדולה ומרה.

הגיע אב חושך מכסה השמים.

"אב" צרחתי  מנשמתי "אב"

"אסור ללכת לבריכה" נשמעה צעקה עצובה "וגם לא לים" נשמע בכי "ולסרט? גם!".

באמת באו בצעקה גדולה ומרה..

בקיצור לא הבינו ת'מסר

במקום לחשוב על בית המקדש חשבו על מה אסור וכן - גם על מה מותר.

צריך להבין שתשעת הימים נועדו למחשבה על בית המקדש - כי למה אתם חושבים אסרו כול כך הרבה איסורים?

בעצב רב!

המחכה לישועה במהרה!

אבל זה מתאים.. כמובן, כמו לכל דבר, אני (לא יודעת מה איתכם..) אוהבת שמעירים לי איך אפשר לשפר, לייעל וכו'.. תודה..

לראות!

לראות את הטוב שיש,

לאהוב כל יהודי כמו אש,

די למחלוקות, לשנאה,

הגיעה עת האהבה.

ואתה, כשהינך אוהב אותו יתברך,

ליבך כמו מתמלא לזקן, איש, אישה וילד רך,

עמ"י!!

הגיעה שעתנו!

להראות לכולם מי אנו,

וכי איזה הבדל יש ביננו?

עם או בלי כיפה, אנשים אחים אנחנו.

נתקן את עצמנו תחילה,

וכך תבוא הגאולה!!

הלוואי והמסר היה נלמד לכול עם ישראל!

היה לי קצת עמוס, צפוץ מידי, כאילו אני חייבת לקרוא מהר הכל כדי להספיק לגמור...

(כן, לפעמים אני מוזרה) אולי תמיד... לא חשוב

ומשו קטנטן:

"ליבך כמו מתמלא לזקן"- אולי משו שיפריד בין המילים שיבינו שהלב מתמלא לזקן לאיש ולאישה-

לקח לי כמה שניות להבין ...

ועמ"י- עדיף שיהיה בלי הסוגריים סתם כי זה יותר יפה

ואינשאללה שניישם את זה

מנורה של זהב.

במקדש.

מנורה גדולה ומאירה.

מנורה של בית המקדש.

מנורה מאירה בקדושה וטהרה.

ואור מבצבץ ומאיר את החשיכה.

אבן על אבן מונחת

דמעות זולגות ולא מפסיקות..

באות ולא הולכות

אוי הכותל! איו אלוקים!

אני לא יכול יותר, אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

תפילה חרישית, בקשות אישיות

וגם בקשות כלליות

ובין הבקשות הכלליות..

אוי רחם על עמך ישראל.

אוי הכותל! אוי אלוקים!

אני לא יכול יותר. אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

הפה רוטט  מבקשים עזרה

אבא בשמיים אל תעזוב

רוצים בקרוב

רוצים עכשיו

שבית המקדש השלישי יבנה. עכשיו.

אוי הכותל! אוי אלוקים!

אני לא יכול יותר. אנחנו כבר לא יכולים.

רוצים לראות פני אלוקים.

היום! תמשיכו את התרגיל!

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק