כשאני מתעוררת עדיין חושך בחוץ. ילדה בערך בגילי מנערת לי את היד. "בואי!" היא לוחשת, "עוד עשר דקות צריך ליהיות במטווח, ואת אפילו לא לבושה!" יש לה עיניים שחורות גדולות שמסתכלות עליי בסקרנות מהולה ביראה. אני נאנחת וקמה מהמיטה. "קחי." הילדה מושיטה לי ערימת בגדים. אני מסתכלת עליהם. שני מכנסי ג'ינס ארוכים כמה חולצות טריקו ולבנים נקיים. אני מתלבשת בפינה בזמן שהילדה מחכה לי ליד המיטה. כשאני חוזרת אני מגלה שהמצעים שלי מסודרים. "תודה.", אני ממלמלת. הילדה מחייכת. "איך קוראים לך?" "ג'סיקה," אני אומרת. "ולך?" "אני קאטי. בואי, אנחנו צריכות לזוז. כולם בטח כבר במטווח." אני הולכת אחריה, שמחה על שיש מישהי שדואגת לי כרגע. אנחנו מגיעים למטווח ואני מעיפה מבט סביב. מקום כזה ראתי רק בסרטי הפעולה והפשע שעוד הספקתי לצפות בהם פעם. מרחב גדול של דשא מתפרש למולי, ובקצה אחד עומדות המטרות, ובקצה השני עומדים כעשרים נערים ונערות ומכוונים רובים קדימה. קאטי ואני מספיקות להשתחל כל אחת לעמדה ולתפוס רובה. לפני שהמדריך, חיוור ושחור שיער מגיע. אני פולטת קריאת תדהמה אבל מיד סותמת את פי. מיד זיהיתי אותו. זהו וויל, הדוקטור. ברגע שהמדריך וויל נכנס, כולם עוברים לדום ומחזיקים את הרובים בהיכון מעל כתפיהם. אני עושה כמוהם, למרות שאני יודעת שאני בטח מחזיקה את הרובה לא נכון. וויל מבחין בי מזווית העין ומתקרב. "אז אני רואה שבסוף קמת הבוקר, הא?" חיוך משועשע נסוך על פניו. "ומה שלום הרגל שלך? בסדר?" שום דאגה אמיתית אינה נשמעת בקולו. הוא נהנה, ואני שונאת אותו. אני שונאת אותו. אני ממש ממש שונאת אותו. אני מצליחה להסוות את דקירת הכאב שאני חשה ברגלי כאשר הוא בועט לי בקרסול. אני לא מביטה בו, אלא ישר קדימה. מתפללת שהוא יעזוב אותי. לבסוף נמאס לו והוא פונה לשאר הקבוצה. "בסדר!" הוא מרים את קולו שלא לצורך, כולנו שומעים אותו. "אתם כבר יודעים מה אתם צריכים לעשות. זכרו, שלושה מפוספסים ואתם עוברים ליהיות מטרות, ברור?" כולם מהנהנים חוץ ממני. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות. קאטי מבחינה בבלבול שבעיניי. "את צריכה לירות במטרה," היא מסבירה לי. אה, באמת? לא ניחשתי את זה. "אני לא יודעת לירות.", אני אומרת. "תוכלי ללמד אותי?" קאטי מהנהנת. "את צריכה להחזיק את הרובה בצורה כזאת: " –היא מתקנת את תנוחת הרובה על כתפי – "ולשים את העין פה. עכשיו תתרכזי, תסתכלי במטרה ותנסי לכוון למרכז של הדמות המצויירת בקרטון או לאזור המצח. קדימה, תכווני ו..." אני עומדת לירות את הירייה הראשונה שלי בחיים, ואז אני קולטת שאני ממש רוצה לכוון את הרובה אל וויל, המדריך, שהביט בי מרחוק בעין בוחנת. התחשק לי, אבל ממש, לירות בו. וזו הפעם הראשונה שאני שונאת מישהו כל כך. האצבע שלי סוחטת את ההדק. "בום!!!!!" ההדף מעיף אותי אחורה ואני כושלת על רגלי הימנית, על הקרסול הפצוע. כואב. קאטי מוחאת כפיים. "כל הכבוד!" אני מזדקפת בקושי. הרגל שולחת זרמי כאב לכל הגוף שלי. "פגעתי?" "הפחדת הרבה ציפורים, "היא צוחקת, "אבל לא." אני ממצמצת. "בסדר. עוד ניסיון." אנחנו מתאמנות ביחד. אני מספיקה לירות עשרים כדורים, אבל רק שתיים מהם פוגעים במטרת הקרטון, ואף אחד מהם לא מגיע לייעדו – מרכז הדמות מקרטון.
וויל עובר אחד אחד ובודק את המטרות. כולם פגעו לפחות פעם אחת בלב המטרה, אם לא יותר. אני היחידה שלא. מפתיע, בהתחשב בעובדה שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מחזיקה רובה. וויל מגיע למטרה של קאטי. 13 פעמים פגיעה במרכז, חמש פגיעות בראש הדמות ושתיים בכתף. אף ירייה אינה מפוספסת. וואו. ואז מגיע תורי, וברור לי שאני בצרות. וויל מסתכל לשנייה במטרה ואז מצקצק בלשונו. "מעולם לא ראיתי תוצאה יותר גרועה מזו!" הוא קורא לי, עדיין עומד ליד דמות הקרטון שלי. "תצטרכי להרבה יותר מזה אם את רוצה לעזור לאח שלך..." הוא מסובב אליי את הגב, אבל המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש. "תצטרכי הרבה יותר מזה אם את רוצה לעזור לאח שלך..." אני כבר לא חושבת. הכעס מחלחל לי בכל הגוף. הרובה עדיין בהיכון על כתפי, ולכן אני פשוט מכוונת ולוחצת על ההדק בלי לחשוב... ...ובפעם הראשונה בחיי אני פוגעת במטרה, דווקא כשמישהו עומד מולה. צעקה קטועה. נפילה. פרץ דם. צרחה. אופס. אני גרמתי לכל זה. *****
אני מסתכלת על וויל נופל אחורה, אבל אני יודעת שהוא לא מת. הכדורים שהשתמשנו בהם הם כדורי סרק, ופגעתי לו רק בכתף בכל מקרה. עד כמה שאני שונאת את וויל, אני לא מסוגלת להרוג אותו. אני רוצה לרוץ לוויל ולעזור לו, אבל מישהו מקדים אותי. בחור ג'ינג'י לבוש חולצה קרועה ומכנסי דגמ"ח רץ קדימה ואוחז בוויל. הוא קצת מסורבל, כי גם הוא עדיין לא הניח את הרובה והוא מתשתלשל מכתפו ומפריע לתזוזה. אני רצה אליו אבל לפני שאני מספיקה להגיע לשם הג'ינג'י מרים את ידו. אני נעצרת. אני רואה את הג'ינג'י מוריד את היד, ולפני שאני מספיקה לעשות צעד נוסף הוא מרים אותה שוב.. ..ומטיח אותה בכל כוחו בוויל. אני צורחת. "מה אתה עושה?? אתה תהרוג אותו!!" הג'ינג'י מרים אליי את פניו. יש
לו מבט מטורף בעיניים. מבט מאותו סוג... טוב, אותו מבט שהיה לי לפני עשרים שניות כשיריתי בוויל. הוא מחייך. "נכון." הוא מרים לאיטו את רובהו, מוציא משהו ממכנסיו ומחליף את המחסנית שברובה. אני צופה בו מכוון את הקנה אל מצחו של וויל ואני לא זזה. אני שומעת אנשים צורחים מאחוריי, ואני גם מזהה את קאטי צועקת: "אד!!! לא!!" אבל הג'ינג'י לא מקשיב לה. הוא שם את האצבע ו.. לוחץ. אני צופה באש שיוצאת מהקנה, אני שומעת את ה "בום " החזק ואני רואה את הג'ינג'י נרתע קצת מההדף, ואני יודעת, שאד, הג'ינג'י, הרגע השתמש באש אמיתית. אש חיה.
@@@
אני לא יודעת למה השורות לא מסודרות,
סורי
