שתי ידיים חזקות תופסות אותי וגוררות אותי לעבר בניין גדול ולבן. אני מתארת לעצמי ששם נמצאים כל המנהלים של המקום. מרחוק אני רואה גם את אד, נגרר בידי שני אנשים לבושים במדים. הם נראים קצת כמו אנשי ביטחון, אבל מרושעים הרבה יותר.                                                                            אני מנסה להאבק אבל מי שסוחב אותי פשוט בועט לי בקרסול ואני קורסת. כל האנרגיה יוצאת ממני ואין לי עוד כוח להתנגד.                                                                                                      אד ואני מוכנסים לחדר בטון קטן ואטום. הדלת נסגרת אחרי שאנשי הביטחון עוזבים וקול של סיבוב המנעול מבהיר לנו שאנחנו נעולים. אד נאנח ומתיישב בפינה. הוא נראה ממש מסכן עכשיו, ואני כמעט מתחילה לרחם עליו.                                                                                                    "למה עשית את זה?" אני שואלת בשקט.  הוא מרים אליי את עיניו.                                                          

"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה."                                                                                    

"אני בסך הכל רציתי להכאיב לו מאוד, אבל אתה הרגת אותו.."                                                     

אד צוחק צחוק מפחיד חסר חדווה. "זה הגיע לו. אני בסך הכל התנקמתי בו.... חתיכת חלאה..."                  

"אני גם התנקמתי בו." אני אומרת.  אבל מה הוא עשה לך?"                                                  

 אד שותק דקה שלמה לפני שהוא עונה לי. "הוא הרג את אבא שלי."                                                          

"אה." אין לי מה להגיד. מצב נדיר. "מצטערת."                                                                     

"מה לגביך? למה את ירית בו?"                                                                                                            

"הוא מחזיק באחי הקטן כריס." התשובה שלי משתהה קצת, כאילו אני לא בטוחה אם כדאי לי לספר לו. אחרי הכל, הוא נראה קצת משוגע. יש לאד עיניים חומות אבל אין בהן שמחה או צחוק. עכשיו אני מסתכלת בהן ואני רק רואה עצב.. עצב וכעס. אבל לבסוף אני מחליטה לספר לו הכל. "וויל איים עליי שאם אני לא אתנהג לפי הכללים המצב של כריס רק יחמיר. אני לא יודעת אם להאמין לו, אבל אני יודעת שאני לא אתן להם לסחוט אותי. אם מאיימים עליי אני לא אחת שתשב בשקט ולא תעשה כלום לגבי זה."                                                                                                                                   אד מהנהן ואני יודעת שהוא מבין את המצב כפי שהוא.                                                                          

   לפתע הוא מזדקף. "רגע!" הוא קורא בדחיפות, "את אומרת שוויל אמר שאם תעשי משהו רע הוא לא יתנקם בך, אלא בכריס??"                                                                                                 אני מהנהנת בפנים קודרות. "כן, אבל אני לא חושבת שהוא יפגע בו. אחרי הכל, כריס לא אשם בכלום. זה לא הוגן."                                                                                                                אד צוחק צחוק מריר. "היית צריכה להאמין לוויל. הוא לא אחד שמדבר סתם."                                                                            "ומה לגבי איקס?" אני שואלת בדאגה. "גם הוא איים עליי.. אבל לא הקשבתי לו. אתה חושב שהוא יפגע בכריס?"                                                                                                                    אד קופץ כנשוך נחש. "דיברת עם איקס??"                                                                                     

אני מתבלבלת. "כן, למה.. זה משהו רע?"                                                                                                          

 "איקס.. זה ממש רע." אומר אד לאט, כמעט מדבר לעצמו. "מעניין למה היית צריכה לדבר עם איקס. בדרך כלל הוא חשוב מכדי לדבר עם אחד מאיתנו, החניכים."                                                               

 המצח שלי מתקמט. "אז מה אתה חושב שיקרה עכשיו?"                                                                      

"לכריס? בטח משהו רע."                                                                                                                 

"אתה חושב?"                                                                                                                                     

"אני לא חושב. אני בטוח."

                                                                           *****

אני קמה ומתחילה לדפוק על דלת הבטון כאחוזת טירוף. "תוציאו אותי מכאן!! אל תגעו בכריס!!" הידיים שלי כואבות וברור לי שאף אחד לא שומע אותי מבעד לקירות העבים, אבל אני בכל זאת ממשיכה לצעוק.                                                                                                                                אד מסתכל עליי, משועמם. "תפסיקי. זה לא יועיל לך."                                                            

אחרי כמה דקות אני צונחת על הרצפה באפיסת כוחות. "אז מה אני יכולה לעשות? אני חייבת לעזור לו... לכריס."                                                                                                                        הוא מושך בכתפיו, אבל אני יודעת שגם לו אכפת. "כרגע, כלום."                                                         

 המשפט הזה שובר אותי. אני מנסה להתאפק, אבל הדמעות בכל זאת מתחילות לזלוג במורד לחיי. אני יודעת שאד נבוך כי האו מאדים קצת אז אאני משתדלת לעצור את הבכי.                                       

"אתה חושב שהוא מת?" אני שואלת לבסוף. ולא, אני לא מתכוונת לכריס. שנינו יודעים את זה.   "וויל?" אומר אד. "כן. זה די בטוח.. כדור סרק בכתף, אגרוף בשיניים וכדור אמיתי בראש.. לא הגיוני שיצליחו להציל אותו בבית החולים."                                                                                                               

"אתה לא חושב שהתגובה שלי.. בעיקר שלך, הייתה קצת קיצונית?" אני אומרת בזהירות.      

העיניים של אד רושפות ולשנייה הוא נראה מפחיד. לא. הוא נראה מסוכן.. מאוד.                          

  "את לא יודעת על מה את מדברת! " אד נוהם. ואני מבינה שהשאלה שלי לא הייתה במקום. "כמה זמן את פה.. יומיים? שלושה? " הוא ממשיך. "את לא יודעת איך זה לחיות כאן. את לא יודעת מה זה הגיהינום הזה שעוברים פה. עדיין לא. אני בטוח שאם תגורי כאן חודש בסופו של דבר, גם את תרצי לקחת רובה, להרוג את כולם ולברוח. כמעט כל אחד פה חווה אובדן של בן משפחה. כמעט כולם פה יתומים. וברוב המקרים,, אלו שאחראים על האסונות שפוקדים אותך בחיים הם האנשים שפה. הצוות. ההנהלה. תזכרי את זה. אסור לך לבטוח באף אחד, אחרת תפגעי.ולא רק את, אלא כל מי שקרוב אלייך ייפגע. איקס ווויל.. הם רק שניים מתוך עשרות. כולם פה רציניים עד מוות, ולא יהססו להרוג בלי להזיז עפעף. תזכרי את זה. תזכרי שאת צריכה להגן על כל מי שחשוב לך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך. אל תשכחי."                                                                                                      אד משתתק פתאום, מופתע מעצמו. "לא תכננתי לדבר כל כך הרבה.. " הוא מסמיק, "רק.. אל תהיי תמימה. העולם כאן הוא בכלל לא מה שאת מתארת לעצמך."                                                         

אני שותקת לכמה שניות. ואז אני מחליטה לשאול את השאלה שהכי מסקרנת אותי. "תגיד... מה קרה לאבא שלך? כלומר, איך הוא מת?"                                                                            

העיניים של אד בוערות באור מסוכן ואני מפחדת שהוא יתנפל עליי.                                                     

אני מתחרטת ששאלתי. "בסדר.. עזוב לא צריך ל-"                                                                          

"בשדה מוקשים."                                                                                                                                           אני מתבלבלת. "מה?"                                                                                                

  "שאלת  איך הוא מת. אבא שלי יצא עם היחידה שבראשה עמד וויל למשימה. בדרך וויל התבלבל ולקח פנייה לא נכונה. הוא והיחידה שלו נכנסו לשדה מוקשים. אבא שלי היה המאסף, ולפני שהוא נכנס הוא זיהה שמדובר בשדה מוקשים אז הוא צעק לוויל לעצור. וויל לא היה מוכן להודות שהוא טעה, גם אם זה בא על חשבון חייליו. הוא הורה ליחידה להמשיך ללכת, והוא עצמו יצא מהשדה. אבא שלי צעק לו שיחכה, אבל אז וויל דחף אותו קדימה ואבא שלי נפל על מוקש והתפוצץ. הפיצוץ החריד את היחידה והם כולם ניסו לברוח מהמקום באותו זמן. מכל היחידה, שמנתה שלושים וחמישה אנשים, רק שבעה נשארו. ווויל, כמובן, שברח משם בעוד מועד וחזר בלי שריטה אחת."                          אד מספר לי את כל זה בעיניים חסרות הבעה ובקול חסר גוון, כאילו שזה לא קרה לו אלא שהוא מספר את מה שקרה על מישהו אחר.                                                                                           "עכשיו את מבינה למה אני שונא אותו כל כך? למה הייתי מוכן לסכן הכל ולירות בו? במשך שנים אני מנסה להשיג מחסנית של כדורים אמיתיים. לא כדורי סרק. לפני שבועיים הצלחתי ומאז אני מחפש הזדמנות לירות בו ירייה בטוחה, שתבטיח לי שהוא ימות ולא ישרוד. הבוקר נתת לי את ההזדמנות שלי."                                                                                                                                           זה נשמע כאילו הוא אומר לי תודה.                                                                                              

   אני מבינה את מה שהוא אומר לי, אבל עדיין יש לי אלף שאלות שמתרוצצות בראש.
"רגע, זה לא פנימייה? כלומר... לא משתחררים מפה אחרי גיל 18?" אני מתבלבלת.
אד צוחק צחוק מריר. 
"את באמת חושבת שאפשר לשחרר מפה אנשים? את חושבת שאיקס ייקח את הסיכון להוציא מפה החוצה את מי שיודע את כל מה שקורה פה? תביני, הפנימייה הזו היא בעצם המקום שלך לכל החיים. מה יהיה הדבר הראשון שתעשי אם תשתחררי?"
"אגלה לכולם כמה נורא המקום הזה". אני אומרת בלי לחשוב. 
"את רואה? זו בדיוק הסיבה למה לעולם לא ישחררו אותנו מכאן. אבל בכל מקרה, מעט מאוד אנשים מצליחים לשרוד מספיק זמן כדי להקים משפחות." 
"אתה נולדת כאן?" אני שואלת. אד מהנהן. "שני ההורים שלי הכירו כאן והתחתנו. זה אחד מהמקרים הבודדים פה, כי בדרך כלל להתחתן פירושו עוד בן אדם שצריך להגן עליו, ומעט מאוד אנשים מסכימים ליטול על עצמם את הסיכון הזה." 
"אז מה עם אמא שלך עכשיו? איפה היא?" 
משיכת כתפיים. "אני לא יודע. היא נעלמה לפני עשר שנים כשהייתי בן חמש, מיד אחרי שאבי נהרג." 
אני שותקת. 
"מה לגבי ההורים שלך?" אד שואל. "איפה הם?" 
"הם נהרגו בתאונת דרכים." אני אומרת. "רק כריס ואני שרדנו. את כריס ראיתי שהאנשים משירותי הרווחה לוקחים אותו. כלומר, אז חשבתי שהם אנשי שירות הרווחה. היום אני יודעת שהם היו שליחים של הפנימייה. אני ברחתי במשך שבוע, אבל לבסוף הם תפסו גם אותי."
"הצלחת לברוח מהם במשך שבוע??" 
"כן, למה?"
אד פותח את פיו אבל אני לא יודעת מה הוא רצה לומר לי, כי בדיוק אז נפתחת הדלת.
בחור שנראה כבן עשרים וחמש, גבוה ורזה נכנס לחדר. יש לו שיער בלונדיני קצוץ ועיניים שחורות והוא מביט בי בסקרנות מהולה ביראה. "אז את זו שאיקס מדבר עליה כל כך הרבה.." הוא אומר מהורהר, טוב, אחרי מה שקרה הבוקר אני יש לו סיבה.."
"מה אתה רוצה?" מתערב אד בתקיפות. הבחור נראה מופתע, כאילו רק עכשיו הוא שם לב שאד נמצא שם. "באתי להביא לכם ארוחת צהריים." הוא זורק אליי שקית תפוחה.
יש שם בננה, שקית צ'יפס ופחית קולה לכל אחד. לא בדיוק ארוחת צהריים משביעה או מזינה במיוחד.
על אף קרקורי הרעב שלי אני דוחפת את האוכל הלאה ממני. "לא תודה". גם אד עושה כמוני.
"כרצונכם," אומר הבחור. "נאמר לי לקחת אותך אחרי שתאכל", הוא מצביע על אד. "מכיוון שאתה לא רוצה לאכול... אז בוא אחריי. איקס רוצה לדבר איתך."
אד מצטמרר. "איקס??"
הבחור מחייך. "אכן.. ולפי מצב רוחו, השיחה הזו לא תיהיה נעימה במיוחד." 
הוא אוחז בכתפו ומצעיד אותו אל מחוץ לחדר; משאיר אותי לבד עם קירות הבטון הקרים, בננה חצי מעוכה ומיליון שאלות שמתרוצצות לי בתוך הראש.

                                                               *****                                                            

הזמן חולף ואני מתחילה להתעצבן. אני רוצה שיקרה משהו, לא משנה מה. נמאס לי לחיות בחוסר ידיעה לגבי מה שקורה בחוץ, גם אם זה לכמה שעות.
אני תווה מה קורה עם אד. כמעט שעה עברה מאז שהבחור הבלונדיני לקח אותו לשיחה עם איקס.. והוא עדיין לא חזר. וחוץ מזה, אני ממש, אבל ממש חייבת לשירותים.
אמי מתחילה לנמנם אבל מתעוררת לשמע הדלת שנפתחת שוב. 
אני רוצה לקפוץ על מי שייכנס אבל מוותרת על הרעיון מחשש שזה יהיה אד.. ובאמת מזל שאני לא עושה את זה כי אד אכן נכנס לחדר.
אני רוצה להגיד לו משהו; אבל ברגע שהוא נכנס המראה שלו גורם לי לשכוח את כל מה שרציתי לומר..- ולצרוח.                               

הערות\ תגובות- בכיף!        

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

...