העוברים והשבים הביטו בו בעיניים פעורות לרווחה. הוא הסתובב שם וצעק.
זעקותיו נשמעות כנהמות של חיה פצועה בשדה הקרב. האנשים המתחלפים ברחוב לא יצאו מההלם גם דקות רבות לאחר שעזבו את המקום, אימהות צעירות כיסו את עיני ילדיהן בבהלה ומיהרו לסגת מהמקום ותיירים שעברו שם במקרה התבוננו במחזה באימה. אולם הותיקים כבר לא התרגשו. רגילים היו לבחור הצעיר שכנראה נטרפה עליו דעתו, שמגיע מתנועע כשיכור.
אף אחד לא ידע מי הוא והיכן הוא ישן, רק זאת ידעו- כשהשמש עומדת לשקוע וקו האופק מתבהר ונצבע באדום, הוא יוצא ממקום נסתר כולשהוא ומחפש אותה ברחוב.
הוא צועק את השם שלה ללא הפסקה, וגם כשכבר ניחר גרונו השם עולה על שפתיו ונשמע כיבבה חלושה.
ואז, באותה סערה שבה הוא נכנס, הוא נעלם. והם יודעים שהוא יהיה שם גם מחר, בדיוק באותה המתכונת, באותן הדקות ובאותן התנודות.
הם מעולם לא ראו דמעה זולגת מעיניו, תמיד הוא היה נראה בעינהם קר ומנוכר, אדיש לסביבתו ושקוע בעולמו האישי.
אני לעומתם ידעתי את ההמשך. הוא יגמור את הסיבוב הקבוע שלו וילך לכיוון החורשה, הוא ישב שם כעובר, ראשו בין ברכיו והוא כולו מכונס לתוך עצמו, ויבכה. ימרר בבכי טהור ונקי, ירעד כולו ואז לפתע יעצור. ישאר בתנוחתו עוד דקות ספורות ויקום כאילו דבר לא קרה, לאיטו הוא יחזור לחדרינו השכור, עוטה מסיכת אדישות על נפשו וממשיך בסדר היום. כשאני אגיע לשם כבר לא ייראו סימנים על פניו.
אני נאנח וממשיך לצפות בו מרחוק, גם הפעם הוא המשיך במסלול הרגיל. כשגמר את שלב החורשה עזבתי אותו לנפשו והלכתי לקנות לחם וחלב לארוחת הערב שלנו.
בני דודים קרובים אנחנו, ובנוסף לקשר הדם שזורם ביננו, אנחנו מחוברים בקשר נפשי הדוק, בלתי ניתן להפרדה. מאז היינו קטנים אהבנו זה את זה אהבת נפש וגם כשבגרנו לא התרחקנו. לכן לא הופתעתי שבציווי אימו אני הולך יום- יום וצופה בו.
אני זוכר היטב את לחישותיה הבהולות ביום הראשון שזה קרה, היא פחדה שהוא משתגע, שהוא הולך ומתנוון וביקשה שאלך לשמור עליו. בקול משתנק היא התחננה, ידעה שלא אוכל לסרב, ואני נעניתי לה.
אני עולה לדירה הקטנה, מפטיר לעברו שלום חייכני וניגש למטבח. כשהאוכל מוכן- חביתה, לחם וירקות פשוטים הוא מגיע לשולחן, נוטל את ידיו ואוכל בשתיקה. לפעמים אני שובר אותה בדיבורי חולין, מדבר בעיקר לעצמי, לעיתים רחוקות אני רואה שהוא מהנהן, איזשהוא זיק ניצת בעיניו אך מיד כבה והוא חוזר במבטו החלול לעבר צלחתו. הרבה שתיקות יש ביננו. שתיקות של הבנה ואהבה. מעולם לא חשתי שלא בנוח איתן, בעזרתן תיקשרנו הכי טוב, דרך הדממה העמקנו בקריאת האחר, ודרך השקט ביססנו את הערכתנו האחד לשני. אנחנו מפנים את הצלחות הריקות ומתארגנים לשנת הלילה.
במיטתי, תחת מנורת הלילה, אני קורא מחקר מספרי הפסיכולוגיה שאני לומד כעת באוניברסיטה. אני נתקל במאמרו של ד"ר רמון- "מהמציאות לנבכי הנפש" כמה אירוניה טמונה במחקרו של כותב המאמר שעוסק בהפרעות נפשיות של האדם בעקבות אירוע טראומתי שחווה. אני מחייך חיוך מריר ומביט בבן דודי שישן במיטה מולי, התגלמות המחקר בתפארתו. מאז שהיא נפטרה, נפשו מעורערת ונוטה לקריסה. בינתיים איני יכול לעשות דבר, רק להשגיח ולוודא שהצוק לא קרוב מדי לרגליו.
רשרושים חרישים מעירים אותי בעדינות, אני פוקח את עיני לאט ומסתגל לחושך הסמיך שסורר בחדר. אני רואה אור חלוש מהמיטה הסמוכה, אלומת אור עגולה שבוקעת ממכשיר פלאפון. מבט מהיר בשעוני מורה לי על השעה שלוש לפנות בוקר.
בפליאה אני מחדד את שמיעתי ומאזין.
בתחילה רק נהמות חלושות נשמעו, אחר כך חצאי מילים ולבסוף הצלחתי לשמוע בבירור את קולו- "לאה"הוא נאנק , תמיד היא הייתה בשבילו כזאת ישירה, בלי גינוני כבוד של סבתא, פשוט לאה. "אני יודע שלא תשמעי את זה". הפסקה. השתנקות בכי. "אבל רציתי להגיד לך שאני מתגעגע. אני כבר לא יכול יותר." הרבה זמן לא שמעתי אותו מדבר כך בפשטות, בלי משחקי גישור.
"אני רוצה שתדעי שאני לא שוכח אותך לרגע. אל תדאגי. ואני רוצה לאחל לך שנה טובה ו...תחזרי מהר" שוב הפסקה. בכי גובר. לפתע הוא אוזר כוח, וממשיך. "אני כבר לא יודע אם אני מאמין בתחיית המתים. כשהיית בחיים, ידעתי בבירור שתישארי לנצח, עכשיו אני כבר לא בטוח בכלום.." השיחה נקטעה בצליל חד והועברה למענה הקולי של הנמען.
אני ממהר לעצום את עיני כשבן דודי סוגר את הטלפון ומחזיר אותו למקומו. עוד שמעתי את הבכי החרישי שליווה אותו עד שנרדם. אני כבר לא יכולתי לישון. נשארתי מהורהר ומחשבות רבות התרוצצו במוחי. ישנתי שינה טרופה והתעוררתי חליפות כשאגלי זיעה נוטפים מראשי. לבסוף עלה השחר. התעוררתי עם הנץ והתפללתי במתינות, ערב ראש השנה היום וההכנות הרוחניות בשיאן. תפילה זכה וטהורה יצאה מפי, תפילה של חרטה ותשובה, שמנסה למרק את החטאים הרבים שנידונים לחובתי.
הערב יורד, אנחנו חוזרים בשתיקה מתפילת ערב החג וצועדים כברת דרך לעבר בית סבי שבו תיערך הסעודה המשפחתית. פגישה נעימה ושלווה מתקיימת בבואנו, אני משתחרר קצת מתפקידי ומשוחח בשמחה עם הוריי ואחיי, מספר להם על הלימודים הקשים והם משתפים אותי בהתקדמותם.
אנחנו מתיישבים בנחת לסעודה. סבי בראש השולחן ומשני צידי השולחן מתיישבות שתי המשפחות הנוכחות, מקום אחד נשאר פנוי ואדם אחד עומד, קל לנחש מי זה. בן דודי ניצב. מבטו מעורפל וחסר מיקודיות. דודתי הניחה עליו זרועה עדינה ומשכה אותו מעט לעבר הכסא הפנוי.
זעקת שבר נמלטה מפיו "לאאא..! ידעתי שלא תשמרו לה מקום. אתם כבר לא מאמינים שהיא תחזור.. ואני הבטחתי לה" הוא העיף את הכסא לאחור והחל זועק את שמה שוב ושוב תוך כדי מלמול דברי ביקורת נוקבים על המשפחה, בועט שוב ושוב בכיסא הריק ומשתולל בזעם. ישבנו כולנו בדממה סביב השולחן, ולא העזנו להוציא הגה. התבוננו בו ביראה מהולה ברחמים. ליבי התכווץ מכאב. לפתע חל בו שינוי מהיר, הוא התכדרר לפינת החדר, פכר את ידיו בשערות ראשו והחל מורט אותן לאיטו, מעיניו נשרו דמעות ללא הרף, מלטפות את לחיו וזורמות במורד צוארו.
אני נעמד ומתקרב לעברו, מתעלם מאותותיה של דודתי. אני מגיע אליו ומתיישב. תופס אותו ומחבקו בחוזקה, אני אוחז בו וידי רועדת, קשיחותו פגה אט- אט ודמעותי מתערבות בשלו.
יום למחרת החג הגעתי בשעה היעודה למקומי ברחוב הקבוע, בן דודי הגיע דקות ספורות אחריי. הוא היה שונה מהרגיל. הוא הלך בצעדים מתונים והתיישב על ספסל אקראי, יושב ומביט בעוברים ושבים, נינוחות שורה על פניו ושפתיו חתומות. אני מביט בו ויוצא ממקום מסתורי, מתקרב לאיטי ומתבונן בו כל אותה העת. אני מתיישב בכבדות לידו ומניח את ידי על כתפו. אנחנו מביטים בשמש השוקעת לאיטה, בצבע השמיים מתחלף ומתכהה לאיטו וברחוב המתרוקן מאנשים. "בוא" אני אומר לו לאחר זמן ממושך "נלך הביתה."
